
שו"ת חינוך 11
היתה שאלה כזאת,
השאלה מתחלקת לשתי שאלות, השאלה היתה כך: מצוי מאוד שניגש ילד לאדם מבוגר ומבקש
ממנו את הפלאפון, אני צריך לעשות שיחה, והמבוגר לפעמים צריך להמתין כמה דקות,
לפעמים 5 דקות עד שהילד יגמור את השיחה, מהי ההנהגה הראויה במקרה הזה לאותו מבוגר,
איך להגיב לבקשה הזאת של ילד, ילד סתם ברחוב או בחנות וכדו'? או עוד מקרה; ילד
מגיע לאדם מבוגר ומבקש ממנו 3 שקל לקנות בורקס, ילד סתם בחוץ, איך להגיב לילד הזה?
זה חלק ראשון של השאלה.
והחלק השני היה,
ששואל אותו מבוגר: איך הוא יחנך את הילדים שלו לא להיות כאלה ילדים? זה היה החלק
השני של השאלה.
בוא נראה קודם את
החלק הראשון, זה ברור שילד שמתרגל להיות 'שנורר' זה בודאי משהו מופרע מאוד, ואולי
כעין 'לפני עיור' לעזור לו להצליח בדבר הזה, ממילא אנחנו לא אמורים להיות שותפים
לענין הזה! וראוי לדעת שגם אם הילד מגיע ממקום שאין לו מספיק, נגיד שההורים שלו
מעוטי יכולת והוא מקנא, אבל זה לא יפתור לו את הבעיה מה שהוא יקבל פעם 3 שקל בשביל
בורקס, זה הפוך, זה יכול לגרום לו איזשהו התמכרות לבקשות מאחרים, שזה יותר גרוע
מאשר להישאר רעב, ומסתמא שלא מדובר כאן בגדר רעב ממש.
גם בענין הבקשה
לפלאפון! קשה באמת לענות באופן מוחלט איזה כללים ברורים בכזה סוג שאלה, כי לפעמים
ילד באמת תקוע משהו וזה חסד לתת לו את הפלאפון, ולפעמים הבקשה של הילד מה שהוא
מבקש פלאפון זה מאיזשהו פינוק או חוצפה יסגי שלו כך לבקש ממבוגר פלאפון, צריך
סייעתא דשמיא וחוש ריח להרגיש במה מדובר. מסתמא כולנו יודעים שיש גם גבול לחסד,
חסד זה לפי האפשרויות היכולות והזמן, גדרי חסד הם קשורים למציאות של כל אחד ואחד
לפי מה שהוא, אבל מסתמא גם אם הוא לא ממהר, מן הראוי שהוא יגיד לילד; אתה לוקח את
הפלאפון לדקה ואתה מיד מחזיר! אל תאריך בשיחה! זה ודאי בסדר.
על החלק השני של
השאלה; איך לגרום לילדים שלנו לא להיות כאלה? באמת הסוג התנהגויות האלה של ילדים,
שילדים כ"כ רגילים לגשת ברחוב ולבקש ממבוגר פלאפון, למשל הסיפור הזה שהזכרנו,
מה גורם לילד לעשות את זה? אנחנו יכולים לחשוב שילד שרגיל כך להתנהג זה חייב להיות
נובע מילד לא מספיק עדין, ואולי יש לו איזשהו גסות בנפש. אמנם האמת היא שברוב
המקרים זה לא מגיע מזה, אלא המצב הוא שאנחנו בעצם מאפשרים לילדים אצלנו בבית להיות
מידי מפונקים, ילד הולך לקניה; אני רוצה פלאפון! אני רוצה פלאפון לדעת אם אני לא
אסתדר! מרוב זה שאנחנו בעצם מאפשרים לילדים מידי יכולות להסתדר, זאת אומרת אנחנו
לא מספיק מרגילים אותם לעצמאות, אנחנו כל הזמן מרפדים להם את הדרך ונותנים להם את
כל האפשרויות בעצם איך להסתדר, לא בצורה שהם צריכים להסתדר מצד עצמם. אבא שלא יתן
לילד שלו פלאפון על כל שתי מטר שהוא שולח אותו וכביכול הילד לא רגוע, זה רק יחנך
את הילד להיות עצמאי וללמוד להסתדר לבד! בהחלט שאם שולחים ילד לאיזשהו שליחות איזה
משהו גדול ומורכב, בסדר, זה לא איסור לתת לו פלאפון אם יהיה לו איזה שאלה בענין,
אבל המציאות היא שילד מבקש פלאפון על כל דבר הכי פשוט ורגיל שהוא רגע צריך לצאת
מהבית, ובזה אנחנו בעצם מפנקים אותו, אנחנו לא מרגילים אותו לדחיית סיפוקים, אנחנו
לא מרגילים אותו שלא כל דבר צריך להסתדר מהרגע להרגע, תלמד להסתדר!
המציאות היא שיוצא
לפעמים שהולכים עם ילדים ברחוב ופתאום אחד הילדים אומר שהוא ממש צריך, כאילו
שהעולם הולך להיחרב מרוב שהוא צריך, והאמת היא שהוא לא כ"כ צריך והוא יכול
עוד לחכות עד שיגיעו הביתה ושם יהיה לו שירותים, רק הוא פשוט מפונק, הוא רק מרגיש
איזשהו צורך קטן הוא כבר מַשְרה כזה סוג הרגשה כאילו העולם הולך להיחרב, ובזה
אנחנו ההורים אשמים, כי בזה שאנחנו לא מרגילים את הילדים לדחיית סיפוקים, והם
רגילים שכל מה שהם רוצים, ואפילו בצדק, בוא נדבר אפילו על דברים שבצדק, גם דברים
שבאמת מגיע לילדים, לא כל דבר אמורים לתת לו מהרגע להרגע, גם ילד שנקרע לו הנעליים,
יש לו חור בנעליים וראוי באמת לקנות לו נעליים חדשות, לדעת שההורים הטובים זה לא
אלה שבאותו יום שנקרע לו הנעליים יקרעו את עצמם כדי לקנות לו הרגע נעליים, נראה,
לא מסתדר לנו, עוד יומיים, עוד שלושה ימים, לא מסתדר השבוע, יהיה שבוע הבא, זה
יעשה לילד הרבה הרבה יותר טוב, כי הוא ילמד מזה שיש דברים שצריך וזה לא קרה מהרגע
להרגע והוא נשאר בחיים.
כשאנחנו בעצם
מרגילים את הילדים שכל מה שהם צריכים, ונגיד אפילו דברים שהם באמת צריכים הם
מקבלים את זה מהרגע להרגע, הם לא לומדים איך בכלל שייך להתמודד עם צורך שלא מסופק,
כאילו כל דבר שנצרך חייב להיות מסופק הרגע ועכשיו אחרת העולם נחרב, זה חוסר חינוך
מאוד בסיסי, זאת אומרת הילד בכזה צורה הוא לא מוכן לחיים. כי בחיים המציאות היא,
שכל אדם שמכיר את החיים יודע שיש דברים שאנחנו צריכים ובצדק וזה לא קורה מהרגע
להרגע, וגם כל הצלחה בחיים מחייבת השקעה וויתור על כל מיני רצונות וצרכים כדי להשיג
את ההצלחה, אם אנחנו לא הרגלנו את הילד גם בקטנות שלא כל דבר הוא מקבל, ולא מדובר
כאן על מותרות, גם דברים שבאמת מגיע לו לא צריך מיד להיקהל ולעמוד על נפשינו לתת
לו. אם אנחנו כעת ההורים אבא אמא, אמא בדיוק היום לא מסתדר לה לצאת החוצה, הילד
יכול לחכות כמה ימים, לא יקרה שום דבר, אנחנו לא אמורים להילחץ מכל בקשה של ילד גם
אם היא בקשה צודקת.
ממילא מה שגורם
לילד ברחוב לבקש פלאפון ממבוגר, הרבה פעמים זה נובע מזה שהוא לא חונך לדחיית
סיפוקים, לא תמיד זה נובע דוקא מאיזה חוסר עדינות וגסות בנפש של הילד, אלא זה פשוט
נובע מאיזשהו פינוק, הוא התרגל שכשהוא צריך משהו אז הוא חייב הרגע ועכשיו, והתרופה
לדבר הזה זה בזה שאנחנו בבית נרגיל אותו שלא כל אשר שאלו עיני לא נאצל מהם, ושגם
דברים צודקים לפעמים צריכים לחכות, הדבר הזה לא רק שלא יזיק לילד, אלא יבנה בו את
היכולת להתמודד עם דברים שהוא צריך ואין לו, וזה יתן לו הרבה יותר כחות לחיים: א'
להשקיע בחיים, שהרי כל השקעה היא על חשבון כל מיני נוחיות ורצונות וצרכים, וב' גם
ללמוד להתמודד כשלא מסתדר דברים.
היתה עוד שאלה: ילד
בן 11 לא רוצה להגיע לתפילות בשבת, כל תפילה מלחמה איתו, רוב הפעמים הוא נשאר
בבית, מה הכי כדאי לעשות בענין, האם להילחם איתו או לא?
ברעיון באמת דבר
ראשון צריך לבדוק; מה גורם לילד שלא רוצה, למה באמת ילד בן 11 לא רוצה ללכת עם אבא שלו להתפלל? אז כמובן
שהביטוי הזה 'האם להילחם איתו' זה ביטוי לא נכון, כי כל העסק בחינוך ילדים זה לא
נושא של מלחמות, בכלל להרגיש כזה ביטוי זה כבר סתירה לחינוך, חינוך זה לא מלחמה!
הרבה פעמים מה שגורם שילד לא רוצה להגיע לתפילות, הרבה פעמים זה נובע מזה שהאבא
שלו לא השכיל להבין שיש שבתות שלא צריך להכריח אותו ללכת לביהכנ"ס. נגיד; קרה
מקרה שהלכו לישון בליל שבת מידי מאוחר, אבא חכם בכזה מקרה לא מעיר בכלל למחרת את
הבן שלו, הוא לא מעמיד אותו בנסיון האם הוא יצליח לקום או לא, ולצערנו הרבה פעמים
להורים אין מספיק רגישות להבין מתי לא להעיר את הילד ומתי לא להכריח אותו ולא
לחייב אותו, וזה יכול לגרום אחרי זה לילד להתנגד לגמרי ללכת. זאת אומרת גם הורה
סמכותי שכן יודע לנהל את הילדים שלו, אם להורה אין מספיק רגישות מתי לא ללחוץ,
ולהבין לפי הענין שיש מקרים שלא מן הראוי לכפות על הילד כעת לקום וללכת, ולדעת מתי
כן ומתי לא, זה יכול לגרום בסוף לילד ריאקציה, ואז הוא ממש מתנגד לגמרי והעסק משתבש.
זאת אומרת כך,
הבעיה הזאת יכולה להתחלק, זה כל מקרה לגופו, רק אני מציג כאן כמה מקרים כדי שכל
אחד יראה מה ששייך אצלו! הבעיה הזאת יכולה לקרות גם אצל הורה מאוד סמכותי שיש לו
כח מנהיגות בעצם לנהל את הילדים שלו, רק בזה שהוא לא ידע להיות גמיש ואיפה לקרב
ואיפה לרחק, איפה להרפות ואיפה ללכת כן בחוזק, זה גרם לילד בסוף להתמרד ולהתנגד
לגמרי, זה בעיה בכיון אחד. ומכיון אחר; לפעמים זה מגיע מכיון שהאבא בכלל לא מאן
דאמר, ובעצם הוא לא מחנך את הילד שלו, וזה באמת בעיה מכיון אחר, שהורה באמת צריך
להיות סמכותי ולקבוע לילד את המהלך ואת ההנהגה.
אבל בכללות צריך
לדעת שעיקר החינוך לתפילה זה מגיע מדוגמא אישית, ולא מצורה של איזשהו חיובים
ושהאבא לוקח על עצמו איזשהו דין שומר שהילד שלו תמיד יהיה בתפילה. כשהאבא הולך
לבית הכנסת האבא לא אמור להשגיח על הילד שלו אם הוא מתפלל או לא מתפלל, האבא אמור
להתפלל בעצמו וזה הדבר שהכי יגרום לילד במשך הזמן גם להתחבר לתפילה. אם האבא עסוק
כל הזמן בלהשגיח על הילד שלו זה לא גורם לילד לאהוב את התפילה, זה גורם לילד
להרגיש שבאמת לא נותנים בו אמון שהוא יתנהג כמו שצריך, עובדה שכל הזמן משגיחים
עליו, וזה גורם לילד לרצות לברוח מהענין. לעומת זאת כשהאבא לוקח את הילד שלו
לביהכנ"ס, והאבא עסוק כעת עם הקב"ה בתפילה והוא לא עסוק בלהשגיח על
הילד, זה עצמו מקרין לילד אמון שהאבא סומך עליו שהוא בסדר, והילד כשרואה את האבא
מתפלל זה גורם לו גם להתפלל.
שאלה:
אז שלא יבוא, או
שיבוא רק מהאמצע, או שילך באיזשהו שלב, ילד קטן עוד לא חייב באמת, הוא עוד לא הגיע
לגיל ולדרגה ולרמה של להתפלל את כל אורך התפילה, שיהיה רק עד קריאת התורה, או
שיבוא רק לקריאת התורה, או שילך לפני מוסף, לא לעשות מזה עסק. המציאות היא שרואים!
שהורים שלא עושים מזה מידי עסק, הילדים שלהם בסופו של דבר נהיים יותר מחונכים, לא
נוצר אצלם משקעים בדברים האלה. צריך לקלוט לפי דעתו של ילד האם הוא באמת בדרגה
הזאת לשבת שעתיים ורבע על מקום אחד ולהתפלל, ילד בגיל קטן הוא עוד לא בנוי לזה, לא
צריך לדרוש את זה ממנו. לפעמים יצא לשמוע גם שאלה שהאבא אומר; הילד מגיע ומשחק
בחוץ? מצוין, שישחק בחוץ, עזוב אותו שישחק בחוץ, 'עד שיגדל שלה בני' ושידע איך
להתפלל.
שאלה: הרי כשיגדל
הוא גם ישחק בחוץ?
כשיגדל הוא לא ישחק
בחוץ, והפוך, כי ילד שכשהוא היה קטן לא ישבו לו על הראש מעבר לבגרות שלו, כשיגדל
הוא יהיה מחונך. כמדו' שכבר הזכרנו, יצא להכיר, בזמני אני זוכר, בזמננו עוד היה
מצוי בישיבות קטנות כאן גם כאלה שהגיעו מחינוך עצמאי, היה חיידרים והיה גם חינוך
עצמאי, היום הכל כבר סוג אחד, אבל היה אז כל מיני סיגנונות. יצא להכיר ילדים שעד
גיל בר מצוה הם לא ידעו בכלל שיש מושג של תפילה בזמנים שהם לא בתלמוד תורה, זה לא
ענין את האבא שלהם, והמציאות שבדרך כלל האלה היו אח"ז הרבה יותר יראי שמים
ויותר מתפללים טוב, כי לפחות לא נוצר להם דבר שלילי בענין של תפילה, וכשהם גדלו הם
ראו הם יצאו מהילדות, והפוך הם הגיעו לזה בצורה יותר טובה. צריך להיות חכם בדברים
האלה ולראות באמת את המצב של הילד, ולראות האם בכלל צריך לדבר איתו על זה, הרבה
פעמים הכי טוב זה בכלל להניח מהנושא הזה עד שהילד לבד ירצה, וכשהוא ירצה הוא ילך,
כשהוא יגדל הוא בלאו הכי יתפלל. והאלה שבסוף כשהם גדלים לא מתפללים טוב, אפשר
לבדוק את זה, זה לא האלה שבגיל ילדות לא חינכו אותם, אלא זה אלה שחינכו אותם מידי
הרבה בגיל ילדות לזה, כך כמדו' מה שיצא לראות בשטח בענין הזה.
היה עוד שאלה: זה
עוד פעם נושא שכל הזמן חוזר על עצמו! איך להתייחס למריבות בין ילדים, או ילד שלוקח
שתלטנות ממש על אחים קטנים ממנו, וילד שמרביץ מידי, זה נושא שבעצם מצוי מאוד
ועדיין מרקד בינינו, וכל הזמן הנושא הזה עולה על השולחן.
נגיד בקצרה; ברעיון
הורים לא אמורים להתערב במריבות שבין ילדים בצורה של משפט, ולעשות כעת משפט מי
צודק מי לא צודק, מי צדיק ומי רשע. זאת אומרת כך, מצד אחד אם המריבות לא יוצאות
מכלל פורפורציה וזה לא משהו שיטתי, כשהמריבות הם לא משהו עיקבי ושיטתי מצד איזה
ילד שבשיטתיות מתנהג לא בסדר ומתנהג בשתלטנות או בהרבצה לאחות קטנה, אלא זה באמת
בצורה רגילה, הכי טוב בכלל לא להתערב והילדים ילמדו להתמודד עם זה, וזה גורם להם במשך
הזמן ללמוד את יחסי הכחות, וההוא ידע לא לריב ולא לגרום לההוא לריב איתו, והעסק
איך שהוא מגיע לאיזון, כי כבר הזכרנו כמה פעמים שחלק ממה שגורם לילדים לריב זה גם
החלק הזה של ההתערבויות של ההורים וכו' וכו'. לכן כשהעסק הוא לא בצורה חריגה בכלל
מן הראוי לא להתערב בזה, וס"ה אנחנו קולטים את המצב בשטח, ואם המצב יהיה חריג
אנחנו נמצאים כאן כדי לסדר את הענין.
אבל כשיש מצב שבאמת
יש כאן מצב לא טוב, שילד תפס שתלטנות או ילד שבאופן שיטתי מרביץ בצורה ממש לא
טובה, ושחייבים כן להתערב בענין, גם בזה לא להתעסק כעת בעשיית משפטים, לעשות משפט
ולקבוע אתה היית לא בסדר וההוא כן צודק ולא צודק ולעשות עסק, ההורים לא אמורים
להיכנס לתוך פרטי הענין, רק לעשות הפרדת כחות, כשיש מצב חריג אז פשוט ליצור איזשהו
חייץ בין המכה למוכה, ליצור עובדות בשטח ולא דרשות והסברים! כי כל דרשות החינוך
וכמה לא יפה להרביץ הילד שלא מתנהג טוב כבר יודע את זה, כשהוא יראה שהמצב שההורים
לא מאפשרים את המציאות של לריב מידי הרבה זה יצור מצב חדש בעניין, הדרשות לא הם
שיפעלו בענין. דרשות וסיפורים בענין אפשר לדבר על זה בסעודת שבת על מידות טובות
והתנהגות טובה, בשטח בזמן המריבות זה לא עושה כלום. לעומת זאת; ליצור עובדות בשטח!
להוציא אותו מהחדר, או לפעמים הכי טוב אולי לקחת את הילד המוּכה מהחדר לחדר אחר,
צריך להיות חכם עיניו בראשו, אבל לראות שכשהמצב הוא שיטתי ודאי שצריך להפסיק את
זה. ולפעמים צריך להפסיק את זה גם בצורה קצת חריפה, הכל לפי הענין, מותר גם פעם
לתת לילד סטירה, לא יקרה שום דבר, אבל כשילד יראה באופן מוחלט שההורים לא נותנים
לדברים ולמצב לצאת מהפורפורציות הוא ילמד להפסיק עם זה.
לפעמים הסיבה שילד
רב כי יש לו באמת איזשהו, לדוגמא, יש לו איזשהו משהו ריבוע שגורם לו שלא מסתדר לו,
אין לו את הגמישות להבין איך להסתדר עם האחים האחרים, כשזה נובע למשל מכזה סוג
דבר, אז באמת צריך לשבת עם הילד בהזדמנויות אחרות ולהסביר לו את הענין, ולהסביר לו
את החיים שצריך להיות גמיש, אמנם עוד פעם; הכל לפי דעתו של ילד! אבל ההורים באמת
צריכים להשתדל תמיד להבין מה עומד מאחורי המריבות, כי כשעומד לפעמים מאחורי
המריבות חוסר גמישות של הילד, אז הוא צריך עזרה בענין, אחרת הוא כל הזמן מסתבך.
וכשעומד מאחורי זה באמת חוסר חינוך של ההורים אז ההורים באמת צריכים לחנך, והחינוך
בדרך כלל בדברים האלה, הוא רק בזה שהילד רואה שההורים לא נותנים למצב של ריב,
אצלנו בבית לא רבים, אצלנו בבית כולם אוהבים אחד את השני, והם יוצרים את ההפרדה,
כשיראה את זה באופן עיקבי שההורים יוצרים את זה, זה יגרום לו ממילא פחות לריב.
שאלה: ילד בן 9 הוא
ילד מצויין, אבל הוא משוחח הרבה עם ההורים, הוא רוצה הרבה צומי, וזה כבר מכביד,
האם אפשר לעצור אותו? ועד כמה? אולי לתת לו דברים אחרים? איך ההנהגה הראויה בזה?
ראוי לדעת! שילד
באמת צריך תשומת לב וחשוב לתת לו את זה, ועוד פעם; בדבר הזה קשה לתת כללים כי הכל
לפי הענין. זאת אומרת כך, יצא לשמוע לאחרונה על מקרים חריגים לכיון ההפוך; ילד שכל
רגע קורא להורים שלו כשהוא מתעסק בקוביות, כל שתי קוביות שהוא שם הוא קורא לאבא או
לאמא לראות איך הוא מתקדם במשחק שלו, וההורים סיפרו שאותו ילד לימד אותם הרבה
סבלנות. ערב שבת עם חשיכה תמיד יש לו מה לבקש מאבא שלו ומה הוא צריך בדיוק כעת,
והאבא אומר שהוא למד סבלנות ולא לכעוס, ממש הלל הזקן של 'מי כאן הלל' והוא נשאר עם
כל הסבלנות, האבא שלו אומר לי; שפשוט ה'עבודת מידות' שהילד הזה לימד אותי זה ממש
אי אפשר לתאר! אמרתי לו; יכול להיות שאתה אולי השתבחת מזה בעבודת המידות שלך, אבל
לילד שלך אתה הורס את החינוך. ילד צריך להבין שיש זמנים שאבא לא יכול, זה מאוד טוב
לילד שהוא ידע שלא כל זמן אבא או אמא יכולים לפנות אליו, שיגידו לו; כעת אנחנו
עסוקים, כעת זה קרוב לשבת יש הרבה מה לעשות, אחרי הציפצוף אז נדבר. הילד הזה שכל
רגע קרא להורים שלו, זה לא היה כי הם לא נתנו לו מספיק תשומת לב, הצומיסטיות שלו
לא היתה מחוסר תשומת לב אלא מעודף תשומת לב, הם כל הזמן היו מידי רגישים אליו וכל
הזמן עטפו אותו בתשומת לב, הוא התרגל לפינוק הזה שכל רגע הוא צריך אותם, זה הגזמה
לכיון הקיצוני הלא טוב מהכיון הזה.
מצד שני אנחנו
צריכים כן למצוא את הזמן שהילד יהיה לו אבא ושהילד יהיה לו אמא, ואנחנו צריכים
לראות איך אנחנו מסדרים את המציאות שלנו שהילד יוכל לדבר איתנו רגוע, וכשיש לו מה
להגיד לספק לו את זה, ואם הילד לא פונה אנחנו גם צריכים למצוא את הזמן של 'את פתח
לו'. יוצא כל הזמן להכיר מצבים שילד גדל בבית כאילו אין לו אבא, האבא ברוך ה' עסוק
הרבה בתורתו ובסדר יום שלו ואין לו זמן לילדים, ובעצם הילד גדל בלי אבא, מבחינת
רגש אין לו אבא, אין לו דמות אבא בכלל, כי האבא שלו איננו, אין לו שום שייכות לאבא
שלו. וזה דבר שיוצר הרבה פעמים, ויצא לאחרונה להכיר הרבה מקרים שזה יצר חרדות
ומצוקות רגשיות לילד, מתוך זה שאין לו פשוט אבא. ומנין הגיעה הידיעה הזאת שזה היה
שורש הבעיה? כי יצא כבר לראות כ"כ הרבה מקרים שבאו הורים לספר על פחדים של
ילד, ונאמר לאותם הורים; שהאבא יצא לטייל עם הילד פעם פעמיים בשבוע לאיזה חצי שעה
במקום רגוע, הוא נותן לו יד והוא פנוי מכל טירדות שבעולם, פשוט לטייל איתו טיול,
לא של חינוך ולא של טיפול אלא טיול של שעשוע בין אבא לילד, כן הוא מבלה עם הילד
שלו, היה כמה וכמה מקרים שאחרי תקופה שזה היה הסתלקו כל הפחדים של הילד, זאת אומרת
שהפחדים שלו היו מזה שאין לו משענה, אין לו דמות אבא, ילד צריך אבא בשטח בשביל
האישיות שלו, כדי להרגיש בטוח וכדי לגדול בצורה בריאה, אז בהחלט מוטל עלינו ההורים
להיות הורים ולהשקיע זמן בזה.
אנחנו יולדים ילדים
ואנחנו צריכים לדעת שמוטל עלינו עוד לפני, אני לא יודע אם לקרוא לזה לפני או שזה
חלק, אבל "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ
דֶּרֶךְ ה'" (בראשית יח, יט), כדי שהילד ידע
לשמור את דרך ה' הוא צריך דבר ראשון לגדול בצורה בריאה, באיזה רקע נעים וטוב שיתן
לו בכלל את הכחות לגדול, כדי שאז הוא יהיה כלי מוכן לקבל את כל החינוך ואת כל
התורה שאנחנו רוצים להכניס לו, אבל דבר ראשון הוא צריך לגדול כמו בן אדם שגדל
בצורה בריאה כדי שהוא יהיה מוכן לחיים, ומוכן באמת לקבל את כל המעלות העליונות
שבאמת אנחנו רוצים להשקיע בו ורוצים שיקבל, זה ודאי גם חלק מה'למען יצוה את בניו
ואת ביתו אחריו', וזה גם 'דרך ארץ קדמה לתורה', הילד צריך לגדול בצורה שמתאימה לו
באופן טבעי כדי להכשיר אותו לחיים טובים ועצמאיים, ויכולת לנהל את החיים שלו ולנהל
את עצמו, ולכן ודאי מוטל עלינו להיות בקשר עם הילד, והכל לפי הענין, לכל דבר צריך
את האיזון והכל לפי הענין.
שאלה: ילד בן 7 יש
לו בעיות בבטחון עצמי, איך שייך לחזק אצל ילד את הבטחון עצמי שהוא יאמין ויכיר
ביכולות שלו, שיתפקד במרץ, ושידע שהוא יכול להצליח, ושלא יחשוש מכישלונות?
צריך לבדוק בדבר
הזה כמה דברים; צריך לבדוק האם אנחנו ההורים לא מידי ביקורתיים, כי אם רוב הדברים
שהילד שומע מהאבא או מאמא זה ביקורת, ובעצם הוא שומע יותר שלילי מאשר חיובי, מאיפה
אנחנו רוצים שיהיה לו בטחון עצמי?! מאיפה שהוא ירגיש את עצמו טוב אם הפירגונים
שהוא שומע בטלים ברוב בביקורת שהוא שומע?! הצורה הנכונה לגדל ילד זה בצורה שיותר
ישמע פירגונים והערכה מאשר ביקורת. בהחלט ודאי שחלק מהחינוך זה שגם צריך לבקר את
הילד כשהוא לא בסדר, אבל הדבר שהכי בונה את הילד זה כשמעריכים את המעלות שלו, ואין
ילד שאין לו מעלות. ומצער לפעמים לשמוע מהורים שבאים ומדברים על קשיים בחינוך עם
הילד שלהם, ושואלים אותם; איזה מעלות בכל זאת שאתה מספר על הילד? והם לא יודעים
בדיוק להגיד איזה מעלות יש לו!!! אז ברור שילד שאבא או אמא שלו לא מכירים את
מעלותיו, מאיפה יהיה לו דימוי עצמי חיובי? מאיפה הוא ירגיש טוב עם עצמו? מאיפה הוא
יקבל אמון בעצמו?
לכן ודאי מוטל
עלינו ההורים להעריך את הילד, להקרין לו אמון, לחפש איזשהו צדדי מעלות שיש לו, וגם
אם הצדדי מעלות שיש לו הם לא קשורים דוקא לתורה ויראת שמים אלא קשורים לאיזשהו
כישרונות אחרים, לא לחשוב שאם אנחנו נפרגן לו ונעריך אותו על כל המעלות האלה זה
יגרום לו חוסר הערכה לתורה, זה לא יגרום לו לחוסר הערכה לתורה אלא הפוך זה יגרום
לו לאמון בעצמו, ומתוך שהוא יראה שאנחנו נותנים בו איזשהו אמון והערכה ביכולת
ארגון שבו או באיזשהו דבר שהוא כן מסוגל, זה יגרום לו להרגיש טוב עם עצמו, וכשזה
יגרום לו להרגיש טוב עם עצמו ממילא הוא ישקיע גם כן בענינים שבאמת חשובים, והוא
יגיע במשך הזמן להרגיש מה עיקר ומה טפל, אבל יהיה לו בנוי באישיות שלו הערכה עצמית,
שככל שהוא יגדל הוא ידע להשקיע בדברים שהוא צריך להשקיע, אבל אם אנחנו לא נבנה בו
אמון והערכה עצמית, מאיפה בכלל יהיה לו את הכחות להשקיע במה שהוא צריך להשקיע, דבר
ראשון אנחנו צריכים לראות שהילד יהיה לו אמון בעצמו והוא ירגיש מוערך עם עצמו, וזה
מאוד קשור עד כמה שאנחנו נפרגן לו, ועד כמה שאנחנו נקרין לו אמון, ועד כמה שהוא
יראה שאנחנו מעריכים אותו, וצריך לעשות את זה בצורה טבעית, לא בצורה מלאכותית אלא
בצורה אמיתית, ומתוך אהבה לילד, וזה יגרום לחזק לילד את הבטחון עצמי.
היה שאלה: איך ראוי
להתייחס לנושא של הלשנות של ילדים, האם בעצם להתייחס לזה, ואז הם ילמדו לדבר
לשוה"ר, ואולי הם גם יהיו דחויים בחברה, אבל מצד שני אי אפשר להגיד שלא
צריכים את זה, כי זה לפעמים מספק ומזרים מידע מאוד דחוף וחיוני לחינוך, איך ראוי
להתייחס לנושא הזה?
ראוי לדעת שצורת
חינוך היא לא בלחנך ילד למידות רעות ולהשחתה! ולצערנו זה נושא גם בחינוך בבית וגם
במוסדות, אי אפשר להעמיד חינוך על הנהגה לא ראויה, לחנך ילדים או תלמידים להלשין
זה בעצם חינוך ללשוה"ר ולמידות רעות, הסייעתא דשמיא שאנחנו צריכים בחינוך לא
תבוא כשאנחנו הורסים מכיון אחר. ראיתי אולי זה מפורסם שיש תשובה באגרות משה, שתי
תשובות על הענין הזה, יש ביורה דעה סי' קג', וגם בחלק ח' ביורה דעה סי' ל', ששאלו
אותו את זה, הוא אומר ונוקט שם כדבר פשוט שלא להורות לילדים או לתלמידים להלשין,
והוא מחלק שם; ילד בא ומספר משהו שיש לנו תועלת בזה, אז שמענו ואנחנו נטפל בזה,
אבל ודאי לא להורות, הוא מביא שם גמרות על הענין, דברים מאוד מענינים שם, והוא
מעמיד חזק את הענין הזה שזה בעצם חינוך להנהגה לא טובה אם דורשים מהילד להלשין.
כעת גם במקרה שהילד
כן הלשין וזה באמת היה מידע חיוני, הורה חכם או משגיח חכם לא יראה לילד או לתלמיד
שזה מענין אותו בכלל, הוא שמע והוא עכשיו יראה לטפל בזה, והמלשין הזה לא ירגיש
שהוא קיבל תשומת לב בזה שהוא כאן בוחש בקדירה ומנהל ענינים, ומצד שני האבא או המשגיח
יראה לטפל בענין, צריך להיות חכם, צריך להיות חכם במקרה שהגיע לנו מידע ואנחנו לא
רוצים שהתלמיד או הילד ילמד מידות רעות, אז אנחנו גם נדע איך להשתמש במידע, וגם לא
להרגיל את הילד או את התלמיד שבצורה הזאת הוא בעצם מגדל את עצמו או מקבל איזה
מעמד.
מאידך גיסא יש ודאי
דרגות, לא יודע אם זה כ"כ קשור כבר, זה יותר קשור לבחורים. למשל יצא לפעמים
לשמוע מבחור; לצערי אני רואה שיש לי חבר בחדר שמתחת לשמיכה הוא נמצא עם מכשיר לא
טוב, הכי גרוע שבעולם, אז מה, אז להיות מלשין לא להיות מלשין? זה ממש 'אם לא יגיד
ונשא עונו', זה פיקוח נפש, הבחור הזה אם הוא לא יקבל טיפול, לא יודע לאן הוא יגיע
עם הדבר הזה. פשיטא שיש מקרים שבחור אמור להבין שאם הוא רואה את חבר שלו נופל אז
הוא צריך לראות, והוא באמת צריך לחשוב למי להעביר את זה, כי יש לפעמים איש צוות
שפשוט יזרוק אותו מהישיבה, והוא יכול ליפול לרחוב ואז הוא יהיה יכול להיות יותר גרוע,
אז לחשוב למי כדאי להגיד את זה, אבל לא שייך להתעלם! הרעיון של 'אם לא יגיד ונשא
עונו' זה לאו בתורה, זה נאמר בתורה אבל זה הוא הדין שנאמר, הרעיון של האיסור הזה
הוא ודאי קיים בערבות הפשוטה; שיהודי שרואה את חבירו נכשל ויש לו אפשרות באיזשהו
צורה לעזור לו הוא חייב לעשות את זה גם בכיון כזה, והאוירה שזה נקרא הלשנה ושזה לא
יפה זה לא נכון ע"פ תורה במקרה שבאמת יש כאן תקנה רוחנית אמיתית לחבר, מאידך
גיסא; המחנכים לא אמורים לבנות את מערכת החינוך דרך הלשנות, זה פחות או יותר תורת
הענין.
אבל גם במקרה דחוף,
הורה חכם יצליח לעשות את זה בלי לתת תשומת לב לילד המלשין, ומצד שני לטפל בזה, אז
הוא יכול כרגע שגם אם לילד שעליו הלשינו מגיע עונש כרגע לא לתת לו עונש, כדי לא
לתת למלשין את התשומת לב שהוא הצליח שהילד בעקבותיו קיבל עונש, כרגע רק להציל את
השעת חירום, את ה'שעת חירום שנו כאן', ואת ה'ביום פקדי ופקדתי' לעשות בהזדמנות
אחרת שלא בפני הילד המלשין, צריך להיות חכם עיניו בראשו ואז יהיה סייעתא דשמיא לא
לעשות טעויות.
שאלה: אמא אומרת
כך, אחד מהילדים שהוא בגיל גן הוא קצת מגמגם, וזה מאוד מדאיג את האמא לאן זה
יתפתח, ואולי יהיה לזה השפעה שלילית בקשרי חברה. היא מספרת שהיא שוחחה עם הגננת,
הגננת אומרת שהיא לא מרגישה מצב חריג בנושא, הם הלכו גם לקלינאית תקשורת, והיא
טוענת שהמצב לא מוגדר כבעיה, זה משהו קצת שלא ברמה של בעיה, אבל האמא עדיין מאוד
מודאגת. אני שומע את הנתונים האלה והבנתי שטמון כאן משהו, אני מנסה לשמוע; מה קורה
כאן? ממה כ"כ הדאגה? תוך כדי השיחה היא מספרת; שבעצם גם בעלה הוא קצת רגיש
וביישן ואולי קצת מגמגם, והיא דוקא מאוד מעריכה את בעלה את העדינות שלו ואת
האצילות שלו, אבל היא אומרת שהיא מרגישה שס"ה הביישנות שלו גורמת לו הגבלות
ברמה זו או אחרת, וזה גורם לה ג"כ דאגה מה יקרה עם הילד בענין? עד כאן פחות
או יותר היה השאלה.
התשובה על זה: דבר
ראשון באמת ראוי לדעת שיש הבדל בין בני אדם בעצם האופי שלהם, לא כל הבני אדם הם
יציקה אחת, יש טיפוסים שבאופיים הם עוצמתיים והם יודעים להביע את עצמם בצורה רהוטה
ופתוחה וסמכותית, ויש כאלה טיפוסים שבעצם אופיים הם יותר ביישנים והססניים עד
שאפשר לחשוב בצורת הדיבור שלהם לפעמים שאולי זה כעין גימגום, אבל זה לאו דוקא
גימגום אלא זה הבן אדם. ראוי לנו לדעת שאנחנו לא יכולים ליצור מציאות שלא קיימת בילד!
כל ילד וילד יש לו את האופי הבסיסי שלו, שבהחלט באותו אופי בסיסי שיש לו בכל חלק
מחלקי האישיות שלו יש הבדלי דרגות ויש לנו מה לקדם אותו, אבל אנחנו לא יכולים
להחליט מראש שאנחנו רוצים איזשהו דגם מסויים אם זה לא לפי טבעו ואופיו של הילד, כל
ילד הוא אדם בפני עצמו ולא שייך כאילו לקבוע שהוא יהיה באיזה נוסחה שנראה לנו שזה
הנוסחה הכי טובה להצלחת החיים. לא בדיוק רואים שהחבר'מנים והאלה שהם מעכרים הם
בדיוק אלה שמצליחים בסוף בחיים מול הפחות בולטים והיותר ביישנים, כשאנחנו ס"ה
מסתכלים בהמשך החיים, זה אולי איזשהו חלון ראוה או משהו מרשים אבל זה לא נותן באמת
את הצלחת החיים, כל מי שקצת מכיר רואה את המציאות הזאת.
אבל פה היה כאן עוד
איזשהו חלק, באותה אמא שהיא בעצם כל הזמן רגישה ושמה לב האם הילד מגמגם או לא, ואיך
הוא מדבר, אמרתי לה; שמאה אחוז הילד קולט את זה! הילד קולט את החששנות שלה ואת
הפחד שלה ממה שקורה איתו, ובזה את בעצם מעודדת אותו להיות ביישן ומגמגם. ופה אנחנו
צריכים לדעת את זה כדבר פשוט, כמו שכולנו מבינים שמחמאות והערכה מעודד ומדרבן את
הילד להוכיח שאכן המחמאות וההערכה שאנחנו החמאנו לו והערכנו אותו הם באמת צודקים,
את זה כולנו מכירים שילד או תלמיד שמרגיש מוערך ע"י הוריו ורבותיו שהם
מפרגנים לו, הוא כל הזמן מנסה להוכיח וזה מדרבן אותו להוכיח עד כמה הפירגון והערכה
נכונים. הרעיון הזה קיים בדיוק אותו דבר גם בצד השלילי, זאת אומרת כך, ילד או
תלמיד בעצם יוכיחו לנו שאנחנו צודקים במה שאנחנו מצפים ממנו, ואם אנחנו מצפים
מהילד שהוא יהיה ביישן ומגמגם, גם אם זה מאוד כואב לנו אבל נראה לנו שזה מה שהולך
להיות, גם את זה הוא יוכיח לנו עד כמה שצדקנו, כי אנחנו בעצם עודדנו אותו והרגלנו
אותו שזה מה שאנחנו חושבים שהולך להיות איתו, ובטבע הילד והתלמיד שהוא בעצם מאשר
והולך בכיון של מה שהאבא שלו או האמא שלו או הרב שלו מצפים ממנו בלי קשר אם הם
שמחים ומרוצים מהצפיה הזאת. זאת אומרת כך, תלמיד או ילד שמרגיש שהוריו או רבותיו
חושבים שהוא יתנהג לא בסדר או לא ילמד או יהיה לו איזה קושי או שהוא יתנהג לפי
איזה חולשות מסוימות בעצם הוא יודע שזה מה שהם מצפים ממנו, מה שהם מאוד לא רוצים
את זה ושהם מאוד רוצים שהוא ישתנה זה לא מלמד אותו להשתנות, כי מה שגורם לו את
החינוך ובעצם את צורת ההתנהלות שלו זה מה שהוא מרגיש מה אבא חושב שאני הולך לעשות,
או מה הרב שלי המשגיח חושב שאני הולך לעשות, לא מה אבא שלי רוצה שאני אעשה, ילד לא
עושה מה שאבא שלו רוצה שהוא יעשה אלא ילד עושה את מה שהוא רואה שאבא שלו מאמין
שהוא באמת יעשה.
ולכן עיקר העבודה
בסיפור הזה שהאמא הזאת צריכה לעשות עבודה עם עצמה לא לדאוג על הילד שלה, ולהאמין
בילד שלה שהוא ידע להסתדר בחיים והוא ידע להסתדר בחברה, ושאין לו בעיה או שהוא
בדרך לפתח איזשהו בעיה, והיא לא תקרין לילד חשש ממה יקרה איתו, וככל שהיא בלבה כך
תרגיש ממילא זה גם יקרין כך לילד, הילד ירגיש שאמא מאמינה בו שהוא מוכן לחיים והוא
מוכן לחברה, והוא מוכן ללהיות ככל האדם ולדבר ולשוחח ככל אחיו וכשאר בני אדם, וזה
בעצם יצור ויתן לו את הכח לזה, יתן לו את הכח מה שהורים יכולים להעניק לילדים
שלהם.
היה כאן עוד שאלה
שזה נושא מאוד רחב, ונראה מה נספיק בענין, השאלה היתה כך: כשהייתי ילד קיבלתי
חינוך שעיקרו היה חינוך מיגזרי, שהחרדים הם טובים והחילונים והמזרחניקע'ס הם לא
טובים, החלק העיקרי של החינוך הושתת שאנחנו שייכים לטובים, אבל מה נעשה היום
שלדאבוננו [אני אומר את נוסח השאלה] שלדאבוננו אי אפשר להגיד את זה לילד, כי גם
הרבה מקהל החרדים לדבר ה' חיים ברוע ובקנטרנות ובמידות רעות, אז מה אנחנו בדיוק
נעשה עם הילד, הנכניס אותו לכל נבכי הפוליטיקה מי הטובים ומי הרעים בציבור שלנו?!
האם באמת בדור שלנו לא שייך לחנך בצורה של שיוך? עד כאן נוסח השאלה.
היתה עוד שאלה דומה
שזה ג"כ שייך לענין, היתה שאלה כזאת: משפחתי ומשפחת אשתי הם שונים מאוד,
משפחת אשתי הם משפחה מודרנית נוסח ישיבת חברון וכדו', ואילו משפחתי נטועה היטב
בבני ברק נוסח תלמידי החזון איש פוניבז' בני ברק, כמובן שאני בטוח בצדקת דרכי
והשקפתי בחיים ואינני מעוניין שסיגנון משפחתה של אשתי יקלקל את חינוך ילדי, מה עלי
לעשות למען כך?
שתי השאלות האלה הם
באמת קשורות אחד לשני, זאת אומרת כך; ראוי לדעת באמת שעיקר החינוך לא אמור להיות
דרך לשייך ולסגור את הילד בזה שאנחנו שייכים לחוג זה או אחר, לא זה העיקר שיתן
לילד את הכח להתמודד עם המציאות של מה שקורה בעולם או בחיים, הרי כולנו מכירים את
זה שבכמה וכמה איסורים בתורה כתוב "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יד), ורש"י מביא (שם): "לפי שהדבר הזה אינו
מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי,
לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך, המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם
העושהו, ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך", ע"כ. ראוי
לדעת! עיקר יראת שמים היא לא נמדדת האם אני שייך למגזר הזה או למגזר אחר, יראת
שמים לא נמדדת בדברים חיצוניים, עיקר יראת שמים היא נמדדת בדברים שלא נמדדים בחוץ,
רק הקב"ה הוא יודע מחשבות בני אדם, הוא יודע את הדרגה הרוחנית באמת של כל אחד
ואחד. ברור שכל מיני עניני חומות וגבולות וגם סגנון חברה, זה ודאי חלק ממה שעוזר
לנו לגדור ובעצם זה דברים שהם עוזרים בחינוך, בהחלט, אבל אי אפשר להשתית על זה את
הבסיס של החינוך!
ופה הנושא הזה הוא
קשור גם לעוד נושא, שיצא לשמוע כמה וכמה שאלות, כל מיני שאלות בנוסח זה או דומה;
הילד שלי מתחבר לאיזה חבר, איך אני מנתק אותו מהחבר? או לילדה יש איזה חברה שלא
בדיוק לפי רוח הבית איך אנחנו מנתקים אותה מהחברה ההיא? בהרבה מקרים מתוך ברור
בעומק הענין התברר שבאמת אין סיבה כ"כ לחשוש מהחברות הזאת, זה לא מדובר כאן
באמת בכאלה לא טובים, יש אמנם ויכול להיות איזשהו שינוי, יש איזשהו שינוי בין
הבתים, אבל זה בכלל לא אמור להיות שזה יפריע לחינוך. זאת אומרת כך! אם אצלנו כל
בסיס החינוך זה בזה שהילד יכיר רק את הנוסח שאנחנו רוצים, ועל זה יהיה מבוסס
החינוך שפשוט לא יכיר משהו אחר, אז זה גורם לנו כבר כל מיני חששות, איך אנחנו
מנתקים אותו אם הוא מצא בדיוק חבר או לילדה יש בדיוק חברה שלא בדיוק לפי הרוח של
הבית. אבל כבר יצא והלא זה דברינו מאז ואנחנו צריכים לפתוח את העינים, אין לנו
אפשרות לגדל ילדים בתוך קופסת שימורים, המציאות היא שהילדים גדלים והם מכירים
ורואים כל מיני סיגנונות וכל מיני צורות, ואנחנו בבעיה חמורה אם אנחנו נשתית את כל
החינוך ע"ז שהם לא יכירו משהו אחר, ילד מותר שהוא יכיר סיגנון שונה ובכל זאת
הוא בחינוך של הבית. ככל שאנחנו נאהוב את הילדים שלנו והילד ירגיש שההורים שלו
אוהבים אותו, וההורים שלו יש להם מהלך ברור והם לא מתבלבלים והם לא מפחדים אם הוא
יראה משהו אחר, נכון הם כך ואנחנו כך, בלי בכלל להתבלבל, לא צריך כל הזמן להסתיר
לילד מלהכיר עוד דברים, יכיר עוד דברים, ומותר אפילו לדבר על איזשהו מעלות שיש
בסוג ציבור אחר גם אם הם סיגנון שאנחנו לא בדיוק מסכימים איתם.
בוא נראה למשל
איזשהו סוג דבר, ואי אפשר להכחיש את זה שזה כך, יוצא לפעמים לראות שדוקא בציבור
הכי הכי מעולה, שהציבור שאנחנו משתייכים אליו הוא העידי עידית של כל כלל ישראל,
אבל לראות איזה לפעמים שיש תופעות לוואי שהם דוקא נוצרים מטעויות בענין. זאת אומרת
כך, מתוך המציאות של צורת החינוך שלנו שבעצם אין לנו בעולמנו כלום חוץ מתורה ויראת
שמים, רק תורה ויראת שמים ולא מענין כלום, זה החינוך, וברוך ה' החינוך הזה מצליח.
עכשיו מה קורה; אברך לומד בכולל והוא יודע אין כזה דבר, 'נאר תורה' אין שום דבר
חוץ מתורה, אבל מה לעשות שהוא לא לגמרי בדרגה הזאת שכולו תורה ויראת שמים. ובוא
נוכיח את זה! הוא יעשה חשבון הנפש עם עצמו עד כמה באמת הוא שקוע בלימוד, וכמה שעות
באמת הוא לומד, וכמה הוא נהנה מהתורה שהוא לומד, וכל אחד יבחון את עצמו איפה הוא
באמת אוחז, אז הרבה פעמים הוא באמת לא שייך באמת רק לתורה, אם הוא היה שייך לתורה
הוא היה לומד קצת יותר שעות והוא היה שקוע יותר בלימוד, והיה יותר תוצאות ברוכות
לתורה וליראת שמים שלו. אבל הוא לא ירשה לעצמו איזשהו משהו מעניני העולם; מה זה
טיולים, אנחנו לא בליינים ולא נהנתנים! לא, מה פתאום! אז מה כן קורה? אבל הוא גם
לא בדרגה שכולו תורה, אז היצר מוצא לו את הבקעה להתגדר בהתעסקות בריבים בשנאה
ובמחלוקת, שאני לא יודע מה יותר חומרי האם ללכת לבילוי קצת ולהיות מענ'ש ולא כל
היום להתעסק במריבות ובשנאה, או לא לעשות שום דבר כי אנחנו רק תורה ולא יכול להיות
שיהיה איזה משהו חוץ מתורה, אז ממילא אבל הוא לא כולו תורה, אז חלק מהתורה זה
להתעסק כ"כ הרבה זמן בעניני השקפה ובביקורות ובקינאה ושינאה ותחרות וכל
הדברים האלה, שזה לא פחות רע מאשר להיות קצת בעולם הזה, לא יודע אפילו מה יותר
גרוע! מי שבאמת מחפש השקפה ומחשבה; שילמד דעת תבונות של רמח"ל או דרך ה', יש
כ"כ הרבה מה לעשות בעולם המחשבה וההשקפה של יהודי, למה זה לא מעניין אותו?!
למה כל מה שמעניין אותו הדעת תורה זה מתבטא רק בדברים שיש בהם מריבות וקינאה
ומחלוקת?! אתה תלמיד של רבותינו, בסדר תעשה כהנהגת רבותינו ותעשה את מה שהם
אומרים, שהם אומרים לא להתעסק בזה בכלל אלא אנחנו תלמידים של רבותינו ויושבים
ולומדים, אנחנו לא אמורים להתערב בכל החטטנויות ובכל הווכחנויות של הדברים האלו.
נמצא שבעצם דוקא
המעלה הגדולה שאנחנו קיבלנו חינוך שרק תורה ויראת שמים ואין שום דבר אחר, זה יכול לגרום
בסוף איזשהו סוג של 'נבל ברשות התורה' לא מהסיגנון של 'נבל ברשות התורה' של
הרמב"ן, אלא נבל ברשות התורה בעניני מידות רעות אחרים שלא קשורים לתאוות, כי
אמנם בנושאי תאוות הוא לא מצליח לשייך את זה לתורה אז ממילא את זה הוא לא יעשה, אבל
הוא יהיה נבל ברשות התורה בעניני מידות אחרים, ומי יודע מה יותר גרוע ממה?!
ולכן הרבה פעמים
רואים שדוקא כאלה שהם כביכול יותר מודרנים ופתוחים, יש להם יותר את ההרגשה והם
מכירים בעצמם שאני לא רק תורה ויראת שמים אלא אני גם עולם הזה, אבל לפחות הם לא
מקדשים, כשהם מתעסקים בעניני החומר הם לא חושבים שהם כעת עסוקים באיזשהו תורה
ויראת שמים, אז הם יודעים שכעת הם גם עולם הזה, יש להם גם עולם הזה בחיים, במידה
מסויימת האלה יש להם לפחות להכיר את הצד מעלה הזאת, שהם חיים יותר טבעיים והם פחות
מרמים את עצמם בלנסות לקדש כל דבר, כי הם לא ברמה רוחנית כזאת גבוהה אז הם מבינים
כן אני לא רק תורה ומעניין אותי עוד דברים, אבל לפחות הוא לא עושה את זה לשם שמים,
את זה הוא עושה לא לשם שמים אז הוא יודע לפחות איפה הוא נמצא, אז אחד כזה אם
באיזשהו שלב הוא יעלה יותר אז הוא ידע באמת לעלות מהדרגה הנמוכה שהוא היה עד
עכשיו, אבל אחד שגם הדברים השליליים שלו הוא בטוח שזה חלק מהיראת שמים וזה חלק
מהתורה אין סיבה שהוא פעם יתפוס את עצמו, הוא יכול להמשיך כך עד זיקנה ושיבה
ולחיות בטעויות האלה, שאפילו לא יעזור לזה "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית
המדרש" (סוכה נב,ב), כי בבית המדרש עצמו הוא נמצא עם כל הנבלות האלה. לכן
בכללות ראוי לדעת למצוא כל מיני עניני מעלות שיש גם בחוגים אחרים, גם כאלה שהם קצת
בסיגנון אחר כמו סיגנון קצת יותר פתוח וכדו', כשיש דברים שיש בהם מעלות, ולא לפחד
שמא הילד יכיר עוד משהו, הפוך הילד יכיר עוד משהו וידע ללמוד עוד דבר, אנחנו ניתן
מקום לכל עניני מעלות שיש לכל דבר, עם היותנו הולכים בדרך שלנו אבל יש לנו גם מה
ללמוד מדברים אחרים, זה דבר שרק יפתח את הילד ויתן לו יכולת ללמוד עוד דברים.
אבל להתבונן האם
הדברים שדיברנו נכונים או לא נכונים, לא כל דבר, אולי היה מידי הרבה דיבורים. אבל
הייתי רק רוצה לציין, שהיתה שאלה: ילד בבית והוא מתחיל לדבר, ילד בגיל ההתבגרות
הוא בעל דעה ויש לו טענות כרימון, הוא מזלזל בעיר, הוא טוען שיש כאן זילזול בתלמידי
חכמים, יש כאן התנהגויות של כבוד, אין רגישות בחברה, אנשים מתפללים מאוחר, אנשים
כל הזמן מבקרים אחד את השני, אנשים חופרים אחד על השני, והילד אומר שהכל כאן
ציבוריות, אין כאן הנהגות פרטיות של מישהו שעושה בתוך עצמו וכו' וכו', כל הזמן
הילד מדבר בבית את מה שהוא רואה לא טוב כאן, והאבא אומר שהוא מתנצל על זה שהוא
חוזר על השטויות של הילד?
אני חושב שחלק ממה
שגורם לילד לדבר כ"כ בריא, זה שאבא שלו בטוח שהוא מדבר שטויות, דוקא הילד הזה
די קורא נכון את המפה, ואולי מן הראוי להגיד לו; בוא נחשוב מה אנחנו עושים שאנחנו
לא נהיה כאלה, ובאמת נראה מה אנחנו יכולים בשביל 'ואני וביתי נעבוד את ה'' בצורה חיובית,
ובאמת לא בצורה שיש את כל החסרונות האלה, כשיתנו מקום לילד להיות חכם לפתוח את
העינים קצת ולראות מה באמת קורה הוא לא יהיה עסוק בביקורת, כשיתנו לו מקום שבאמת
אתה מדבר לענין אבל באמת אנחנו לא צריכים להתעסק בביקורת, אחרת אתה בסוף עושה את
מה שאתה מדבר נגד אם אתה מידי תתעסק בזה, בוא אנחנו נתעסק בצורה נכונה, אז מה אתה
מציע, או בוא נדבר תשמע באמת הדרך הנכונה/