שו"ת חינוך 12

היתה שאלה כזאת: ילד שיש לו בעיות בלמידה, כנראה יש לו בעיות קשב וריכוז, לא ברמה שהוא מתנהג בצורה מופרעת, אבל למעשה המליצו להורים לתת לו ריטאלין, הם שואלים; מה הדרך הישרה בענין, ושואלים הרי איך הסתדרו כל הדורות בלי ריטאלין, שלכאורה זה הורס את ההתמודדויות של הילד, ילד צריך ללמוד להתמודד, מה הדעה הישרה והנכונה בענין? זה היה נוסח השאלה.

בוא נצא מנקודת הנחה שההמלצה לקחת ריטאלין היתה נכונה, זאת אומרת כך, זה כמדו' ודאי נכון שלא ראוי לתת ריטאלין כמו שנותנים סוכריות, זה צריך להיות ע"י המלצה או נוריולוג או מאבחן שבאמת אומר שהנושא הוא מצב שמצריך ריטאלין, כי יש גם תופעות לוואי לפעמים, יש בזה גם כל מיני דברים מורכבים בענין הריטאלין, ולכן ראוי שזה ינתן ע"פ המלצת רופא או מאבחן. אבל ראוי לדעת שהמציאות היא שהריטאלין פשוט מציל אי אפשר לתאר, ואחד ממה שמציל היום ילדים ובחורים ממש מנשירה אפילו, יצא להכיר ולשמוע מכאלה שקרובים לענין שאי אפשר לתאר איך היו נראים היום במציאות הקיימת לולי הריטאלין.

לא כ"כ הבנתי על איזה התמודדות התכוין השואל שם במה שהוא שואל שצריך להתמודד, הייתי רוצה לשאול את האבא; א' האם הוא מוכן להתמודד עם ילד שצריך ריטאלין איך שהילד הזה מתמודד בבית הרבה פעמים, והאם המלמד שלו בכיתה מוכן להתמודד, בוא נראה שהמלמד בכיתה מוכן להתמודד בסבלנות לילד שצריך ריטאלין והוא לא לוקח ריטאלין, או האבא בבית, ואם הילד מוכן להתמודד, על מה בעצם הנושא שיתמודד?! אם באמת המצב הוא שכל הנוגעים בדבר, כל אלה שבעצם נוצר להם הגבלות בעיקבות המצב שהילד צריך ריטאלין והוא לא מקבל, אם הם מוכנים להתמודד עם זה, אם באמת המצב הוא כמו הסיפור; שהיה יהודי שבא לחזון איש ואמר לו שהבן שלו לא רוצה ללמוד והוא כל היום משתולל, והחזו"א אמר לו; בוא עם בנך אלי הביתה, והוא הגיע, החזו"א אמר לילד; תעלה על המיטה ותתחיל לקפוץ, והילד התחיל לקפוץ, ותוך כדי שהוא מקפץ על המיטה החזו"א לקח חומש והתחיל ללמוד איתו חומש ולהסביר לו ולבחון אותו, והוא שומע ומקשיב ויודע תוך כדי הקפיצות, אח"ז החזו"א אומר לאבא; אתה רואה איך שצריך ללמוד עם הבן שלך! תתן לו לקפוץ על המיטה, ותוך כדי זה תלמד איתו והוא יצא תלמיד חכם! אם האבא מוכן ללכת ללמוד עם הבן שלו בכזה צורה, מצויין! הוא לא צריך ריטאלין באמת, יקפיץ אותו על המיטה וילמד איתו כך ואז באמת לא צריך ריטאלין, אבל כל עוד המציאות היא לא כך, אז כמו שאותו אבא כשכואב לו הראש הוא לוקח אקמול אפילו שבדורות קודמים התמודדו בלי זה, וכמו שאשתו בלידה לוקחת אפידוראל גם אם בדורות קודמים לא יודע איך התמודדו עם זה, מה בעצם הנושא.

בכלל כל המצב היום של המערכות לימוד היום זה שונה לגמרי ממה שהיה בדורות הקודמים, בגמ' בב"ב (כא,א) שהגמ' שם מדברת על הלכות מלמדים כתוב שם: "דקארי קארי דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה". רש"י אומר: "אינך זקוק לייסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך אלא ישב עם האחרים בצוותא וסופו לתת לב". האם המערכות היום נותנות את המציאות ש'מי שלא קארי הוא יהיה רק צוותא לחבריה וסופו ליתן לב'? היום המערכות עובדות בקצב רצחני, מי שלא משתלב במערכת הוא נשמט לשוליים, הוא מרגיש רע, המערכת דורסנית, והוא פשוט מגיע או למצבים ריגשיים נפשיים או למצב שהוא בכלל נושר מהמערכת, זה המציאות.

סיפר לי אברך שהוא למד לפני ארבעים שנה באחת הישיבות החשובות בארץ, והיה שם איזה בחור שלא היה לו לב ללמוד, ורוב עיסקו בישיבה זה היה שהוא היה שוליא דנגרי של זה שמתקן את הסטנדרים ואת הספסלים, ושוליא דטבחי בקילוף תפוחי אדמה במטבח, זה היה רוב זמנו, אבל ההנהגה שם בישיבה היה 'ליהוי צוותא לחבריה', והוא ספג בישיבה הרבה יראת שמים ואהבת תורה, והוא אומר לי שהוא עקב אחריו, עניין אותו מה יצא מאותו אחד, אז ההוא במשך השנים נהיה בעל הבית שקובע עיתים לתורה ולומד דף היומי, שומע שלוש פעמים דף היומי ביום כי חשוב לו מאוד הדף היומי, וחוזר על זה באיזה שעות שהוא קובע עיתים לתורה, וכל בניו וחתניו בנין וחתנין רבנן. אם באמת המערכות היום היו מתנהלים כך, מצויין! יכול להיות שהיו יכולים לחסוך הרבה ריטאלין, אבל כשהמערכות כיום לא עובדים כך אנחנו צריכים לקרוא את השטח ולהתאים את עצמנו למציאות הקיימת.

אולי היה ראוי שיהיו כאלו שישנו את המערכות, או שיעשו מערכות פחות דורסות ופחות לוחצות ומלחיצות, ופחות מצב שכולם צריכים להיות באותה מערכת בדיוק, הרי בכלל נאבד היום כל המצב של לתת לכל תלמיד יחס לפי מה שהוא, הכל איזשהו מערכת שכולם צריכים להיות אותו דבר, אפילו נביא דוגמא; יש לפעמים ילד או בחור נפלאים מאוד אבל הם עובדים יותר לאט, הראש שלהם עובד יותר לאט, יש להם חשיבה יותר איטית ויותר יסודית, וקשה להם המהירות שמסבירים, הם לא מסתדרים עם חברותות כי הוא צריך להבין כל פרט ועד שהוא לא מבין כל פרט הוא לא מצליח להסתדר הלאה, הופכים אותו לבחור בעייתי, תזרום למה אתה לא ממשיך! והוא טיפוס יסודי ולא אוהב למרוח ולטייח את הפרטים הקטנים, הוא רוצה כל פרט לדעת, אז הולכים כעת ושולחים אותו לטיפול ומנסים לעצב אותו לפי המערכת, כל המציאות היום שאין היום בכלל התייחסות אישית ברוב המקומות למציאות האישיותית של הילד, אז כל עוד המצב הוא כך אין לנו ברירה אלא לחפש כל מיני כל עזר שהתחדשו כנגד כדי לעזור כן להסתדר במערכת.

כשישבו בדורות קודמים גם כשישבו כיתה וישבו כולם סביב אותו שולחן עם המלמד, המלמד היה בקשר אישי עם כל אחד מהתלמידים, זה היה כמעט כעין לימוד חברותא, רוב הבעיות של אלו שיש להם בעיות קשב וריכוז באחד על אחד כמעט אין להם בעיות, אבל היום הכיתות בחיידר זה כמו שיעור כללי, יש 40 ילדים בכיתה ומלמד עומד ודורש והוא צריך שיהיה דממה כדי שהמערכת תעבוד, כך היה נראה כיתה בדורות קודמים?! אין ברירה היום אלא להשתמש באמצעי עזר עד שידעו, ואולי יקום מישהו וירים את הכפפה וידע שהמליונים שמשקיעים בטיפולים ובפיתרונות למצוקות של נוער נושר ולבעיות נפשיות וריגשיות שקורות היום בישיבות, לוּ היו משקיעים את הסכומים האלה בהקמת ישיבות עם שיעורים יותר קטנים ועם יחס יותר אישי, זה היה חוסך את רוב הבעיות שקיימים היום! אבל היום המציאות היא שבשיעור א' בישיבות ובשיעורים בישיבות פחות ממאה כמעט ולא קיים, אין שום יחס אישי, וזה יוצר כאלה בעיות, ואז צריך לפתוח עוד מסגרות לנושרים וכל מיני מכונים לטיפולים במצוקות הריגשיות שקורה לבחורים, ואת אותו סכום לוּ היו עושים שיעורים כמו שהיה פעם שהיו שיעורים קטנים לא היו נוצרות בעיות.

אבי סיפר לי שהוא למד בחברון לפני 60 שנה, ישיבת חברון שהיה שם רבי יחזקאל סרנא ורבי משה חברוני ורבי אהרון כהן ורבי מאיר חדש ואח"ז רבי אברהם פרבשטיין ורבי שמחה זיסל ברויידא, זה היה "הישיבה", כשהוא נכנס לישיבה בשנת תשט' היה בישיבה 120 בחורים, וכשהוא יצא אחרי 9 שנים הישיבה כבר גדלה והיו כבר 180 בחורים, זה היה כל ישיבת חברון בשנות השיא שלה, כל התלמידים שמה יצאו או דיינים או רבנים או ראשי ישיבות, היה יחס אישי. המציאות היום של השיעורים הגדולים, ועוד לחשוב שהמציאות הזאת שבישיבות עם שיעורים גדולים זה ישיבה יותר חשובה וזה ישיבה יותר טובה, ואיזה מחיר משלמים על זה! עכ"פ אי אפשר ללמוד היום ממה שהיה בדורות קודמים כי המערכות היו יותר טבעיות, ועכ"פ במציאות של היום עד שזה לא יתוקן אין לנו ברירה אלא להשתמש בכלי עזר הקיימים.

היתה עוד שאלה: איך צריך לשוחח עם ילדים על יחס לחילונים מחללי שבת, ולפעמים גרים באיזורים שרואים את זה, מה אומרים לילד, איך מסבירים לו מצב שיהודים עוברים עבירות ומחללים שבת, ומדובר כאן בילד קטן, לא מדובר כאן בבחור גדול, מה הצורה שראוי להקרין לילד בנושא הזה?

ראוי לדעת דבר ראשון; לא לעבוד על הילד ולהגיד לו שזה גוי, אלא להגיד לו שמדובר ביהודים מסכנים שלא זכו לקיום תורה ומצוות, הם תינוקות שנשבו ורחמנות עליהם, ולהיות בצער שהילד ירגיש שלאבא יש צער מזה שיש יהודים שלא שומרים תורה ומצוות, ילד שירגיש שלאבא שלו יש צער מזה שיש יהודים שלא שומרים תורה ומצוות זה יכניס יראת שמים לילד, כי הילד מרגיש שהאבא שלו לא עסוק רק בזה שהבן שלו יצליח או שהוא יצליח, אלא הוא מרגיש אחריות על כבוד שמים ואחריות על יהודים אחרים שהם כ"כ רחוקים, גם עליהם יש לו צער, זה יחנך את הילד גם ליראת שמים וגם למידות טובות.

השבוע סיפר לי אברך; שהוא רואה שעמדו קבוצת אברכים ברחוב אחרי התפילה בשבת באיזור חילוני, והגיעו מכוניות וצופרות להם שיזוזו, היו כאלה אמרו "הלעיטהו לרשע וימות" (ב"ק סט,א) - לא צריך לזוז! אחרים אמרו נזוז, כי אנחנו מכשילים אותם בחילול שבת, איך ההסתכלות על כזה דבר? אני לא בא לדבר כעת בגדרי הלכה, את זה צריך לשאול מורי הוראה מה הדין בגדרי הלכה, רק השאלה; איך לא איכפת ליהודי שיהודי מחלל שבת, הרי למעשה אם היית זז הצידה יהודי יעשה פחות חילול שבת, האם חילוני לא מחוייב בחילול שבת?!

בזיכרוני שסיפרו על הרב שך שבצעירותו הוא שיכנע פעם איזה בחור עילוי שלא יעשן, והוא סיפר שלמה הוא שיכנע אותו, כי ההוא היה אז כזה כישרון מבריק, וזה היה אז שבצוק העיתים היו הרבה מהמבריקים שהלכו להשכלה ויצאו מהאידישקייט, והוא חשש שמא אותו אחד בסוף יעזוב את הדרך ואם הוא יעשן בשבת על כל נשיפה הוא מחלל שבת, אז הוא רצה לחסוך לו חילול שבת אם בסוף הוא יצא לתרבות רעה, ההוא בסוף לפי הסיפור יצא אחד מגדולי הדור, אבל למעשה היה לו דאגה שמא הוא יצא לתרבות רעה והוא יעשן בשבת ויהיה לו יותר חילול שבת, זה צורה של יהודי שיש לו יראת שמים.

סיפר לי תלמיד חכם שכבר לא חי איתנו, שלפני חמישים שנה הוא היה מידי פעם הולך לבקר את אחד מגאוני וצדיקי הדור ההוא שהיה גר בירושלים, והוא אומר שהוא יושב איתו ומדבר איתו בשבת בדברי תורה, והוא רואה כל כמה דקות שההוא נאנח אנחה שוברת כל גופו של אדם, לא חצי גופו של אדם, והוא לתומו שואל; מה הרב נאנח? הוא אומר; שכל פעם שהוא שומע מכונית מהרחוב הוא לא יכול, הוא נאנח, יהודי מחלל שבת ברחוב! זה צורה של יהודי שיש לו צער גם על חילול שבת של לא שומרי תורה ומצוות. כולנו זוכרים שהרב שך היה בוכה; יש מליון ילדים כאן שלא קוראים קרי"ש! כל ישראל ערבים זה לזה! חילונים הם לא חלק מכלל ישראל?! כולם זוכרים את זה.

יצא לשמוע וגם לקרוא מכאלה שמתעסקים עם נוער נושר, שרוב הנוער הנושר הם מספרים כך, אני ראיתי שכשלאבא שלי היה מול כף המאזניים שתי ברירות; או שאני אהיה מחלל שבת ועובר כל איסור אבל העיקר שאני אשאר עם התלבושת שחור לבן זה עדיף לו, מאשר אני אלבש ג'ינס וטריקו אבל אני אשמור שבת, ראיתי שלאבא שלי לא היהדות איכפת לו אלא איכפת לו הכבוד, האם יגידו שהבן שלו התקלקל או לא יותר איכפת לו מקיום תורה ומצוות, אז אני צריך לדאוג לכבוד שלו?! מצוות לא איכפת לו, אלא איכפת לו מה יגידו ברחוב על הבן שלו! כך רוב הנושרים מספרים, כך קראתי ושמעתי במאמרים של כאלה שמתעסקים עם זה, שהילד הרגיש שכשהיה לאבא על כף המאזניים שאם הוא ישאר עם חליפה וכובע ויעשה כל תועבות שבעולם, זה עדיף לאבא מאשר שהוא ישנה את הלבוש אבל ישמור תורה ומצוות.

אם אנחנו רוצים לחנך את הילדים שלנו לתורה ויראת שמים באמת, אנחנו צריכים שהילד ירגיש שאיכפת לנו תורה ויראת שמים לא רק שלנו! כל אחד יודע שראש ישיבה שידבר בהתפעלות בשיחה שהוא עבר ליד איזה ישיבה אחרת והוא ראה שם איזה ברע'ן יש שם בלימוד, זה יעשה לתלמידים שלו אהבת תורה פי כמה וכמה מאם הוא יספר את הברע'ן בלימוד שהוא רואה כאן בישיבה, זה כל אחד מבין שזה יעשה יותר אהבת תורה לתלמידים יותר מכל הדיבורים שהוא ידבר על אהבת תורה, גם אנחנו צריכים לדעת שהצורה שיותר תקרין באמת לילדים שלנו יראת שמים ואהבת תורה ודקדוק הלכה, כשילדים יראו כמה איכפת לנו וכמה צער יש לנו גם אם יהודים רחוקים לא שומרים תורה ומצוות וזה כואב לנו, אז הם יבינו שבאמת מה שכואב לאבא שלהם זה לא העולם הבא שלו או ההצלחה של הילדים שלו אלא כואב לו באמת כבוד שמים.

שאלה; ואם לא כואב לנו?

צריך להתבונן בזה ושזה באמת יכאב, כי זה באמת כך ש'כל ישראל ערבים זה לזה' והם לא יצאו מכלל ישראל מבחינה זו, הם כולם תינוקות שנשבו וזה כן צריך לכאוב, אם אנחנו טיפה נתבונן בזה לא צריך להיות כ"כ גדול כדי להרגיש את הצער על המסכנות, הם מאבדים את כל החיים שלהם, מה יש להם בחיים?! חיים כמו בעלי חיים! איך ייתכן שאנחנו ברוך ה' שאנחנו עסוקים כל היום סביב תורה ויראת שמים שלא יהיה איכפת לנו?! רק אנחנו כאילו שכחנו וכאילו מתנתקים מחלק מעם ישראל בזמן שהם חלק מעם ישראל, וכי אין צער לשכינה על החילונים שלא שומרים תורה ומצוות?!

היה עוד שאלה: על נושא של האם לתת סטירות לילדים במצבים מסויימים או לא, מה הנכון בזה? ובנוסח השאלה מביאים שם שיש רבנים ופוסקים שאומרים שגם היום צריך לתת מכות, ויש משגיחים גדולים שאומרים שהיום צריך רק במקל נועם ולא במקל חובלים, כי היום יש אוירה של מרידה באויר, ואפילו ילד קטן כשנותנים לו סטירות אז רואים שזה גורם לו מיד מרידה, בזמן שבדור קודם אפילו ילד גדול שנתנו לו סטירה הוא היה נכנע, והיום גם ילדים קטנים מרביצים חזרה, והביאו שם בנוסח השאלה; שהיו בעלי מוסר גדולים שהם אמרו אחרי זה כשהם התבגרו שהם התחרטו על כל סטירה שהם נתנו לילדים שלהם כשהם היו קטנים, מה באמת הנכון בנושא הזה, זה נראה שיש בזה דעות, או האם אלו ואלו דברי אלוקים חיים בדעות מה ששומעים כאן, מה באמת הדרך בזה?

היה שם עוד שאלה שאולי אנחנו נראה מתוך זה קצת באריכות את כל הענין, ילד בן שנתיים בכור, והוא כל דבר שלא מביאים לו הוא מתעצבן, והוא מסוגל אפילו לדחוף קצת או לתת איזה מכה לאבא ואמא כשהם שוללים משהו שהוא רוצה, בכללות הוא ילד טוב, אבל כשמשהו הוא רוצה ולא מקבל אז כשמדברים אליו הוא מדבר בחוצפה עד כמה ששייך לילד בן שנתיים, האם ראוי לשתוק בגיל הזה לגמרי או ראוי כן לעשות משהו, האם הוא קולט מה שרוצים ממנו או לא קולט? זה היה נוסח השאלה.

ראוי לדעת שעל עצם השאלה אם כן לתת סטירות או לא לתת סטירות שיש מחייבים ויש שוללים; בהרבה נושאים אפשר לשמוע כמה דעות, כולנו זוכרים שהרב שך תמיד היה אומר; הוא לא מבין איך אפשר ללמוד שתי מסכתות ביום אחד, איך אפשר ללמוד שני נושאים, לומדים נושא אחד כל היום! והסטייפלר היה אומר; מקובלני שאין לימוד מקלקל לימוד, וטוב ללמוד כמה ענינים ביום אחד, אז האם היה איזה מחלוקת?! זה ודאי שיש כאלה שמתאים להם כך ויש כאלה שמתאים להם כך, וראה הקב"ה שצדיקים מועטים ושתלן בכל דור ודור זה גם כן בכמה סיגנונות של תלמידי חכמים וצדיקים, כדי שכל אחד יהיה תלמיד בכל דבר למה שמתאים לו לפי שורש נשמתו ולפי הסיגנון שלו, היו כאלה שבאמת לא היו מסוגלים ללמוד עוד נושא והיו שקועים בנושא אחד כל היום, והיו כאלה שהיה טוב להם ללמוד כמה נושאים.

גם בנושא של מכות לילדים, בוא נראה איזשהו כמה דברים פשוטים בענין הזה; נראה שזה תלוי במה שקורה באמת, באיזה רמה הקשר בין האבא לילדים? אם באמת האבא הוא קיים לילדים רק כשצריך שופט ושוטר תליין ופקח אז הוא נמצא, כשהילד טוב האבא לא נמצא, ברוך ה' יש לו שקט ממנו, אין לו קשר לילד, הוא רק נמצא שכשיש בעיה הוא צריך לסדר את הבעיה, באמת אבא כזה ודאי שראוי לו מאוד שלא יתן מכות לילדים, הרי "מידה טובה מרובה ממידת פורענות אחד מחמש מאות" (תוס' סוטה יא,א בשם התוספתא) אז אם לא יהיה את המידת טובה שהיא פי חמש מאות מהמידת פורענות, אז איזה זכות יש לו בכלל להראות מידת פורענות, האם הוא חושב שהילד יקבל מהמכות האלה משהו?! זה יחנך אותו משהו?! הוא ירגיש שהמכות האלה באים מלב אוהב?! הוא ירגיש שהמכות האלה באים מאבא שרוצה שקט! זה לא יגרום לו להתחבר למה שאבא רוצה וגם לא להאמין בזה, אלא הוא רק יודע דבר אחד; שהוא כעת מהוה מיטרד ואבא שלו כעת רוצה שקט.

המציאות שרואים שסטירות של אמהות לא יוצרות נזקים לילדים, רק סטירות של אבות, למה בדרך כלל יוצא תמיד לשמוע מילדים שבסוף קרה להם בעיות קשות שזה הגיע מהאבא ולא מהאמא? כי האמא בדרך כלל היא חווה עם הילד את החיים, היא שמחה בשמחתו היא עצובה בעיצבונו, וגם בשעה שהיא כועסת והיא נותנת לו איזשהו סטירה היא מחוברת גם בעת כעסה לצער שיש לו מהסטירה, ורגע אחרי זה היא כבר מנשקת אותו, הילד מרגיש שהאמא היא איתו, האמא חיה איתו את החיים שלו, אז הוא מקבל גם את הסטירה והסטירה מחנכת אותו. ואגב כמדומה שכך גם יוצא לשמוע, המצב שהחסידים עוד לא נכנסו לאיזשהו מהלך מודרני שלא נותנים סטירות, וזה עובד שם טוב, ושם זה לא גורם לנשירה, כי הם מאוד חווים עם הילדים, הם חיים עם הילדים שלהם כמו אצלנו עם האמהות, הם חווים עם הילד את השמחה ואת העצבות שלו ואת הענינים שלו. ובאמת הורה שמחובר לילד שלו יכול לתת לו גם סטירות, כי הילד מרגיש שאבא שלו אוהב אותו ואבא שלו חי איתו גם את השטויות שלו וגם את המשחקים שלו, ואת מה שמשמח אותו ואת מה שמעציב אותו והוא פתוח עם אבא שלו, אז גם כשהוא מקבל סטירה הוא מקבל את זה, זה המכות 'אשר הוכיתי בית מאהבי', זה בסדר גמור זה חלק מהחינוך.

אבל אם האבא אין לו זמן לילדים, מבחינתו רק תהיה בשקט ואל תעשה לי טירדה, ואני אבא רק כשאתה עושה בעיות ואז אני אראה איך להשתיק אותך, ודאי שהמכות האלה הם מכות שמרחיקים את הילד ומשניאים עליו גם את האבא וגם את המהלך של האבא, אז ודאי ש, וזה לאו דוקא מכות אלא בכל צורה של ענישה, אם כמעט כל הקשר שבין הבן והאבא זה בכיון של ענישה, וכשהוא טוב אין משהו טוב, וכשהוא רע הוא מקבל עונש, זה יוצר הרחקה מאוד גדולה ושנאה וריחוק ודחיה, והילד לא יקבל מזה, זה יותר יזיק ממה שזה יתן.

בכלל ראוי לדעת, אין מאן דאמר בעולם שחושב שללכת על מכות זה דרך נורמלית, זאת אומרת לצערינו המציאות היא שגם בית שהשפה שם זה מכות באופן קבוע זה לא גורם לילדים להיות יותר מחונכים, בגלל שילד הוא ילד, וכשעובר לו המכות הוא חוזר לשובבות שלו, ילד לא יכול להיות מדוכא ולהתבגר בטרם עת בגלל שיש מכות, אז הוא מקבל את המכות הוא בוכה ואח"ז חוזר לשובבות שלו, ילד הוא ילד, לא שייך שאת מרכז החיים שלו כל הזמן ינהלו עם מכות, זה פשוט שלא. גם אלה שכן מצדדים בעד מכות, כמדו' שכך יש בתשובה של ר' חיים על זה, אז הוא אומר שלעיתים רחוקות צריך לתת מכות, לא מדובר על מהלך קבוע שכאילו התיקשורת תהיה דרך מכות. אבל האם לשלול את זה לגמרי או שאפשר שכן? זה מאוד תלוי באיזה רמת קשר יש בין האבא לבן, עד כמה רמה של אהבה וידידות יש בין האבא לבן, וככל שבין האבא לבן יש יותר קשר אז המכות עוזרות בזמן שהם ניתנות.

זאת ועוד אחרת; זה גם נושא שיש הבדל גדול בזה בין האבות לאמהות, אצל האבות הכל חשבונות, המכות הם מידי עם חשבונות, מכות עם חשבונות לא עושה טוב לילד, כי הילד גם לא מרגיש בזה שהאבא חי אותי ומרגיש אותי, הוא כעת מחשבן איזה 'דיני חינוך', אמהות כשהם נותנות מכות זה משהו טבעי, כעת הם היו כועסות נתנו סטירה וחזרו לעניינם, אז מכה טבעית לא פוצעת את הילד, המכות המחושבנות ובפרט של אלה שעושים את זה במנוחת נפש, הם למדו הרבה מוסר והם נותנים את המכה במנוחת נפש, הילד מרגיש בזה אכזריות וזה גורם לו ריחוק גדול, זה לא טבעי, הוא מרגיש שהאבא עסוק כעת באיזה מצוה, הילד פתאום נהיה שם איזה 'חפצא של מצוה', או האבא עסוק שם באיזה 'דיני חינוך', ילד לא מוכן שהוא יהיה איזשהו שפן נסיון של הדיני חינוך שמוטלים על אבא שלו, לא זה צורת חינוך ולא זה מה שהילד מצפה, עדיף שזה יהיה כעס טבעי ועצבים וזה עובר, והילד שלו מבין שאבא שלו לא מלאך, הוא לא חושד באבא שלו שהוא מלאך, וכשהוא יעשה מידי הרבה חשבונות הוא יחשוב שאבא שלו מלאך חבלה ולא מלאך של רחמים, מלאך של רחמים הוא לא יחשוב עליו עם כל החשבונות האלה.

שאלה: הרי צריך לעבוד על המידות ולהתגבר על הכעס?

אבל הוא צריך לא לעבוד על עצמו, הוא צריך לעבוד על המידות שלו לא על עצמו, ואנחנו לא יכולים לחיות לא טבעי, הצורה עבודה שלנו צריכה להיות איך אנחנו את המציאות הטבעית שלנו נעלה, אנחנו לא יכולים כל הזמן לעשות עבודה שהיא מנותקת מהמציאות הטבעית שלנו, אנחנו רק עושים עבודה בשטח, עדיף שנהיה טבעיים ובמדריגה שלנו ונרגיש שאנחנו צריכים להעלות את המדריגה, מאשר אנחנו נישאר באיזה מדריגה מסויימת ורק נכפה על עצמינו איזשהם כללים שאין קשר בינם לבין המציאות האישיותית שלנו, יש הרבה מה להאריך בזה.

גם אחרת הוא צובר את הכעסים שלו, וגם אם הוא מצליח לעצור את הפה או את הידיים שלו אבל את העויינות בלב יש לו, והעויינות בלב שיש לו או הכעס שיש לו בלב נשאר, ולפעמים הכעס הזה מזיק לילד עוד יותר מאשר הוא יתן לו רגע סטירה ויחזור לחיים שלו.

ואף ש'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות', זה דוקא אם הפעולות קרובות למצב של הלבבות, לא אם הפעולות מידי רחוקות מאיפה שהלב שלו נמצא, אם זה קרוב מאוד במרחק נגיעה הוא יעלה קצת, אבל לא כשהוא מסגל לעצמו איזשהו פעולות שהמרחק בינם לבין הלב שלו זה מרחק מידי גדול, ואז האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והוא לא עולה מזה כלום, לא מרויח מזה כלום ולא עלה מזה כלום.

 אמנם ודאי שאין הכונה ולא צריך לתת מכות דרך כעס ודרך של לאבד שליטה, אבל ילד מרגיש שזה טבעי וכל אחד יש לו את הטבעיות שלו שפעם הוא כועס ופעם הוא לא כועס, אנחנו בתוך מציאות מסויימת ואנחנו לא יכולים לשקר את עצמנו, בגלל שיש מידת הכעס ואנחנו יודעים כמה היא גרועה אנחנו לא יכולים לשקר את עצמנו לגבי האם אנחנו כבר יצאנו מזה לגמרי, אבל זה דבר נורמלי שאם אני חי עם בן אדם והוא מתנהג אלי לא טוב, כל אחד כל אחד לפי דרגתו כשמתנהגים אליו לא טוב אז זה מרגיז אותו, האם אנחנו נרמה את עצמנו?! האם אנחנו ממש מלאכים?! המציאות היא שילדים של יהודים פשוטים של חקלאים ורפתנים אבל טבעיים ופשוטים, שהם גם כן נתנו סטירות לילדים שלהם כשהם לא התנהגו טוב, יצאו נורמלים, הם לא יצאו פצועים מזה, הוא הבין שהוא לא צריך להרגיז את אבא שלו, וזה אף בלי דיני חינוך, האבא אף פעם לא למד חינוך, יצאו להם ילדים נורמלים ולא מסובכים, בואו דבר ראשון נהיה נורמלים ואחרי זה נחשוב איך אנחנו מתקדמים בחיים, דבר ראשון נהיה נורמליים ונהיה טבעיים.

ראוי בדבר הזה להוסיף! יש בזה עוד כמה חלקים להוסיף, חבל מאוד אם באמת ההרגשה של ילד מאבא שלו תהיה רק אם אתה רק תהיה נורמלי ובשקט אז הכל בסדר, רק אל תפריע, כמדומה שבדרך כלל אצל חילונים אז אבא מחנך את הילד: רק אל תהיה לי עבריין! תעשה מה שאתה רוצה רק אל תהיה עבריין! בזה נגמר הקשר בין בן לאבא. אצלנו לא אמור להיות כך! חלק גדול ממה שבאמת יתרון אהבת הורים לילדיהם ואהבת הורים לילדיהם, זה אם הילד ירגיש כמה נחת וכמה הרגשה טובה וכמה מרכזי ושהדבר הכי טוב שילד יכול לעשות לאבא שלו, זה אם הוא לומד תורה ומקיים מצוות! ושהילד ירגיש כמה געגועים ושמחה ורצון יש לאבא שלו ממנו שילמד טוב ויתפלל ויהיה בעל מידות טובות, ולא רק שהמצב הוא שההורים נותנים לילדים את כל שההורים נותנים באהבת הורים לילדיהם, והילד בעצם רק מקבל ושהוא רק לא יקלקל, ילד שירגיש שאבא שלו מחכה לזה שהוא יעלה בתורה ויראת שמים, ואין דבר שמשמח אותו כמו המציאות הזאת שהוא ילמד ויהיה ירא שמים ומדקדק בהלכה, ילד כזה ירגיש שהוא מכובד בעיני אביו ושהוא גם נותן לאבא שלו, הרי אהבה תמיד בין שנים זה כשכל אחד נותן לשני, לא אמור להיות שהמצב שהורים לילדים רק ההורים נותנים והילדים לא נותנים, ילד שירגיש שאבא שלו מרגיש שהנתינה הכי גדולה שהוא יכול לתת לו זה אם הוא ישמור את דרך ה' וילך בדרך התורה, זה מחבר את הילד לאבא ואז יהיה לו את 'דמות דיוקנו של אביו', כי זה יוצר קשר של אהבה בין הילד לאבא.

הרי כולנו יודעים שבינינו לבין הקב"ה, מעבר למה שאנחנו נותנים כביכול לקב"ה את התורה ומצוות שלנו, אנחנו הרי גם יודעים כמה יש בפסוקים ובחז"ל כמה הקב"ה מחכה לתפילתינו ולתורה שלנו ולקיום מצוות שלנו, הקב"ה מחכה לזה, מצד אחד הקב"ה נותן לנו את החיים ואת כל הטוב שהוא נותן לנו, הוא נתן לנו את התורה והוא נתן לנו את כל הדברים שהוא נותן לנו, אבל הוא גם מחכה שאנחנו ניתן לו את כל התורה ומצוות ונעשה לו נחת רוח, 'אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו', אנחנו יודעים שאנחנו עושים נחת רוח לקב"ה, הקב"ה מחכה לכל מילת תורה שלנו ולכל מצוה ולכל מילת תפילה שלנו, וזה מה שגורם שיהיה גם אהבת ה' אלינו וגם אהבתינו לקב"ה, הרי אהבה היא דו סיטרית, אין אהבה חד סיטרית, כל אהבה היא מורכבת מזה שכל אחד מהאוהבים הוא נותן ומקבל, זה היחס בינינו לבין הקב"ה, וזה היחס שגם צריך להיות בינינו לבין הילדים, וזה צורה שגם יגרום לילד להרגיש כמה המרכז של האבא זה הקיום תורה ומצוות.

כעת, לא שאתה תעשה לי "שם" וכולם יגידו שיש לי בן מוצלח, לא זה שהאבא ידבר עם הילד, שהאבא ידבר עם הילד שהוא ירגיש כמה חשוב לאבא ה'דיקדוק הלכה' של הילד אף שזה דבר שלא בולט בחוץ, כמה חשוב לאבא ה'יראת שמים' של הילד אף שלא זו בדיוק הסחורה שאיתה הוא יוכל להתפרסם בחוץ, זה יראה לילד שלאבא איכפת כבוד שמים ושלאבא איכפת באמת מדברים אמיתיים ממה שבאמת הם מעלות אמיתיות, זה גם יחבר את הילד לדרך הנכונה לאידישקייט הנכונה ולתורה הנכונה, וזה גם יחבר את הילד שהילד ירגיש שיש לו גם מה לתת לאבא, הוא לא רק אמור לא להכעיס את האבא אלא יש לו משהו גם לתת לאבא כנגד כל מה שהאבא משקיע בו, וזה חלק גדול מאוד!

ואנחנו רואים לצערינו שקורה לפעמים שילד סר מהדרך, יוצא לראות שהאבא ממש מתחנן לבן שלו: אבל תבטיח לי לפחות שאל תחלל שבת! אתה לא יודע מה אתה עושה לי אבל רק אל תחלל שבת, או תניח תפילין כל יום, אתה תניח תפילין כל יום אין לך מושג מה אתה עושה לי בזה, ואז הילד אומר לו: לא מעניין אותי! אתה פעם דאגת לי?! זה מה שהילד עונה על זה, אם ח"ו כשהילד נושר אז האבא כמה הוא רוצה שלפחות יהיה איזה משהו שישאר לו איזהו חיבור, וכמה הוא מנסה להראות לילד כמה זה חשוב, אז כשהילד ברוך ה' הולך בדרך התורה והמצוות האם הילד לא אמור להרגיש כמה נחת וכמה שמחה יש לנו בכל מילת תורה שהוא לומד, ובכל הנהגה נכונה שהוא נוהג, בכל הלכה, ובכל יראת שמים?! שהילד ירגיש את זה! זה מחבר אותו לאבא שלו זה עושה אהבה, וזה מלמד אותו וזה נותן לו דמות דיוקנו של אביו, זה מלמד אותו את הדרך הנכונה וכך הוא יעלה בתורה ויראת שמים.

יש עוד חלק עיקרי בכל המהלך של החינוך וזה באמת דבר מאוד חשוב, והיום יצא לדבר על זה באמת עם ר' גרשון, ר' גרשון הרי דיבר השבוע באיזה שיחה והיה שם אח"ז דיבורים איתו הרבה, הוא דיבר לא לחנך ילדים בכפיה, אח"ז שאלו אותו הרבה שאלות והייתי רוצה להגיד איזשהו הסברה של שמועה זו, היום דיברתי איתו ואני אגיד מה שהוא הגיב על זה, וזה קשור גם לשאלה עם הילד בן השנתיים מה שהזכרנו קודם. המציאות היא כזאת; ילד קטן מרגע לידתו מתחיל ענין החינוך, חינוך מתחיל מרגע הלידה, העיקר גדול מאוד של כל החינוך זה שיבנה אצל הילד שיש מעמד של אבא ואמא ושהילד הוא תחת העול והמעמד של אבא ואמא, יש אבא ואמא, יש סבא וסבתא, יש רב, יש אדם מבוגר, וילד לא עושה מה שבא לו אלא ילד הוא עושה את מה שאבא ואמא קובעים, והם קובעים לו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה.

כעת, קטן שנולד, בשנים הראשונות שלו הוא ממש חומר גלם שאין לו עוד מדיליה כלום, ומה שמטביעים בו כעת זה מה שנכנס לו לתודעה ולמציאות שלו, והנה הילד הקטן הזה כשאבא ואמא קובעים מה הוא ילביש, ואם הוא יקבל ממתק או לא יקבל ממתק, ואם הוא יהיה במיטה או לא יהיה במיטה, המציאות הזאת בונה בו מצב שהוא מבין שיש מישהו גדול ממנו שמנהל אותו וקובע לו איך הוא יתנהג, זה בונה בו את המציאות הנפשית של משמעת ושהוא תחת עול מישהו שגדול ממנו, ושהוא צריך להתנהג לפי מה שהגדול קובע איך הוא צריך להתנהג, ומזה במשך הזמן הוא גם יגיע ליראת שמים ולהתנהג תחת עול מלכות שמים ולשמוע את מה שהקב"ה אומר לו, אבל שורש החינוך לכל המציאות האישיותית שלו זה דוקא בשנים הראשונות, בשנה שנתיים שלוש ארבע הראשונות שבהם הילד עדיין לא יודע כלום והוא ממש כחומר ביד היוצר, זה השנים שאמור ליבנות אצלו המציאותו שיש אבא ויש אמא והם מנהלים את החיים שלו, ילד בן שנתיים הוא עוד בכלל לא במצב של גיל של מרד שיש לו מציאות בכלל של להגיד לא לאבא ואמא.

זה נכון שילד שיגדלו אותו מגיל אפס בלי שההורים הם שהחליטו ושהיה להם קו איך אמור להיות, מתי הוא יהיה במיטה ומתי לא, מה הוא יקבל לאכול מה לא, מה הוא יעשה מה הוא לא יעשה, מי שהשאירו אותו במצב של הפקר, אפילו שהם דאגו לו לצרכים שלו אבל השאירו אותו במצב של הפקר, והם לא דירבנו ולא קבעו ולא יצרו עובדות בשטח, הילד הזה באמת גדל כמו בעל חי, הוא גדל כמו בעל חי, ועכשיו כבר צריך תיקון, עדיין לא מאוחר אבל צריך תיקון, הילד הזה לא נבנה לו באישיות שלו המציאות של משמעת שיש מישהו מעליו שקובע לו.

בחלק הזה יש כאן עוד נקודה מעניינת בחלק הזה, היום כל הזמן ברחוב בצורה איך שמדברים אנשי מקצוע, מדברים שצריך לשים לילד 'גבולות', למה הביטוי שלהם זה לשים לילד גבולות? כי באמת הנפש של הילד היא צריכה בוס ואדון מעליו שינהל אותו, כעת הם ברוח המרדנות והדמוקרטיה והכפירה, לא יודע מה בדיוק יש להם, אז את הרעיון הזה שיש 'בעל הבית' הם לא מוכנים לקבל, אבל הם יודעים מה קורה לילד שגדל בצורה מופקרת, אז הם מדברים על 'גבולות', כאילו ליצור היכי תימצי שיהיה גבולות, לא מדברים שיש איזה דמות מעל שצריך לשמוע לו, אלא תיצור כאילו עובדות בשטח שיהיה גבולות, כי באמת ילד שלא גדל עם גבולות מתפתחים אצלו חרדות וסיבוכים נפשיים, כי הגבולות נותנות לו ביטחון, הגבולות זה בעצם 'האדנות' של ההורים שלו, 'האדנות' של ההורים מקרינה לילד ביטחון, הוא מרגיש הגנה, בזה שההורים קובעים לו מתי הוא ישן ומה הוא ילבש ומה הוא יאכל והוא רואה שהם אחראים עליו וקובעים, זה נותן לו את הביטחון שהוא לא מופקר, אם המצב שיש לו כל מה שהוא רוצה והוא עושה מה שבא לו, הוא לא מרגיש מוגן ואז גם מתפתחים אצלו חרדות, אבל הם לא מתאים להם ללכת על הרעיון של 'האדנות', כי הם לא מחפשים שהוא יגיע גם כן אחרי זה ליראת שמים וכדומה, אבל הם יודעים מה יקרה אם הוא יגדל במצב מופקר, אז הם קוראים לזה 'גבולות', כאילו ההורים זה רק היכי תימצי, אבל אצלנו ההורים זה לא היכי תמצי אלא "הוקש כבודם לכבוד המקום" (סנהדרין נ,א), זה ברור שכך המצב הוא בשנים הראשונות.

וגיל המרי שיש איזה גיל קטן גיל המרי זה מגיע רק בגיל שלוש בערך, ולפעמים יש גם לעיתים שזה שנתיים וחצי, כי אז הילד כבר יודע להגיד לא, אבל לא לפני זה, לפני זה הוא אפילו לא יודע להגיד לא, לא שאין דברים שהוא לא מסרב גם לפני זה, סירובים של לפני גיל שנתיים או גיל שנתיים זה סירובים אינסטינקטיבים שזה בכלל לא מגיע מאיזשהו דעה. אמנם כל הורים צריכים לראות את המצב, אם הילד כעת מסרב לאכול אולי כעת אין לו תאבון, זה משהו אינסטינקטיבי, זה לא להגיד לו כעת כן תאכל, אם התינוק מסרב כעת לאכול, לא, אני החלטתי שתאכל, אנחנו לא מחנכים ילד בצורה מרובעת, צריכים לקרוא את השטח, אבל עד גיל 3, או עד קרוב לגיל שלוש אין מושג בכלל אצל ילד מכיון חשיבתי בכלל, שהוא חשב והחליט לא, זה בכלל לא חשיבה אצלו, וממילא פשוט שההורים הם קובעים את המהלך, ובזה שהם קובעים את המהלך את 'הגבול' את 'האדנות' או איך שרק נקרא לזה, זה בונה לילד משמעת, זה כבר בונה לילד את המצב שהוא קולט שיש הירכיה ושיש מעמדות, ושהוא צריך לכבד ולנהל את החיים שלו לפי מה שהגדולים ממנו אומרים לו, וכפי שאמרנו שזה הבסיס להגיע ליראת שמים.

ואגב, דבר נפלא עד מאוד, במרה כתוב: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות טו, כה), אז רש"י שם מביא שנתן להם מקצת מצוות, ומה זה המקצת מצוות? מביא שם רש"י בבשלח: "מקצת פרשיות של תורה; שבת, פרה אדומה, ודינים". ובפרשת ואתחנן כתוב: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ה, טו), רש"י אומר מה זה 'כאשר ציוך', "אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה שנאמר "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו". אז למה את כיבוד אב ואם רש"י מזכיר את זה רק בואתחנן ולא בבשלח? אני לא יודע צריך לבדוק. אבל למעשה כפי שמבואר ברש"י, אם אנחנו נצרף גם את מה שרש"י כותב בבשלח וגם את מה שכתוב בואתחנן, אז במרה רש"י מזכיר ארבע דברים; שבת, דינים, ופרה, וכיבוד אב ואם. דינים - זה חושן משפט, אפשר להבין למה דינים היה עוד קודם, כי אם יהיה ריב בין אנשים אז צריך חושן משפט. שבת - זה שורש האמונה, זכר למעשה בראשית, אבל במה התייחדו פרה וכיבוד אב ואם שזה נצטוו במרה יותר משאר מצוות, מה פתאום פרה אדומה וכיבוד אב ואם?

אבל הפשט הוא כך, פרה אדומה הרי זה חוק, אין לזה טעם, הדבר הראשון שיהודי צריך לדעת! שהוא מקבל עול, יש לו סמכות מעליו, הקב"ה אומר לך דבר בלי שתבין ואתה עושה כי הקב"ה בעל הבית עליך, רק אחרי שאתה מבין לשמוע 'חוקים' שאתה מבין שיש בעל הבית ויש מלך מעליך שאתה שומע את החוקים שלו, אחרי זה תוכל לשמוע גם את המשפטים שבהם יש הבנה, שצריך להבין אותם בהבנה ועמקות ולומדות וכל עניני המשפטים, אבל לפני שאתה קיבלת את עול המלכות ולדעת לקיים חוקים אתה עוד לא שייך בכלל להיות תחת הקב"ה, זה הענין של פרה. וזה גם הענין של כיבוד אב ואם, שכיבוד או"א זה מה שמשריש לילד את המציאות שיש מישהו מעליו, שילמד שהוא לא בעל הבית, יש מישהו מעליו, הוא לא עצמאי, אנחנו בעולם לא עצמאיים, אנחנו תחת עול מלכות שמים.

אם לא נבנה בילדים שלנו מגיל אפס את החלק הזה שהם לא עצמאיים והם תחת עול, הם לא יהיו מחונכים הם לא יגיעו אח"ז ליראת שמים והם לא יהיו בני תרבות. יש בתים שאח"ז כשהם בחורים עם חברים הוא מסתדר אבל הוא לא מוכן לקבל את המציאות של רמי"ם משגיחים ראשי ישיבות ומלמדים, בעיות חמורות, זה קורה בסוג בתים שההורים היו חברים של הילדים, לא נבנה בנפש הירכיה, האלה אח"ז גם אין להם יראת שמים אין להם כלום, לא נבנה מעמדות שהילד ילמד להיות בעל מעלה.

כשדיברתי על זה עם ר' גרשון הוא אומר לי כך; שאני נזכר שאבא שלי סיפר לי, שהיה איזה ילד שלא חינכו אותו למה שאתה אומר כשהוא היה קטן, ואבא שלו אמר: כבר איבדנו את החינוך שלו! הוא כבר מופרע! לא יודע אם בכלל יהיה שייך לחנך אותו, כאילו הוא אמר שזה פשוט שילד קטן, שמה שהוא מדבר לא לכפות הוא לא מדבר על קטני קטנים, שאותם זה פשוט שההורים מנהלים, וזה פשוט כך.

כעת, בענין גיל המרי של גיל שלוש שילד יודע להגיד "לא", הילד עוד לא מבין לגמרי מה הוא לא רוצה ומה הוא כן רוצה, רק הוא למד להגיד לא והוא נהנה מהרעיון להגיד לא, אומרים לו והוא יגיד לא, איזה מרדנות כזאת להגיד לא, ה"לא" הזה כל מי שיבדוק קצת אצל הילדים האלה בגיל המרי הזה של שלוש, אז לפעמים כשעולה להם הכריז'ה להגיד לא, הם גם על ממתק שהם אוהבים הם יגידו לא, כאילו הם דופקים מישהו, הוא אוהב את הממתק אבל הוא כעת צריך לדפוק ולהגיד על כל דבר לא והוא יגיד גם על ממתק לא, כי גם ה"לא" הזה זה עוד לא איזה חשיבה באמת שזה לא מתאים לו באמת, רק הוא נהנה כעת להגיד לא, וגם בגיל הזה עדיין ודאי שהתפקיד של ההורים זה לנהל את הילד ולא להתרגש מהלא שלו, ולקבוע מה כן ומה לא, אמנם בכל דבר יש יוצא מן הכלל וכל נושא לפי ענינו, אבל ברעיון ההורים עדיין ודאי במצב שזה לא אמור להיות עם הסברים, גיל שלוש זה עוד לא גיל שמסבירים לילד, אלא קובעים לו מה כן ומה לא. וילד בן שנתיים אם כשההורים שלו שוללים ממנו משהו הוא נותן מכה, אז צריך לתת לו סטירה שהוא ישכח פעם הבאה מלעשות את זה, ילד בן שנתיים הוא עוד לא במצב בכלל שהוא איזה מאן דאמר להגיד לא, הוא אפילו עוד לא הגיע לגיל הזה של המרידה שלו, רק כנראה ההורים היו חברים שלו ועוד לא העמידו את עצמם בכלל בתור הורים.

וכשילד גדול יותר, הוא כבר מתחיל להבין מה הוא כן רוצה ומה הוא לא רוצה, פה כל הדיבורים שאי אפשר לחנך בכפיה, כי אם מחנכים בכפיה הילד לא מרגיש שרוצים את טובתו, הילד מרגיש שיש לו איזשהו שופט, הילד הוא כבר בעל הבנה והוא רוצה להבין. אבל הילד הזה הוא כבר ילד שיש לו מעמד של אבא ואמא, כבר נבנה בו מעמד של אבא ואמא, והוא כבר מבין דרך ארץ לאבא ואמא, ופה כשאבא ואמא מסבירים לו אז הוא לא מרגיש כאן כמו איזה חברותא שיכול להתווכח, אם המצב הוא שכל מה שמסבירים לו הוא מתחיל כעת להתווכח איתם עם הסברא והוא אומר סברות אחרות, זאת אומרת שעוד פעם אין לו אבא ואמא, שעוד לא בנוי לו עדיין אבא ואמא בנשמה שלו, אבל אבא ואמא מסבירים אבל הסברא כמו שכל אחד יודע שכשמגיד שיעור מסביר בשיעור זה גורם לתלמיד יותר לקבל מאשר אם החברותא אומר את מה שהמגיד שיעור אומר, שכשהוא שומע מהר"מ זה גורם לו יותר לקבל מאשר כשהוא שומע מחברותא, לכן באמת הורים שחינכו את הילדים שלהם והשרישו להם בנפש את המעמד של אבא ואמא בשנות הינקות והילדות המוקדמות, אח"ז כשהילד גדל אי אפשר להמשיך לנהל ילד בן 8 כמו ילד בן 3, ולא ילד בן 14 כמו ילד בן 8, אלא כל גיל וגיל לפי ענינו, שילד שהוא כבר מבין צריך להסביר לו, אבל עוד פעם זה הסברה של אבא ואמא שהם מעליו ושדי בהסברה שלהם כדי שהוא יבין, והוא באמת יבין, וצריך להיות חכם בענין איך לגרום לו שזה לא יהיה בכפיה ושזה יהיה בהבנה, אבל עדיין זה מהלך של אבא ואמא, זה לא מהלך של חברים ואיזשהו הצעה, ומה דעתך על ההצעה? או מה דעתך על ההסברה שלי? זה מוצא חן בעיניך ההסברה שלי או לא? לא זה הצורה, ודאי מסבירים לו שהוא יבין, והוא יבין ממה שרבו שזה אביו או אמו מורים לו ומסבירים לו.

כעת, בסוף אותו ענין היה עוד פעם שאלות בנושא של תפילה, אז פה לראות דבר מעניין מאוד! הנושא שצריך שהילד יבין, גם בילד גדול זה לא בכל דבר, כי למשל בית שברוך ה' יודעים טוב לחנך ויש לילדים תורנויות לסדר כל אחד לפי ענינו, והילד כעת לא רוצה לעשות את התורנות, האם צריך כעת להסביר לו?! הוא כעת מעצלות עושה ולא צריך להסביר לו, הוא יודע והוא מבין בדיוק למה הוא צריך לעשות את התורנות רק שהוא כעת מתעצל, אז פה כעת צריך לעשות לו מערכת הסברה?! יש כאן נושא של הבנה?! הוא לא מבין?! האם הוא ישמע את אבא שלו?! הוא יבין שאבא שלו תמים וטיפש אם הוא הולך כעת להסביר לו, כי הוא יודע בדיוק שהוא צריך כעת לעשות את זה והוא כעת מתעצל ולא מתחשק לו, אז צריך לדרוש ממנו: אתה עושה את התורנות שלך! זה התורנות שלך! כמובן שגם בזה יש יוצא מן הכלל, אם היה איזשהו מתח גדול בבית והילד כעת במצב מטורלל כעת, וזה רק יהיה כפיה בשוטים כדי שהוא יעשה אז הכל לפי הענין, צריך לא לאבד את החוש, אבל הרעיון הזה שלילד גדול צריך להסביר זה רק אם הוא באמת לא מבין.

ולכן המציאות היא שלמשל לדרוש מילד לסדר את הדברים שלו, או לדרוש מילד להיות בן אדם ולהתרחץ כפי דרך העולם, צריך לעמוד על זה לפעמים אצל ילד בן 8-10 יותר מאשר על תפילה, כי תפילה ילד עוד לא מבין, ילד לא מבין בשביל מה להתפלל, אז זה דבר שאם הוא עוד לא מבין אי אפשר עוד לחייב אותו את זה כי הוא באמת עוד לא מבין את זה, אם הוא עדיין לא בדרגה שהוא שייך לזה הנח לו וזה יהיה לבד, הוא יראה איך אבא שלו מתפלל וממילא הוא יגיע לתפילה, אבל ילד הוא כן מבין שצריך לסדר את המיטה שלו, את זה הוא מבין רק הוא מתעצל והוא לא רוצה, הוא מבין ולא צריך להסביר לו את זה, רק צריך לדרוש ממנו את זה, וזה לא יסבך אותו הדרישות לסדר את המיטה או להתרחץ ולהיות נקי, דברים שהוא יהיה מוכן לחיים כשהוא אח"ז איש בין אנשים. ושלא יהיה מצב שלפעמים יש בחור בישיבה שאף אחד לא רוצה ללמוד איתו חברותא, יש לו ריח מהפה או ריח של זיעה, יש בעיות חמורות מזה, זה בתים שלא עשו מהילדים שלהם בני תרבות, לא יודע מה הם כן עשו מהילדים שלהם, אבל הילד לא יכול לחיות בין אנשים, בכלל לא רוצים ללמוד איתו חברותא, או ריח מהפה או זיעה או כל מיני דברים אנושיים פשוטים שלא חינכו אותו. וזה קודם לדברים של תפילה שהוא עוד לא מבין, תפילה זה יגיע, הרגש של תפילה יגיע בממילא, זה לא דבר שאפשר לחייב את זה, ויש גיל שאפשר לחייב ילד לשבת על המקום באוכל ולאכול מסודר, ולהיות נקי, ולארגן את המיטה שלו, ולארגן את הכביסה שלו, ולהתרחץ, ועדיין תפילה אי אפשר לדרוש ממנו, כי תפילה הוא עוד לא מבין, הוא עוד לא מרגיש מה הוא צריך, יש לו הרי עבדים נרצעים שדואגים לכל צרכיו אז על מה הוא צריך להתפלל?! הוא נסיך הכל מסודר לו, מה הוא צריך להתפלל?! הלואי מבוגרים תמיד ירגישו טוב עם ענין התפילה, אבל ודאי ילד קטן לא תמיד כן מרגיש את זה, ועל זה באמת מה שאנחנו שומעים כל הזמן לא לכפות ילד על תפילה, זה יגיע לבד, כשהוא יראה את אבא ואמא מתפללים זה יגרום לו לבד במשך הזמן ולא לכפות אותו, אבל על החינוך להיות מענ'ש ושיהיה מוכן לחיים. יש כאלה שאחרי החתונה מגיעים הבעיות, שפשוט אשתו קיבלה איזה בן אדם ברברי שלא יודע כללי אנוש בסיסיים, את זה תחנך את הבן שלך תעשה ממנו בן אדם, את זה הוא מבין בדיוק להיות בן אדם רק הוא מתעצל, כי לא חינכת אותו אז הוא מתעצל.

היה כמה שאלות קטנות, ממש רגע אחד, היה שאלה כך: האם יש בעיה שילדים רואים מיטות מחוברות בחדר הורים, ומאיזה גיל צריך להיזהר בזה?

אין להיזהר מזה בשום דין, ואם נזהרים זה גורם לילד לשאול ולהסתבך בענין, זה צריך להיות טבעי עד שהילד הזה יגיע למצב שהוא יחבר ויצמיד מיטות, ואם ייקר מקרה שהילד ישאל למה מצמידים, הילד לא ישאל בדרך כלל אם זה יהיה טבעי, ואם יקרה מקרה שהילד כן ישאל למה לפעמים המיטות מחובורות ולפעמים לא, להגיד; אנחנו מאוד אוהבים לגוון, פעם בא לנו כך ופעם בא לנו כך, וזה באמת כך; אנחנו מאוד אוהבים לגוון וגם התורה אוהבת לגוון לנו את החיים ופעם כך ופעם כך, ובזה לגמור את הסיפור. יש לנו ההורים בעיה, אנחנו חושבים שכשילד שואל איזה שאלה הוא כבר מבין כמונו את הנושא והוא כבר מתכוין את כל הנושא הזה, ואנחנו כבר אוי וי מה קורה כאן! אבל האמת היא שהוא לא יודע מה שהוא רוצה והוא לא יודע על מה הוא מדבר, וכשאנחנו נענה לו ככה תשובה טבעית פשוטה ובלי נושא ובלי לעשות עסק הכל יהיה בסדר.

היה עוד שאלה: מאיזה גיל צריך להפריד בין בנים לבנות בחדרי ילדים בשינה?

גם בזה לא לעשות עסק מהנושא מדין צניעות, לא לדבר על זה בכלל בכיון של צניעות, רק כשמגיע מצב שהילדים יותר גדלים, מגיל 11-12 שכבר הבת רוצה להרגיש את הפרטיות שלה בתור בת, שמגיע לה מצד הסיגנון שהיא בת והוא בן, בשלב הזה. הרי מדובר כאן שאם היה מקום והיה ברוך ה' חדר פרטי לכל ילד הרי לא היתה השאלה, מדובר במצב שלא הכי קל, יש דירות קטנות וכדו', לדעת שאין בזה, לא לקחת את הנושא הזה בכלל לנושא של צניעות, המקרים שיש בנושא הזה בעיה של צניעות הם מקרים כאלה חריגים מכדי בכלל לחשוש על זה, ובדרך כלל להורים יש חוש. הורים חכמים מרגישים שאין בזה שום בעיה, בכלל לא לחשוב שיש איזשהו נושא של צניעות, רק יש שלב שהבנות גדלות והבנים גדלים וזה לא נוח, זה לא יוכלו לשבת יחדיו, הסיגנון איך שבת מתארגנת ואיך שבן מתארגן זה לא נדבק ביחד בגילאים האלה שהם כבר נהיים בחורים ונערים ונערות, אז לפי הענין כשמגיע השלב הזה אז להפריד את זה, אבל גם לא לקרוא לזה בכלל ענין צניעות אלא זה לא נוח.

שאלה: ילד בן 5 מדבר דיבורים לא יפים בעניני צניעות, איך להתייחס לזה?

גם לדעת בזה כמו שאמרנו קודם, כשהילד מדבר את הדיבורים האלה הוא לא אוחז בכלל במה שאנחנו חושבים שמה קורה אחד שמדבר את הדיבורים האלה, הוא אפילו לא יודע על מה הוא מדבר, הרי אם הוא באמת היה מבין על מה הוא מדבר הוא לא היה מדבר את זה בקול, הרי מי שהוא כבר בעל הבנה בדברים האלה והוא כבר עסוק בנושאים האלה הוא לא עסוק בזה בפרהסיה, רק הוא שמע איזה מילים והוא רואה שהמילים האלה עושות משהו אז הוא חושב שבזה הוא ישיג תשומת לב, רק סתם לצעוק עליו; תפסיק לדבר שטויות וכדו' זה מגעיל לדבר כך, כאילו לא להכניס בכלל ולא להתחיל ללמד אותו שיש כאן נושא של צניעות, אלא סתם כמו אם ילד מדבר איזה דיבור רחובי או איזה דיבור גס או הילד אומר איזה מילה לא יפה, אומרים לו; לא יפה וזהו, לא בכלל לנסות לדבר כאילו יש כאן איזה נושא של קדושה וטהרה, לא מהכיון הזה.

וגם היה עוד שאלה ובזה נסיים: הילד באמבטיה או בשירותים הוא ממשמש באותו מקום, אז אבא; אמר לו שזה יכול להיות מסוכן אז שלא יעשה את זה?

לא צריך לשקר את הילדים, זה לא קשור שום דבר לסיכון, ובדרך כלל זה שום דבר, הוא לא צריך בכלל להגיב על זה, ואם זה בצורה של מידי הרבה, אז סתם להגיד, כמו שמחנכים ילד לכל מיני עניני טקט איך לשבת; לא לשבת עם רגליים על השולחן, אז מחנכים ילד גם לטקט בענינים האלה, לא לדבר על זה בכלל מהכיון של קדושה וצניעות אלא מכיון שזה לא יפה זה מגעיל וכדו', לא לחשבן כאן איזשהו נושא של צניעות וקדושה אלא רק כמו כל מיני חינוך להנהגות נורמליות. כשמחנכים ילד ללכת עם בגדים ולא בלי בגדים לא מדברים איתו על צניעות, הולכים עם בגדים וזהו, והוא מבין שהולכים עם בגדים כי כך אבא ואמא תמיד אומרים שהולכים עם בגדים ולא הולכים בלי בגדים, צריך כעת ללמד אותו מה זה צניעות ומה זה לא צניעות?! הולכים עם בגדים וזהו! אז כך גם את הדבר הזה ולא לעשות מזה עסק, ובעזר ה' יהיה הרבה נחת.