שו"ת חינוך 13
היתה שאלה: ילד
לומד בחיידר ויש שם מידי פעם מבצעים של תחרויות
על מי שילמד יותר שעות בבין הזמנים של החיידר, וכן ע"ז הדרך כל מיני
מבצעים ותחרויות שעושים, ומי שצובר יותר הוא נקרא יותר מיוחד, ועושים מזה הרבה רוח
בחיידר, [האמת היא שאין רוח חכמים נוחה בדברים האלה כי זה בכלל נגד המציאות של טבע
הילדים, יצא כבר להכיר הרבה שנים כמה להרבה זה מאוד קשה, כמדו' שחוץ מאיזה משהו של
כביכול יוקרה אין בזה שום תועלת ושום דבר, זה לא מכניס לא אהבת תורה ולא כלום, זה
בכלל לא דבר ששייך לטבע הילדים להעמיס על ילדים בחיידר חוץ מהשעות של החיידר עוד
איזשהו מבצע מטורף כזה של כמה שיותר שעות וכדו', אין לזה לא טעם ולא ריח, אבל
למעשה מה נעשה שיש כאלה מנהלי חדרים שחושבים שבצורה כזאת הם משווקים את החיידר
שלהם], ועכ"פ האבא של הילד שואל; הילד שלו זה לא כפי כחו, האבא מרגיש שאין
לילד את הכח לעשות את הדבר הזה, והוא לא יודע מה לעשות, כי אם בעצם הילד יפרוש
מהענין כי האבא יגיד לילד לפרוש מהענין אז הילד אולי ירגיש שהוא לא שייך לקבוצה
הטובה והוא יאבד את השייכות להווי ולמהלך הכללי שם, מהי הדרך לעשות בדבר הזה?
צריך לדעת כך; זה
ברור שלהעמיד ילד בתחרות שהוא לא יכול לעמוד בה, זה יותר יזיק לו הדבר הזה מאשר לא
להיות מהכי טובים בכיתה, זאת אומרת אם באמת הילד לא בנוי לזה, ולצערי יצא לי להכיר
בכאלה סוגי חדרים, שהיה איזה שלב שהם היו צריכים לעזוב את החיידר למקום אחר ואפילו
לפעמים למכינה, ולא בגלל שחסר להם משהו בכישרון, כי הם היו כישרוניים ואפילו עם
חשקת התורה והם היו ילדים ממש מצוינים, אבל המתח הזה והתחרותיות שעושים את זה חזק
זה לא טבעי. דהיינו שיש סוגי תחרותיות שקורים באופן טבעי, כשיש קיבוץ של בעלי
כישרונות אז זה יוצר איזשהו תחרותיות ממילא, זה סוג דבר שאין כ"כ מה לעשות
נגד זה כי זה דבר מציאותי, אבל כשיוזמים את התחרותיות זה לא הדרך. ידוע
שהחזו"א מאוד לא אחז מזה, וגם לא מזמן יצא לי לשמוע שר' גרשון אומר שזה גם
מביא למידות רעות, אין בזה שום תועלת וזה רק מחנך למידות רעות, זה נגד המציאות
הטבעית של אדם לחיות בתחרותיות.
יש כאלה שהם כן
בנויים לזה באופן טבעי כי הם טיפוסים תחרותיים, ובדרך כלל אצלם זה עובד בממילא,
אצלם באמת יש את המנוע הזה של התחרותיות. וכבר הזכרנו את זה פעם; מי שזה אצלו מאוד
חזק צריך קצת למתן את זה, ומי שזה אצלו בכלל לא קיים והכל אצלו הולך על מי מנוחות
ויש לזה קצת שייכות לעצלות, אז לפעמים כן שוה קצת ליצור איזשהו מבצע או איזשהו
משהו שיזרים לו יותר מרץ קצת להשקיע יותר.
אבל זה הכל כשזה
מפגש בגבול הכחות של הילד שזה בעצם יעורר אותו לדברים שהוא באמת מסוגל, אבל
כשהמציאות היא שזה נראה שזה לא לפי אופיו וטבעו וזה מכניס אותו ממש למתח ולחץ,
צריך לעודד את הילד הזה ולהסביר לו שלא בזה יתהלל המתהלל לא בזה הוא יגדל ושלא
ירגיש את עצמו רע בדבר הזה, והעיקר שהוא יודע טוב את החומר, שאבא ילמד איתו טוב את
החומר ושהוא ידע טוב את הגמ', ותדע לך שאתה תגדל גם כך, אמנם לא בצורה של ליצור
איזשהו בידול מהמערכת, אבל להגיד לו שלא בזה זה קובע, ס"ה אתה רציני ואתה
לומד טוב ואתה מקשיב ואתה יודע, אז החלק הזה קשה לך, צריך להיות בחכמה לדעת איך
לעשות, שמצד אחד הילד לא יהיה לחוץ יותר מהכחות שלו, ומצד שני שלא ירגיש את עצמו
בבדלנות.
יש עוד מקרה וזה גם
ראוי לדעת, יש לפעמים שיש ילד שהוא אולי קצת עצלן כזה שהוא לא משקיע, הוא מתעסק
בשטויות והוא מחפש לעצמו תשומת לב בכל מיני שטויות, יש כאלה שחושבים שאם יקחו לו
מורה פרטי זה יעזור לו, אבל באמת לא יעזור לו מורה פרטי, כי בשעה הזאת הוא ילמד
ועדיין במשך שאר היום הוא לא ילמד, וההשקעה של מורה פרטי היא גדולה ולא יצא מזה ריווח
רציני, לעומת זאת ואני מדבר במקרה כזה של ילד שמחפש תשומת לב בדברים של שטויות
בזמן שהוא מסוגל ליותר, היותר עובד אצלו זה אם עושים איתו איזשהו מבצע. סיפר לי
אבא שהיה לו כזה ילד, והרֶבּה אמר לו שיקח מורה פרטי, אבל האבא היה קצת יותר חכם
מהמלמד ההוא והוא הבין שלא זה הנושא שלו, והוא עשה עם הילד מבצע! אם הוא יודע את
החומר בסוף השבוע הוא מקבל 10 שקל, 10 שקל לילד זה היה ריוח גדול, והאבא אמר לו
מראש שזה לתקופה כי אתה הולך להיות חרוץ ואתה לא תצטרך כסף, אבל כדי שתכנס לענינים
ולעודד אותך נעשה כך, ותוך תקופה קצרה דרך סוג מבצע כזה (או כל אחד כפי יד הדמיון
הטובה עליו) הילד פשוט נכנס לסדר, הוא התחיל לקבל את התשומת לב מהלימוד ומההצלחה
בלימוד והוא נהיה ממש מצויין לפי הכישרונות שלו באמת, כי לא תמיד הנושא הוא מורה
פרטי, מורה פרטי זה מתאים אם הילד הוא קצת חלש בכישרון וקשה לו לצעוד עם המערכת
וכדו' אז מתאים גם מורה פרטי, אבל כשהילד בעצם כישרוני רק הוא פשוט לא משקיע כי
הוא מתעסק בהבלים במקום בלימוד, אז צריך לראות איך עושים איזה מבצעים איתו שיגרמו
לו להשקיע ולא הנושא הוא דוקא מורה פרטי.
גם יש לפעמים כאלה
ילדים שלפי אופיים וטיבעם תחרותיות חיצונית מכח החברה מאוד מלחיצה אותם ומכניסה
אותם ממש לבילבול, צריך להכיר את אופיו של הילד, ילד כזה עדיף לפעמים אם האבא יעשה
איתו מבצע מהבית כעין מקביל למה שיש בחיידר, ולפעמים כשהמבצע הוא מתוך הבית יותר
קל לילד להשתלב בזה, ואפילו להגיד לו; אתה תעזוב את המבצע של החיידר ואני אעשה
איתך מבצע לבד, ובזה האבא יותר יוכל להרגיש איך ואיפה הילד אוחז ומה כן ומה לא
ולעקוב אחרי זה, והרבה פעמים כזה סוג של מבצע שיכול להיות די מקביל למהלך של
החיידר הוא יותר מתאים, יש כאלה סוגי ילדים שבכזה מבצע יהיה להם יותר כח לעשות את
זה מאשר כשזה מתוך המערכת, שכשזה בתוך המערכת הציבורית זה מאוד קשה להם, ויש כאלה
שזה לא כך, אז הכל לפי הענין וצריך לראות הכל לפי הענין, אבל עכ"פ זה ברור
שכשההרגשה היא שבאמת אצל הילד זה לא בכחות שלו צריך לעודד אותו שהוא יכול להיות
ילד טוב, ושיעשה 'חבי מעט רגע עד יעבור זעם' - עד יעבור מבצע, והוא ילד טוב והוא
חרוץ, ולא בזה יתהלל המתהלל במבצעים.
היה עוד שאלה קצת
דומה: מספרים על איזשהו ילדה בבי"ס בבית יעקב בכיתה ב' שהיא לא מהמצויינות
בכיתה, היא איטית, יש לה איטיות בתיפקוד שלה וכל דבר לוקח לה הרבה זמן, והיא גם לא
עצמאית, וקשה לה לעשות שיעורי בית וזה לוקח לה הרבה זמן, גם בכיתה ב' כבר יש הרבה
שיעורי בית, וזה סוחט אותה, היא צריכה המון זמן כפול שתים או יותר מילדה רגילה מה
שהיא צריכה לשיעורי בית, מה ראוי לעשות עם הילדה הזאת, האם שהיא תעשה רק כשיעור
זמן שילדות רגילות לעשות אחרי צהריים, ואז היא תאבד חשק כי למעשה היא לא תשתלב
במערכת של הכיתה, מה צריך לעשות?
זה כמדו' ברור שלא
שייך להשאיר ילד או ילדה כשהם לא מתאימים לסטנדרט של המערכת, וילדה כזאת צריך או
שאם לאמא יש זמן וסבלנות שהיא תשב איתה לאט לאט על השיעורים, או לשכור איזה נערת
סמינר וכדו' שתלמד איתה, אבל לא שייך שילדה לא תשתלב במערכת הרגילה של הבי"ס,
אא"כ אז היא לא מתאימה לבי"ס והיא צריכה בי"ס אחר.
אבל דבר שיש לה
קושי בעצם הסטנדרט אז צריך לראות איך לעזור לה, וילד איטי זה לא חיסרון אלא זה
סיגנון שיש כאלה שבאופיים הם איטיים, כמו שיש כאלה שבאופיים הם מהירים כך יש כאלה
שבאופיים הם איטיים, ואין מה לבקר אותם או מה להעיר להם ע"ז כי זה ענין של אופי,
והרבה פעמים יש מקרים שהאיטיים האלה זה נובע אצלם ממאוד מאוד יסודיות, הם טיפוסים
מאוד יסודיים והם לא עוברים חפיף, הם צריכים כל דבר להבין עד הסוף ובמתון מתון, וצריך
לראות לא לדכא להם את הטבע שלהם.
יכול להיות לפעמים
שצריך להסביר באיזשהו צורה שתתיישב על לב הילד או הילדה וכדו', לדעת שלפעמים מותר
להשאיר פרטים שלא מבוררים עדיין כדי לתפוס את הנושא בכללות, אבל צריך לעשות את זה
בצורה של 'חנוך לנער על פי דרכו' ולא בצורה שדוחקים בו נגד טבעו, ולפעמים המציאות
הזאת של האיטיות אם זה נובע מיסודיות יתר אז צריך ללמד את התלמיד הזה איך כן
להצליח להשתלב במערכת, אבל להסביר לו מילתא בטעמא באיזה צורה הוא כן יוכל להשתלב
במערכת, ונגיד; לוותר על השאלות וכעת להתעסק רק בשמיעת ההוה ולא בשאלות.
יש כאלה שיש להם את
הבעיה הזאת בשיעורים, הם כאילו עוד עסוקים במה שדיברו בשיעור קודם כי הם עוד לא
גמרו לעבד את זה במחשבה, והם אוהבים לחשוב ולעיין עדיין וקשה להם לעבור לשלב הבא
כשהם עוד עסוקים קודם, ואין מה לכעוס עליהם כי הם באמת יסודיים, ומה לעשות שבאמת
המערכות עובדות בצורה מסויימת ובאמת לא לכולם זה מתאים, צריך לראות לפי הענין.
לפעמים הפיתרון לזה זה קצת להכין איתם קודם שהם יהיו כבר קצת בענינים כדי שהם
יצליחו יותר לזרום, וצריך באמת כן ללמד אותם איך כרגע לא להתעסק הרבה בלהתבונן אלא
לעשות את ה'פלגינן', דהיינו שכרגע להתעסק רק בקליטת החומר, ואת ההבנה ואת ההעמקה
לעשות אחרי זה, צריך לקלוט מה קורה עם הילד ולראות איך לעשות את ה'חנוך לנער על פי
דרכו', אבל לדעת שיש גם כאלה שהם ממש איטיים בעצם אופיים ואסור להפוך אותם
לבעיתיים, זה לא בעיתיות ולא חוסר זריזות אלא זה אופי כזה, ואחד כזה צריך לעזור לו
לילד או לילדה איך להצליח להשתלב במערכת.
ולפעמים זה מערכת
מאוד מלחיצה וצריך לחשוב אם יש ת"ת או יש מקום של פחות לחץ, [כזה ילד למשל לא
אמור ללמוד בתשב"ר או בקרלין], הוא אמור ללכת לאיזה חיידר אחר שיש שם פחות
לחץ והכל לפי הענין, אבל לא להפוך אותו לבעייתי, ומצד שני למשל כמו שהבאנו את
הסיפור הזה של הילדה בבי"ס ששם בדרך כלל זה מהלך סטנדרטי ושיגרתי, אולי גם שם
יש הבדלים בין בתי ספר אני לא כ"כ מכיר, צריך לראות איך לעזור לילדה כדי שהיא
כן תשתלב כשאחרת היא פשוט תיפלט מהמערכת, שם העסק מתקתק ולא שייך לזלזל בזה כשאחרת
באמת היא תרגיש את עצמה מחוץ לעסק.
היה כאן עוד שאלה:
שכיון שהיה כבר כמה וכמה פעמים שאלות בנושא הזה וכל פעם זה אוי לי מיצרי אוי לי
מיוצרי, אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, זה לא ברור האם ראוי למידרש בפירקא על
הנושאים האלה, אבל לפי ריבוי השאלות שיש בענין הזה אולי קצת כן נדבר וכל אחד יראה
מה הוא עושה עם הענין. השואל אומר שזה שאלה לא סטנדרטית וזה מציק לו כשהוא אומר
שזה גם שאלת רבים, הוא אומר ואני אגיד את הנוסח איך שהוא שאל ואז נראה אם נוסח
השאלה הוא לגמרי מדוייק או לא, ונראה מה יש לומר בענין.
הוא אומר; שאנחנו
רובינו גדלנו בבתים שלא לימדו אותנו כלום ולא ידענו שום דבר מעניני החיים, מדברים
שהצניעות יפה להם לא ידענו בהם כלום, ולדעתו כך הוא אומר שזה גורם כל מיני בעיות,
ועד כדי שהשואל מאמין שעניני נשירה מה שקורה פה ושם זה קשור ליצרא דעריות, כי אין
משהו לדעתו שיכול לגרום לנשור אם לא הענין הזה, ונראה לו שבדורות קודמים ידעו יותר
ממה שידעו היום ואולי ידעו את זה בצורה יותר טבעית, ובאמת מה ואיך ראוי להיות הדרך
בענין הזה? זה השאלה שהוא שואל.
נגיד מה שאנחנו
רואים בשטח! קודם כל לחשוב שזה גורם את הנשירה זה ממש דמיון ואין לזה שום שייכות,
נושא הנשירה הוא נושא בעייתי וסבוך אבל לא זה מה שגורם את הנשירה, ולא כעת הזמן
להאריך מה כן גורם ומה עושים בענין אבל זה לא קשור לענין הזה בכלל.
אבל מה שכן ראוי
לדעת, שהסתרה מוגזמת זה לא רק שהיא לא מועילה אלא היא גם מגרעת, ולצערי ממה שיצא
לי להכיר ואני די מפחד להגיד את זה, רק אני שאלתי עוד איזה יהודי ת"ח שגם קצת
מכיר ויוצא לו קצת להכיר עניני בעיות, הוא אומר שגם אצלו 'ליבא לפומא לא גליא' אבל
גם אצלו לפי מה שהוא רואה היה נראה לו שזה כך, אני לא בא להגיד איזה מחקר בדוק,
אבל כבר כמה שנים בתוך המציאות של סיפורים שרואים אז מתרשם מאוד שהאחוז של דברים
חריגים מאוד הוא בבתים שהיה סגירות מאוד חזקה בנושאים האלה עד כדי בלי הכרה בכלל,
ועד כדי שכשנולד ילד אז אמא קיבלה מתנה בבית חולים תינוק, בסוג בתים האלה יותר
מצוי בהם כל מיני בעיות שהיצה"ר מתהפך מהמציאות הטבעית לדברים לא טבעיים וכל
מיני סוגי בעיות בענינים האלה, או כל מיני אובססיביות בעניני יצר שאי אפשר בכלל
להעלות אותם על הפה, שבמציאות יותר רואים את זה לצערינו דוקא בבתים מאוד סגורים.
וכמדו' שהסיבה היא!
כי משפחות שמצליחים לגמרי להסתיר מהילד את כל המצבים האלה עד שהוא גדל זה גורם
שבאמת הוא לא ידע כלום, אבל באיזשהו שלב שהוא נהיה קצת יותר בעל הבנה והוא נחשף
למשהו, כשלמעשה אין אפשרות שיהיה מצב שלגמרי הוא לא יחשף שזהו כמעט דבר בלתי נמנע,
וכשהוא מגלה בגיל גדול דברים שהוא לא הכיר בכלל זה מאוד מאוד מסקרן אותו והוא חייב
לברר את זה עד הסוף, וכשהוא הולך כעת לברר את זה עד הסוף כשכבר היום יש לו שייכות
ליצה"ר כי הוא כבר גדל, אז זה משתלב אצלו כל פגיעה בנושא ביחד עם יצה"ר וזה
מסבך לו את היצה"ר, לעומת זאת בבתים שהיה איזשהו רגילות טבעית בהכרת הדברים
בגיל שבכלל אין שייכות ליצה"ר, הילד מקבל את זה באופן טבעי וזה אפילו לא גורם
לו לחבר את זה למשהו של דבר רע או למשהו של עניני יצה"ר, ומצד שני הוא כבר
מרגיש שהוא יודע, שלא כל פעם אח"ז נגיד כשהוא גדול והוא שומע אצל חברים
שמדברים על זה אז זה מענין אותו מה מדברים שם, כי הוא מרגיש שהוא כבר יודע ומה זה
מענין לדבר ע"ז.
וביודעי ומכירי
קאמינא שכך הוא המצב שיצא להכיר באמת כאלה שגדלו בבתים שבאופן טבעי הכירו את
מציאות החיים באיזשהו צורה, לא שנתנו לילד בן 3 הדרכת חתנים אבל הכירו איזשהו
מציאות טבעית של החיים, כשזה גרם שאח"ז כשהם גדלו לא היה להם סקרנות, ולדעת
עוד שילדים קטנים גם כשהם ילדים קטנים מאוד והם מדברים ע"ז ודוקא כשהם מדברים
ע"ז בקול לא לחשוב שזה קשור לעניני יצה"ר, עוד אין להם שייכות
ליצה"ר, אם היה להם שייכות ליצה"ר היה להם בושה בענין, כי הרי איפה שיש
יצה"ר אדם מתבייש מלהגיד את זה בקול ומלדבר ע"ז בפרהסיה, זה בכלל לא
שייך ליצה"ר. ולכן צריך למצוא את הדרך הישרה, לא יודע להגדיר את זה בדברים,
אבל הסגירות המוחלטת והניתוק מהמציאות הטבעית של החיים כמדו' שזה מוליד יותר
כישלונות ותקלות מאשר בתים שיותר יש ע"ז דיבורים, לא צריך לדבר בצורה גסה אבל
יש דיבורים, מי אמר שאסור לילד להבין שיש תינוק עובר במעי אמו ולעשות מזה איזה
משהו לא טוב?! למה לחשוב שיש בזה בכלל דבר לא טוב שילד ידע את זה? זה לא שההורים
כמו שמספרים לסבא או לסבתא לשמח אותם בשלב שזה עוד קודם ג' חדשים אז כך צריך גם
לספר לילדים, זה ודאי פשיטא שלא, אבל באופן כללי כשכבר העסק מתקדם ומבינים אין
ענין להסתיר את זה אף שלא צריך ללכת ולעשות עסק מזה.
שאלה;
המילה 'הריון' האם
היא לא כתובה בתורה?! אתה צריך ללכת להסתדר עם התורה משהו, קשה לי להאמין שהתורה
לא דיברה בלשון צניעות, וכך גם ב'הנקה' כשמסתירים הנקה רק גורמים לתוצאות אחרות,
כך הורו לנו וכך עשינו, כשאין בכל מקרה אפשרות לבלום, ככל שהילד ירגיש שהוא יותר
יודע הוא פחות ידבר ע"ז, ועוד הפוך שהוא פחות יתעניין בזה ופחות ידבר, כשהוא
יודע זה לא מעניין אותו, ולעומת זאת ככל שהוא פחות יודע אז כשהוא יגיע לגיל שהוא
שומע שיש כאן איזה משהו מענין זה מסקרן אותו, ויצא להכיר את הצד הזה ואת הצד הזה,
את הבעיות שיש בצד הזה ואת הנורמליות ואת חוסר הבעיות שיש באלה שגדלו קצת יותר
טבעי ולא טימטמו אותם, אין שום ענין לטמטם ילדים!
ר' לייב הבן של
החפץ חיים מספר שאבא שלו דיבר איתו ע"ז. מה שאני שאלתי את אחי שהוא נכד גם של
הרב שטיינמן וגם של ר' חיים, אז כל אחד אמר בלשון שלו, אחד אמר להגיד לילד לעיין
בשו"ע שם בסי' שמדבר על ענינים אלה, ור' חיים אמר בשם הסטייפלר שגם כן הוא
היה אומר להגיד לילד איפה לעיין. ואף שכמדו' שהיום זה לא כזה רלוונטי להגיד לעיין
שם בשו"ע, אבל זאת אומרת שהם אוחזים שהילד צריך להבין משהו בענין.
וכמה מקרים יצא
להכיר ילדים שלא ידעו כלום והתרגלו לדברים לא טובים מתוך שהם לא ידעו, והיה להם
איזה הנאה בזה, והתרגלו מגיל ילדות לדברים לא טובים בבתים הכי טובים מצד שלא דיברו
על הענין הזה, אז יש צד לחשוב שזה הדרך?! לא צריך לעשות מזה עסק ובצורה מפחידה,
אבל אם זה בצורה טבעית ובלי לעשות איזה חרדת קודש ולפחד; מי יודע לאיזה פורענות
הילד מועד! הוא לא מועד לשום פורענות, ולהסביר את זה באיזשהו צורה טבעית, אז אפשר
גם בדרך שהאבא ילמד איתו את ההלכות האלה בצורה טבעית ולא באיזשהו רצינות כזאת שכעת
הוא הולך להציל אותו מרדת שחת, אלא ללמוד איתו את הענין ולהסביר את זה בצורה טבעית
ובלי לחץ, והפוך אז הילד יקבל את הדברים ויבין את הענין והכל יהיה בסדר ויותר טוב
מאשר לא כך.
היה עוד שאלה: ילד
עוד לפני גיל 3 ויש עוד ילדים יותר גדולים ממנו, הוא שובב מאוד ומלא מרץ, ומה
שאפשר הוא דואג לקלקל ולחבל לשבור ולהרוס, ובלי רשות, הוא כנראה סוער מאוד יחסית
לשאר האחים שלו, והוא גם מרדן גדול. ההורים אומרים שלא נראה שהילד צריך איזשהו
איבחון, הוא נראה בהחלט נורמלי רק יש לו הרבה מרץ והוא מכניס את כל הבית למערבולת,
מה לעשות, אם לפעמים שותקים כולם עושים אחריו, כן להתייחס או לא להתייחס, איך צריך
להתנהג איתו בלי לפגוע במצב רוח שלו, ומצד שני איך להעמיד אותו במקום?
דבר ברור ופשוט שלא
יתכן שילד קטן עוד לא בן 3 יכניס את הבית למערבולת, ואם יש לו מרץ זה מצויין, רק צריך
להביא לו "בימבה" או להביא לו דברים שהוא יוציא את המרץ בצורה טובה, אבל
הורים חייבים לעצור את זה שילד מוציא את המרץ בצורה לא טובה, ודאי שאי אפשר לדכא
מרץ של ילד ולא ראוי לדכאות, אז צריך למצוא באיזה צורה הוא יוציא את המרץ בצורה
שמתאימה לו, אבל לתת לילד לעשות אנדרלמוסיה בבית זה מוזר מאוד, לחשוב שילד בן 3
הוא כבר יוצר מצב שההורים נכנעים ומאבדים יכולת לסדר את מה הוא כן יעשה ואת מה הוא
לא יעשה, זה לפעמים נשמע שההורים כאן צריכים הדרכה יותר מאשר הילד צריך הדרכה,
בהחלט שצריך לראות ולחשוב איך לתת לילד להוציא את המרץ, יש הרבה דברים שאפשר לתת
לילד לשחק כדי להוציא את המרץ, ומצד שני להציב גבול ברור מה הוא לא עושה, וכשהוא
יראה שההורים עומדים חזק על מה שהוא לא עושה הוא לא יעשה, ההורים צריכים להבין את
החיוב שלהם כהורים לחנך את הילד שהוא ידע מה כן ומה לא, וגם ראוי מסתמא שאחד
מהדברים זה לצאת איתו קצת לטייל, מותר לאבא קצת לצאת איתו, ולפעמים אולי בשבת
לפחות שהאבא יצא איתו, הוא צריך לצאת ולהוציא את המרץ וצריך לראות באיזה צורה
לעשות את זה, אבל לא שייך שהוא יבלגן את הבית ויכניס את הבית לאיזה מערכת לא טובה,
זה לא שייך, ומצד שני צריך לתת לו להוציא את המרץ בצורה שמתאימה לו.
היתה עוד שאלה:
(שבעצם קשורה לנושא הקודם רק שכחתי לצרף את זה), ילד בן 10 האם הוא יכול לחתל את
אחיו הקטן או את אחותו הקטנה, או הוא הדין 'אחות' האם היא יכולה לחתל את אחיה
הקטן, מאיזה גיל? עד איזה גיל? מה הדעה בזה בעניני צניעות?
ראוי מאוד לעשות את
זה טבעי, והפוך וכפי שאמרנו קודם; ככל שהם יכירו בגיל יותר מוקדם והם ידעו שזה כך זה
לא יעניין אותם ולא יקרה כלום, וכך יצא להכיר את אלה שעשו כך ולא יצא מזה שום
תקלה, ובכלל לא להסביר לילד שיש כאן איזה משהו, הילד הוא עוד קטן והוא בכלל לא
מקשר את זה לאיזשהו עניני יצר, מותר לילד להבין שאיש ואשה זה שני מינים, האם הוא
חושב שנשים וגברים זה מין אחד?! הוא לא יודע שיש עזרת גברים ויש עזרת נשים?! הרי הוא
יודע שהאמא לובשת פאה והאבא לובש כובע. מאיפה מגיע בכלל הרעיון לעשות כאלה שאלות?
כי המבוגרים חושבים שכיון שהם כבר שייכים למציאות של הרגשות בדברים האלה אז מסתמא
גם הילד, הילד לא מבין מימינו לשמאלו והוא לא קולט שום דבר וזה לא מתפרש אצלו בכלל
לשום דבר. היש מישהו שלא יודע מהמשניות ומהגמרות שיש נקבות וזכרות, ויש חץ זכר וחץ
נקבה?! אבל בכלל לא קישרנו את זה בכלל לעניני יצר אלא כידיעה בעלמא, כך אני זוכר
שהיתה ההרגשה כשלמדנו את הדברים, נערים צעירים לא לומדים במס' מכות "כמכחול
בשפופרת"?! הם לא מבינים את הגמ' שם?! לכן ככל שהדבר הזה הוא יותר בצורה
טבעית יקרה הפוך שזה פחות יגרום לילד סקרנות והתעניינות והוא יהיה יותר.
שאלה;
בסייעתא דשמיא אני
כבר ר"מ בישיבה קטנה קרוב ל-20 שנה וכל פעם שאני מגיע לגמרות האלה אני מסביר
את זה טבעי ופשוט, ומעולם לא היה איזה משהו ואף פעם לא נתקלתי בבעיה וזה נוסע טוב,
כי הם בכלל לא חושבים על כך אלא רק אנחנו חושבים שהם חושבים, ואם יש מי ששואל אז
להגיד לו לבוא אחרי השיעור, והוא לא יבוא אחרי השיעור.
יש כאן עוד שאלה:
אחד מספר שאשתו גננת בגן תורני באחת מערי השדה, והילדים שם חלקם מבתים חרדים יותר וחלקם
פחות וחלקם חלשים יותר, הסוג משפחות שם זה סוג משפחות פחות מהסוג משפחות שאנחנו
מכירים, האם אפשר להביא ילדה מהגן אלינו הביתה לשבת, ומדובר כאן בילדות קטנות
שלומדות בגן, האם יש חשש שהילד או הילדה האלה יביאו תכנים לא ראויים, כשהרי לא כל
הזמן ההורים נמצאים ביחד עם הילד או הילדה, למשל בזמן שינת צהריים אי אפשר להקשיב
כל הזמן, האם יש איזשהו בעיה בענין?
כמדו' שבגיל גן זה
לא גיל שיש איזשהו בעיה, אם זה היה גיל 6 או 7 זה משהו אחר, אבל לא לחשוב שבגיל גן
זה בעיה, עוד לא מבינים שום דבר, כמדו' שאין שום בעיה בגיל הגן, כך כפי הנראה, גיל
6-7 זה כבר משהו אחר ובזה באמת צריך לראות והכל לפי הענין.
היה עוד שאלה: ילד
בגיל 4 שרוצה ללכת לגן לבד, הגן נמצא במרחק הליכה די קרוב לבית ויש באמצע איזה
כביש קטן, האם אפשר לאפשר לו ללכת לבד לגן ולחזור, או ללכת איתו, איך ראוי לנהוג
בזה?
זה ברור שילד קטן
בגיל הזה אמור ללמוד לבקש שמישהו יעביר אותו את הכביש ולא לעבור כביש לבד כמדו',
השאלה מתחילה באופן שברי להורים שהילד ידע לבקש כבר לעבור כביש ממבוגר ולא יעבור
לבד, האם אפשר לאפשר לו ללכת לבד? יש לכאורה שתי אפשרויות בענין אם ההורים עדיין
נראה להם בכל זאת איזשהו חשש והם לא לגמרי רגועים, זה גם תלוי לפי המציאות של
ההורים עד כמה הם כן חוששים או לא חוששים, כשמצד שני הילד רוצה את העצמאות. אפשר
לעשות צורה שאומרים לילד; אתה הולך לבד ולא צריך לתת יד, ואני רק מסתכל או מסתכלת
מרחוק לראות איזה יופי אתה הולך לבד, לעשות את זה בכזה צורה שהילד גם ירגיש שהוא
הולך לבד וגם ההורים יוכלו להיות רגועים שהם ראו באיזה צורה זה נעשה. ואפשר גם
לפעמים אם זה נראה שלא יזיק לילד, או כשנראה שיש אפשרות שבעצם הילד ילך לבד
וההורים יוכלו להשקיף מרחוק באופן שהוא אפילו לא ידע שהם משקיפים, וכך יראו באיזה
ימים האם הילוכו מישרים או לא, זה גם יכול להיות אופציה, ואז הם יראו במשך איזה
ימים האם באמת הוא יודע את המלאכה הזאת, וכך לאט לאט באמת יוכלו להשאיר אותו ללכת
לבד.
אבל דבר אחד ברור!
שאם יש איזשהו כן חשש סיכון בענין אין לאפשר עצמאות לילד קטן בדבר שההורים מבינים
שיש בזה איזשהו סיכון בגלל שזה לא מוצא חן בעיני הילד שההורה ילוה אותו, זה חלק
מהחינוך שההורים קובעים אם הילד עושה את הדבר הזה לבד או לא, רק הכל לפי הענין,
אפשר באיזה מהנוסחאות שאמרנו לראות איך כן לבוא לקראת הילד והכל לפי הענין.
היה עוד שאלה: ילד
בן 5 שבטיבעו הוא רגוע אבל הוא מאוד נמשך אחרי חברים וילדים, הוא בעצמו מתנהג רגוע
ולא עושה שטויות אבל כשהוא נמצא עם חברים או עם בני דודים אז הוא משתחרר ומשתולל
ועושה הרבה שטויות, איך מגיבים או איך מלמדים אותו לא להיגרר, וזה גם בשולחן שבת
כשהולכים להורים לסבא וסבתא, אם הזוג הזה הולך לבד עם הילדים אז הוא יושב במנוחה
בסעודת שבת ואומר זמירות והכל בסדר, אבל אם באים עוד כמה אחים או אחיות וילדיהם שהם
יותר שובבים אז הוא משתולל ועושה שטויות, האם זה סיבה למנוע מגע עם הבני דודים או
שזה לא סיבה, איך מגיבים או איך מלמדים אותו לא להיגרר?
הייתי ממליץ להורים
האלה לדאוג שילדם יהיה כמה שיותר עם הבני דודים כדי שיוכל קצת להוציא מרץ ולהוציא
את האנרגיות שלו החוצה, ובהחלט לראות לפי הענין שכשהילד מידי משתולל אז עוצרים
אותו, אבל האם ילד אמור להיות בבדידות בגלל שכשהוא בבדידות אז האנרגיות שלו כבושות
והם יוצאות החוצה רק כשהוא בחברה?! אז זה מצויין שיהיה בחברה ויוציא מרץ ואנרגיות,
אין כאן בכלל בעיה או שאלה, זה טוב שילד יהיה במרץ, מצד שני הכל לפי הענין, אם הוא
נמצא כעת עם בני דודים שהם יותר סוערים אז זה באמת לא הזמן כרגע וזה בסדר שהוא קצת
ישתולל, כי כעת זה סוג אוירה שאצל הבני דודים האלה זה האוירה שם, אז אי אפשר לדרוש
ממנו בכזה סוג אוירה שהיא אוירה של "פריילאך" כי הבני דודים האחרים הם
פחות כבשים תמימים ממה שהוא, שהוא יהיה כעת כבש תמים בן שנתו לעולה, הוא כעת לא
כזה כי הוא נמצא בסוג אוירה אחרת, והפוך זה עוד מדליק אותו והוא עם מרץ ומשתולל
וזה בריא שילד יוציא מרץ וישתולל, וכעת הוא גם לא חריג בזה כי הוא מתאים את עצמו
לאוירה הכללית הזאת, וגם אותם בני דודים עדיים לגדולות בעזרת ה', הם לא רעים
וחטאים והכל בסדר, ולא רואה כאן איזשהו שאלה.
היה עוד שאלה שזה
בנושא אחר לגמרי, וזה שאלה שקשורה קצת לעוד נושא, אבל בכל זאת ראוי לדבר על זה.
השאלה היא כזאת: אשתי מתנהגת עם ילדינו באופן נוראי, פעמים רבות היא מלחיצה אותם
מאוד ודעתי אינה נוחה מכך, צועקת עליהם ומתנהגת באופן שיטתי בצורה לא הוגנת, האם
מותר לי לעמוד לצידם של הילדים ולהיות לטובתם בנושאים אלו, או שזה חוק בל יעבור
שההורים צריכים להיות ביחד, ובקיצור; מה יותר גרוע לילדים, האם להרגיש ששני ההורים
נגדם או להרגיש ששני ההורים לא באותה דעה? זה היה השאלה.
השאלה הזאת היא
באמת שאלה טובה מאוד, ולכל הפחות יש מיעוט המצוי של כאלה סוגי בעיות, לא חייב
להיות שהבעיה היא תמיד מהכיון של האמא, לפעמים הבעיה היא מהכיון של האבא, אבל כאלה
סוגי בעיות זה לכל הפחות מיעוט המצוי של בעיות כאלה, ובוא נתבונן בענין.
בעצם עיקר צורת
החינוך היא ע"י זה שילד לומד שצריך לשמוע בקול ההורים שלו, אנחנו נותנים
לילדים משמעת שההורים הם קובעים לו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה כפי דיברנו
והארכנו בזה כמה פעמים, וזהו דבר שנקנה לילד מגיל קטן מאוד שההורים הם בעצם הבוסים
שלו, ממש מגיל אפס ועד הגיל שהוא מתחיל להיות עצמאי שאז הוא כבר קנה בנפשו את
המשמעת ואת החינוך שהוא מציית לאלה שממונים עליו שבעצם זה ההורים, והסיבה שילד
שומע להורים שלו זה לא בגלל שהוא חשב על הדברים והוא בעצם מאשר את זה, כי אם זה
היה כך אז הוא יחליט שהפעם הוא לא מאשר את זה, אלא ילד שומע בקול ההורים כי כך אבא
אמר אז הוא עושה כך אמא אמרה אז הוא עושה, כעת ילד שרואה חילוקי דעות בין ההורים,
ואם המצב שאחד מההורים מקרין לילד נגד ההורה השני שבעצם זה אישור של הורה אחד לא
לשמוע להורה אחר, זה בעצם עוקר את כל מציאות החינוך! זאת אומרת שבעצם ההורה הזה
מלמד אותי שלא חייבים לשמוע להורה, אם לא חייבים לשמוע להורה אז בסוף למה שאני
אשמע לאותו אחד שלימד אותי לא לשמוע להורה שני?! אם בעצם נעקר כאן הרעיון המרכזי
שילד צריך לשמוע לאבא או לאמא ואם אחד מהם מלמד אותו שלא צריך לשמוע לשני, אז
באיזשהו שלב הוא גם לא ישמע לו עצמו או לה עצמה, איך זה בעצם ילך?! לכן זה עיקר
הסיבה שבאופן כללי אסור שילד יראה או שיהיה בבית מצב שבעיני הילדים יש חילוקי דעות
בעניני החינוך, כי זה בעצם גורם לילד שזה הורס את כל המעמד של הורים מול ילד.
אבל מצד שני אם
המצב הוא שיש כאן אחד מההורים שטועה באופן שיטתי, לא משנה אם זה אבא או אמא אבל
אחד מההורים רואה שההורה השני טועה באופן שיטתי, ויכול להיות מזה נזק באופן בלתי
הפיך לילד למציאות הריגשית שלו ולנפש של הילד, מה עושים בענין? יש בדבר הזה כמה
דרגות ושלבים: הדבר הראשון, שראוי להורה שחושב שההורה השני טועה, לדבר! שיהיה
דיבורים ביניהם! אמנם לא בשעת מעשה כי בזמן שאדם כועס או עצבני זה לא זמן שיש עם
מי לדבר "שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו"
(ברכות ז,א), אבל צריך למצוא איזשהו זמן רגוע ולהעלות על השולחן ולדון איך אנחנו
אמורים לפעול ביחד עם הילדים, ודאי שזה כשהמצב הוא שהשלום בית לפחות בצורה
מינימלית הוא בסדר, זה יכול להסתדר לכל הפחות אם יקדישו זמן ואם ההורה שרואה ואוחז
שיש כאן בעיה יקדיש זמן וסבלנות לענין ולמצוא את העת והזמן המתאימים, והוא יוכל
למצוא את הזמן ולנסות ללבן עם הצד השני (במקרה של השאלה זה היה עם האמא) לנהל
איזשהו שיחה ולהגיע לאיזשהו מסקנות, והרבה פעמים אם משקיעים בזה מוצאים את הצורה
איך שלא יהיו חילוקי דעות.
אבל יש מקרים שאת זה
בעצם שאלו כאן כשיש בעיות גם בשלום בית, או לפעמים הצד שמתנהג לא כיאות זה נגרם
מאיזשהו בעיה אמיתית שקיימת, יש לו בעיה אמיתית שגורמת את הבעיה הלא תקינה, ויש
מצבים שאי אפשר לנסות לשנות את זה ע"י שיחות בין בני הזוג, במקרה כזה זה באמת
בעיה חמורה, כי בכזה מקרה בין בני הזוג אין אפשרות לסדר את הענין, ומצד שני אי
אפשר להשאיר את הילדים שהם בעצם יגדלו כביכול עם הרבה מצוקות, הרבה צרות יכול
להיות מזה, איך מסדרים את הענין?
עדיין גם בתוך כזה
מצב יש שלבים שהם לא כ"כ חמורים וההורה השפוי יכול כן לפתור את הענין, נגיד
דוגמא; הילדה עבדה הרבה והיא טרחה טירחה גדולה לנקות ולסדר את הבית והיה לה עול
גדול, ומחמת שהאמא היא בקוצר רוח ובעצבנות אז היא צועקת עליה אחרי שהיא כ"כ
טרחה ועשתה ועזרה בבית, האמא צועקת עליה על איזה פרט שקרה לה שם משהו שלא היה
מושלם או משהו שלדעתה היא משהו עשתה לא בסדר, בו בזמן שהילדה כעת כ"כ השקיעה
והיה מגיע לה כעת לקבל שירות ותשבחות ולא לקבל כעת ביקורת על איזשהו פרט או על
איזשהו דמיון של טענה, והוא יודע שאשתו סובלת מעצבים ואין לו אפשרות להנחות משהו
את אשתו בענין, אבא חכם בכזה מקרה יכול מן הצד למצוא את המקום ואת השעה איך לעודד
את הילדה או לתת לה איזה ממתק וכדו' שהיא תרגיש שאבא מעריך את מה שהיא עשתה, וכך
הוא גם לא דיבר איתה נגד האמא וגם היא מרגישה שיש שכר לעמלה, כי כשהיא רואה שאבא
מעריך אז היא מבינה והיא קיבלה את מה שהיא צריכה לקבל בלי לעשות בלגן ע"י שבחכמתו
הוא נתן לה את התשומת לב על מה שמגיע לה, וכך איך שהוא זה מתאזן כשזה בצורה כזאת.
או יכול להיות לפעמים אמהות שמאוד מלחיצות את הילדים לגמור את כל האוכל, והוא רואה
שזה לא מציאותי ולפעמים זה גם כן יוצר בעיות, ויש לו לפעמים אפשרות לעשות שם
איזשהו העלמה בהיסח דעת בצורה חכמה ולא בולטת, אז הוא יבורך על זה שהוא מצא איזשהו
פיתרון טכני, זאת אומרת יש מקרים שההורים יכולים ליישב את הדברים בינם לבין עצמם,
אם ההורה הברור יקח על עצמו את האחריות ולמצוא את הזמן.
ויש מקרים שהוא לא
יצליח לעשות את זה, ואז צריך בכל מיני מקרים למצוא שיטות ואילתורים איך שלא יהיה
פגיעות גדולות ועדיין לא הובלט לילדים שיש חילוקי דעות בין ההורים ע"י שזה
נעשה באיזשהו צורה מטושטשת, אבל אי אפשר להכחיש שיש גם מקרים שאולי הם פחות מצויים
אבל יצא להכיר גם כאלה מקרים, שאחד מההורים יכול להיות במצב כפייתי מאוד ועם בעיות
קשות מאוד, ועוד יש כאלה שהם בבעיות חמורות והם מתעקשים כאילו זה יותר חמור מג'
עבירות הרעיון של ללכת לרופא אם צריך לקחת משהו או ללכת לאיזשהו יעוץ וכדו' בדברים
שיוצרים אח"כ חורבנות נוראיים, ואין לאל ידו של הצד השפוי בעצם לזוז בכלל
משהו, היו מקרים שבחכמה ובסבלנות יצא להצליח בסוף להגיע ע"י שמספיק שהצד
השפוי ימצא עם מי לדבר על זה, ולפעמים יצא שבמשך הזמן היה שייך לגייס גם את הצד
השני שישתף פעולה וילך ליעוץ או לרופא הכל לפי הענין, יש כל מיני צורות לזה, כי
היום לכל הפחות השתפר הענין שהיום אפשר להשיג את התרופות שצריכים בשביל סוג מצבים
כאלה, שזה סוג מצבים שזה לא חולי בכלל אלא זה סוג מצבים שמצויים הרבה, אפשר להשיג
את זה גם אצל רופא משפחה ולא חייבים ללכת דוקא לפסיכיאטר וכך זה פחות מבייש, אז
כשקורה כזה מקרה לפעמים צריך לדבר עם כאלה שמכירים באיזה צורה כן שייך לגרום לצד
הבעייתי שישתף פעולה.
אבל יש מקרים שזה
בעיקשות גדולה, יצא להכיר מקרים נוראים שבעיקשות גדולה הצד הבעייתי לא הסכים לשום
שיתוף פעולה, בין אם נדרש תרופות או ייעוץ, כלום כלום! ורק המשיך לחבל מאוד, אז
לצערינו יצא להכיר מקרים שהאבא או האמא התעלמו ואמרו מה אנחנו יכולים לעשות, והיה
אחרי זה צרות גדולות עם הילדים, כל אחד מהילדים היה צריך טיפולים אחרי זה עם בעיות
חמורות מאוד, זה מקרים מאוד חריגים כאלה.
אבל הרבה פעמים
ודאי שחייב הצד הבריא באמת למצוא את הזמן לדבר עם הילדים ולהסביר להם, אמנם לא
בצורה שהוא נגד או היא נגד ושנראה שהוא בא לחנך אותם נגד אבא או נגד אמא, אלא
להסביר וס"ה ילדים הם לא טיפשים והם קולטים שהאבא שלהם חריג או האמא שלהם
חריגה כשהמצב הוא באמת קשה, ילד יש לו איזשהו שכל ישר אם לא מידי סיבכו אותו, אבל
במצב שלא סיבכו אותו יש לו שכל ישר ואפשר להסביר לילד, והילד לא ירגיש בזה בעצם
שיש כאן איזשהו עימות, אם הצד הבריא לא יעשה את זה בצורה של איזה עימות או בצורה
של נגד ולא בצורה אישית, אלא בצורה שהוא מבין שיש איזה קושי, יש איזה קושי לאמא או
יש איזה קושי לאבא בלי להיכנס מידי לפרטים, אבל גם אי אפשר לרמות ילדים כי הם
קולטים דברים, וכשמסבירים להם והם מבינים את הענין הם ידעו איכשהו איך לתמרן עם
זה, בצירוף שהם יבינו את הענין והם יבינו שיש להם גב ותמיכה מהצד השפוי שבין
ההורים אפשר להתמודד עם זה, מה לעשות, כשיש כזאת מציאות אז צריך ללמוד איך מתמודדים
עם כזאת מציאות, זה פחות או יותר הדברים.
שאלה;
עם בחור יותר אפשר
לדבר, צריך להיות חכם, צריך סייעתא דשמיא ולהיות חכם בענין, אבל אי אפשר להיות בת
יענה, יש מצבים שאם ההורה הבריא יהיה בת יענה אז זה יהיה נורא, אחרי זה יהיה לו
צרות פי כמה עם כל הילדים עד שאי אפשר לתאר, וכאלה מצבים יכולים לגרום לנשירה באמת
אם שני ההורים מתעלמים, זהו דבר שגם יכול לגרום לנשירה כי הרבה פעמים ההורה
הבעייתי גם משגע את הילדים בעניני מצוות כגון על תפילות ועל נגל ווסר.
יש עוד איזשהו נושא
שהוא נושא כללי ורק נגיד בקיצור ממש, היה שאלה: איך בונים לילד יכולות להתמודד עם
נסיונות, הרי המציאות היא שבאמת במשך החיים החיים מזמינים נסיונות, איך בונים לילד
בנפשו שיהיה לו את הכח ואת היכולות להתמודד עם נסיונות?
ראוי לדעת שהנושא
של עמידה בנסיונות זה כבר נושא של קומה שניה, אבל דבר ראשון שהוא הנושא העיקרי
שמוטל עלינו זה ללמד את הילד להתמודד ולא מידי לרפד לילד כל קושי, הורים שמרפדים
לילד כל קושי ועי"ז הוא לא הכיר שום קשיים זה גורם לו לחשוב שהחיים מסודרים ו'כל
אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם', הרי במציאות החיים היום של כל השיכלולים
והמודרניזציה מה שיש היום שזה נותן הרבה כח והרבה יכולות, דברים שפעם היה אורך
עידן ועידנים או בכלל לא היה בר השגה היום זה נעשה מהרגע להרגע, הרי היום אפשר
להשיג כל בן אדם מהרגע להרגע, לוחצים על מקשים ומיד מדברים איתו, פעם כשרצו לדבר
עם מישהו היה צריך לשלוח מכתב, ולמשל; פיתוח תמונות - היום רואים את התמונה עוד
לפני שהיא צולמה, אוכל - עושים טלפון ואחרי כמה דקות מגיע אוכל חם הביתה או כמה
מיני אוכלים, זה נותן איזשהו אשליה כאילו החיים מסודרים ואין שום בעיה, מה שרק
רוצים כל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם. והאמת היא שכל השיכלולים וכל המודרניזציה
וכל האלקטרוניקה וכל הכלים המשוכללים לא פתרו שום דבר מההתמודדויות בבעיות החיים
האמיתיות, הם פתרו דברים שבכלל לא היו צריכים את הפיתרון ושגם אם זה לא היה כך גם
היה אפשר להסתדר, הם בהחלט גורמים הרבה הקלות בהרבה שטחים אבל לא בשטחים שהם
עיקריים לעצם החיים.
ילד שגדל בצורה
שהכל מסתדר ושכל התמודדות מסדרים לו, ואם קרה שילדה הביאה לבית ספר איזה ממתק או
ילד הביא איזה משחק שהילד מקנא, אז כבר מתקשרים למנהל או למורה להגיד שמה זה ושיראו
שלא יביאו כדי שהילד לא יקנא, כך הוא לא לומד להתמודד עם הנושא של קינאה, ואיך הוא
יתמודד אחרי זה כשהוא יהיה בחור וחבר שלו קיבל דירה והוא לא קיבל דירה אם הוא אף
פעם לא למד שיש מצב שלאחרים יש ולך אין, זה דבר שאנחנו צריכים לדעת שמגיל 0 ילד
צריך ללמוד להתמודד ולא כל דבר לרפד לו, זה לא סתירה בכלל לחום ואהבה, חום ואהבה
זה ודאי, אבל אין כזה דבר שכל מה שילד רוצה הוא מקבל או כל קושי שיש לו מיד מסדרים
לו שלא יהיה לו את הקושי, הדבר שנותן את הכח להתמודד זה מה שילד מתרגל מגיל 0 שלא
כל מה שהוא רוצה יש לו.
הרי יש כאן פלא
עצום! ובזה נסיים, מה הפשט שקורה שגם כאלה שגדלו באמת בבתים הכי טובים 'בחממות'
בתוך כל הקדושה ובשלימות הכי גדולה, מה הפשט שבחור כזה לא עומד אחרי זה בנסיון כשחבר
שלו בא להראות לו במכשיר לא טוב דברים לא טובים הוא לא עומד בנסיון לא להסתכל, למה
הוא לא עומד בנסיון, הרי הוא לא ראה אף פעם צד רע והוא גדל כולו בקדושה בתורה בהלכה
במידות בשלימות הכי גדולה, ואעפ"כ הוא לא עומד מול נסיון הכי קטן כשחבר מולו
פותח תראה משהו מאוד מעניין ומרצד לו צבעוני שם, והוא הולך להסתכל ולא יודע לאן
הוא מגיע מזה, למה אין לו את הכח להתמודד עם זה, מה הפשט בזה? הפשט הוא; כי הוא לא
למד להתמודד!
בדורות קודמים גם במצבים
יותר פשוטים, ויש לפחות איזה דבר שמסתמא שמעו עליו, אחרי השואה אנשים נפלו לכל מיני
פינות נידחות בעולם שלא היה שם קהילות, ומדובר אפילו בכאלה שלא היו בישיבות, ויש
בלי סוף סיפורים כאלה, הנסיונות שלהם היה האם להתחתן עם יהודיה או להתחתן עם גויה
או על שמירת שבת, ואנשים עמדו כ"כ חזק, שזה לא בגלל שהם היו כאלה צדיקים אלא
כי הם למדו להתמודד, וכיון שעוד נשאר להם איזה ריח של אידישקייט אז הם השתמשו עם
ההתמודדות גם באידישקייט. לעומת זאת היום אנחנו מגדלים דור שמצד אחד הוא מלא וגדוש
כל כך שלא היה דור כזה פרום כמו הדור שלנו, אבל מצד שני הם לא למדו להתמודד, וכשלא
לומדים להתמודד אז אחרי זה הם נופלים בדבר הכי קטן, הם לא יודעים לעמוד מול 'בא
לי', ילדים היום בבתים הכי טובים לא למדו לעמוד מול בא לי, בא לי אבל אין, הם לא
למדו כזה דבר, מה שבא לו יש לו אז הוא לא מסוגל לעמוד מול הנסיון הזה, למה שלא
יהיה מצב שנער כשחבר שלו...
ולצערינו המציאות
היא שזה קורה בכל מקום, זה לא יאומן! השבוע סיפר לי הגיעו ראש ישיבה ומשגיח של אחד
מהישב"ק הטובים (לא כאן), בעיר גדולה לאלוקים באחד המוסדות הכי טובים מצאו
שלושה בחורים בישיבה קטנה עם אייפונים, היה להם איזה 7 חודשים, ו-3 חודשים הם
העבירו לעוד 4, וזה 7 בחורים שהם יושבים ולומדים והם מבתים טובים, וזה לא ישיבה
מלחיצה הכל בסדר שם, זאת אומרת את כל הסיבות שאפשר לחשוב שאולי יש אין, ובכל זאת
זה קרה, ולמה זה קורה? כי הילדים לא למדו להתמודד. הבעיה שלהם זה לא עמידה
בנסיונות אלא זה עמידה בהתמודדות, אם מתחשק לו משהו ויש לו כסף אז הוא הולך וקונה
וקונה לחברים שלו והם באים ורואים איתו, וזה קשור לזה שבבתים האלה לא חינכו מספיק
את הילד לסדר את המיטה ולהתקלח גם אם אין לו חשק, את החינוך המינימלי להיות מענש
ולהיות בן אדם ושהוא לא עושה רק מה שבא לו אלא שהוא עושה מה שההורים אומרים, וההוא
התרגל לחיות איך שהוא רוצה, וגם כשהוא למד זה לא היה בגלל שהיה לו איזה חשקת התורה
אלא כי בזה הוא קיבל את הכבוד, אז בא לו ללמוד כי זה נתן לו מעמד אבל הוא התעסק רק
עם הבא לו, נגד הרצון שלו הוא לא התעסק אלא הוא עשה רק מה שהוא רוצה, אז פתאום כשמתחשק
לו שם והוא רואה משהו מרתק אז הוא לא עומד בנסיון.
אנחנו צריכים ללמד
את הילדים להתמודד ע"י שלא לתת להם כל דבר שהם רוצים, ולדרוש מהם דרישות שהופכות
אותם גם למענש ולבן אדם, כשאחרי זה גם יוכלו לחיות עם הנשים שלהם ויהיו בני אדם
ולא מופרעים, כמה כאלה יש שאחרי החתונה האשה לא יכולה לחיות איתם כי הוא בן אדם
מופרע, הוא יודע הרבה ללמוד אבל הוא פשוט 'נישט אמענש' והוא לא בן תרבות בכלל כי
לא חינכו אותו לכלום, הוא למד כי זה היה באוירה וזה היה בסדר ובזה הוא קיבל את
המעמד אבל הוא לא למד להתמודד, ולדעת שיש משהו שהוא עושה כי צריך להיות מחונך או
משהו שהוא לא עושה כי זה לא לענין את זה הוא לא הכיר בכלל, כשעוד לפני הנושא של עמידה
בנסיונות צריך ללמוד להתמודד עם מציאויות החיים, וזה דבר שמאוד מוטל עלינו כהורים
להשקיע בזה, ואז אפשר לדבר על שלב איך עומדים בנסיונות כשיש נסיונות, אבל זה הבסיס
שעליו אפשר לבנות את העמידה בנסיונות.