שו"ת חינוך 14

היתה שאלה: זהו נושא שכבר דיברנו עליו כמה וכמה פעמים אבל בכל זאת חזרו ושאלו בענין, הנושא הוא סמכות של הורים! היו כאלה ששאלו איפה באמת הגבול בין סמכות של הורים לבין השתלטות של הורים, למשל במריבות בין ילדים וכדו', היו כאלה שלא יצא להם ברור מאי משמע סמכות של הורים, האם ההורה יהיה יותר תוקפן ויותר אלים, מה זה המהות הזאת של סמכות הורים, מה הכונה הורה חזק האם שהאבא יהיה חזק, מאי משמע חזק?

כדי להגיע לתשובה על השאלה הזאת אולי נציג עוד כמה שאלות שהיו כאן בענין והם קשורים לענין, ואולי מתוך הבנת שורש הענין נבין גם ממילא את הענפים של השאלות.

היה שאלה: ילדה בגיל 4 לפעמים היא רוצה דברים בבית כמו ממתקים או כל מיני דברים ולא נותנים לה מכל מיני סיבות, והיא משתוללת ויכולה להפיל דברים כיסאות וכדו', רציתי לדעת מה עושים בכזה מצב, האם לא להתייחס או לתת עונש או משהו אחר? עוד שאלה על אותה ילדה: לפעמים בבוקר היא לא רוצה ללכת לגן אם לא נותנים לה את הדברים האלה, ולפעמים היא מבקשת אפי' דברים גדולים ובלי זה הוא לא הולכת לגן, איך מתמודדים עם זה? עוד דבר: אותה ילדה באה הביתה בצהריים אחרי הצהרון ומיד רוצה ללכת לגינה או לחברה, היא לא רוצה להישאר בבית, אחרי 10 דקות היא כבר רוצה לצאת מהבית, האם לתת לה או לא?

היה עוד שאלה: אבא מספר שבבקרים אם הוא נותן לילדים [מדובר בילדים בכיתה א' וכיתה ג'], אם הוא נותן להם להתלבש לבד אז צריך כל הזמן להאיץ בהם שיזדרזו וזה יוצר הרבה מתח, למה אתה מתלבש כזה לאט?! תתלבש יותר מהר! בזמן שהמציאות היא שאם האבא עצמו יתעסק בלהלביש אותם כשהם עדיין במיטה זה יהיה מהר מאוד, ברגע אחד הוא יגמור להלביש אותם והעסק יהיה יותר קצר, האם נכון לעשות כך או לתת להם להתמודד לבד, איך אפשר לעשות את זה בצורה נעימה וזריזה?

היה כאן שאלות שבעצם קשורות לסמכות הורים, פלוס השאלה הראשונה שהזכרנו מה זה באמת בכלל סמכות הורים, האם זה איזשהו כח ואיזשהו תקיפות, מה זה הדבר הזה?

התשובה על הענין הזה היא על הכלל וממילא מהכלל נגיע לפרטים, סמכות של הורים אין הכונה שהאבא יהיה דיקטטור והוא יעמוד ויצעק ויריב עם הילדים, אלא סמכות הורים זה בעצם הקניית מעמדות ברורות לילדים כי ילדים מרגישים מי הבעל הבית, וכדי שזה יקרה צריך פחות לצעוק ופחות להעניש ופחות לזרות אימה בבית. אנחנו רואים במציאות שמורה או מלמד שהם סמכותיים והם חזקים ויש משמעת חזקה בכיתה לכאורה היה אפשר לחשוב שהם נותנים הרבה עונשים, והאמת היא שהמורות האלה הם נותנות הכי פחות עונש מכל בית הספר ומכל שאר המורות, ולמה? בגלל שכשהם אומרות מילה אז מילה זו מילה והתלמידות יודעות שאי אפשר להתווכח איתם, המורה אמרה זהו זה בזה פסקה למילתא ואי אפשר להתווכח איתה. לעומת זאת כאלה שהם לא סמכותיים יש כל הזמן ויכוחים ויש מאבקי כח בין המלמד הזה לילדים או בין ההורים לילדים, ובאמת בכזה מקרה הצורה מה שההורים לפעמים כן מצליחים זה רק אם הם משתמשים באיזשהו כל דאלים גבר שבכל זאת הם מפעילים איזשהו כוחניות, אבל לא זה הצורה של סמכות הורים.

סמכותיות זה לא דיקטטורה, סמכותיות זה כולל כמה דברים שבעצם יוצרים את זה, צריך דבר ראשון שההורים יהיו עקביים ושיהיה להם עקביות במהלך, שלא יהיה מצב שבאותו נושא הם מזגזגים פעם אחת כך ופעם אחת כך. חשוב גם מאוד שההורה יהיה החלטי ובטוח במה שהוא עושה כעת, ושאנחנו צריכים לדעת שהילדים גם ילדים קטנים הם מאוד חכמים והם חכמים הרבה פעמים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, ילד מרגיש במנגינה כשהאבא או אמא אומרים לו האם האבא החלטי וסמכותי והאם האבא ברור לו שזה מה שהולך להיות, או שהאבא משדר בניגון של הדברים איזשהו הססנות או חוסר ביטחון בצידקת מה שהוא אומר.

בהחלט שיש מקרים שהורה גם צריך להפעיל כח ויש גם מקרה שצריך לתת סטירה, אבל לא זה סמכותיות ולא זה עיקר הנושא של סמכותיות, וגם הורים שמשתמשים מידי הרבה בכח הם מאבדים בכלל את האפקט של זה ואת הכח של הכח, כי הילד שלו מתרגל לזה שהוא מקבל מכות ולא זה מה שיגרום לו בעצם את ההתנהגות הנכונה, סמכות זה לא "עונש" אלא סמכות זה "מעמד" שלהורה יש מעמד מעל הילד, וזה קשור באמת לצורה איך ההורה אומר את זה, אם ההורה מדבר בצורה החלטית ובצורה ברורה אז זה באמת לא כ"כ קשה המציאות הזאת.

אנחנו ההורים צריכים אולי לשבת עם עצמנו ולהתבונן לפני שאנחנו הולכים לבקש מהילד משהו: האם באמת ברור לנו שמה שאנחנו הולכים להגיד לילד זה מה שצריך לעשות! וברור לנו שאנחנו מופקדים על זה להגיד לו! וברור לנו שלא יקרה נזק בקשר ביני לילד בזה שאני כעת הולך לדרוש ממנו את מה שאני דורש ממנו! וברור לי שיש לי את הזכות לדרוש מהילד! וברור לי שזה טובת הילד! שיתבוננו ההורים בעצמם ויראו שבעצם הרבה פעמים הם דורשים מהילדים דברים שהם עצמם לא ברור להם מאה אחוז שהם בעצם צודקים במה שהם דורשים, יש להם איזשהו חשש וזה לא חייב להיות ספק השקול אבל מתגנב להם איזשהו חשש: אולי אני דורש כאן מידי חזק? אולי בעצם זה יכול לקלקל משהו להרגשה של הילד? אולי אין לי בכלל זכות לדרוש? אולי זה קשה לו מידי וכדו'? והילד מרגיש את זה ולכן הילד לא מקבל את זה. והורה שבהרבה דברים זה כך לא נבנה אצל הילד הזה מעמד של אבא, הילד לא מרגיש שאבא הוא דמות והוא סמכות מעליו שתקבע לו את מה שהוא צריך לעשות, ואז זה גורם שגם בדברים שהאבא כן ברור לו וכן החלטי אבל אצל הילד כבר לא נבנה המעמד של האבא וממילא הוא לא מקבל מאביו גם דברים שכן ברורים לו.

אנחנו צריכים להבין שסמכותיות זה מעמד זה "היררכיה", יש אבא יש אמא יש בן יש סבא יש סבתא יש דוד יש דודה יש מלמד ויש גם יותר קטנים ממך, שיבנה אצל הילד הענין של ה"מעמדות", והענין של ה"מעמדות" יבנה אצל הילד כשבאמת המעמד שמעליו הוא יהיה שוה להיות מעמד שמעליו, כשלמעמד שמעליו יש מהלך ברור וזה משודר לילד בצורה החלטית וברורה, כשזה עובד בכזה צורה לא צריך כוחניות.

יש עוד נושא בכל הנושא של סמכותיות! אבא שמתערב בכל פרט ופרט בחיי הילד, הוא באופיו טיפוס מאוד איכפתי ואולי שתלטן, וחשוב לו שכל נושא ונושא מהמהלך של הילד יהיה על פיו והוא מתעסק עם הילד גם בדברים קטנים, ראוי לדעת שזה עצמו גם כן מאבד את המנהיגות שלו. מדוע? כי מלך לא מתערב בדברים פעוטים, כל אחד יודע שלמשל נגיד בישיבה קטנה לא כל דבר קטן שקורה הראש ישיבה מתערב, יש דברים שמתערב המגיד שיעור ויש דברים שמתערב המשגיח, ורק בדברים מאוד גדולים הראש ישיבה מתערב, אם יהיה מצב שכל בעיה הכי קטנה שקורית הראש ישיבה הוא זה שיתערב הוא יאבד את המעמד שלו, והוא יפסיק להיות מעמד של ראש ישיבה בעיני תלמידיו. אותו דבר גם הורים שמידי איכפתיים ומידי חשוב להם שהדעות שלהם תהיינה שוררות בשטח ובכל פרט ופרט הם מתערבים עי"ז הם מאבדים את המנהיגות שלהם, הילד לא מקבל את זה והילד לא רואה את אבא שלו כמנהיג, כי מנהיג לא אמור להתערב בכל פרט ופרט ובכל חלק וחלק.

אנחנו רואים תופעה מאוד מעניינת, זה נכון שיש הורים כאלה שיש להם בעצם טיבעם עוצמה וכח מנהיגותי והם קובעים לילד ומה שהם אומרים זה מה שקורה, יש להם כח וממשלה שגם בלי לתת כל הזמן עונשים וסטירות הם שולטים על הילדים, ההורים האלה הרי לא באים לשאול איך נהיים סמכותיים, הם אפי' לא מבינים את השאלה הזאת כי אין להם בעיה שהרי הם מולכים בכיפה [אגב ההורים ההם אולי צריך ללמד אותם קצת להקל מעולם על הילדים כי לפעמים בסוף אולי זה יהיה מידי וגם יהיה מכך בעיות], אבל לא ההורים האלה הרי שואלים, הרי השואלים הם הורים שחשים בנפשם שאין להם מספיק את הכח שמילה שלהם תגרום לילד לעשות מה שהם רוצים.

והנה אנחנו רואים תופעה מעניינת! שגם ההורים שבאופיים אין להם כ"כ את הכח שכשהם אומרים אז "הוא אמר ויהי" שהילד יעשה את מה שהוא אומר, אבל אנחנו רואים שאלה מהסוג הזה שיש להם קו ברור שיש להם מהלך והם החלטיים, הם הרבה פעמים מחליטים באמת שלא כל דבר אני צריך להתערב ויש דברים שהם נותנים, הם משלימים עם דברים והם לא נתפסים לכל פרט ופרט, אבל בדברים שחשובים להם הגם שהכח שלהם זה לא ב'להגיד וזה יהיה', אבל כיון שהם בעולם ברור והם החלטיים במה שהם רוצים הם מוצאים את הצורה בכל מיני חכמות איך להוביל את מה שהם רוצים, וגם אלה לא באים לשאול שאלות כי הם ג"כ מסתדרים, אמנם אצלם זה לא הולך כאילו בצורה מנהיגותית, אבל עצם הדבר שיש להם מהלך והם החלטיים הם ברורים והם עיקביים הם מחליטים איפה להתערב ואיפה לא להתערב וזה נותן להם בעצם את ה"מעמד", ובעצם הילד מרגיש שיש כאן מעמד של אבא.

אגב סיפר לי אתמול איזשהו אברך ת"ח שהיה לו סבא וסבתא, שהסבא היה יהודי שכולו תורה שקוד על תלמודו ישב ולמד 'יומם ולילה לא ישבותו' וכמעט שלא היה מדבר כלום והיה בשקט, והסבתא היתה 'גברת ממלכות', היא היתה בת של איזה רב חשוב בליטא. וסיפר אותו נכד; שהיה באיזה חופה של קרוב משפחה שלה שהיא היתה שם והיא הובילה לחופה, זה היה שידוך של הבריסק'ר רב עצמו והיא הובילה לחופה את החתן, היא הלכה והיא לא כיסתה מקדימה לגמרי את המטפחת, אז הבריסק'ר רב בא אליה ואמר לה; אני מבקש שתכסי! היא אומרת לו; אני גם בת של רב ואני לא בת גרים וזה בסדר, כך בלי להתבלבל. אז הבריסק'ר רב אמר לה; את צודקת, אבל בכל זאת כיון שזה חתונה שלי וכאן זה חתונה של הבריסק'ר רב אז לא מתאים שבחתונה שלי יהיה כך, טוב אז היא הסכימה וכיסתה בצורה שהוא ביקש. עכ"פ היא היתה תקיפה מאוד, וסיפר לי הנכד שלהם שהם זוכרים כל הנכדים שהיו שם שהיו מסתובבים בבית הסבא והסבתא האלה, שהסבא כמעט לא היה מדבר כלום והוא היה שקוד על תלמודו, ולעומתו הסבתא כל הזמן היה לה דעות ודרישות והיא היתה תקיפה מאוד, והוא אומר שהם יושבים לפעמים היום אחרי שלושים שנה מאז שהם כבר הלכו לעולמם והם רואים שכל אחד מספר שפעם הוא שמע מהסבא משהו איזה הוראה והוא מדקדק בה עד היום, ומהסבתא הם לא זוכרים שום דבר שנשאר להם משהו איזה הוראה מהסבתא הזאת, כי אלה שמידי תקיפים וכל הזמן אומרים מה לעשות ואיך לעשות בסוף לא שומעים להם כלום, וגם אם הם הצליחו אז הם הצליחו בשעתו אבל זה לא נכנס, והסבא שלא היה מדבר מידי הרבה וכמעט לא היה מדבר אבל הוא פה ושם אמר משהו, אז כשהם פעם ישבו באיזשהו מסיבה משפחתית ודיברו זיכרונות על הסבא והסבתא, וכל אחד מספר משהו שהסבא פעם אמר לו ועד היום עשרות שנים אחרי זה הוא שומר על מה שסבא אמר לו. הוא סיפר: שפעם הוא ישב בתור ילד עם ספר על הברכיים ולמד, הסבא אומר לו: יושבים עם ספר על ברכיים?! ספר קודש שמים על ברכיים וכך לומדים?! ומאז כבר עשרות שנים הוא לא מסוגל לשים ספר על ברכיים, וכן על זה הדרך פה ושם כשהסבא כן אמר משהו זה היה נתפס.

אז גם הסוג האלה שהם לא תקיפים באופיים אבל יש להם מהלך והם יודעים מה כן להגיד ומה לא להגיד ו"עת לחשות ועת לדבר", וגם כמדו' שמי שיברר על חלק מגדולי הדור שאנחנו מצטופפים בצילם שכך הם נהגו בבית שלא בהרבה דברים הם התערבו, אבל איפה שהיה צריך להתערב הם התערבו ודבריהם נשמעו. אבל גם הסוג האלה לא באים לשאול איך מסתדרים עם סמכות הורים, כי יש להם ג"כ קו ויש להם דרך והם מחליטים מתי לא להתערב ומתי כן להתערב והם מסתדרים.

כמדו' שיבדוק כל אחד בעצמו, אלה שמרגישים שהנושא הזה לא מוחלט אצלם, שיש להם באמת איזשהו הססנות וחוסר בטחון בכלל; האם יש לי את הזכות לדרוש מהילד? האם בטוח זה לא יזיק לילד? האם בטוח זה צודק? אולי יש לי כאן איזשהו נגיעות? אולי טובת עצמי אני דורש ולא טובת הילד? וכל מיני צדדי ספיקות והססנויות שלא לגמרי ברור להם. הילד קולט את זה ולכן הילד לא מקבל מהם, וזה גורם שלכן לא נבנה אצל הילד "מעמד" של אבא שהאבא הוא מעל, וזה שוב גורם שגם בדברים שהאבא כן ברור גם כן הילד לא מקבל, כי אם אתה לא מלך אתה לא נהיה מלך בדיוק בסיפור הזה כי כעת אתה כן רוצה, אם אתה מלך אתה תמיד צריך להיות מלך.

אנחנו צריכים לדעת שבזה שהתורה אמרה מצות כבוד ומורא אב הפשט הוא שהתורה גילתה לנו שאבא צריך להיות לו "מעמד" שמכבדים ויראים ממנו, זה הצורה הנכונה איך שצריך להיות אצל יהודי. אמנם אנחנו באמת רואים שמורא אב ומורא רב אפילו שבכללות דיניהם שוים, דין מורא אב ודין מורא אב כמדו' שבעיקר דינם דיניהם שוים, אבל רואים למשל בדיני פסח/ בן אצל אביו מיסב ותלמיד אצל רבו  לא מיסב אא"כ רבו נותן לו רשות, כי באמת אצל אבא למרות שיש מורא אב אבל זה מורא עם אהבה וממילא זה לא סתירה להסיבה, עד כדי שגם אין זכות לאבא להגיד שאני לא נותן לך זכות להסב, כי צורת מורא אב זה לא סתירה שבן יסב אצל אביו כי צורת היחס בין אב ובנו אמורה לקבוע שבן כן מיסב אצל אביו, אבל תלמיד אצל רב זה מיתלא תלי וקאי אם הרב מרשה או לא מרשה. אז זה נכון שלמרות מורא אב יש גם אהבת אב, שבמורא אב זה דבר שיש בו איזשהו גמישות בשונה ממורא רב, אבל מורא אב צריך להיות שהאבא ברור, וכשהאבא החלטי כשהוא אומר את הדברים והוא לא משדר הססנות והוא לא משדר משהו חלש דבריו יתקבלו.

כעת בוא נראה ביחס לשאלות שהיו כאן בנושא הזה; הילדה הזאת שהיא רוצה ממתקים ורוצה כך ורוצה כך, אם היא יודעת שגם אם מסרבים לה אבל באיזשהו שלב כשהיא תמשיך הלאה לעשות בלגנים אז יהיה שוה להשתיק אותה ולתת לה אז היא תעשה את זה, למה שהיא לא תעשה את זה אם היא יודעת שבסופו של דבר היא תקבל מה שהיא רוצה, כשכל השאלה שלה היא רק כמה מאמצים היא תצטרך להשקיע ואיזה תשלום היא תצטרך לשלם כדי להשיג את מה שהיא רוצה.

יצא לי לשמוע מאיזה יהודי מהדור הקודם שהוא סיפר ששמע פעם מהפוניבז'ר רב, שכשהוא היה צעיר בתחילת דרכו הוא היה רב באיזשהו עיירה שהיתה על גבול רוסיה גרמניה, והיה שם איזשהו מחנה צבאי גדול, והפוניבז'ר רב בחכמתו היה לו קשרים שם עם המפקד הרוסי הגדול על מחנה הצבא, והיה שם מחנה שבויים גרמניים ממלחמת העולם הראשונה, והרב ידע שיש שם גם כמה יהודים. אז הוא בא למפקד הזה שהיה לו איתו קשרים ואמר לו; תן לי את החמש או שש יהודים שנמצאים כאן, מה איכפת לך אם יהיה כאן חמש או שש פחות במחנה, הוא רצה לפדות אותם לעשות פדיון שבויים לחיילים היהודים שהיו בצבא גרמניה ונשבו ע"י הרוסים במלחמת העולם הראשונה. המפקד אומר לו; אתה יודע שאם יגלו וידעו שאני שיחררתי יתלו אותי בכיכר האדומה, אז הוא נתן לו שם שוחד והוא הבטיח לו שהם יעלמו מתחת לאדמה ואין חשש, והמפקד אמר שהוא מסכים. היה צריך כעת שיהיה מישהו שיסכים להחביא את השבויים האלה, אז הפוניבז'ר רב סיפר שהוא הלך לאיזשהו עיירה באיזור ובא לשבות שם, ובין קבלת שבת למעריב הוא נשא דרשה חוצבת להבות אש על המעלה של פדיון שבויים ושחייבים כאן לסייע ואתם צריכים לקחת אחד או שתיים ולהחביא אותם עד יעבור זעם, שכך היתה המציאות שהיה צריך להחביא אותם לתקופה במחתרת עד יעבור זעם ואז הם יוכלו לחזור לבתיהם, אמרו לו אח"ז הפרנסים והגבאים מה אפשר לעשות זה פיקוח נפש שהרי אם רק יתפסו אותנו יהרגו את כולנו, כי זה באמת היה נגד החוק ועבירה חמורה מאוד שבשבויים של אויבים זה ממש עבירה חמורה מאוד, ושם ברוסיה עם כל הדיקטטורה שם, ובאמת לא נתקבל הדבר! אח"ז שבת בבוקר לפני קריאת התורה הוא עיכב את הקריאה ועוד פעם הוא נתן דרשה חוצבת להבות אש על החשיבות של הענין ומה שצריך לעשות, ועדיין לא נתקבל העניין! וכך חזר הדבר בסעודה שלישית לפני מעריב שהוא גם כן דיבר, אבל עדיין לא נתקבלו דבריו! אח"ז במלוה מלכה הוא דיבר שוב והצליח לשכנע אותם. אז הוא סיפר אח"ז כך אמר לי היהודי שסיפר את הסיפור הזה, הוא אמר; אני כשהגעתי לכאן אני ידעתי שאני משאיר כאן אחד או שנים, כמה מחיר אני צריך לשלם ע"ז האם בדרשה אחת או שתים או שלוש או ארבע אני לא יודע, יהיה איזה מחיר, אני מוכן לכל מחיר ואני אשיג את המטרה, הוא השיג את המטרה ובסוף זה עלה לו בארבע דרשות.

כך הוא הדבר גם כאן, שהילדה הזאת יודעת שכל הנושא הוא האם היא תצטרך עשר פעמים לבכות או לזרוק כיסא אחד או שתי כיסאות אבל בסוף היא תשיג את המטרה שלה, אז היא צודקת בזה שהיא עושה את זה שהיא דוקא עיקבית והיא דואגת להשיג את המטרה. אבל אם היא תדע באופן ברור ומוחלט שכשאבא או אמא אומרים שאין כעת ממתקים היא לא מקבלת, זה כבר יגרום לה אחרי לא הרבה פעמים שהיא תפסיק לעשות את ההפגנות כח האלה, כי היא תראה שהיא לא תשיג בזה כלום וילד לא עושה וגם לא מבוגר כשברור להם שלא יוצא מזה כלום, זה ברור!

עכשיו בנוגע לשאלה של ללכת לגן או לא ללכת לגן, אם הילדה רואה שכשלאמא היה יום חופשי והיא לא הלכה אז בסדר שהילדה תישאר בבית זה לא כזה גרוע כי היום אמא נמצאת בבית אז היא יכולה להישאר בבית, הילדה בעצם רואה שהנושא של ללכת לגן זה לא נושא ברור והחלטי והוא מיתלא תלי וקאי לפי מקרי יום יום 'לפי ילדי יום יום יקושון', אז אם כשלאמא יש יום חופשי מותר לה להישאר בבית אז יום אחד היא תעשה יום חופשי ושהאמא כעת תישאר לכבוד היום חופשי שלה או האבא וכדו', לעומת זאת כשהילדה רואה שאין חכמות ואין מצב לא ללכת לגן אז היא מפסיקה עם המשחקים האלה שיום היא כן רוצה ללכת ויום היא לא רוצה ללכת.

אותו דבר בנוגע להלבשה, ילד שיכול להתלבש לבד באמת מאוד חשוב שהוא יתלבש לבד, אבל צריך להבין שאי אפשר לתפוס את החבל משני צדדים, כשילד מתלבש לבד זה יותר לאט מאשר כשמבוגר מלביש אותו, ואם הילד עושה את זה קצת בעצלתיים אז צריך להעיר אותו באמת בזמן שהוא יוכל להסתדר בזמן הזה, א"א שגם לא מצליחים להעיר אותו רק ברגע האחרון וגם לחשוב שהוא יתלבש לבד ושזה לא יהיה במתח, זה קצת תרתי או תלת דסתרי אהדדי, אז כדי שילד יתלבש לבד צריך להעיר אותו בזמן סביר שבאמת הוא יספיק להתלבש. וצריך שיהיה מצב שהילד ברור לו שהוא מתלבש לבד ושההורה לא הולך להלביש אותו אלא הוא מתלבש לבד, וזה יגרום שכשהוא יראה שההורה החלטי שהוא מתלבש לבד כשהוא עושה את זה בפרק זמן סביר וזה יהיה יום יום אז זה יהיה, אבל אם בסוף האבא מאבד את הסבלנות והוא הולך ומלביש אותו, או יום אחד קורה שהוא בדיוק העיר אותו מידי מאוחר ומהר מהר מהר, הילד לא קולט ורואה שיש כאן איזשהו מהלך ברור ושיש איזשהו כאן משהו עיקבי אז הוא עושה משחקים, כך המציאות.

ולהשלמת הענין בוא נראה עוד איזשהו שאלה שקשורה גם לענין הזה: ילד בן 3 כל יומיים שלוש לא הולך לישון בלי מלחמות עולם ובצרחות, האם זה נורמלי כזה דבר או לא? וממילא מה צריך לעשות?

דבר ברור שאם המצב הוא שיש מלחמה זאת אומרת שיש שני צדדים והשאלה מי ינצח כיון שמלחמה זה בין שתי כחות ששניהם שוים, או גם כשאולי אח"כ בסוף יתברר שאחד קצת יותר חזק אבל מלחמה זה כשיש שני צדדים והשאלה מי ינצח, אבל כשיש מלך ויש לו עם והעם יודעים שהמלך הוא המלך שם אין מלחמות ואת מה שהמלך אומר העם עושה את זה. כפי הנראה הילד הזה באמת לא למד עדיין שההורים הם בעלי בית עליו והם בעצם אמורים לקבוע לו, מסתבר שהילד לא שומע את הדברים בצורה החלטית וסמכותית, אם ההורים ישר משדרים מתח וצעקות בענין זה עצמו גורם לילד להרגיש שההורה בעצם אין לו זכות והוא רק מנסה כעת להפעיל עליו כח, כדי שילד ילך לישון בזמן זה לא צריך להיות בצעקות אלא רק צריך להחליט לילד, זה חשוב שלהורים יהיה החלטיות ועקביות בענין.

וכפי שאמרנו חשוב שיהיה מהלך קבוע בבית; ארוחת ערב, מקלחת, פיגמות, שינה, ושזה יהיה פחות או יותר באותו זמן, כדי שעצם הדבר שהילד רואה שיש סדר ומהלך קבוע ובזמנים קבועים, אמנם אי אפשר להיות בדיקדוק מוחלט בלי יוצא מן הכלל כי 'אין כלל בלי יוצא מן הכלל', אבל בכללות שהסדר והמהלך יהיה תמיד אותו דבר, ולא שיהיה כל פעם לפי המציאות של ההורים שפעם זה ב-7 ופעם זה ב-8 ופעם זה ב-9, פעם הסדר הוא כך ופעם הסדר הוא אחרת, שזה גורם לילד להיות מבולבל והוא לא נכנס לתוך איזשהו מהלך, אבל אם המהלך יהיה ברור שבזמן מסוים אוכלים ואח"ז מתקלחים למשל ואח"ז הולכים לישון, כשהדבר ברור שזה המהלך הילד ישתף פעולה. עוד הזכרנו פעם שצריך שבזמן שהילד הולך לישון צריך שיהיה שקט בבית, אם הבית הוא כולו המולה ורועש הילד קשה לו לקבל שהבית חוגג והוא הולך לישון.

ופה אנחנו צריכים לדעת עוד דבר! הרבה פעמים ההורים חושבים אוי הילד בוכה מי יודע איזה מסכן הילד, הוא כעת בוכה הוא רצה משהו ובקשתו לא התמלאה, והם חושבים שהוא סובל ואולי זה יזיק לו אולי יהיה לו איזשהי מצוקה ריגשית מזה, ראוי לדעת שילד בסופו של דבר נהנה מזה שלא כל דבר שהוא רוצה שומעים לו, ילד נהנה מזה שעוצרים אותו ומנהיגים אותו, הנפש של הילד מחפשת 'גדול עומד על גבו' ומנהיגות, ילד שמרגילים אותו שההורים הם קובעים מתי הוא הולך לישון וכדו' זה עושה לו טוב כי הנפש שלו צריכה סמכות. כי זאת יש לדעת שבני אדם שכל מה שהם רוצים יש להם לא טוב להם בחיים מכמה סיבות, אדם אשר 'כל אשר שאלו עיני לא נאצל מהם' לא טוב לו מכמה סיבות: א' - הדבר הפשוט שידוע שיגיע זמנים שלא יהיה לו את כל מה שהוא רוצה, גם אם בתור קטן שייך שיהיה לו את כל מה שהוא רוצה אבל יגיע שלב שלא יהיה לו את כל מה שהוא רוצה ואז יהיה לו מאוד קשה עם זה, כי הם לא התרגלו והילד הזה לא התרגל שיש משהו שהוא רוצה ואין לו.

ב' - אבל יש גם עוד דבר, גם אם נצליח ליצור מצב שילד וגם מבוגר כל מה שהוא רוצה יש לו, גם לו יצוייר ויהיה כזה מצב זה ג"כ לא טוב לנפש האדם כזה דבר, כי נפש האדם צריכה אתגרים וצריכה להיות מול מצבים שלא בטוח שיש לי, אני צריך מאוד להתאמץ ואולי ואולי האם אני אשיג את זה או לא. וגם נפש האדם צריכה אכזבות שרציתי משהו ולא קיבלתי, חלק מהאיזון הנפשי של אדם זה שלא כל מה שהוא רוצה הוא משיג מיד אלא הוא צריך להילחם בשביל זה ולהתמודד עם זה זה חלק ממה שמוציא את הכחות שלו מהכח אל הפועל, וחלק גם ממה שנפש האדם צריכה זה שיהיה לו גם הפסדים וגם פה ושם דברים שהוא הפסיד או קרה לו נזק או לא התמלאו לו המשאלות שלו, שזה חלק מכללות האיזון של הנפש שיהיה גם כאלה דברים, ולכן לא לחשוב שילד סובל מזה שלא כל מה שהוא רוצה נותנים לו או מזה שקובעים לו דברים, הרחמנות על הילד היא להעמיד גבולות זמני אכילה זמני שינה וכל דבר לפי עניינו לפי מה שמתאים איך שההורים מבינים, כך לקבוע לילד וזה עושה טוב לילד.

שאלה;

מהלך רגיל ונורמלי לא מזיק לילד, אמנם לא שייך לתת בזה באמת דברים ברורים אבל בדבר אחד אנחנו צריכים להיות ברורים, שאם כפי מה שנראה לנו המהלך בבית אפשר לקרוא לו שהוא בתוך גבולות הנורמה, ותמיד יש הבדלים בין בתים שזה קשור גם לאופי ההורים וגם להרבה מרכיבים שזה גורם איזשהם הבדלים בין בתים, אבל יש מהלך שהוא בגבולות הנורמה ובבית שמחנך זה נראה כך, ודברים שאנחנו מכירים שזה בתוך הנורמה ואנחנו מתרשם לנו צורה מסויימת בתוך מהלך נורמלי, אנחנו יכולים להיות ברורים בזה ולא לחשוש מנזקים לילד כי אדרבה זה יעשה טוב לילד.

באמת הנושא של "שינה" - אצל ילדים זה נושא שאולי זה נושא שהכי כדאי לעשות בזה את התירגול של סמכות, כי שינה זה דבר ברור שילד צריך לישון בזמן זה דבר ברור הוא שטוב לנפש הילד שישן בזמן ובזה אין כ"כ חשש לטעויות, ומשם נלך הלאה. ב"אכילה" - למשל לא מן הראוי באמת לקחת שליטה על הילד שהוא חייב לגמור את כל הצלחת, החלק באכילה מה שצריך סמכות אולי זה לקבוע זמני אכילה, ואם הילד לא אוכל בזמן הוא יחכה לארוחה הבאה ואז הוא יאכל ולא לחשוש לרעבון שלו, או לא לתת ממתקים בזמן שצריך לאכול כי אחרי זה אם אוכלים ממתקים לא אוכלים אח"ז את האוכל, ואם יש מצב שקשה להשתלט על זה צריך שלא יהיה בבית בכלל איזה ממתקים ויהיה רק את האוכל הרגיל והילדים יתרגלו לאכול, אבל באכילה באמת לא מן הראוי לכפות על הילד ולהתעסק בכפיה, הילד לבד יאכל גם בלי שיכפו אותו, אבל שינה זה באמת דבר טוב שבו לקבוע סדר ושעה ומהלך ולהגיע לזה.

כמדו' עוד איזשהו הערה רק בתור התבוננות בנושא הזה, שכמדו' אולי שזהו עוד איזשהו חלק מהסיבה שקצת נאבד הסמכותיות בדור שלנו, ושהציבור יחשוב האם זה נכון או לא, הרי בטבע הרגיל הגברים אמורים להיות יותר סמכותיים מאשר נשים, וכמדו' שהיום בהרבה בתים רואים שהאמהות הרבה יותר סמכותיות מהאבות. יתכן שחלק ממה שגורם לזה כי ההורים הם אברכי כולל והם בעצם ממשיכים הלאה את המהלך של בחור ישיבה, אין להם שום איזה מעמד לא ראש ישיבה ולא איזה ר"מ או משהו שהוא ממונה על אנשים שהוא לפעמים צריך להגיד לא לבן אדם, לעומת זאת הנשים הם עובדות, היא מורה אבל גם אם היא עובדת בפקידות היא צריכה להגיד לבן אדם לפעמים לא ולפעמים כן, ואי אפשר כרגע, והשעות הם כך וכך, וכך היא בממילא מתנהגת באיזשהו צורה של סמכותיות כי אדם עובד הוא תמיד באיזשהו צורה שהוא גם נותן הוראות או שם גבולות לאנשים אחרים, אנחנו יושבים בכולל ובעצם בלי משרות, וזה גורם שאנחנו לא התרגלנו ולא הגיע לנו בכלל בחיים מצב שאנחנו מנהלים משהו. אנחנו צריכים להכיר בעצמנו שזה המצב וממילא אנחנו צריכים לקחת אימון על זה כדי שבכל זאת לדעת את ה'להיות איש שורר בביתו', את זה אנחנו כן צריכים לקחת ולהתלמד לזה גם אם החיים עצמם לא מספיק מלמדים אותנו כי צורת החיים שלנו לא יוצרת את זה, אשה שהולכת לעבוד והיא צריכה שם משהו אין לה אפשרות להיכנע, הפקידה שם צריכה לעבוד לפי הנהלים במשרד אז יש שעות שכעת היא כבר לא יכולה ואין לה אפשרות, היא חייבת להיות איזשהו רמה של סמכותיות וממילא אח"ז היא יודעת להיות גם סמכותית לילדים שלה, אבל אנחנו כיון שהרבה פעמים לא בא מעשה לידינו אז אנחנו צריכים להתבונן בזה ולראות איך אנחנו בכל זאת עושים את זה בבית ששם זה כן מוטל עלינו.

וכמדו' שכפי שאמרנו שהחלק העיקרי שיתן לנו את הכח ואת היכולת לזה הוא ע"י שאנחנו יהיה לנו בקו הכללי 'סוף מעשה במחשבה תחילה', שנקבע בעצמנו שאנחנו ממונים על הילד ולא נהיה הססנים ולא נשדר בצורה שאנחנו מדברים עם הילד איזשהו ספיקות או איזשהו חששות, אולי זה 'אנוכי' מה שאני עושה? אולי מה שאני מבקש כעת מהילד זה כי אני צריך לעצמי משהו ובעצם היה ראוי לא לבקש? או כל מיני הרגשות של ספיקות שהם בעצם שוחקות את היכולת לדבר בצורה של מנהיגות ובצורה שקובעת לילד, וכשאנחנו נקבע בעצמנו את המהלך מה אנחנו מאמינים שנכון לעשות ונהיה עקביים והחלטיים וברורים ונדבר את זה בכזה צורה, המציאות תהיה שאנחנו נצליח בעזר ה'.

הדבר הזה הוא גם קשור לעוד דבר, לא כל פעם שהורה מבקש מילד משהו הוא אמור כעת לנהל מסע הסברה שלם למה זה כך, לא תמיד יש זכות לילד לשאול 'במה דנתוני' ועכשיו ההורה צריך לשכנע את הילד בצידקת הדרך, זה בהחלט שמן הראוי שהורים יסבירו לילדים, זה טוב שילדים חכמים והם רוצים להבין, אבל לא יתכן שהמצב יהיה שכל דבר שהורה מבקש מילד מיד הילד שואל למה וכעת ההורה צריך להסביר לו, צריך רק לומר לו תעשה מה שהאבא אמר לך ובעזרת ה' אולי מחר כשיהיה זמן אני אסביר לך בדיוק מה היה המהלך כאן, ולא שייך על כל דבר לנהל הסברה.

זאת ועוד אחרת, שהרבה פעמים הורה מבקש משהו מילד או דורש משהו מילד, והילד עכשיו שאל איזה שאלה או אמר איזשהו דחיה על הדברים שהאבא אמר והאבא כעת מתחיל להתווכח איתו, וזה טעות, כי אם הילד גורר את האבא או האמא לויכוח כבר הם הפסידו את מעמדם, הרבה פעמים מה שצריך להיות זה לא להיכנס בכלל לויכוח אלא רק לחזור על המשפט הקודם שנאמר לילד: אני מבקש כעת שכך וכך! ולא ללכת אחרי מה שהוא ניסה לעשות שם איזה 'השיאו לדבר אחר'.

יצא פעם לשמוע שהיה איזשהו דין ודברים בין שתי רמי"ם בישיבה קטנה, אחד אומר לשני שהוא לא יודע מה לעשות, בשיעור לפעמים בחור מפריע וצריך להעיר לו והוא מעיר לו, ומתחיל להיות ויכוחים והוא לא מצליח להשליט סדר במציאות של המהלך של השיעור. וענה לו חבירו שהוא גם ר"מ בישי"ק: בוא תראה מה קורה איתך ולמה זה באמת לא הולך לך, והוא מספר לו כך, תראה היום היה לי גם סיפור כזה שאיזשהו בחור הפריע בשיעור הפרעה שמן הראוי להתערב בה [אגב: גם שם רואים את החלק הזה שלא כל דבר צריך להתערב, שר"מ שמידי מתערב והוא צריך שיהיה בדיוק דממה, זה גורם הרבה פעמים שהוא מאבד מזה את השליטה, אבל כל ר"מ צריך להיות חכם ולהבין על מה כן להגיב ועל מה לא להגיב], אבל הוא אומר שהיה תלמיד שהגדיש את הסאה, ואז אותו ר"מ פנה לאותו תלמיד והוא אומר לו: משהל'ה אנחנו כעת נמצאים באמצע השיעור, או אתה קולט ואתה מתאים את עצמך לאיך שמתאים להתנהג בשיעור או תצא החוצה! כך הוא אומר למשהל'ה. ומשהל'ה אומר לו: אבל הרב אבל פלוני עשה וכדו'. ואז המגיד שיעור פונה אליו שוב ואומר לו: משהל'ה אני לא שאלתי אותך שאלה שאתה תענה לי תשובות, אני אמרתי לך ואני חוזר ואומר לך, או שאתה מבין שאתה בשיעור ואתה מתאים את עצמך להנהגה בשיעור או שתצא החוצה, הבנת אותי, זהו ובזה פסקא למילתא ונהיה שקט. אותו ר"מ באמת אומר שכשהתלמיד אומר שההוא הפריע לו, הוא אומר; לא, אני ראיתי שאתה התחלת, ואז מיד מתחיל ויכוח, אז יש כאן ויכוח מי התחיל ומי סיים, א"כ איך הוא רוצה שהתלמיד בכלל ירגיש שהוא ר"מ שלו כשהוא לא קובע לו, כשהוא לא קובע לו אז הוא ממשיך להתווכח איתו. כך צריך לדעת גם בינינו לילדים שאנחנו צריכים לקבוע לעצמנו את צורת ההתנהלות בצורה שבאמת תתן לילד את הזכות שהוא כ"כ מחכה לזה שאנחנו נהיה אבא ואמא שלו.

שאלה; מה לעשות כשהילד כבר התרגל למצב לא טוב?

במקרה שהילד כבר התרגל למצב לא טוב, אז שיהיה איזה יום שההורים יקחו על עצמם כעת לסדר את הענין, ההורים ידברו עם הילד לפני זה ויגידו לו תראה עד היום באמת היה מצב לא טוב שהיית הולך לישון מאוחר ואח"ז אתה עייף בבוקר וקשה לך לקום, אנחנו רוצים שמהיום יהיה לנו מהלך הרבה יותר טוב, גם אתה תלך לישון מוקדם וגם יהיה לך יותר קל לקום בבוקר, ובאותם ימים ראשונים האבא יפרוש מכל עסקיו ויודיע לחברותא בסדר ג' שהוא יאחר היום שעה, הוא יהיה נוכח עם הילד ויעקוב אחרי הילד וילך איתו בד בבד ויצור את המציאות בשטח שהילד נכנס למיטה, ובימים הראשונים יכול להיות שהאבא יצטרך להיות שומר הפתח, ואם הוא קם מהמיטה אז הוא אומר לו אתה לא קם מהמיטה ופעם הבאה שאתה מתחיל לקום מהמיטה אתה מקבל סטירה, ואך אם יום או יומיים יהיה כך הילד יקלוט את הענין, ולאט לאט האבא לא יצטרך להיות כל הזמן והוא יוכל להיות יוצא ונכנס עד שהעסק הזה יכנס למהלך.

שאלה;

הכל לפי הענין ומותר פעם לתת סטירה לילד אף שזה לא חייב להיות כך, אבל כאן אני מדבר כשכבר היה התייצב על דרך לא טוב וצריך לקבוע מהלך חדש אז הוא צריך לדעת שזה באופן מוחלט גם במחיר שיקבל סטירה, זה לא שחייב להיות שזה יגיע לידי סטירה אבל הוא צריך לדעת שזה כך כדי לקבוע את הדברים. אם הוא מכיר בילדו שעשיית מבצע תסדר את הדברים זה בסדר, אבל להגיד שזה רק זמני, להגיד שבעצם אתה צריך לשלם על זה שאתה הולך לישון בזמן, אבל אנחנו מתחסדים איתך ואנחנו עוד משלמים לך על זה שאתה עושה טובה לעצמך, הרי כך גם הקב"ה עושה איתנו, שבמקום שאנחנו נשלם לו ע"ז שיש לנו זכות לעבוד אותו הוא עוד משלם לנו על העבודה.

היה עוד שאלה שזה היה קצת שאלה ארוכה ונראה בענין: הורים מספרים על ילדה בת 10 בכיתה ד' וכדרך הילדות יש חברויות, אצל בנות זה עסק שלם החברויות, ושם בכיתה זה הולך זוגות זוגות של חברויות, ונתמזל מזלה של אותה בת שהבת שהיא חברה שלה היא בת עם אופי חזק והיא משתלטת עליה, היא משתלטת על הבת של השואל בצורה כזאת שההורים מרגישים שהילדה שלהם נהיית בכעין איזה נחיתות, בבת ההיא אין בעיה באידישקייט או ביראת שמים שלה, אבל בעצם הבת שלהם עוברת איזשהו מהלך ששולטים עליה בצורת החבירות ויש כאן משהו לא טוב בזה כך ההורים מרגישים, וגם המורה אמרה שהיא חושבת שהחבירות הזאת לא טובה. כעת, ללכת להפריד יש איזשהו קושי בנושא של ההפרדה, כי זה כבר ילדות גדולות שכבר מבינות ענין ומאוד יפגע בילדה האחרת מה שיפרידו, וגם לבת עצמה קשה לה ההפרדה כי למעשה היא חברה שלה, וגם המצב הוא שכבר נתקבע המצב של החברויות בכיתה וזה עלול ליצור קצת קושי בלמצוא חברה אחרת, אז היכי לידיינו דייני להאי דינא? זאת היתה השאלה.

מתוך זה היה עוד כמה פרטים של שאלות בעניני חברויות, מה קורה כשכן יש הבדל, הרי לא כל הכיתה זה מיקשה אחת שכולם שוים כאחד במעלותיהם, סוף סוף יש בנות מבתים יותר טובים ויש מבתים פחות חזקים, יש יותר מודרניות ויש פחות מודרניות, איך בדיוק מתמודדים עם הנושא הזה, אם הבת מתחברת עם בת שבאה מבית יותר פשוט ושהאידישקייט והיראת שמים שם פחות מאשר הבית שלנו, איך מתמודדים עם זה? זה היה השאלה.

 באופן עקרוני בנושא הזה ראוי לדעת שכמה שפחות ההורים מתערבים בנושא של חברויות של ילדים זה יותר בריא לכולם, ונראה למה; הרי כפי שצוין בשאלה ההפרדה יש בה פגיעה בחברה האחרת ואפילו צד פגיעה בבת עצמה, והנה בוא נתבונן! הבת הזאת שהחברה שלה משתלטת עליה, כמדו' שבת כזאת בעצם יש לה איזשהו אופי חלש או איזשהו נחיתות שזה גורם שכשהיא מגיעה ליד מישהי יותר חזקה אז ההיא משתלטת עליה וזה לא שוה בשוה, הרבה פעמים בת כזאת באופיה היא באמת צריכה איזשהו יותר מנהיגות של אחרים עליה מאשר בת אחרת שיש לה יותר עצמאות, וגם אם אנחנו נסלק היום את החברות הזאת ליום מאוחר ולשנה אחרת יהיה עוד פעם, כי תמיד איזשהי מישהו חזקה תמצא את החלשה להשתלט עליה.

היה יכול להיות יותר מתאים אם נגיד ההורים ידובבו את הבת; האם באמת את חושבת שאת צריכה לעשות את כל מה שההיא אומרת לך?! את באמת אמורה להיות איזושהי שיפחה שלה?! מה הדעה שלך באמת בענין? ואולי להנחות באמת את הבת באיזה צורה להגיב לחברה שלה כשהיא דורשת ממנה דברים. ואפשר אדרבה שהילדה מתוך המציאות של החברות היא תלמד איך היא מתמודדת עם זה, כי באמת הרי יש כאן איזשהו פער באופי וזה מצוי בחברה שיש כאלה עם אופי יותר חזק ועם אופי יותר חלש, וזה דבר שהיא תיפגש איתו בלאו הכי בחיים בהרבה מקרים, וזה המציאות שכאלה בעלי אופי יותר חלש אז יותר הבעלי אגרופים יותר נוטלים בזרוע מול האלה שהם לא בעלי אגרופים, וזה חלק מהמציאות שהיא צריכה ללמוד את זה בחיים. ומאידך גיסא יש מה ללמד אותה ולחזק אותה איך באמת לא להיכנע ולא להסכים, גם בתוך המציאות של החברות יש הרבה מה ללמד אותה איך היא תגיב לחברה כשהחברה בעצם משתלטת עליה, ודרך זה היא תצא מהרכוכיות הזאת או מהנחיתות הזאת והיא תהיה גם בעלת דעה. ואילו ההפרדה זה גם הרבה פעמים בעיה בבין אדם לחבירו מצד החברה האחרת, וגם כפי שצויין בשאלה שלבת עצמה יהיה בזה קושי כרגע כשעם הזוגות יש שם בעיה.

זאת ועוד אחרת שכשהורים נדמה להם והם רואים איזשהו מצב לא טוב של חברות, דבר ראשון באמת ראוי להורים שהם ידברו עם המורות בכזה מקרה, כי הרבה פעמים המורות שנמצאות בשטח האיזון והפורפוציות שלהם בענין הוא יותר משל ההורים, ופעמים באמת כשהמורות יפסקו לקולא אז כמדומה שכח דהתירא עדיף ומסתמא שהם צודקות, אבל גם כשהמורות תופסות לחומרא זה עדיין לא תמיד מחייב שזה באמת נכון, ודאי שיש מקרים חריגים ממש שבהם כן צריך להפריד חברות, אבל בכללות זה לא הדרך וזה גם לא יפתור את הבעיה.

אותו דבר גם בנושא הזה כשיש בכיתה עצמה הבדלים ברמה הרוחנית של הבנות, וקורה שבת מבית ברמה רוחנית יותר גבוהה מתחברת לבת ברמה רוחנית פחות גבוהה. כמדו' שהמציאות היא ויצא להכיר כאלה מקרים, שאם אנחנו כל הזמן נדאג שבת שבאה מבית ברמה מאוד גבוהה לא תכיר ולא תהיה חברה של בת שבאה מבית פחות, אבל מגיע איזשהו שלב ויצא להכיר כאלה מקרים שהיא תגיד; הנה אני רואה שבבית כזה יש שם דוקא בת מאוד טובה, ואם אסור אפילו להיות חבר שלהם איך יכול להיות שיצא להם ילדים טובים?! לעומת זאת כשהילדה עוד קטנה והיא תהיה חברה של ילדה מבית יותר פשוט והיא תבוא הביתה ותשאל: אבא למה שם לא מעשרים? למה שם משתמשים בחשמל בשבת? וההורים יסבירו לה: נכון זה לא חיוב גמור, אנחנו זכינו להיות מהדרים במצוות, אנחנו עושים דברים שהם גם מעבר לחיוב כי אנחנו בעלי מעלה ועושים גם דברים שלא חייבים, והם עושים רק דברים שחייבים, אז היא תכיר שיש כאלה ויש כאלה והיא תראה את האשרינו מה טוב חלקינו שאנחנו בני מעלה יותר, אבל זה טוב שהיא תכיר שיכול להיות מידות טובות ואפילו יראת שמים כללית טובה גם לבת מבית פשוט.

אם אנחנו נכניס לילדים שלנו שאם האבא עובד או אפי' בעבודה פשוטה אז צריך להתרחק מהילדים שלו, אז הילדים בגיל יותר מבוגר יראו שלפעמים מבני עניים כאלה - עניים בתורה או אפי' עניים ביראת שמים - יש להם בנים טובים, וזה יזעזע להם את המערכת מה שהם הורגלו, אבל אם הם יתרגלו שבכל מקום יכול להיות בני מעלה רק אנן בדידן ואינהו בדידהו, אנחנו יש לנו את המסורת של אבות המשפחה של הזיידא ושל הרבנים שלנו, ואנחנו לא חושבים שכדי שאנחנו נצליח להנחיל את הדרך שלנו אנחנו צריכים שהילדים לא יתקרבו בכלל לצד אחר או להכיר איזשהו מציאות אחרת. כמדו' שזה צורה שיותר תחסן את הילדים ותתן להם יותר את הכח והרצון להמשיך את המהלך של הבית, כי יצא להכיר הרבה כאלה שלא הכירו דברים אחרים והם הצליחו לבודד אותם מלהכיר דברים אחרים ובכל זאת, הרי ילד קטן הרבה יותר קל לו לראות דבר אחר ולהישאר בדרך מאשר אם לראשונה הוא רואה דבר אחר כשהוא כבר יותר גדול וכבר יש לו את העצמאות שלו והוא כבר לא מוכן לקבל כ"כ ואז הוא עלול לבחור ולחשוב ששם יותר טוב, הילד הקטן הוא הרי מקבל עוד אז הוא רואה דבר אחר והוא שואל ומקבל תשובה, וההורים לא משדרים לו חיל ורעדה מי יודע אם הוא לא הולך לפרוש מהדרך, מה פתאום שהוא הולך לפרוש מהדרך?! הוא מכיר ואנן בדידן ואינהו בדידהו, וזה הפוך שזה בונה את הילד איך להכיר עוד דברים ובכל זאת אנחנו בשלנו, כך כמדומה שאמור להיות המהלך הכללי. זה נכון שיש מקרים חריגים שכן צריך להפריד, אבל צריך הרבה להתבונן בזה ולדבר עם כאלה שבאמת מבינים האם זה המצב שצריך לעשות, כי יצא להכיר הרבה מקרים שבסוף ההפרדות האלה עשו נזק יותר מתועלת.

יצא לי לשמוע ממישהו שהיה גר בשויץ הרבה שנים, והוא אומר ששם ידוע שסגולה שילדים לא יצטננו בקור העצום שם שהקור שם הוא כך וכך מעלות מתחת לאפס, הורים שם שרוצים שהילדים שלהם לא יצטננו הם כל יום יוצאים עם הילדים החוצה, מלבישים אותם מלא שכבות מה ששייך שם אבל כל יום יוצאים עם הילדים החוצה גם בימים הכי קרים כדי שהילד יהיה ליד הקור ויתחסן מהקור, וככל שהילד יוצא כל יום החוצה לקור כמובן בצורה שהוא לבוש כהוגן הוא פחות מצטנן, מאשר הורים שבימות הקור הגדולים אין יציאות החוצה שהילדים האלה הרבה יותר רגישים לצינון. וכך הוא הדבר גם במהלך של אידישקייט, שזה הפוך ודוקא מגיל קטן ככל שהילד רואה שיש כאלה ויש כאלה זה יותר מפתח אצלו את החסינות ואת החיסון שאנחנו מה שאנחנו, מאשר כשהוא לא מכיר בכלל משהו אחר וכשהוא מכיר הוא פתאום רואה משהו אחר וזה מסנוור אותו, זה לא מסתדר לו, הרי תמיד אמרו לי שמשהו לא טוב שם, והנה אני רואה ומה לא טוב שם? ואפילו יש דברים שהם יותר טובים.

רק לסיום הענין, ממש אתמול סיפר לי אברך אחד שבת שלו עבדה תקופה באיזה משרד חילוני, והם חיפשו כל הזמן שתעבור לעבוד במקום חרדי, הוא בירר קודם שזה היה מצב שאין חשש סכנה אבל יותר טוב שם, וסוף סוף מצאו מקום חרדי. והוא מספר שכמה ימים אחרי שהיא הגיעה למקום החרדי היא מגיעה הביתה הבת שהיא בת שעוד לא נשואה, ושואלת; למה אנחנו לא נוסעים לפראג או לוינה לפסח?! אתם שומעים! כשהיא היתה שם במקום החילוני מה שהיא שמעה שם שהם נוסעים לפילפינים או לא יודע לאיפה, אבל למקומות כאלה היא אף פעם לא שאלה שאלות, ואילו כשהיא הגיעה להיות עם אנ"ש אז פתאום נהיה לה שאלות. אני לא בא להגיד שלא צריך לעבוד במקום חרדי, אבל להכיר שלא תמיד ולפעמים המעלה הוא דוקא לראות דברים, אמנם הכל לפי הענין ואיני בא לקבוע מסמרות בדבר, אבל היחשפות לדברים לא הכי טובים זה בעצם מחסן, ולפעמים כשנמצאים עם האלה שמאוד קרובים ולא הכירו את הדברים האלה אז פתאום מתעוררים שאלות.

לכן בכללות טוב שילד קטן יכיר עוד סיגנונות, והפוך יבוא הביתה וישאל שאלות ויקבל תשובות ברורות, וההורים לא ישדרו שאם הוא רק מכיר מישהו שלא נוהג כמוהם זה איזשהו בעיה, ואז הפוך הוא יקבל חיסון להמשיך את דרך אבותיו ורבותיו ויזכו לרוות הרבה נחת.