שו"ת חינוך 15

היתה שאלה כזאת: אבא שואל, יש לו ילד בן 8.5 שהביטחון עצמי של הילד ירוד, והמצב של הילד הוא שבבית הוא מתנהג כאחד האדם כדרך הילדים, בבית לא ניכר קושי ובעיה עם הילד, אבל בחיידר הוא בבחינת 'נאלמתי דומיה החשיתי מטוב', בחיידר הוא לא מגיב, ולפעמים חברים מציקים לו והוא לא מגיב כלום, וזהו למרות שבבית בכה"ג הוא כן הי' מגיב והוא הי' מגן על עצמו אבל בחיידר הוא לא מגיב, וזה גורם לו הרגשה לא טובה. והאבא אומר שהוא מתחבט מה להגיד לו, מצד אחד הוא מרגיש שזה יועיל לילד אם הוא יגיד לילד שהוא כן יגיב, שאם בחיידר מתנכלים לו שהוא כן יגיב, שיהי' גיבור, שהוא כן יחזיר למי שמתנכל לו, מצד שני הוא אומר, שהוא מרגיש סתירה, שהרי אנחנו רוצים לחנך את הילדים למידות טובות, ולא לנקום, א"כ כדת מה לעשות בכה"ג?

האמת היא שכשבאים לחשוב על כזה מקרה, צריך לדעת, אולי זה דברים ידועים אבל זה דברים מפורשים, החינוך במצוה של"ח כותב כך: "ואולם לפי הדומה אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדבריו הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכין, ועוד שיהי' בשתיקתו שוה למברכים כמו על החירופים, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכים, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המידה הזאת ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף ב"א... ואם אולי יכריחנו מחרף ב"א להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות, ולא יכעס הרבה כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו, וישליך המשא אל המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם" [-דרך הטובים שבב"א כותב החינוך, שאם מישהו מתחיל איתם הם מחזירים]. "ויש לנו ללמוד דבר זה שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהרגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו כי יש לו רשות להינצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך בכל דבר שהוא יכול להינצל ממנו. ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך, שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדאי, ועליהם ארז"ל הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינם משיבין עליהם הכתוב אומר "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, לא), עכ"ל החינוך. עכ"פ זה חינוך כמדו' מפורסם מאוד, וזה נפסק בשו"ע שאין איסור נקימה בשעת מעשה, והחינוך כותב שזה דרך הטובים שבבנ"א.

ילד קטן בן 8.5 הוא עוד לא שייך לכת בנ"א שעולה חסידותם כ"כ, זה דבר נורמלי שהוא מגיב, כמובן שזה צריך להיות במידה מסויימת, שישתדל לתת רק כפל ולא ארבעה וחמישה, לא יודע, 'אם פגע בך חברך בעדשים כבדהו בפטומות', בסדר, אבל לא חייב להיות פי ארבע ופי חמש וכדו', אבל דרך ילד שכשמתחילים איתו הוא מחזיר, ולא אמורים לדרוש ממנו שאם מישהו הרשיע כנגדו שלא ישיב, שהרי אפי' ממבוגרים לא דורשים את זה, וזה נפסק להלכה שלכן בשעת מעשה אם הוא הזיק לא שמין במותר, זה שו"ע מפורש שלא שמין במותר כי מותר לו להחזיר כעת. לכן זה לא סתירה שילד ידע להגן על עצמו ושאם מתחילים איתו הוא מחזיר, זה הנהגה ישרה וטבעית לילד וזה יגרום באמת שלא יתחילו איתו, ולהסביר לו שזה לא כי אנחנו מחנכים לאלימות ולמריבה, אבל הוא גם לא אמור לסבול בגלל שהוא סבלן, כי המציאות היא שיש ילדים שמנצלים אם יש איזה חבר שלא מגיב ומתעללים בו, הוא צריך להגן על עצמו, וזה הנהגה ישרה ואין בזה שום סתירה לחינוך למידות טובות, זה חלק מהצורה הנורמלית שכך ראוי לחנך את הילדים.

כך שזה דבר פשוט שילד שמתחילים איתו שלא כהוגן, מן הראוי להגיד לו שהוא יגן על עצמו, ולהסביר לו את הענין, שאתה הרי לא רב, אתה ילד צדיק, אבל אם רבים איתך אתה צריך להגן על עצמך, וזה כתוב בחינוך ובשו"ע שאין איסור "לא תיקום" בשעת מעשה, ופשוט להסביר לו את הענין הזה, שהתורה לא ציותה כזה סוג ציווי שאדם יסבול שלא בצדק כשבעצם מתנהגים איתו שלא כהוגן.

עוד מישהו שאל: ילד בן שנתיים היוצא מהמיטה או מהלול בלילה, וזה מפריע להורים לשינה, אין להם שום צורה לגרום לו לא לצאת מהמיטה או מהלול חוץ משיתנו לו איזה מכה. האבא שואל, הרי לילד לא מגיע שום מכה, הילד הוא טוב, הוא יוצא, הוא מתעורר פתאום, הוא עושה פתאום בוקר באמצע הלילה והוא יוצא, וההורים צריכים ללכת לישון, אבל זה הצורה היחידה שתגרום לילד ללכת למטה, האם אפשר לתת לו מכה כדי שהוא לא יצא, ולהרגיל אותו שבלילה הוא לא יוצא?

ודאי פשוט וברור שיתן לו מכה, ואף שבעצם לילד לא מגיע מכה, אבל למעשה כדי לנהל סדר יום נורמלי כך הוא המידה, זה לא יזיק לילד לא לנפש ולא לכלום, אחרי המכה הוא יתן לו נשיקה חמה או שתי נשיקות ויגיד לו לא לצאת מהמיטה, והילד יבין, ואם ההורה יהי' עיקבי בזה, תוך איזה לילות תיפסק התופעה הזאת, ואע"פ שלא מגיע לו מכה אבל זהו צורך הענין מחמת שאין שום צורה אחרת וזה השפה היחידה שהוא מבין, אז צריך לדבר בכל גיל לפי השפה שהוא מבין כדי ליצור מצב שהבית יוכל להתנהל במהלך נכון, זה דבר פשוט וברור.

היה כאן עוד שאלה (שזה נושא שיש קצת להרחיב בענין), שואלים: על נושא של צניעות אצל בנות, זה נושא מאוד רגיש, ויש בזה בעיה, הרבה ילדות יש להם כל מיני רצונות, ולהתחיל להתקוטט איתם זה גם יוצר בלגן, איזה טיפים אפשר לתת להורים איך לחנך את הבנות לצניעות אמיתית, לפעמים הורים עושים טעויות בזה, וגם בסמינרים יש לפעמים השפעה לא לגמרי טובה מחבירות בעניני צניעות. איך ומהו הדרך בענין, איך מחנכים בת לצניעות בצורה שההורים לא יעשו טעויות וישיגו את המטרה שרוצים?

דבר ראשון צריך לדעת, שבכללות חינוך לצניעות הוא לא שונה משאר עניני חינוך לכל עניני יהדות ויראת שמים, בודאי שיש השפעה גדולה מהאוירה בבית, חינוך זה לא נושא כ"כ בפני עצמו מאשר כל המהלך של חינוך שכל בית ובית מקרין בסיגנון אידישקייט ויראת שמים ודיקדוק הלכה לפי ענינו. דיברנו כמה פעמים שחינוך לאידישקייט מגיע בעיקר מההנהגה של ההורים עצמם, ומתוך מה שהילדים מרגישים שההורים שמחים וכל המציאות הרוחנית של ההורים זה מציאות שזה חלק מהחוויות של החיים שלהם וזה ממלא אותם שמחה, ועניני אידישקייט והלכה וירא"ש זה לא מצב של לחץ, אלא מצב של שמחה וחויה ונעימות והרגשה של 'אשרינו מה טוב חלקינו'. כמדו' שהזכרנו כמה פעמים שלא רואים אף פעם שבית שהוא חומרי והכסף שם זה האידיאל, שהורים באים לשאול איך לחנך את הילדים לאהוב כסף ולאהוב חומריות, כי זה מה שההורים אוהבים וזה מה שהילדים קולטים מהם, אם הצורה היא שאנחנו נשקיע באידישקייט באהבה ובשמחה כמו אלה שמתעסקים בהבלי העולם, זה יהי' ממילא, השלהבת תעלה מאליה.

רק יש לדעת, כשמדברים באמת על צניעות יש לדעת כמה דברים יסודיים בענין, דבר ראשון צריך לדעת שצניעות זה "מידה", צניעות לא מתחילה בלבוש, צניעות זה מידה של פנימיות, של טהרה פנימית, של אמת פנימית טהורה שאין בה פעמונים ורימונים בשולי המעיל. צניעות הוזכר בלי סוף בחז"ל בדברים שבכלל לא קשורים ללבוש, "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ" (שיר השירים ז, ב) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר" (מועד קטן ט"ז) - לא לעשות רעש בזמן הלימוד, לא לעשות צורה של פרהסיה והבלטה אפי' בדברי תורה. יש גם גמ' בברכות (סב,א) צנוע באורחותיו", ובקידושין (נג,א) דהצנועין מושכין ידיהן והגרגרין חוטפים, וסוגיא דצנועין (ב"ק סח,ב) ד"הצנועין מניחין את המעות", מה זה קשור לצנועים? אלא רואים מזה כהאמור שצניעות זה "מידה", זה מידה שאדם שחי את האמת בצורה פנימית והוא לא מבליט את עצמו, גם את היראת שמים שלו הוא לא מבליט, וגם את התורה שלו הוא לא מבליט.

 שלא יחשבו הורים שכשהבית מתנהל בהבלטה, אפי' כשההבלטה היא בדברים חשובים, אם הבית מתנהל באיזשהו התבלטות, התבלטות זה חוסר צניעות, אז יש הנהגה בבית של היפך צניעות, היפך 'חמוקי ירכייך', וכשיש בבית הנהגה של היפך צניעות קורה פעמים שאחד מהילדים או שחלק מהילדים יקחו את זה לדברים לא טובים, הם יקחו את המידה הזאת של להתבלט לדברים לא טובים, כי עיקר צניעות זה אמת פנימית בלי צילצולים, בלי פעמונים וצילצולים, בית שעושים בו רעש וחיצוניות זה היעדר צניעות, גם אם זה בדברים של אידישקייט, זה דבר אחד שצריך לדעת.

עוד דבר צריך לדעת, שהמציאות היא שלכל בת, בדיוק כמו שלכל אשה, המציאות היא שלכל בת יש טעם אישי, ולפעמים יש הבדלים בין הטעם של האמא לטעם של הבת, לאמא יש איזשהו שמרנות והיא מתווכחת על דברים שבאמת אין בהם שייכות לענין צניעות, והיא משכנעת את הבת כאילו שהבת לא צנועה, בזמן שבכלל לא זה הנושא אלא לבת יש טעם אחר בלבוש, וצריך לתת לכל בת את הטעם שלה, א"א להכריח בת שיהי' לה את הטעם של אמא שלה, יכול להיות שהבת קיבלה את הטעם של איזה 'אלטע בבע' שהי' לה טעם אחר, או שיש לה את הטעם שלה, לא כל הבדל בטעם ובסיגנון הלבוש הוא בכלל שייך לצניעות, זה גם דבר שצריך לדעת.

עי"ז גם נוצרים ויכוחים ובעצם משכנעים את הבת בצורת הויכוח והמריבות האלה שהיא לא צנועה, בזמן שלבת הרצונות האלה בכלל לא הגיעו מחוסר צניעות, אלא היא הגיעה לזה בגלל שזה הטעם שלה, או שזה יותר עכשווי.

גם צריך לדעת עוד דבר, והוא, ש"מודרניות" ו"חוסר צניעות" אין שום קשר ביניהם, אין כלל שמודרני זה לא צנוע, מודרני זה נושא בפני עצמו, אבל מודרני זה לא מגביל לחוסר צניעות, אפשר להיות מודרני ואפשר להיות צנוע, דהיינו, שיש כאלה שהם צריכים להיות בכל דבר עכשוויים, הם לא אוהבים סיגנון ישן, אלא הם אוהבים את הסיגנון שהולך כעת.

שאלה...

זה מה שהולך היום ובני אדם מושפעים מהסביבה, מה אתה רוצה מהבת שהיא תהי' בשונה מהסביבה, כי לך יש מוסכמות מלפני 30 שנה שאתה גדלת בהם ואתה באמת לא זז מזה, אבל היא גדלה כעת והיא חיה בחברה ובמציאות מסויימת והיא נמשכת אחרי זה. החלק של מודרניזיציה זה לא חייב להיות תמיד דוקא התבלטות חיצונית, יש כאלה שזה המהלך שלהם שהם מתעדכנים לפי הרוח מה שיש היום.

עכ"פ בת שיש לה נטיה למודרניזציה לא צריך לקרוא לא 'לא צנועה', יש מה לדבר איתה ולנסות להסביר לה את המהלך של הבית שלנו, אבל למה בכלל לקרוא לה 'לא צנועה' כשבאמת הרצון והסיבה שהיא רוצה זה בכלל לא מחוסר צניעות, אלא אם האוירה בחברה בסיגנון מסוים לא נעים לה להיות אחרת.

או נגיד, לצערינו הרי הרבה אברכים הם באמת בני עליה ומאוד קשה להם, אבל המציאות היום שבכללות עניים ועשירים לובשים באותו רמה, ולפעמים בת מרגישה שהיא לא מקבלת בשוה, הבגדים שלה הם לא בשוה לאחרים, וזה יוצר לה הרגשה מאוד קשה, ואז נוצרים לה כל מיני רצונות בדברים האלה, וכל מיני, ולפעמים זה עצמו גורם לה להקצין ולנסות דברים לא הכי טובים, כתוב בגמ' שילבש אדם יותר ממה שיש לו (עי' חולין פד,ב?) ו"רבי יוחנן קרי למאני מכבדותא" (ב"ק צא,ב), צריך לדעת שהילדה צריכה את זה, ולא להפוך כל רצון של ילדה בנושא לבוש שלא הכי מוצא חן בעינינו לבעיה בהל' צניעות, זה לא בעיה בצניעות, אנחנו הרי מכירים את הילדות שהם באמת צנועות וחסודות, רק יש להם איזה ילדות או איזשהו משהו שהם נגררות אחרי החברה כיון שעוד לא נבנה בהם חוט שדרה כ"כ חזק, אם אנחנו לא זכינו להצליח שהבית יהי' כ"כ חזק וכזה טופח ע"מ להטפיח שלא יעניין את הילדה מה שהיא רואה בחוץ, אז יש לנו מה לעשות בדק בית עם עצמנו, אבל לא לריב איתה, אם באמת החינוך בבית נתפס בצורה כזאת חזקה בלב הילדה או הבן [דהוא הדין בבנים בדברים ששייכים לבנים], עד כדי שלא מתרגשים ממה שהם רואים בחוץ, ו'כל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר אחר', אשרינו שזכינו, ואם לא, אנחנו צריכים לחפש עיצות מה לעשות אבל זה לא יעבוד במריבות, במריבות אנחנו לא ננצח, וגם אם ננצח את הקרב, הרבה פעמים אנחנו נפסיד את המלחמה, זה המציאות, אי אפשר לריב עם גיל הטיפש עשרה שהיום כבר בגיל 12 זה קיים, אי אפשר לריב במאבקי כוח, במאבקי כוח זה לא עובד, וצריך לדעת את זה.

שאלה:

יכול להיות, אני לא מועדכן, אנחנו עברנו כבר את הגיל הזה, יכול להיות, כל כמה שנים זה מתעדכן אחורה, נכון.

אנחנו צריכים לדעת, שהמציאות היא שבתעמולה של המערכת בעניני צניעות, מכניסים תחת כותרת צניעות גם דברים שהם לא קשורים באמת לצניעות, אלא מכל מיני סיבות מכניסים גם כל מיני נושאים כאילו תחת צניעות אף שזה לא קשור לצניעות, ואנחנו צריכים לדעת שבעיקר החינוך לצניעות זה למידה הפנימית של צניעות, ככל שהמידה הפנימית של צניעות תישתרש בלב הבן או הבת ממילא זה ישפיע גם על צורת הלבוש.

עוד דבר יש, שפעמים לבת באמת יש טעם והיא פדנטית יותר מאמא שלה, יש גם כאלה מקרים, לא כל הלבבות שוים, לפעמים באמת לבת יש טעם ויופי יותר מאשר להורים שלה, ואי אפשר לדכא את זה, זה לא יעזור וא"א לדכא את זה, כל הורה שיש לו כמה ילדים רואה שיש לפעמים הבדל בין הילדים בעצם האופי שלהם ביחס ליופי וכמה יופי מדבר אליהם, ומי שיופי מדבר אליו צריך לראות איך לתת לו את זה, שווה להשקיע ולתת להם בגדים באיכות גבוהה יותר ממה שיש לו, ודרך זה שיקנו להם בגדים באיכות גבוהה יוכלו אולי להסתדר איתם שהם יסכימו לדברים שאין בהם מן החוסר צניעות או דברים שאנחנו רוצים שלא יהי' מודרניזציה, אבל צריך לפצות אותם במשהו, אי אפשר להשיג הכל נגד הרצון של הילד שבגילאים האלה הילד עוד לא מספיק בנוי לו, היצר טוב שלו עוד לא בנוי לו כ"כ חזק, והוא מהלך אחר שיחה נאה, וצריך לראות איך להתמודד עם זה.

גם החלק של הסחף החברתי הוא חלק בעייתי מאוד, ואנחנו לא יכולים לגמרי להתכחש לזה, אנחנו צריכים לראות להיות חכמים איך מאזנים את החלק שיש סחף חברתי מול המציאות של הבית. ה"חפץ חיים" היה אומר תמיד שיהודי "איידעך זיין גוט קלוגען פרום" - "יהודי צריך להיות טוב, פיקח, ופרומער", פרומער בלי להיות "טוב" או בלי להיות "פיקח" זה לא עובד, צריך להיות טוב ולהיות פיקח וחכם ולהיות פרומער, כשיש שילוב של טוב לב וחכמה ופרומקאייט, בדרך כלל זוכים לס"ד ומצליחים בחינוך, אבל צריך לדעת את זה, צריך גם בתחבולות תעשה לך מלחמה בענינים האלה.

גם כפי שהזכרנו, אם בבית מאוד חזק ה'מה יאמרו הבריות', אם ה'מה יאמרו הבריות' תופס הרבה מקום בבית אז מה לנו כי נלין על הילדה שבעיניה אם היא לא תלבש ככה אז 'מה יאמרו הבריות', בבית שהאוירה מאוד חזקה שמה ב'מה יאמרו הבריות' זה גם יכול לעזור לבת לא ללכת במהלך של הבית, אלא לעזור לבת לחשוב שמבחינתה ה'מה יאמרו הבריות' יסתדר אם היא תצא מהמהלך של הבית.

עוד דבר מאוד מאוד חשוב! שבכללות ההורים יקרינו לבת שהיא צנועה וחסודה, כל הזמן לחפש את המעלות שלה ולהקרין לה חיובי, להקרין לה שהיא צנועה וחסודה, וגם כשיש נושא שחייבים להתווכח ולא לתת לה, לא לדבר איתה בצורה שהיא לא צנועה, ושזה לא צנוע, רק לחפש מאה ואחד טעמים אחרים למה אנחנו לא מוכנים לזה, ולא ליצור מצב של ויכוח האם זה צנוע או לא צנוע, כי ברגע שאנחנו מכניסים את זה לוויכוח של צניעות, אם לא ברור שבסוף ננצח, אנחנו בעצם קבענו לה שהיא במצב לא של צניעות, וגם אם ננצח, אולם אם יצרנו לה שינאה, אז השינאה שלה זה לצניעות ואנחנו בונים לה שינאה לצניעות. אבל אם אנחנו נתווכח איתה על הנושא ונעשה את זה ב'השיאו לדבר אחר' מאיזה סיבה שאנחנו לא רוצים את זה, ולא מצד שאנחנו אוחזים שזה לא צנוע אפי' אם הסיבה האמיתית שלנו זה מצד צניעות, ולא לעורר בליבה איזשהו רגש שהיא רוצה דברים לא צנועים, כי זה לא לגמרי במזיד אצלה, היא לא יודעת מה שהיא רוצה, היא חושבת שבזה יהי' לה יותר צומי וכדומ', או שנתפס לה איזשהו רגש לענין, ולמה לנו להרגיש לה על רגשות של ילדות שלה שהיא בעזר ה' תתבגר ותצא מהשטויות האלה, למה אנחנו צריכים להלביש לה על זה שזה לא צנוע, ואז אנחנו בעצם שיכנענו אותה שהיא לא מספיק צנועה וחסודה, ואז היא מרגישה 'זה שמי וזה זכרי' שאני לא צנועה, זה יכול לגרום לה לא לחפש את מעלת הצניעות ולהתקבע במהלך לא נכון, לכן יש לחפש את כל הנוסחאות גם כשאנחנו אוחזים שזה נושא עקרוני ממש, רק לא לדבר על זה מתוך אידישקייט, אלא למצוא תירוצים אחרים למה לא מסתדר הדבר הזה.

ועוד דבר, שאנחנו ההורים נהי' אמיתיים עם עצמינו, וכשאנחנו עסוקים איך להלביש את הילדות, לא להיות עסוקים באיך הבריות באמת יאמרו עלינו כמה אנחנו הצלחנו בחינוך, כי לנו יש כל מיני דעות ורגשות בענין, אלא לחשוב באמת לפי המצב של הבת לפי איך שהיא נמצאת מה יעשה לה טוב כרגע במציאות שהיא נמצאת, אנחנו לא יכולים לברוח מהאמת שהאמת החינוכית שמוטלת עלינו זה ה'חנוך לנער על פי דרכו' לפי המציאות של הילדה כעת, ולקלוט אותה כעת לפי מה שהיא ובאשר היא שם באיזה צורה כרגע אנחנו נמזער נזקים ונוכל לכוון אותה לדרך הטובה, ולהוציא את עצמינו ואת הרצונות שלנו ואת השאיפות שלנו מהענין, אנחנו צריכים להיות עניניים, ככל שאנחנו נהי' עניינים בענין ולא ניקח את זה באופן אישי איפה ההצלחה שלנו ואיפה הפירות שלנו, יש יותר סיכוי שאנחנו נכוין לאמת, וגם שאנחנו נהי' יותר ראויים לסייעתא דשמיא, כי כשאנחנו הולכים ומחפשים את מה שבאמת מוטל עלינו, הרי לא מוטל עלינו שיאמרו "אשרי אביו שלימדו", ולא זה התפקיד שיאמרו עלינו "ישמח האב בפרי חלציו ותגל האם בפרי ביטנה", ה' יעזור שנזכה לזה, אבל לא זה המטרה שעומדת מולינו, המטרה שעומדת מולינו זה לחנך את הילד לפי מה שהוא, אנחנו צריכים לקלוט איפה הילד נמצא, ומה אנחנו יכולים, ומה אנחנו לא יכולים, ולפי זה ללכת.

למעשה, הסיכום על עניני חינוך לצניעות! לדעת קודם כל שצניעות זה מידה, והמידה הזאת מתחילה לאו דוקא בצניעות הלבוש, אלא ב'הצנע לכת', שההנהגה שבבית גם בחלק של רוחניות יהי' בהנהגה של 'והצנע לכת', לא יהי' מהלך של 'מה יאמרו הבריות', אלא יהי' מהלך של אמת פנימית טהורה.

גם לדעת, שלא כל נושא של ביגוד זה קשור לנושא של צניעות, יש אפי' דברים שקשורים סתם לשמרנות, זה אפי' לא קשור למודרניזציה, אלא זה שמרנות שההורים יש להם איזה שמרנות בביגוד, וזה בכלל לא שייך לא לצניעות ולא למודרניזציה, רק הם רגילים לנוסח מסויים וזה נוסח שפחות הולך היום.

וגם לדעת שיש הבדלים הרבה פעמים בטעם האישי בין האמא לבת, ואי אפשר לעצב נפש של ילד שתהי' בנויה בצורה אחרת בדיוק למה שאנחנו, אנחנו צריכים לחיות כל ילד וילד לפי מה שהוא, גם יש ילד שהוא יותר פדנטי ויש ילד שהוא פחות, ולפעמים הילד יותר פדנטי מההורים ואי אפשר לשנות את הטבע שלו, צריך לחנך אותו על פי דרכו, ורק על פי דרכו הוא לא יסור ממנו.

וגם אנחנו צריכים לא להתעלם מהמציאות החברתית, אם באמת זה כך, כי גם לא צריך מידי להתפתות לילדה כשהיא אומרת 'כל הכיתה', לפעמים היא אומרת כל הכיתה ובסוף כשקצת מבררים רואים שזה שתים שלוש וזה לא כל הכיתה, לא צריך להיות תם, שהרי כבר דיברנו שהח"ח אמר שיהודי צריך להיות טוב פיקח ופרומער, צריך להיות גם פיקח ולא כל משפט של ילד הוא בדיוק כך, אבל צריך לראות לפי הענין ולהתעסק בזה בחכמה.

ובעיקר חלק הכי חשוב זה להקרין תמיד לילד שהוא טוב ושהוא בדרך להיות טוב, וגם אם כרגע הילדה לא במצב טוב, אבל להקרין אמון שהיא בדרך להיות טובה, לא לדבר על השלילי, לדבר רק על החיובי, לחפש תמיד אמון, לחפש פירגונים ומעלות שיש מה לשבח, ולהביע אמון שיש לה את הבגרות והחכמה ואת היראת שמים ללכת בדרך הנכונה, ככל שהצד הזה יהי' חזק בבית זה ישפיע לטובה על הילדה. וגם בדברים שאנחנו חייבים להתווכח, לא להכניס את זה לוויכוח באידישקייט, רק לסדר את זה ב'השיאו לדבר אחר' דרך צורות אחרות, כדי שלא יהי' לילדה בלב ריחוק מצניעות ויראת שמים.

היה עוד שאלה: יש לפעמים בנושא ממתקים בבית, לפעמים ילד חוזר מהחיידר וכדו' והי' שם איזה מסיבה וממתקים וגם אחרים רוצים וכדו', יש בדבר הזה משהו שיש הורים שמתחבטים בענין, וכך הי' בנוסח השאלה, לפעמים הילדים אומרים 'אותי פחות אוהבים', 'אוהבים רק את השני', והנושא הזה הוא לפעמים יוצר מבוכה להורים, ושואלים מה לעשות בענין זה?

צריך לדעת באמת כמה חלקים בענין, דבר ראשון, אין מציאות של שוויון, הילד לא יראה במציאות החיים שכל דבר שיש לאחרים יש גם לו, אם כעת ילד אחד חזר מהגן, הי' יום הולדת והוא חזר עם איזה פקל'ה, זה לא אומר כעת שיש איזה שויון שלכל הילדים יהי' פקל'ה, מחר לך יהי' יום הולדת ולך יהי' פקל'ה, חלק ממה שילד צריך ללמוד זה שיש מצב שלאחד יש ולאחד לא, כל החיים אנחנו נמצאים במציאות הזאת, ואם אנחנו נרגיל את הילדים שהכל שוה לכולם, יהי' להם מאוד קשה בחיים, כי יגיע שלב מסויים שלא נוכל לספק לילדים מצב שהם ירגישו שהם שוים לכולם, זה פשוט ככה ואינה צריכה לפנים, ע"כ צריך לא להתבלבל, ולהגיד, כעת הוא קיבל. או אם נגיד הי' איזה מבצע בבית ומי שמצליח במבצע מקבל משהו, וכעת אחד הצליח ואחד לא הצליח, כשאתה תצליח אתה תקבל. אנחנו ההורים צריכים להיות שלמים עם עצמינו וזה תלוי בנו, לפעמים אנחנו לא ברור לנו בהל' דעות שלנו האם אנחנו עושים בסדר או לא, אם לנו עצמינו לא ברור מה הדרך והכיוון, פשיטא שהילד ינסה לרכוב על הגל הזה ולנסות כאן להציק לנו ולעורר לנו את הספיקות, רק צריך לדעת שבמציאות החיים לא תמיד יש לכולם הכל.

אמנם צריך בכללות וודאי שלא ישנה אדם בן בין הבנים, וצריך לראות לא לקבוע מהלך של שינוי בן בין הבנים, שזה ודאי לא הנהגה לקבוע שינוי, אבל יש לפעמים שנדרש בבית לעשות איזה מבצע, מי שעמד במבצע מקבל את הפרס, ומי שלא עמד לא, אתה לא עמדת במבצע אז לא, זה בעיה שלך, אם אתה היית עומד ואחיך לא הי' עומד, אתה היית מקבל ואחיך לא הי' מקבל, ולא להתבלבל ולהתרגש מהדמעות האלה. או אם קורה שהילד חוזר עם הפקל'ה מהחיידר, אז כעת ההורה הוא לא חברת ביטוח והוא לא צריך כעת לבדוק שיהי' לכל הילדים פקלא'ך.

וגם אי אפשר לכוף את הילד שקיבל את הפקל'ה שיעשה כעת חלוקה, מה פתאום שיעשה כעת חלוקה, זה יותר מחומש, כל משהו שהוא יתן כעת מהפקל'ה הזה זה יותר מחומש, והוא לא חייב לתת יותר מחומש, זה שלו!

מה שודאי כן ראוי לנהוג בבית שמחנכים נכון, שלא נותנים לילדים ממתקים לצאת איתם מידי החוצה, כדי שלא לגרום קינאה לילדים אחרים, או לא לשלוח אותם לחיידר או לביה"ס עם ממתקים עד כמה שאפשר, כמדו' שגם המוסדות דורשים את זה, כדי שלא לעורר תחרות וקינאה בין ילדים, זה נכון, וודאי אנחנו צריכים להתנהג עם זה כך, או לא לתת להם לרדת עם זה למטה. ובשבת עם הפקל'ה, את הפקל'ה תאכלו בבית, תרדו למטה לשחק אחרי שתגמרו את הפקל'ה, זה ביחס לילדים אחרים שכלפי ילדים אחרים אנחנו צריכים להתנהג ככה, אבל יש תמיד את המידה איך אנחנו מתנהגים כלפי אחרים ואיך אנחנו חיים בינינו לבין עצמינו.

ועוד דבר צריך לדעת, מתוך השאלה הזאת הי' נשמע, שלפעמים ילדים מרגישים שההורים לא מספיק שלימים עם עצמם במהלך איך שהם מתנהגים עם הילדים, והילדים סוחטים ריגשית את ההורים, ילד שאומר לאמא שלו 'את לא אוהבת אותי', הוא מרגיש משהו שהאמא לא מספיק בטוחה אם היא מתנהגת מאה אחוז בסדר עם הילד, והילד מנסה לנצל את זה ולהתנהג לא טוב, כדי שתחת זה שכיון שאת לא אוהבת אותי לכן את צריכה לוותר לי כדי שאת תאהבי אותי. על כן אנחנו צריכים להיות בקו ברור באיזה מהלך אנחנו מתנהגים עם הילדים, ולא להתרגש מדברים שלהם כשהדברים האלה באמת אין להם שחר, והם רק מנצלים בעצם לדרוש מאיתנו דברים שהם לא צודקים תחת זה, כי הילדים מזהים איפה ההורים לא ברורים בדעתם, כשהקו של ההורים עצמם לא ברור, וכשההורים לא תמיד ברורים עם עצמם, זה באמת מבלבל את הילד, ונותן גם לילד מקום איפה לנסות לכפות את ההורה.

אנחנו צריכים לדעת דבר אחד, אולי כבר הזכרנו את זה פעם, יש הבדלי אופי בין הורים, יש הורים שיש להם יותר כוח מנהיגותי וכוח סמכותי לקבוע חזק ולהשליט מרות חזקה על הילדים, ויש שפחות, זה הבדלי אופי ולא כל הלבבות שוים, ומי שאין לו את זה ימצא בדרכים אחרות איך להוביל את הקו, אבל החלק הכי עיקרי זה שההורה יהי' לו ברור, ופעמים לנו ההורים יש איזה סיבוכים ריגשיים, אולי אפי' שהבאנו את זה עוד מבחרותינו וכדו', שגורם לנו לא להיות שלמים עם המהלך שאנו מתנהגים עם הילדים בבית, וילד מרגיש את זה, וילד מנסה לפרוץ גבולות ולנסות לסחוט מאיתנו דברים שאנחנו לא ברורים בהם.

ומענין לענין היה ממש בשבועות האחרונים, שהגיעו איזה קבוצת בחורים מישיבה מאוד חשובה, ומספרים שהגיע בחור חדש לישיבה, והוא נכנס להיות חבר חדר אצלם בחדר, והבחור ההוא הוא יתום ומאוד מאוד מסכן, ובעייתי מאוד מאוד, הוא אפי' יותר בעייתי ממה שהוא יתום, הוא מאוד מאוד בעייתי, והוא כל הזמן אומר; אתם לא מתחשבים! אתם רעים! וכל רגע יש לו דרישות מהם, והם מאוד נבוכים, 'כל אלמנה ויתום לא תענון', וממש חייהם אינם חיים, ואין שמה אפשרות כעת להחליף חדר לפי המציאות.

מתוך הדברים שהם דיברו ראיתי שלא ברור להם מה המחוייבות מול יתום, וכי מול יתום אדם צריך לוותר על הזכויות שלו?! דיברתי איתם רק, דבואו נחשוב על פי הלכה וע"פ מוסר וע"פ הנהגה ישרה מה מוטל עליכם לבוא לקראתו ומה לא, אתם אפי' לא צריכים להתווכח, אבל דבר ראשון שיהי' במוח ובלב שלכם דעה מה אתם אמורים לתת לו, האם אתם אמורים להיות עבדים שלו ולהיות תחת השליטה שלו שהוא כל הזמן יסחוט אותכם דרך הרחמים העצמיים שלו בכל מיני סחיטות רגשיות, או שיהי' לכם את הקו מה כן לתת ומה לא לתת. זה הי' דבר מאוד מעניין, שבאמת כשדיברנו אמרתי תעזבו אותי כעת איך ומה תגידו לו, קודם כל אני רוצה לשמוע מה הדעה שלכם, מה מתאים, כשהוא בא כעת 'האחד בא לגור', והוא רוצה לשנות כל סדרי בראשית בהנהגה שם בחדר, זה הי' חדר עם הרבה חברים, ולפעמים מגיעים שמה חברים והוא אומר 'לא רוצה שיכנסו בחורים אחרים לחדר!' וכי זה מקובל שיש זכות כזאת למנוע אחרים כשזה לא בזמן שהוא הולך לישון?! אין זכות! אם כל חברי החדר רוצים אין לו זכות למנוע את זה! אם אין לו זכות למנוע את זה אז מה שהוא יתום זה לא נותן לו זכות יותר גדולה, וכן על זה הדרך. והי' דבר מאוד מעניין, שברגע שהי' להם קו ברור והם הגיעו בהל' דעות שלהם לדעה ברורה מה הם חייבים לתת לו ומה הם לא חייבים, נהי' ותשקוט הארץ. אמרתי להם, אתם לא חייבים מטפלים שלו, רק אתם צריכים לדעת מהי ההנהגה הישרה בלי לריב איתו, כשאתם תהיו שלמים עם עצמכם אתם תדעו איך להתנהג איתו בלי מריבה ובלי ויכוחים וזהו, ובאמת כך הוי ונהי' טוב.

וגם אנחנו ההורים צריכים לדעת, שלנו יהי' דעה בנושא, שכשילד מתחיל להציק ריגשית לנו ההורים, והוא מתנהג בצורה שהוא בעצם מדבר אלינו והוא מערער את הדעה שלנו, אנחנו צריכים לעשות בדק בית עם עצמינו אם יש לנו דעה ברורה והחלטית מהי הדרך אשר נלך בה ומהו המעשה אשר נעשה, כל שלנו יהי' דעה ברורה אנחנו לא נהי' כאלה שבריריים, ואנחנו לא נהי' כל הזמן מוטים ע"י איזה שהם דיבורים או בכיות של הילדים, וזה דבר שכל אחד יכול לעשות את זה, לא צריך דוקא תקיפות, לא צריך להיות דוקא אנשים תקיפים בשביל זה, אבל שיהי' לנו ברירות בהל' דעות שלנו זה כן מוטל עלינו. זה נקודה מאוד חשובה.

אז דיברנו, שבעניני ממתקים ורכושנויות וכדו' טוב מאוד שהילד יתחנך מגיל קטן שלא תמיד יש לו את מה שהוא רוצה, ולא תמיד מה שיש לאחרים יש לו, זה חלק ממהלך של להתרגל לחיים כי כך הוא ילמד את זה גם לחיים עצמם, זה דבר אחד.

ודבר שני, מה שילדים לפעמים סוחטים אותנו ההורים, זה נובע מתוך זה שאנחנו ההורים אין לנו דעה ברורה לגמרי, והילד מרגיש בזה, והוא מנסה להיכנס לסדקים ולחריצים האלה ושם להטריד אותנו, וכשלנו יהי' דעה ברורה ונהי' שלמים עם עצמינו זה יסתדר.

שאלה:/

לכפות אותו ודאי לא, אין כאן דין 'כופין על הצדקה בזה', רק להסביר לו בצורה נעימה שהוא יתן, וכשלההוא יהי' גם נבקש ממנו לתת, ושיתן קצת, זה בסדר, אבל לעשות את זה בהסכמה ולא בכפיה, לא אמרתי שלא, ודאי להגיד לו תהי' ילד טוב ותהי' צדיק, תתן לו, וגם כשהוא יהי' לו הוא יתן לך, כמובן תשאיר לך את העיקר כי זה שלך, אבל גם כן להגיד לו שהוא רב ונדיב, ולעשות לו אחרי זה שלט גדול איזה נדבן הוא, אבל אי אפשר לחייב את זה בתור חיוב.

שאלה: האם צריך להגיד לו שאם הוא מחלק שיחלק לכולם?

אם הוא רוצה לתת רק לאחד ולא לאחרים, יכול להיות שתגיד לו, אתה רוצה לחלק רק לאחד, אבל זה גורם הרגשה לא טובה לאחרים, אז תעשה את זה בסתר ולא בגלוי, לפי הענין, גם כל בית ובית לפי עניינו, אי אפשר לדעת על כל הפרטים, כי כל אחד לפי מה שהוא.

שאלה: במבצע, יש ילד שמאוד קשה לו יותר מאחרים, אז כאילו...?/

זה מאוד נכון, שבמבצע לא תמיד אפשר לעשות את זה בצורה אחידה, אם יש באמת ילד שזה אצלו יותר מסירות, אז באמת הורים חכמים שקולטים את זה יגידו שזה נקרא הצליח במבצע גם ברמה אחרת, והילדים יבינו את זה, שההצלחה שלך במבצע זה יהי' ככה, ושלו במבצע ככה, כי לך זה יותר קל, ולו זה יותר קשה, ולא לחשוב שהילד שדורשים ממנו יותר לא מבין שזה צודק, הוא מבין בדיוק מה שאתה אומר, אם אתה האבא יהי' ברור לך שהילד הזה יכול לתת יותר, ממילא אצלו הצלחה במבצע זה רק ב-10 נקודות, וילד אחר שאצלו זה יותר קשה זה ב-5 נקודות, הילדים גם יבינו את זה, אם לך זה יהי' ברור הם גם יבינו את זה, והם לא יאמרו למה ההוא ב-5 ואני ב-10, תגיד לו כי לך 10 זה כמו אצלו 5, ואצלך 5 זה כמו אצלו 2.5.

שאלה: זה לא משפיל אותו שהוא כזה?

לא, בדברים אחרים הוא יותר, זה חלק מהגידול של ילד, אתה יותר חזק בזה והוא יותר חזק בזה, וכל אחד יש לו את המעלות שלו. ועוד שהרי הוא יגיע לחיידר ולישיבה והוא יראה שלא כולם אותו דבר, יש אחד "סיני", ויש אחד "עוקר הרים", הפוך, בוא נרגיל אותם מילדות למציאות הזאת, אנחנו לא יכולים לרמות להם את מציאות החיים.

היה כאן עוד שאלה: דיברנו על אהבת הורים לילדיהם, שההורים צריכים להשקיע בלאהוב את הילדים, ושהילדים ירגישו שההורים אוהבים אותם, מישהו כאן שאל; איך עושים, מהי צורת האהבה ובאיזה צורה אני אראה אהבה לילד שזה לא יהי' מהשפה ולחוץ, האם אני אתן לו ממתקים, או מה, איך עושים את זה, איך מראים אהבה לילדים?

יש באמת מה להרחיב בזה קצת, באמת יש הורים שקשה להם להביע אהבה ולחוש אהבה בכל מיני זמנים, יש כל מיני זמנים שקשה להם בכלל להביע אהבה ולהרגיש אהבה, זה מצוי אצל הורה שהוא כרגע דרוך, או הורה שהוא בדרך כלל מתקתק את סדר היום שלו בחריצות וביעילות, וזה גורם לו שאין לו מספיק פנאי בנפש להגיע לרגשי אהבה, כך המציאות.

אבל יש עיצה גם להורה כזה איך הוא יחוש ויוכל להביע אהבה לילדיו! הנה אנחנו שמים לב ורואים שהמציאות היא שרוב השהיה של הורים עם ילדיהם זה בלנהל אותם, לנהל את היום איתם, להתלבש, להאכיל, להשכיב לישון, לסדר וכו' וכו', ובאמת בהיתעסקויות ניהוליות פחות קל להביע אהבה, ולפעמים זה מכביד לחוש אהבה תוך כדי התעסקות בלנהל אותם, אצל הרבה זה ככה, שכשהם מתעסקים בלנהל ילדים הם לא מצליחים להביע אהבה. העיצה לזה, לקבוע ולייחד זמן שבזמן הזה הילד לא אמור לעשות שום דבר ולא אמור להתקדם משהו בעניני היום, ושבאותו זמן גם ההורה לא יתעסק בשום נושא, אותו זמן הוא לא מתעסק בללמוד, ואותו זמן הוא אפי' לא שומע איזה שיעור בנגן, ואפי' באותו זמן הוא לא עסוק באיזשהו מנוחה לעצמו, אלא הוא כעת מייחד איזה זמן לשהות עם הילדים, שהוא כעת שוהה עם הילדים לא בתור שצריך כעת לדרוש מהם איזה דברים או לקדם אותם באיזה דברים בעניני היום, והוא גם כן באותו זמן משועמם לגמרי חוץ מזה שהוא עם הילדים שלו באיזשהו שיעור זמן.

[זהו כעין מה שבחיידר יש תורנויות בהפסקות, שבכל הפסקה יש מלמד שהוא צריך להסתובב בחצר ולהשגיח על הילדים, הוא בזמן הזה לא עושה כלום, הוא לא טרוד בהגדת השיעור שאז הוא צריך שיהי' משמעת ושלא יהי' הפרעות, שאז קשה לו לפעמים באמצע השיעור להביע חיבה מתוך זה שהוא צריך לארגן את המערכת של השיעור ולהגיד את השיעור, רק הוא כעת בהפסקה, ויצא לשמוע לפעמים מילדים שכשהרֶבה תורן בהפסקה זה הזמן שהוא הכי שמח ושהכי אפשר לדבר איתו, כי כעת הוא בעצם מובטל וכל תפקידו זה לטייל בחצר ולראות את הילדים].

כזה סוג זמן אבא צריך להשקיע לילד שלו, ובאותו זמן שהוא גם לא יתעסק כמובן בלפקוד עליהם להיות במנוחה או בלחנך אותם, הוא באותו זמן פוטר את עצמו גם מכל עניני חינוך, בזמן הזה הוא לא מחנך שלהם, בזמן הזה הדבר היחידי שהוא עושה זה כעין "ביביסיטר" שהיא שומרת שלא יהיו נזקים [-ביביסיטר לא לוקחת על עצמה לחנך את הילדים כשהיא ביביסיטר, וגם כשהם רבים היא דואגת להפריד בין שני העברים הניצים, אבל היא לא מתעסקת בחינוך, כי היא לא מחנכת, היא רק צריכה לדאוג לשמר מצב קיים טוב], כך גם ההורה באותו זמן יהי' לא יותר מביביסיטר, ורק שהזמן הזה יעבור בשלום ובשלוה.

המציאות היא שכשאבא שוהה עם הילדים שלו בצורה כזאת, שכפי שאמרנו הוא מצד עצמו כרגע בעצם משועמם, הוא לא עסוק בכלום, וגם אין לו כעת שום מטרה לקדם אותם או לחנך אותם במשהו, זה גורם לו לצפות בהם, בטבע זה כך, הוא נמצא ליד הילדים, והרבה פעמים זה יגרום לו שהוא מסתכל עליהם, וזה יגרום לו ליהנות מהם, הוא פתאום ירגיש שהוא נהנה מהילדים שלו, ובממילא מתעוררת אהבתו אליהם, כך זה בטבע, כי מאחר שהוא כעת פטור מכל עול, והוא לא עושה כעת שום דבר, והוא גם פטור כעת אפי' מלחנך אותם, והוא נמצא עם הילדים שלו כעת, והוא רואה את האידישע קינדער של עצמו, את הילדים שלו, איך שהם משחקים ומשתעשעים, מתעוררת אהבתו אליהם, כך זה בטבע. וראוי לקבוע שיעור זמן לזה, חצי שעה או עשרים דקות, או מי שלא יכול שיקבע אפי' רק רבע שעה, ומי שיוכל יעשה את זה מידי יום או לפחות מידי יומיים. וחבל מאוד על מי שסבור שחבל על הזמן מלעשות את זה, הוא מרגיש; מה עשיתי כאן, איזה פעולה עשיתי, אבל ידע נא האבא הזה שבזמן הזה הוא עשה והועיל הרבה מאוד, ועוד יותר מהרבה ענינים שהוא משקיע הרבה זמנים בשביל הילדים, ובזמן הזה שהוא השקיע כדי שיהי' קשר ותיווצר אהבת אב לבניו, הוא נתן והועיל לילדים הרבה יותר מאשר הרבה ענינים טכניים שהוא עושה לילדים שהם פחות נותנים להם מאשר הדבר הזה, ובשבת ודאי מתאים שהוא ישקיע בצורה כזאת שעה וידע שזה חשוב מאוד, ואבא שיעשה את זה הוא יראה שזה יועיל לו גם לשאר הענינים בזמנים אחרים עם הילדים כשהוא יתעסק איתם.

שאלה: צריך גם לשחק איתם בזמן הזה?

זה יהי' לו ממילא, ממילא הוא גם ישחק איתם, בלי "דינים", זה יגרום לו ממילא, זה יעורר את אהבת אב לבניו, אם יש לו כעת "דין" לשחק אז עוד פעם אני לא יודע מה יצא מה"דין" הזה, אבל בלי "דינים" זה יהי' ממילא.

וידע אבא שיעשה כך, שזה יגרום לו לעורר את אהבת אב לבניו, את החביבות שיש לאבא לבנים שלו, הוא פתאום ירגיש שאני פתאום פוגש את הילדים שלי, הוא ירגיש פתאום שממש ברוך השם אני פוגש פתאום את הילדים שלי, עד עכשיו לא פגשתי את הילדים שלי, פגשתי רק את ההוראות שלי לילדים שלי, אבל את הילדים לא פגשתי.

ואלה שיעשו את זה ירגישו אחרי זה שגם בשאר הענינים יהי' להם קל לנהל עם הילדים, באופן שיש בזה שגם בזמנים שעסוקים בהוראות יהי' שמה בתערובת גם אהבה וחמדה ולא רק הוראות ופקודות. ובאמת מעניין יהי' לשמוע תגובות ממי שינהג כך, אחרי חמש פעמים שיספר מה הוא מרגיש בזה, האם הוא לא מרגיש בזה איזשהו אור גדול וקשר ורגש טוב בינו לילדיו.

וכשהילדים כבר בכיתות גבוהות או בישי"ק שאינם משחקים כ"כ בבית, הנה בזה יישב האב עמהם וישוחח עמם שיחת רעים כאילו היו אחיינים שבאו לבקר שאינך מתעסק עמם בחינוכם, ולא לשואלם באותו עת מה למדת היום, אלא שיחת ילדים, ואף לא להתעסק בעת זו ללמדם השקפות והלכות דעות, אלא שיחה בטילה כפי ולפי מה שהם מדברים.

זאת אומרת כך, אבא שמרגיש כמו שאותו אחד שאל; במה אני אראה שאני אוהב את הילדים שלי? זה בדרך כלל קורה לאבות שיש להם סדר יום עמוס חרוץ ויעיל, והעסק שלהם עם הילדים כפי שאמרנו זה בעיקר בלנהל אותם, בלהביא אותם לגנים ולחיידר ולעזור בסדר יום מה שהם עוזרים, ואין להם פנאי להיות עם הילד עצמו, יש להם פנאי והם משקיעים זמן בלנהל את היום עם הילד, אבל לא בלהיות עם הילד עצמו, לא בלהיפגש עם הילד עצמו, והנה כשהם ייחדו איזשהו שיעור זמן שבו הם עצמם לא עסוקים בשום דבר, והם לא לוקחים על עצמם באותו זמן שום איזשהו ענין חינוך על הילדים, אלא הם כעת שומרי תינוקות, הם רק שומרים עליהם שלא ינזקו, וגם כשהילדים יעשו כעת משהו לא טוב באותו זמן הם לא עסוקים כעת בחינוך, אלא הם רק כעין ביביסיטר למנוע נזקים, זה אשר יגרום שמתוך שהם שוהים בחברת הילדים מתעורר בממילא אהבתם אהבת אב לבניו, וירגישו אהבה וחמדה וחיבה וחיבור לילדים. הדבר הזה נותן לילדים הרבה יותר משאר ענינים שאנחנו משקיעים בהם זמן רב, וברוך השם שאנחנו משקיעים זמן רב בדברים שהם קשורים לטובת הילדים, אולם לדבר הזה יש תועלת וחשיבות וערך הרבה יותר גדול.

וזה גם יעזור לרוחניות שאנחנו צריכים להשקיע בילדים, זה יגרום שדמות דיוקנו של אביו תיראה לו, כי כש'ישראל אהב את יוסף' זה עצמו גורם ליוסף שבשעת נסיון דמות דיוקנו של אביו נראית לו ושומרת אותו מן החטא.

וכשיש כזאת הנהגה, זה גורם ממילא שגם בשאר הזמנים שבהם אנחנו כן מתעסקים איתם ב'חומר ובלבנים' ובענינים טכניים, שבצורה הזאת יהי' מעורב בה גם אהבת אב לבניו, וזה לא יהי' רק כמו איזה שוטר ומפקד שדואג לניהול התנועה, אלא יהי' בזה אהבת אב לבניו, ויהי' הרבה נחת.