שו"ת חינוך 17

עוד יש דברים להשלים בענין שדיברנו פעם קודמת, ואולי באיזה פרט מן הפרטים נתקן משהו. העירו אחרי זה כמה תלמידי חכמים, שיש גם ברמב"ם בשמונה פרקים בפרק ח', וגם בלחם משנה בהלכות תשובה פרק ה', וגם במאירי בשבת קנ"ו, שהם אומרים כולם; שבכל מצב אדם הוא בעל בחירה! זאת אומרת, ואנחנו תיכף נראה, שאין מצב שבו אדם מראש נולד למצב שלא יוכל להיות לו בחירה לטוב, כך מבואר ברמב"ם, ובמאירי, ובלחם משנה, ובתומר דבורה פרק ד'.

וגם הראו שבספר "לב אליהו" של רבי אליהו לאפייאן (סוף פרשת ויחי) הוא מביא כך: "וכן אנו מוצאים שאמרו חז"ל (שבת קנ"ו) מי שנולד במזל מאדים יש לו נטיה לשפוך דם, וכן יהיה שוחט או מוהל, פירוש, אדם שמכיר בעצמו שיש לו נטיה לשפוך דם, ובא ושואל מה לעשות כדי לתקן מידה רעה זו, אומרים לו חז"ל, לך והיה שוחט ובזה תרווה את רעבך וצימאונך לשפוך דמים, ואם אינו מספיק לו דם בהמה רק לדם אדם הוא מתאוה, העצה היא שהוא יהי' מוהל, שע"י המילה הוא כבר רואה דם אדם ששפך לפניו. ושאל גם בזה הסבא מקלם, ותמה ואמר: לכאורה אם היו שואלים אותי הייתי נותן עצה לאיש הזה, תלמד מוסר הרבה כל יום במשך ארבע שעות ועי"ז ישבור תאוותו, וכמו שאמרו חז"ל ברא הקב"ה יצה"ר ברא לו תורה תבלין, וידוע מה שכתב רבי ישראל סלנטר, הפירוש דרוצה לומר תורת היראה, והיינו לימוד המוסר, וזהו תורה תבלין? אבל חזר רבי שמחה זיסל ואמר: אין תימה בדבר, אדרבה וכי לימוד מוסר ארבע שעות בכל יום דבר קל הוא?! וכמה תנאים יש בזה באופן הלימוד, כי לימוד המוסר להועיל עד עקירת המידה משורשה צריך שילמוד לשמה דוקא וכו' וכו', לכן נתנו חז"ל עצה בראשונה להשקיט בו הצימאון ולמונעו לכל הפחות מרתיחה שלא תביאנו ח"ו נטיה זו לשפוך דם נקי, וזו עצה כללית לכל אדם איזשהו, אבל אין הכי נמי כשיגיע אדם זה להיות בן תורה, יקח את תורת המוסר וייגע בו הרבה ויצליח בו ודאי", ע"כ דברי ה"לב אליהו" שם.

האמת היא שקצת תימה, כי כשהגמ' בשבת קנ"ו מביאה שם: "האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא, [-גבר שופך דמים]. אמר רב אשי, אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא. אמר רבה אנא במאדים הואי [-אמר רבה אני נולדתי במאדים ואני לא שופך דמים]. אמר אביי מר נמי עניש וקטיל" [מפרש רש"י, עניש בני אדם העוברים על דבריו]. הרי דאביי ענה לרבה מר נמי עניש וקטיל, ורבה משום מה לא התעסק בעצה של ללמוד מוסר, כך רואים ממה שאביי אמר לו.

וידוע מה שאומר הגר"א במשלי, ה"גאון" הוא מפורסם אבל הוא מביא את הגמרא הזאת, על הפסוק "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו) הוא כותב כך: "חנוך לנער על פי דרכו- כשהוא עוד נער, ועי"ז גם כי יזקין לא יסור. והענין, כי האדם אי אפשר לו לשבור דרכו, כלומר מזלו שנולד בו, כמו שכתוב בשבת 'האי מאן דבצדק יהא גבר צדקן', וכשנולד במזל רע על זה ניתנה הבחירה ביד האדם שיוכל לאחוז בידו לאיזה דבר שירצה להיות, או צדיק או רשע או בינוני, וכמו שכתוב במסכת שבת שם 'האי מאן דבמאדים יהא שופך דמים, ואמר רב אשי או מהולא או טבחא או לסטים', וזכר אלו הג', וזו לפי שמזלו אומר שיהיה שופך דמים, אך בבחירתו יוכל לבחור באלו הג', או מהולא- והוא צדיק שעושה מצות עשה, או טבחא- זה שוחט והוא בינוני, או לסטים- והוא רשע שופך דמים כמשמעו. וזה שאמר חנוך לנער על פי דרכו, דרך מזלו וטבעו, כן תחנכהו לעשות מצוות, ואז גם כשיזקין לא יסור ממנו, אבל כאשר תעבירהו על מזלו, עתה ישמע לך מיראתו אותך, אבל אחר כך בעת יוסר עולך מעל צווארו יסור מזה, כי אי אפשר לו לשבור מזלו", ע"כ לשון הגאון. בגאון כתוב שאי אפשר לו לשבור מזלו, והבחירה שלו היא באמת לְמה לקחת את המזל הזה שהוא נולד במאדים והוא צריך להיות שופך דמים, האם לקחת את זה ל"עשה" ולמצוה, או לדבר בינוני, או לדבר רע. [ב"לב אליהו" הוא עושה את המוהל יותר גרוע מהשוחט, ואילו הגאון עושה את השוחט במעלה עליונה שזה "עשה", ואת השוחט לבינוני, ואת הליסטים במידה הרעה]. אבל עכ"פ בגאון מבואר, וכך זה הפשטות שם בגמ', שאין לו בחירה לשבור את המזל, רק יש לו בחירה בתוך המזל שלו לבחור בטוב ולהשתמש במזל שלו לדברים טובים.

אבל עכ"פ לעניינינו יש כאן עוד כמה חלקים שקשורים לענין שדיברנו, הרי זה כבר דיברנו שהאבא הוא לא בעל בחירה על הבחירה של הבן, וחזקיה לא יכל לבחור למנשה בנו שיבחר בטוב, אמנם גם מנשה עצמו אמת נכון הדבר כפי שראינו ברמב"ם ובלחם משנה במאירי ובתומר דבורה, שגם מי שבתולדתו הוא במזל שמביאו לדרך רעה הוא בעל בחירה, אבל יש לסייג גם את זה, כי זה בתחילת דרכו, בתחילת דרכו של אחד שנולד במזל רע, אם יחנכו על פי טבעו ומזלו בצורה שבאמת הוא לא ירע את דרכו, כגון מה שכתוב בגמ' ושהגאון מביא שמי שנולד במזל מאדים ינווטו אותו למוהל או שוחט או מקיז דם, באמת בכזה צורה הוא יוכל להישאר טוב. אבל אם הלכו איתו בחינוך נגד מזלו, כמו שהגאון שם מסביר בפסוק "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו", שאם חינכת אותו על פי מזלו וטבעו, זה יגרום שגם כי יזקין לא יסור, אבל אם אתה מכריח אותו נגד טבעו, עתה ישמע לך מיראתו אותך, אבל בעת יוסר עולך מעל צווארו יסור מזה, כי אי אפשר לו לשבר מזלו.

ויל"ד מה כוונת הפסוק ע"פ פי' הגר"א, מה יקרה אם אתה חינכת אותו נגד מזלו בעת שיוסר החינוך, האם הוא יהיה כעת "פרווה", דהיינו שהוא יהיה במצב של תחילת הדרך שהוא כעת בעל בחירה לבחור בטוב?

ונראה שהוא כעת במצב גרוע ונורא מאוד, כי הוא כעת כבר גדול והוא כעגל לא לומד, כי החינוך שלימדת אותו הוא רק היה כפיה נגד מזלו, וכעת בעצם ירד החינוך, שהרי באיזשהו שלב אין יד האב תקיפה, יד האב לא יכולה להיות תקיפה על בנו כל חייו, זה יכול להיות רק עד עת יגדל הילד ויבגר, וכשכבר אינו תחת שליטת אביו מה יהיה אז? הרי פשיטא שאין כונת הגר"א בפסוק, שכשיסור עולו של אביו הוא יהיה בעצם כמו המצב ההתחלתי, ונתחיל מכעת, אבל איך נתחיל מכעת והוא כבר בן ארבע עשרה או חמש עשרה, והוא כבר כעת לא מקבל חינוך, ולא נכנס בו שום חינוך כי החינוך שהיה בו הוא היה נגד מזלו. והוא כעת, או שהוא בכלל לא בעל בחירה, כי איך יתחיל כעת החינוך, וכי אפשר להתחיל לחנך בגיל ארבע עשרה או חמש עשרה כשחינכו אותו כל הזמן נגד מזלו?! ולאיזה מצב ביש מגיע אחד שחינכו אותו נגד מזלו וטבעו?! וגם אם עכ"פ נגיד שכרגע עדיין שייך משהו לעשות, אבל זה ודאי בקושי גדול מאוד, כי כעת הוא ודאי לא בכזה מצב כמו בתחילת הדרך, וכשלא חינכו אותו ע"פ מזלו עד שהוא גדל, זה עלול להגיע או למצב שנשללת ממנו הבחירה, כי כעת הוא במצב של להתחיל כעת מחדש וזה קשה מאוד, או עכ"פ כילד שלא חונך בכלל, ולהתחיל כעת לחנך זה מאוד קשה, שהרי ננסה לתאר לעצמינו שננסה לחנך ילד בלי שום חינוך ורק אז ננסה להתחיל לחנך אותו, הרי אי אפשר לתאר כמה קושי וכמה זה כמעט בלתי אפשרי.

זאת עוד אחרת, שברור שיש מצבים שאדם הוא לא בעל בחירה, זאת אומרת שלהגיד שכל מצב אדם הוא בעל בחירה, על זה אין לנו שום מקור מכל דברי הראשונים מה שהזכרנו, שהרי הם מדברים על לידת האדם במצב מסויים שבזה הוא עדיין בעל בחירה לא להרע. ולמשל ה"קנטוניסטים" הרי ה"נַגְּדוּה" והייסורים והשמדות מה שהם עברו, וכי הם היו בעלי בחירה להישאר עדיין שומרי תורה ומצוות אחרי מה שהם עברו שנים רבות?! סבתא שלי סיפרה לי, שסטאלין ימ"ש היה לוקח נערי ישראל ושם אותם ב"כיפה" של חטאות המתות ומרעיב אותם עד מוות, וצועק להם דברי כפירה, 'כל היום חרפוני איה אלוקיך', וצועק להם, תתפללו לאלוקים שלכם בוא נראה שהוא יתן לכם אוכל, ואז אחרי זה צועקים להם את הכפירה, ויש רק אבא סטאלין, אמא סטאלין, שמש העמים, תגידו שמש העמים אבא סטאלין תן אוכל, ואז יהיה אוכל, ואז נותנים להם אוכל, וכך חוזר חלילה עד שעקרו להם את הדת, האם מישהו יכול לחשוב שאפי' נער בר מצוה יכול לעמוד בכזה דבר ובכאלה סוג ייסורים ולהיות אחרי זה בעל בחירה שלא יישכח ממנו הדת?!

למה נגזר עליהם הדבר הזה? אנחנו לא יודעים למה נגזר עליהם הדבר הזה. הזכרנו פעם קודמת שהחפץ חיים אמר, שהקנטוניסטים הם גילגול של עובדי הבעל, אמרנו אולי בדרך אפשר, שהם באו לעולם כדי לחזור לאותה נקודת סיום שבה הם סיימו אז ועבדו את העבודה זרה, כדי שבזמן שהם עוד החזיקו מעמד בתחילת הייסורים הנוראים ובהשפלות הנפשיות והפיזיות מה שהם עברו בייסורים שאין לתאר, ובכל זאת כל אחד היה לו את המבחן עד שהוא נהיה לא בעל בחירה. או הזכרנו שיכול להיות שלפעמים היו סיפורים כאלה, אבל שהם נשארו אדוקים באיזשהו דבר אחד שעל זה הם שמרו, והזכרנו איזה סיפורים שהם שמרו על איזה דבר אחד גם אחרי שהם נפלו לגמרי מדרך היהדות, ובשביל זה הם באו לעולם לתקן את החלק הזה.

אבל להגיד שאין מצבים שבו אדם מגיע למצב שהוא לא בעל בחירה, זה עכ"פ אין שום מקור מכל הדברים שדיברנו, כי לכאורה בסוג המצבים כעין הקנטוניסטים או הסיפורים הנוראים האלה לכאורה הם כבר לא בעלי בחירה בכזה מצב, רק שיש חשבונות שמים לפעמים להביא את הבן אדם לכזה מצב.

יש איזשהו משפט שהוא שגור בפי כל, "הקב"ה לא מביא את הבן אדם לנסיון שהוא לא יכול לעמוד בו!" ואמנם זה נכון, הקב"ה לא מביא על בן אדם נסיון שהוא לא יכול לעמוד בו, אבל לפעמים הקב"ה גוזר על בן אדם שיהיה תינוק שנשבה או שיהיה במצב שלא תהיה לו בחירה. מה הכבשי דרחמנא בזה? לא הכל אנחנו מבינים ויודעים, נסיון אין בדבר שאדם לא יכול לעמוד בו, אבל לא כל דבר הוא נסיון. אמנם זה דברים שיש אולי מה לדון בהם, ואולי צריך לשאול אנשים גדולים על הענינים האלה, ובאמת זה כמעט "מעשה מרכבה" לדון בזה, אולם זה לא כל כך שייך אלינו.

אבל בוא נראה איזשה דבר מה שמצוי אצלינו, לפעמים ילד חלש בתפילה או בלימוד, או לא מצליח במבחנים, או לא מתנהג בדרך ארץ, וגם אם נגיד שוודאי יש לו בחירה, אבל המציאות היא וזה ברור שלא כל ילד באותו קצב של כל בני גילו כפי שאמרנו, ויש ילדים שצריך לגלגל איתם יותר זמן עד שהם יגיעו לרגילות שלהם, ועד שהם יגיעו למצב רגיל מה שאצל אחרים זה רגיל, פעמים שילד לפי מצבו כרגע הוא מתנהג בפיגור של שלוש ארבע שנים מהגיל שלו, זה הדרגה שלו כרגע לפי מזלו והמצב הריגשי שלו כרגע, והוא צריך ג' או ד' שנים יותר מאחרים עד שהוא יגיע למצב הרגיל, ומה יש להלין עליו?! אם זה דרגתו וזה מצבו צריך להתנהג איתו לפי המציאות שלו, לא כולם שוים, גם בכישרונות לא כולם שוים, וגם באופי ובמצבים הריגשיים לא כולם שוים. או לפעמים להורה יש טענות על הילד שלהם, למה אין לו חשק, הרי הוא מוכשר, למה אין לו חשקת התורה, אבל מי אמר לאותו אבא שכל ילד מוכשר יש לו חשקת התורה, הוא רואה אחרים שיש  להם חשקת התורה או הוא זוכר את עצמו בגיל הזה, אבל זה לא מחייב, יש כאלה שהם מוכשרים ומכל מיני סיבות אין להם עדיין חשקת התורה, ובקצב שלהם הם כעת נמצאים בדיוק בקצב שהם כרגע נמצאים, ואין טענות עליהם, כי הם שונים בטבעם מאחרים, או כל מיני הרפתקי שעדו עליה דהילד הזה שזה גרם לו, ואין מה להלין עליו, רק צריך לקחת את זה בסבלנות.

צריך לדעת, שגם עד כמה שאנחנו נחזק את החלק הזה שודאי יש בחירה לא לחטוא, וכפי שראינו ודאי בתחילת הענין שגם מי שנולד במזל רע יש לו בחירה לא לחטוא, אבל לא כל אחד מידתו ומזלו זה להיות תורתו אומנתו, וכי כל אחד מידתו ומזלו להיות תורתו אומנותו, ואולי טבעו להיות יהודי ירא וחרד ושומר תומ"צ וקובע עיתים לתורה. הרי למה זבולון לא ישב ולמד, למה זבולון לא היה כמו יששכר, למה הוא עסק במסחר כדי לפרנס את יששכר, שיישב וילמד, וכי מצות תלמוד תורה לא נאמרה לשבט זבולון? רק כפי הנראה, יש שבטים שבאו לעולם והתפקיד שלהם גם כיהודים זה לקבוע עיתים לתורה ולהיות יראים וחרדים לדבר ה', התפקיד שלהם זה להתעסק במסחר ולהחזיק לומדי תורה, לא כתוב בשום מקום שיש תלונות על שבט זבולון למה הם זבולון, ואם יש לנו ילד שסופו להיות זבולון, איך הוא אמור להיות בתור ילד, האם ממש עם ריבוי חשקת התורה, וכי לא יכול להיות שלאיזה יששכר יוולד ילד שסופו להיות איזה זבולון, וילד שסופו להיות זבולון כמה חשקת התורה יהיה לו בתור ילד כשסופו להיות בסוף יהודי ירא שמים ומדקדק בקלה כבחמורה אבל הוא נושא ונותן באמונה, ויעזור ה' שיזכה להגיע לעשירות ולהחזיק תורה, וכמה חשקת התורה אמור להיות לאותו ילד בתור ילד?!

זאת ועוד אחרת, שגם הרבה פעמים יש גם בכאלה שסופם להיות תלמידי חכמים ממש, אעפ"כ הבשילות שלהם היא יותר איטית, יצא להכיר אברך שהוא כיום כבר קרוב לגיל ארבעים, והוא מספר, שכשהוא היה בישי"ק בשיעור א', בסדר ג' הוא חזר הביתה כמו ילד חיידר, כי לא היה לו כח וחשק ללמוד סדר ג', סדר ג' הוא חזר הביתה כמו ילד חיידר ולא למד כל ש"א סדר ג', ובישי"ק שם לא לחצו עליו כי הבינו אותו שהוא עוד לא בשל ללמוד גם סדר ג'. ובמשך הזמן הוא התבשל בישול כל צרכו והוא עלה ונתעלה והיום הוא ת"ח מובהק, והוא חתן גדולים ממש, הוא חתן של אחד המשפחות החשובות של דורות של תורה. וכי גרם לו את זה משהו שהיה בו איזה משהו לא טוב?! לא, רק שהוא לא היה מבושל עוד, בגיל שיעור א' ישיבה קטנה הוא עוד לא היה בשל לג' סדרים, לא כל אחד בזה שהוא כבר בגיל ישיב"ק זה אומר שהוא מבושל לג' סדרים, ולו היינו רבים ודוחקים ומתקוטטים איתו ולא נותנים לו ומחייבים אותו להיות בישיבה, מי יודע לאן הוא היה מגיע?! ואלה שהולכים איתם ככה בכאלה מקרים, הם בדרך כלל מאבדים את הטעם בלימוד, ולפעמים כלל ישראל מפסיד ת"ח בגלל שהולכים ככה, אלא צריך להכיר כל אחד לפי עניינו ולחנך כל אחד לפי מה שהוא.

ראיתי שרבי דב יפה שאל את החזו"א: איך להתייחס לבחורים שמתרשלים בלימוד? החזו"א אמר לו: תתייחס אליהם כאנוסים או כקרוב לזה!

אנחנו לא יכולים לדעת איזה תפקיד מייעדת ההשגחה לילדים שלנו, פעמים שההשגחה מייעדת שהילד שלנו יהיה ילד "מודרני" והוא יעמוד בנסיונות של מודרנים, והמטרה שהוא בא לעולם היא שאמנם הקב"ה הביא אותו להורים "פרומערס", אבל אם הנסיונות שלו צריכים להיות נסיונות של מודרנים אז הקב"ה כבר יסבב שהוא יהיה מודרני ושם יהיו הנסיונות שלו, וזה לא יעזור לנו, אם זה אמור להיות הנסיונות שלו אז זה מה שיהיה, אנחנו מצידינו צריכים ללכת בדרך חכמה כדי לא להפיל אותו, אבל במבחן התוצאות לא תמיד זה בידינו.

סיפר איזה ר"מ בישיבה, יש שם איזה אחד התלמידים שמתנהג לא טוב ומבחינת ההתנהגות וההתנהלות קשה איתו, והר"מ ההוא מנסה לקדם אותו ולרומם אותו, במשך הזמן נהיה פתיחות בין הבחור לר"מ, והבחור מספר לר"מ; הר"מ יודע מה קורה איתי בבית, אני הכבשה השחורה בבית, אני הילד הרע! והר"מ ההוא מספר, שהוא באמת חושב בליבו שזה נכון, אני מבין באמת את ההורים שלו למה הם מתייחסים ככה לבן שלהם, אני רואה את המעללים של התלמיד כאן בישיבה, אבל הר"מ תמה בליבו; כמה חבל שהאבא נוהג איתו ככה, וכי זה מקדמו?! וכי זה מועיל לו?! הרי זה עושה רק את ההיפך! לוּ אביו היה משלים עם המצב של הבן שלו והיה מנסה לקרב אותו בעבותות אהבה, יותר יש תקוה שהוא יחזור ויקבל חשקת התורה וישפר את דרכיו והר"מ לא מרגיש איזשה שנאה ודחיה לתלמיד הזה, כי הוא לא בן שלו ואין לו את הנגיעות של האבא, והוא קולט את המצב של הבחור הזה, והוא מבין שאיתו צריך לגלגל איתו לפי דרכו ולאט לאט הוא יגדל, אבל האבא קשה לו להרגיש ככה.

אם האבא היה מבין שכרגע נקודת הפתיחה של הבן שלו זה לא מה שהוא הכיר אותו בעת לידתו, שאז הוא כאילו היה בנקודת זינוק להיות האדם השלם ולהיות מושלם בכל המעלות העליונות, אלא כרגע אתה האבא צריך לקלוט את המצב הנוכחי של הילד ותיקח את הילד שלך לפי המצב הנוכחי שזה נקודת הפתיחה שלו, ותנסה לרומם אותו ולקרב אותו מהנקודה שבה הוא נמצא, אם כך המבט שלו והוא לא כל הזמן יחשוב איך היה מתאים שיהיה למפרע ואיפה הוא היה צריך להיות כבר כעת, אלא האבא יתייחס לבן שלו 'זה היום תחילת מעשיך' ולמעשה הילד שלי נמצא במצב מסויים, אני לוקח את זה כנקודת פתיחה ומכאן ולהבא מה אני יכול לקדם אותו, זה יגרום לאבא להיות מרוצה מכל איזשהו דבר טוב שהילד יעשה, והוא גם לא יכעס על הכישלונות שלו, כי הוא יבין שזה המצב שלו.

בוא נראה איזשהו דוגמא שרק תוכיח עד כמה הדברים נכונים! עד לפני איזה עשרות שנים כאן בארץ, וכל הותיקים עוד זוכרים את זה, המציאות שהיה איזשהו אחוז ילדים בתלמודי תורה ובישיבות קטנות שהיו מופרעים מאוד, לא למדו, לא היו יושבים רגע על מקום אחד, וגם כל הזמן היו מפריעים, והיו צועקים וכועסים עליהם כל הזמן; למה אתה לא יכול לשבת על מקום אחד?! ורבים מהם יצאו לתרבות רעה כידוע. באיזשהו שלב התגלה שיש מושג של בעיית קשב וריכוז, ויש ילדים שיש להם איג' די,/ אי די די, כל שום וחניכה דאית ליה, שהם אימפולסיביים והם לא בשליטה בכלל, ועל זה באו ענייני ה"ריטאלין", ענייני התרופות וה"קונצרטה", וכל מיני זנים של תרופות בענינים האלה, ואמר לי דוקטור גדול לעניני למידה, יהודי ירא וחרד לדבר ה' שקוראים לו ד"ר דואר, תדע לך, שריטאלין מציל מאות או אלפים מנשירה, בלי ריטאלין הם היו נושרים. הבה נתבונן, לו קודם שנתגלתה הגדר של הבעיה היו מבינים את הילדים האלה ורואים אותם כמוגבלים אפי' שאנחנו לא מבינים למה, שהרי ראו שהילדים האלה לא רעים ורק יש להם משהו של קפיצים, אבל לא קיבלו את זה, אלא ביקרו; וכי יש לך קפיצים שאתה לא יכול לשבת על מקום אחד?! ובגלל שהשפילו אותם הם יצאו לתרבות רעה, ורק לוּ היו מקבלים אותם כמות שהם ולא היו משפילים אותם הם לא היו היום בתרבות רעה.

כמדומה שפעם כבר סיפרנו, היה מעשה שאיזה אבא אחד הגיע לחזו"א, ואמר: שהבן שלו לא רוצה ללמוד, כל היום הוא משתולל ולא רוצה ללמוד! החזו"א אמר לו: תביא את הילד הזה אלי! הוא בא לחזו"א, והחזו"א אומר לילד שיעלה על המיטה שלו ויתחיל לקפוץ, והחזו"א ככה מעודד לקפוץ, ותוך כדי שהוא קופץ על המיטה החזו"א לומד איתו שם חומש או משנה ומסביר לו תוך כדי שהוא מעודד אותו לקפוץ, ואחרי זה הוא בוחן אותו והוא יודע מצויין. והחזו"א אומר לאבא: תראה איך הבן שלך אוהב ללמוד! ברור שחלק ממה שהחזו"א בא כאן ללמד את האבא הזה זה שתתן לו לקפוץ, כי לא לתת לכזה ילד ילד לקפוץ זה נגד טבעו, כי אין לו בעיה בחשקת התורה רק שהוא צריך גם לקפוץ. אמנם נכון שיש בעיה בתלמודי תורה שהמלמדים לא מוכנים שהילד יקפוץ, וזה בעיה איך מתמודדים עם המציאות במסגרת, אבל לפחות לדעת שהילד הוא לא בעייתי אלא זה המציאות שלו, הילד לא אשם, אולי הוא בבעיה אבל הוא לא אשם בבעיה, זה כמו חולי והוא לא אשם בזה, וברוך ה' שהיום יש את הריטאלין שיציל מנשירה.

סיפר לי אברך אחד מהמרכז מהכולל שהוא ת"ח מופלג וממשפחות ממש משלנו, הוא סיפר לי את הדברים לפני כמה שנים אבל התקשרתי אליו היום כדי שאני אבדוק את הדברים בצורה מדוייקת והוא סיפר לי דברים ככתבן, הוא סיפר, שיש לו ילד אימפולסיבי היפראקטיבי, שעם כל הריטאלין ועם כל מה שזה משפיע אבל לא תמיד זה משפיע ולכך היה נזרק כל כמה ימים מהישיבה קטנה, והיה כפסע בינו ובין הרחוב. והילד אמר: אני רוצה ללמוד שחיטה! רוצה לראות דם! זה היה נשמע לאבא כזה מוזר, והוא שאל את הרב שטינמן, והוא אמר לו: תן לו להיות שוחט! אתה רוצה שהוא יהיה קצב או שהוא יהיה דברים יותר גרועים?! הוא שכר לו איזשהו שוחט פרטי ירא שמים שלימד אותו, זה עלה לו ארבעת אלפים שקל הקורס הזה, ואחרי זה ההוא סידר לו בכל מיני שחיטות של רבנויות, ואחרי שהוא ידע יותר טוב מהשוחטים שהיו שם הם הסכימו באיזשהו זמן לשבת בטל בשביל שהנער הזה ישחוט במקומם, וכל המציאות הזאת שהוא למד את השחיטה שזה היה עסק של איזה חודשים שהוא למד והלך בשימוש לראות בשטח ולאט לאט עד שהוא נהיה שוחט, האבא מספר שכל אותה תקופה הוא פתאום התחיל להיות רציני וחזר ליראת שמים וממש נהיה פתאום משהו אחר, וזהו תחת שלפני כן כל הזמן בבית הוא היה קשה והיה במריבות עם הילדים נורא ואיום, והוא אמר שהם ממש יצאו מדעתם ולא ידעו מה לעשות איתו, ופתאום הוא נרגע והוא נהיה מענטש וגם חזר ליראת שמים ודיקדוק הלכה, וכך היה איזשהו תקופה והוא נרגע. אחרי זה הוא הלך לאיזשהו ישיבה גדולה בינונית, והיום הוא בערב חתונה כך האבא מספר, והוא אומר, אבל למדנו שהוא כשנותנים לו פרוייקטים לא מידי גדולים, כגון לסיים איזה מסכתא קטנה, הספקים של דברים ואחרי זה עושים סיומים זה עובד, וכך אחרי זה בעיקר שנות בחרותו הוא חזר ללימוד והוא הולך להקים בית נאמן וירא וחרד, ויותר מקובע עיתים לתורה. והאבא אומר, אני לא יודע אם יתעורר לו עוד פעם החשק לזה, אמנם הוא מידי פעם מזכיר עוד פעם לחזור לשחיטה אבל האבא כבר מבין שלראות איך שיהיה לפי דרכו, ועכ"פ בזכות שהתעסקו איתו בענין הזה זה בעצם הציל אותו ממש מרדת שחת. והוא סיפר לי, שהוא שמע שבקרית ספר יש איזשהו אברך אחד שהציל כמה וכמה בחורים דרך שהוא מלמד אותם שחיטה, שזה נותן להם איזשהו אתגר, זה איזשהו אקשן בשבילם, השחיטה זה אגאנצע עסק, וכנראה זה נותן להם מכמה סיבות, כנראה שזה גם משקיט להם איזשהו עניני יצר שיש להם להיות 'אשיד דמא' וכנראה הם צריכים את זה, ודרך זה הם חזרו לעניני תורה ויראת שמים.

רק עוד פרט אחד במאמר מוסגר בענין, גם סיפר לי היום איזשהו אברך שהוא 'משגיח' ו'משיב' באיזשהו ישיבה גדולה בינונית פשוטה, הוא מספר שכמה פעמים הזדמנו שהגיעו לישיבה גדולה שם, כאלו שהיו ממש במצב ירוד מאוד וכעין פרחחים ועבריינים בכל המהלך שלהם, והוא מאוד מאוד מקרב אותם, והוא מספר דבר מאוד מעניין, שכמה וכמה פעמים הגיעו בחורים שסיפרו לו, שבישיבה קטנה היה איזה שנה וחצי או שנתיים שהם למדו בהתמדה נוראה, ובאיזשהו שלב נשבר להם והם הרגישו שאין להם כבר כח והפסיקו ללמוד. ומה היה סוד הענין? הם באמת למדו מעל לכוחותיהם, רק כיון שהם באו מבתים שתורה לא כל כך חזק שם, לכן בשלב שהם הרגישו קושי ועוד לפני שהם הגיעו להתמוטטות ממש, אבל בשלב שהם הרגישו קושי ושאין להם כח לזה ושזה מלחיץ אותם הם פרשו מזה, וברגע שהם פרשו מזה אז מה יעשה הבן ולא יחטא, בחור צעיר עם מרץ נעורים והוא מפסיק ללמוד, לכך הם נופלים, והוא אומר שחלקם התברר שהם הגיעו אפי' לאייפונים.

ומה הוא עשה איתם? דבר נפלא מאוד! הוא מספר שהוא מעודד ומקרב אותם, ודבר ראשון הוא מסביר להם, שאפי' אם הם לומדים רק שעה הם לא רשעים, כל הזמן הוא משכנע אותם שהם לא רשעים אפי' אם הם לומדים רק קצת, ובמשך הזמן הם נהיים ידידים שלו, והוא גם פעם נוסע איתם לאיזשהו טיול. הוא מספר, שיום אחד הוא אומר לכזה בחור, תראה אני מכיר איזה פלוני אברך שצריך לעבור דירה והוא צריך עזרה שם בענייני אירגון הארגזים וכל העסק, והוא באמת בחור כזה שאוהב לעשות דברים, והוא התרגש מזה, והוא אומר לבחור, בוא נלך לעזור לאברך הזה, והוא הלך איתו ביחד, והוא עבד שם איזה ימים ועזר שם באריזה ובאירגון וכו', והוא מכניס לו שם, תראה איזה טוב אתה ואיזה חסד! והוא לא מוכן לקחת כסף, והבחור אומר, אני לא עושה את זה בשביל כסף! אני עושה את זה פשוט בשביל לעשות חסד! והוא אומר, שבמשך הזמן הבחור חזר להיות ירא שמים ממש, ולאט לאט הוא חוזר ללימוד. והוא אומר, שיש לו כמה וכמה סיפורים כאלה שהם במשך הזמן חוזרים, רק כל אחד לפי עניינו, אבל הם חוזרים.

והוא אומר, שהצורה מה שהוא מחזיר אותם, זה שכשהוא מצליח לשכנע אותם שהם לא רשעים בזה שקשה להם ללמוד והם לא לומדים- אם הם יעשו דברים טובים! והוא דואג להם שפה ושם הם יעשו ענייני חסד וכדו', דברים שירגישו איזשהו טעם של רוחניות במה שהם עושים, זה מחזיר אותם אפי' להיות יראי שמים, וזה גורם להם במשך הזמן שהם מקבלים איזשהו חשק ללמוד כל אחד לפי עניינו.

עכ"פ הדברים האלה רק באו להגיד, שצריך להכיר כל ילד וילד וכל בחור ובחור את המצב שלו, ולגלגל איתו לפי עניינו, ולא לחשוב שיש איזשהו מהלך מוחלט שמועיל לכולם.

 דרך אגב, ראיתי באיזשהו ספר שיחה שלימה של רבי יחזקאל לווינשטיין שהיא לא נדפסה ב"אור יחזקאל", כנראה זו שיחה שלא היתה הקלטה לזה, אם כי ביקשתי ממישהו שיש לו "אוצר החכמה" שיחפש את המדרשים שיש שם, והוא כן מצא את זה בנוסח קצת אחר שרבי יחזקאל הביא אותם במקום אחר, אבל רק בשני מילים את שורש הענין! זה שיחה שנמסרה ב"ירחי כלה", ורבי יחזקאל התחיל שם את השיחה כך, שיהודי ניגש אלי, ואומר לי; רב'ה, כתוב בגמ' (סוטה ה,ב) "כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער", בעל גאוה לא קם לתחיית המתים, אז מי כן יקום לתחיית המתים, וכי יש מישהו שהוא לא בעל גאוה? אמר רבי יחזקאל; ההוא שאל שאלה חמורה, ובוא נגיד כמה דברים ומתוך הדברים יתיישב בסוף. והוא מביא שם מדרש (תד"א סא"ר פ"ג) שכתוב: "עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י, יב)- זה אהבה של תורה. והוא מביא שהאלטער מקלם שואל; מה פירוש שעל כל פשעים תכסה אהבה, וכי תורה מכסה פשעים, הרי רבו מספור מאמרי חז"ל שאחד שיש לו תורה ואין לו יראה והוא לא מתקן את עצמו היא נהפכת לו לסם המות, והאומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו (יבמות קט,ב), אם כן מה פירוש "על כל פשעים תכסה אהבה, זו אהבה של תורה"? ענה הסבא מקלם; מי שאוהב תורה, "תורה" זה מלשון הוראה וחינוך, מי שרוצה לקבל על עצמו עול תורה וחינוך התורה, גם אם הוא עדיין לא הגיע לתקן את עצמו ועדיין יש לו כישלונות, אבל עצם הדבר שהוא מעוניין ויש לו אהבה של תורה שהוא רוצה לקבל הדרכה וחינוך, גם אם הוא עדיין לא הצליח בבחירתו "על כל פשעים תכסה אהבה!" זה מדרש אחד שהוא מביא.

אחרי זה הוא מביא עוד מדרש נפלא מאוד על הפסוק "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (שם ל, טו-יט), וז"ל המדרש רבה שם: "ראה אנכי, אמר רבי אלעזר משאמר הקדוש ברוך הוא הדבר הזה בסיני, באותה שעה: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעה, והטובה באה על עושי הטובה... ולא עוד שנתתי לכם שתי דרכים, אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם: ובחרת בחיים", כך כתוב במדרש.

שאל רבי יחזקאל; מה הפשט, בשלמא זה מובן מה שהמדרש אומר שהקב"ה נתן לנו שני דרכים, שהרי הקב"ה יכל להשאיר אותנו בלי איזשהו דרכים מיוחדות, הקב"ה יכל לתת לנו דרך אחת חיים וטוב, ודרך שניה מות ורע, ואנחנו יכולים לבחור בחיים. זה הפלא ופלא! כי אמנם יש לנו אפשרות ליפול חס ושלום, ויש לנו אפשרות גם לעלות, לכך צדקה עשה הקב"ה איתנו בזה שנתן לנו אפשרות של דרך עליה ולהגיע למעלות עליונות, אבל מה זה "ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים, אלא שנכנסתי עמכם לפנים משורת הדין ואמרתי לכם ובחרת בחיים", מה המדרש בא להוסיף כאן, איזה לפנים משורת הדין יש במה שהפסוק אומר "ובחרת בחיים"?

אומר רבי יחזקאל; שהפסוק בא להגיד, שגם מי שעדיין לא זכה להגיע ולהיות מישך שייך לדרך הטובה, אבל אם הוא בוחר בחיים יש לו את השכר של הבחירה שהוא בוחר בחיים והוא כבר במעלה עליונה עד מאוד, וזה הלפנים משורת הדין, שעצם הדבר שהוא בוחר בחיים והוא בוחר בדרך הטובה והמהלך שלו שהוא מאמין בו והוא רוצה זה מהלך של דרך טובה הוא כבר במעלה העליונה. וכאן הוא מביא את ה"שערי תשובה" המפורסם, שמי שקיבל על עצמו ללכת בדרך הטובה מעת אשר וכו', מיד זכה שיש לו כבר את הזכות ואת השכר גם על מה שהוא עדיין לא עשה וכו' וכו'.

ולפי זה אומר רבי יחזקאל, עכשיו אנחנו נבין את התשובה לשאלה שההוא שאל, והוא, שגאוה זה אידיאולוגיה! מי שהאידיאולוגיה שלו זה גאוה אין עפרו ננער, אבל מי שהאידיאולוגיה שלו זה ענוה רק שהוא נכשל פה ושם בגאוה הוא צריך לתקן את עצמו, דהיינו שאם הוא בחר בדרך הטוב והוא אוהב תורה ורוצה חינוך והבחירה שלו היא טובה רק שקורה לו פה ושם כישלונות, הוא לא שייך ל"אין עפרו ננער", ולא עליו אמרו חז"ל (עי' שבת קה,ב) דכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, וכך גם כל מאמרי חז"ל החמורים נאמרו על מי שיש לו שיטה ואידיאולוגיה של מידות מגונות. את זה אומר רבי יחזקאל על אנשים מבוגרים, וקל וחומר ילדים ונערים שהם בתחילת הדרך והם עדיין לא מחונכים וצריך להכיר אותם כל אחד לפי מה שהוא, רק אם אנחנו נלך איתם לפי דרכם לאט לאט ונגלגל איתם לפי דרכם כך יוכלו להעלות אותם, זה ענין אחד.

נראה עוד איזשהו ענין, ידוע שחלק מהצלחה מאוד גדולה בחינוך, זה ילד שאוהב את אביו ואת אמו, ילד שמאוד אוהב את אביו ואת אמו זה שומר עליו וזה מחסן אותו מכל מיני פגעי הזמן, וככל שילד אוהב את הוריו זה מחסן אותו מכל מיני נפילות. הורים שואלים: מה נעשה שהילד שלנו יאהב אותנו גם כשיגדל, שהילד כשהוא קטן הוא אוהב כי הוא גם חייב לאהוב, אין לו ברירה אחרת, וגם אין לו כל כך סיבות אולי לא לאהוב, אבל כשמתחילים לגדול מה נעשה כדי שהילד יאהב אותנו?

עוד שואלים הורים: לצערינו המציאות היום שכשהילד גדל מצוי מאוד שהוא לא פתוח עם ההורים שלו, הילד לא מספר להורים, בודדים האבות שהילד שלהם פתוח איתם ומספר להם מה קורה איתו, נפילות שלו וכישלונות שלו, לצערינו זה חזון בלתי נפרץ שילד יהיה פתוח עם אבא שלו כשהוא גדל, וכמובן שהסגירות הזאת היא מקשה על הילד והיא מביאה אותו לידי חשש סכנה בנפילות גדולות כי אין לו למי לשוח את זה, האם יש לנו ההורים מה לעשות בענין כדי שהילד שלנו בבוא העת כשהוא יגדל יהיה לנו קשר טוב איתו והוא יהיה פתוח איתנו לספר לנו את הקשיים שלו?

בוא נראה, יש מקום קצת להרחיב כאן את הדברים בעוד כמה ענינים ומתוך זה נגיע לתשובה, אנחנו רואים שהקב"ה ברא בבריאה שילובים של ניגודים, זאת אומרת, שמצב של ניגודיות של התנגדות ושינוי קוטבי בין שניים יוצר איזשהו שילוב וחיבור מיוחד. למשל, אנחנו רואים איש ואשתו, השוני בין מציאות של איש ובין מציאות של אשה זה יוצר את החיבור, אשה גברית לא תשבה את לב הגבר, הנשיות שבאשה זה מה ששובה את לב הגבר.

גם רב ותלמיד, אנחנו רואים שככל שתלמיד יש לו שאלות והוא צריך את רבו כן יתענג הרב ממנו, מה שהתלמיד צריך את רבו זה גורם שרבו יתענג ממנו יותר, וזה הכי משעשע ומענג את הרב מה שתלמידו צריך אותו. ואפילו שרואים רב שיש לו תלמיד שכבר גדל עד שאינו צריך לרבו ורבו אוחז ממנו מאוד ושמח שיש לו תלמיד שכבר גדל עד שאינו צריך לרבו, אבל העונג והשעשוע הגדול של הרב זה מתלמיד ששואל וצריך את רבו. ואנחנו רואים במציאות שהעונג הוא לאו דוקא מזה שהתלמיד צריך את הרב כדי שהוא יעניק לו מהתורה שלו, הרי יש בגמ' (ב"מ פד,א) ברבי יוחנן וריש לקיש, שרבי יוחנן חיפש תיובתא, הוא לא רצה תנא דמסייע אלא הוא רצה תיובתא, הוא אמר: "אטו לא ידענא דשפיר קאמינא... היכא את בר לקישא..." הוא חיפש מישהו שישאל שאלה, שאלה זה בעצם הניגוד והמצב המתנגד שבזה התלמיד מחדד את דעת הרב בזה שהוא שואל, שהרי שאלה זה בעצם ניגודי לדעה של הרב, וזה אשר עושה עונג רב לרב. כמדומה שיש ברמב"ם/ שהוא אומר ש"מתלמידי יותר מכולם", כי זה כמו קיסמים דקים, גווזא סילתא ושרגא, שזה מבעיר גזע עץ עבה שלא נדלק מבלעדיהם, כך מתלמידי יותר מכולם, דרך התלמידים שהם קטנים אבל השאלות שהם שואלים מחדדים את דעת הרב.

ואנחנו רואים את זה גם כן בין הורים לילדיהם, דוקא הילדות והשחרות של הילדים זה מה שחביב ומענג את ההורים.

ואנחנו רואים תופעה כזאת, בעל או אבא כשהם מתעסקים עם עצמם ואין להם מספיק פנאי בנפש או בזמן לנשותיהם או לילדיהם, נוח להם באמת שהם יהיו שקטים או שהם יהיו בוגרים ושהם יצאו מטבעיהם הנשי או מטבעם הילדותי והתינוקי, כך המציאות שכשיש איזשהו פניות בנפש או בזמן להתעסק איתם, בזה אדרבה ימצא הבעל יותר נחת רוח ושמחה שהאשה היא בכל טבעיותה כאשה והילדים בטבעם של השובבות והילדות, ורק בעל עסוק או טרוד או אם אין לו זמן או שהוא עייף, נוח לו שאשתו תהיה שקטה כמו גבר, ושהילדים יהיו שקטים, אבל כשיש לו כן רצון ופנאי בנפש ובזמן אז הוא רוצה אותם בטבעיהם ובזה הוא מתענג. אמנם יש יוצאים מן הכלל, אלה שכל ימיהם עייפים ואין להם כח לכלום, שחביל גופייהו עד כדי שאין להם בכלל ראש לשום דבר ובקושי הם מתפקדים עם עצמם במתיחויות שלהם, לא עליהם נדבר, אבל המציאות היא שהורים וכן בעל הניגודי אליהם זה הכי משעשע אותם.

גם רואים בסבא וסבתא, לפעמים יש סבתא שאומרת הרבה מוסר לנכדים שלה שלא יאכלו הרבה ממתקים, אבל סוף סוף היא נהנית מהנכד שבא ומחכה לממתקים יותר מאשר מהנכד שכאילו קיבל את המוסר שלה ולא מחכה לממתקים. או רואים שכשמגיע הנכד לבית של הסבא והסבתא, ופועל ומרים ומוריד ומטפל ומסדר, הסבא נהנה כל כך; איך הבחור הזה יכול לעשות! כך הקב"ה ברא בטבע חן מיוחד לכוחות ויכולות הפוכות מהכח שקיים לזקן שזה ימצא חן בעיני הזקן, וכמו"כ הילדותיות של הילד משמעשעת את ההורים.

הכרנו איזה רב גדול, שהוא היה מוכר כאן, שהיה רציני ממש עד לאימה, תמיד פניו היו חתומות ורציני מאוד, פעם אחת הייתי באיזה שמחה שהיה לאיזה נכד שלו, וניגשו אליו איזה נכדים שובבים עם שובבות של ילדים, הם לא קלטו את הרצינות של הזיידא שלהם והם ניגשו אליו בשובבות כזאת, והנה הוא חייך כזה חיוך שמעולם לא ראינוהו בכזה חיוך שמח ועליז, ומה זה הענין הזה? שובבות של ילדים שזה הניגודי לרצינות של סבא זקן זה משעשע את ליבו ונפשו, כך זה בטבע.

יש לזה מקור גם בתורה, כשיצחק מבקש מעשיו "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי" (בראשית כז, ד), יצחק כבר כבדו עיניו מזקן, והוא מבקש עשה לי מטעמים כאשר אהבתי, וצ"ב וכי חסר לו מטעמים כאשר אהבתי? כתוב ב"אברבנאל": והנה יצחק הכיר וידע שהוא עשיו בלתי מוכן לקבל השפע האלוקי לפי מעשיו, ציוהו שישתדל בעבודתו ומאכלו כדי שיהנה ממנו ותתרצה נפשו אליו". ובפי' הר"ן על התורה וגם בדרושיו שם כותב: "לפי שכח הנבואי צריך לכח הגופי אשר הוא הכח המדמה, וזה הכח יתחזק בהיות האדם פוגש בדבר שיאות אליו ויערב לו, והיא הסיבה במה שאמר יצחק ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי בעבור תברכני נפשך, כדי שתתרחב נפשו ותשמח ויחול עליו רוח נבואי".

גם אחרי זה כשיצחק קורא ליעקב "גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי" (בראשית כז, כו), מה היה הענין בזה? אבל יש שם דבר מעניין מאוד, יצחק אומר לעשיו, "וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד" (בראשית כז, ג). ויש לשאול: וכי יצחק צריך לתת הוראות לעשיו איש יודע ציד איש שדה איך צדים, "שא נא כליך" זה לשון כללי, ואחרי זה "תליך וקשתך" זה הפרטים, "וצא השדה וצודה לי ציד"? ועוד, והרי הוא יכול להביא לו מהגדיי עיזים כמו שיעקב הביא, א"כ מה כל הרעש הזה? אבל איך שמבואר כאן באברבנאל ובר"ן, המציאות היא שאצל זקנים כמו שאמרנו זה משובב את ליבם, והזקן כהו עיניו מזוקן, הוא לא יכול לצאת ולבוא, והנה הצעיר לוקח כלי הציד ויוצא השדה וצד ציד, זה מענג ומשעשע אותו שהצעיר עושה פעולות שמתאימים רק לאדם צעיר, וזה מרחיב את דעתו, כמו שהם אומרים שם שתהנה ותתרצה נפשו אליו שתתרחב נפשו ותשמח ותחול עליו רוח הנבואה.

וזה מאוד מעניין, שגם בכל הפסוקים שם, כשיעקב וכשעשיו מביאים ליצחק את מה שהם מביאים, יעקב אומר: "קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי" (בראשית כז, יט), ויצחק אחרי זה חוזר ליעקב ואומר: "הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי" (שם כז, כה), עשיו גם אומר: "יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ" (שם כז, לא), כאילו הכח הזה של הציד שזה כבר לא שייך בכלל באנשים זקנים זה מה שמשעשע את לב הזקן ומרחיב את ליבו.

אנחנו צריכים לדעת ממוצא הדברים, שאם המצב הוא שאנחנו נהנים מהילד, השובבות שלו והילדות שלו מוצאת חן בעינינו ואנו נהנים מזה, זה גורם לילד להרגיש שהוא אהוב וזה גורם לו גם לאהוב אותנו, אבל אם אנחנו נהנים מהילד רק בזמן שהוא מתנהג בשקט ובבגרות, זה יהיה לנו לאות שבזמן הזה אנחנו לא עם הילד אלא אנחנו עם עצמינו, אנחנו לא נותנים בזה לילד אבא אמיתי, אבא שנותן לילד את מה שהוא צריך זה כשהאבא נהנה מהילדות והקופצנות והמרץ של הילד, ומי שלא נהנה מזה זה גורם שהילד מרגיש שהאבא שלו לא אוהב אותו.

וראוי לנו לדעת, שמה שמדברים תמיד שאבא צריך תמיד לקבל את הילד שלו גם אם יש לו כישלונות וכדומה, מה שדיברנו על זה בארוכה קודם, זה הכל ביחס לחולשות וחסרונות, שגם ביחס לחולשות וחסרונות אנחנו אמורים לקבל את הילדים שלנו על מעלותיהם וחולשותיהם כמו שהם, ולא לקבל אותם על תנאי שאתה טוב, כפי אשר הארכנו בזה כבר שבין כך ובין כך קרויים בנים, ואבא אמור לקבל את הבן שלו על כל הצדדים וצידי צדדים שיש לו ולעשות מה שהוא יכול, אבל ביחס לשובבות ולקופצנות של הילד זה צורת אופי וטבע הילד, ואבא שלא מקבל את זה המציאות היא שהוא לא אוהב את בנו והוא לא מגיע עם בנו לאהבה.

ראיתי באיזה "כתב עת" שראיינו אמא ושאלו אותה כל מיני שאלות בענייני גידול הילדים, יש שם שאלה: מה הכי נחמד עם הילדים? היא עונה: לרדת לגינה ולראות אותם מקפצים בעליזות מתגלשים מתנדנדים ונהנים, זה העונג הכי גדול! זה הצורה שבעצם גורמת לילד לאהוב אותנו.

אבל אם הילד מרגיש שבכלל השובבות שלו מאוסה ולא רצויה עלינו, אז הוא עוד רואה שאפי' בשאר יתר אנחנו לא מרוצים, ומה יהיה אחרי כן כשקורה לו איזשהו מעידה, וכל מעידה שקורית לנער או לבחור בדרך כלל זה מגיע מאיזשהו שלב שאחרי השובבות, אבל מה לעשות שהוא עדיין בתוך הילדות והשחרות, ומתוך השובבות והפחזות שלו הוא הגיע כבר לידי מעידה, ואם אנחנו כל כך הרחקנו אותו אפילו מהשאר יתר אז הוא כבר חס ושלום שיספר לנו, כי מצידינו איך אתה בכלל הגעת למצב הזה הרי אתה צריך להיות בוגר ורציני, ואנחנו לא מרשים לו בכלל להיות אפילו בילדות הטבעית שלו, וקל וחומר וודאי לא אם קרה אחרי זה עוד איזשהו נסיגה, אז מה פתאום שיהיה פתוח אלינו, הרי הוא מרגיש שאנחנו עוד נכעס עליו על זה שהוא הגיע בכלל לאיזשהו מצב שהוא יכול להיות קרוב לזה.

מעניין מאוד, יש גמ' בסוטה (יב,ב): "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד... וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה" (שמות ב, ו), הוא ילד וקולו כנער דברי רבי יהודה, אמר לו רבי נחמיה א''כ עשיתו למשה רבינו בעל מום". לכאורה אדרבה, קולו כנער גדול זה מעלה? רק הפשט הוא כך, לנער זה מעלה, אבל ביחס לתינוק הפעיה התינוקית שלו היא החן שלו, וזה מה שגורם את חינו בעיני אביו ואמו, ותינוק שאין לו את הפעיה שלו זה בעל מום, כי הקול התינוקי הוא הרי מה שמעורר את חן ורחמי ההורים על ילדיהם, ואם אין לו את זה זה בעל מום, תינוק שאין לו פעיה ובכי של תינוק זה שינוי וזה מום.

עכ"פ אנחנו צריכים לדעת, שאם אנחנו רוצים שהילד שלנו יאהב אותנו אנו צריכים ליהנות ולאהוב את השובבות ואת הקופצנות שלו, יש דברים שאמורים להיות רציניים, אבל בכללות אנחנו אמורים לאהוב את השובבות והקופצנות שלו, כשאנחנו נאהב את השובבות והילד ירגיש שאנחנו משתעשעים ונהנים בזה זה יגרום לו להרגיש שהוא אהוב, וכשהוא ירגיש שהוא אהוב יש גם תקוה שאחרי זה כשהוא יגדל ויהיה לו איזה מעידות, כיון שהוא ירגיש שאבא שלו אוהב אותו אז הוא יהיה פתוח אליו.

אנחנו רואים את המציאות שאחרי זה כשיש חס ושלום בעיות שולחים את הנער הזה לאיזה חונך, שהחונך מרגיש אותו ומבין אותו ומקבל אותו כמות שהוא והוא מרגיש שלחונך אין ביקורת עליו, ופתאום הוא נהיה פתוח לאותו חונך. למה לאותו חונך הוא פתוח ולאבא שלו הוא לא פתוח? כי הוא מרגיש שאבא שלו כל הזמן עושה לו גבולות, ולא מרשה לו להיות כפי מה שהוא, ולא אוהב אותו כפי מה שהוא, ממילא הוא מתרחק ואין לו את ה'דמות דיוקנו של אביו' שתעזור לו.

אולי רק ממש רגע אחד, אנחנו בכל זאת בערב פסח, והגדת לבנך אנחנו כעת לפני פסח יש מצוה של "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שמות יג, ח), כתוב כאן בפסוק "והגדת לבנך", ברוך ה' בשיעור ההגדה אנחנו מהדרין מן המהדרין, אבל אנחנו צריכים שזה גם יהיה "לבנך", שצורת ההגדה יהיה צורת הגדה מאב לבן, אז צריך לבדוק האם מספיק קיים קשר אב לבן כדי שנוכל לקיים את ה"והגדת" שזה יהיה "לבנך", שזה יהיה לבנך שלם, שצורת המצוה שהיא הגדת אב לבנו זה יהיה בכמות ואיכות של בן, לא רק שיהיה בכמות ואיכות מהודרת של "והגדת" אלא שיהיה גם כמות ואיכות מהודרת של "בן", שהוהגדת יחול לבן, וכפי כל אשר דיברנו שככל שהקשר טוב וחזק ואהוב בין האב לבנו בזה ההגדה תהיה הגדה לבנך.

אבל יש כאן עוד איזשהו ענין נכבד מאוד וראוי מאוד לדעת את זה, איך צורת הגדה? צורת הגדה זה בכלל לא בצורה של איזה "דין" להגיד לו דברים, צורת הגדה זה כמו שיש לפעמים ואולי יצא להכיר את זה,  לפעמים סבא או אב מבוגר מספר את ההסטוריה והמסורת של המשפחה באיזשהו שעה נינוחה שיהיה זמן והנפש מתרחבת, והזיידא או האבא המבוגר מעבירים סיפורים מהדורות הקודמים או מהזיידא בצורת סיפור, והצורת "סיפור" הזה זה מסורת שעוברת מדור לדור, וזה משפיע השפעה נפלאה דוקא כשזה נאמר בצורת סיפור.

יש דבר עצום ונורא! בשופטים (ו') היה שם צרות עם מדין, ונאמר שם "וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן" (שופטים ו, יג). רש"י שם מביא מדרש: "פסח היה, אמר לו [-גדעון אמר למלאך]: אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (תהלים קיד, א), 'ועתה נטשנו', אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חינם כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו". גדעון היה נביא והוא מדבר על אמש הקרני אבא, לשמוע מאבא סיפור, כח ההשפעה של אבא שמספר סיפור לבן שלו סיפור שהוא המסורת והוא כל הרוחניות זה משפיע על הבן, עד שגדעון כשהוא מדבר עם המלאך הוא לא מדבר 'כתוב בתורה' אלא הוא אומר 'אמש הקרני אבא'.

זה גם פסוק מפורש בתהילים "אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם; אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ; לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה" (תהלים עח, ב-ג-ד). מה פירוש "אבותינו סיפרו לנו, לא נכחד מבניהם", מי זה בניהם של אבותינו שסיפרו לנו, הרי אבותינו שסיפרו לנו זה הזידא, ואנחנו הבנים שלהם שאנו האבות של הנכדים לא נכחד מבניהם, א"כ מי זה "בניהם", זה בעצם בנינו, הבנים שלנו, אז למה לא כתוב "לא נכחד מבנינו"? כי אנחנו לא באים כעת לספר מעצמינו, אנחנו באים כעת להעביר לבנים שלנו את המסורת של הזיידא, אנחנו מספרים להם מה סבא סיפר לי, האבא מספר לבנו מה סבא סיפר לי, הוא מספר את זה לבניהם כאילו לנכדיהם של הסבא, בתור שהוא רק הגשר להעביר את הסיפור דברים מה שהוא שמע מאבא שלו, "אבותינו סיפרו לנו, לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות ה'".

זה גם כתוב בתורה עצמה בענין ארבעה בנים, כתוב בתורה: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח). הוא לא מספר לו, אלא הוא מספר מה היה איתי, אני אספר לך את הסיפור, אני אספר את ההיסטוריה, אני הייתי במצרים ובמצרים היה כך וכך, הזיידא היה במצרים והיה כך וכך.

וגם אחר כך בהמשך: "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה'" (שמות יג, טו). הוא לא אומר ע"כ יש "דינים", אלא הוא אומר, על כן אני, אתה יודע אני בגלל זה זובח לה' כל פטר רחם הזכרים, וכל בכור בני אפדה, הוא מספר מה הוא עושה בתור "סיפור", הוא לא מדבר על "דינים" מה צריך לעשות, אלא בדרך "סיפור" הוא מספר את הסיפור האישי, הוא לא נותן איזה "שמועס" לבן שלו אלא הוא מספר את הסיפור האישי, ומעביר את המסורת ואת כל ההשתלשלות של עם ישראל בדרך סיפור.

ומתי אנחנו ההורים יש לנו זמן לזה, ויש לנו שעה רחבה ושעת שיחה עם הילדים שלנו לספר להם סיפור, שבסיפור הזה אנחנו צריכים את ההיסטוריה שלנו כעם? שיהיה "אמש הקרני אבא את ההלל", שזה מצאנו אפי' בגדעון שהוא נביא שהוא צריך לשמוע זאת ב"הקרני אבא את ההלל".