שו"ת חינוך 16

יש איזשהו נושא שהורים מאוד מתחבטים בזה, כל הזמן יש דיבורים סביב הציר של הנושא הזה, הורים כל הזמן מתחבטים בנושא של הטלת משמעת, איך אנחנו נגרום בעצם לילד להיות ממושמע, ועד כמה בעצם לעמוד איתו עד הסוף ולא לוותר כשאנחנו דורשים דרישות וכו', מהי הדרך הישרה ומהו המצב המאוזן בנושא הזה? זה נושא שכבר הרבה דובר עליו, ותמיד יש למה לדבר ומה להוסיף ומה לחזור, אבל נראה רק בקצרה את מה ששייך לכרגע.

אנחנו חייבים להכיר את המציאות שגם אנחנו ההורים לא כולנו אותו דבר, זאת אומרת שיש הבדל בין אופי של הורים עד כמה הם סמכותיים ועד כמה יש להם את הכח להשליט את המשמעת שהם רוצים, יש הורים שבאופיים הם יותר חזקים ומילה שלהם גורמת לילד להיענות לדרישות שלהם, ויש הורים שהם באופיים פחות חזקים, ודאי שלא כל אנפין שוין, לא כל ההורים שוים.

וגם לא תמיד ההורים יכולים להעתיק את המהלך שהם עברו בילדות, גם אם הם גדלו בבית שהמהלך שם היה מהלך טוב והיה מהלך של משמעת טובה של הילדים להורים, לא תמיד ההורים יכולים להעתיק את מה שהם חוו בילדותם, כי פעמים שהורי ההורים היו באופיים באמת סמכותיים מאוד, והיה להם את הכח להטיל משמעת בלי הרבה צעקות דוקא או מכות ועונשים, אלא היה להם את המנהיגות באופי ובטבע, ולא כל מקרה שההורים כאלה זה אומר שהילדים שלהם גם יהיו כאלה. וכשאנחנו גדלים ונעשים הורים אנחנו צריכים להכיר בעצמנו האם יש בנו גם כן את אותו אופי וכח של מנהיגות למשל שראינו אצל ההורים שלנו, שאנחנו יכולים לסבור ולהאמין שכל מילה שאנחנו אומרים הילד שלנו יעשה את זה כמו שאנחנו היינו ממושמעים להורים, והרי הסיבות שגרמו לנו להיות ממושמעים להורים, פעמים זה בגלל שהורינו היו עם אופי יותר מוצק ויותר סמכותי מאשר אנחנו. וגם פעמים שאנחנו בעצמנו מול ילדינו יש הבדל באופי שאנחנו היינו יותר רכים ונוחים לקבל את החינוך, והילד שלנו פעמים שהוא עצמו יותר חזק ויותר קשה עורף מלקבל ולהיכנע לחינוך, ואנחנו צריכים להכיר גם את עצמינו וגם את ילדינו, ולהתאים את עצמנו למציאות של עצמנו ולמציאות של ילדינו.

בכלל אנחנו צריכים לדעת, ויצא פעם לשמוע מאדם גדול שאמר, שהקב"ה נתן ילדים לא רק ליועצי חינוך ולפסיכולוגים, בדרך כלל לכל איש ואשה שנישאים זה לזה הקב"ה נותן להם ילדים, והם מחנכים את הילדים שלהם לפי מה שהם מבינים, לפי אופיים, לפי תכונותיהם, ולפי מה שהם שמעו, הם לא יכולים ליצור בעצמם את מה שלא קיים.

צריך לדעת כמה נקודות עיקריות! דבר ראשון, לא לנהל מאבקי כח עם הילדים, כי מאבקי כח גם אם אנחנו ניצחנו בסוף, הרבה פעמים זה איזשהו כל דאלים גבר, זה לא נתן לילד איזה חינוך, נגיד שאנחנו הצלחנו להיות בעלי כח יותר מהילד, אבל הילד למעשה לא קיבל כאן חינוך, כי הצורה שהצלחנו להשליט את זה זה דרך כח, דרך כוחניות, וכוחניות זה לא חינוך. זה לא אומר ואין במשמעות הדברים האלה שאנחנו לא אמורים לעמוד על שלנו, אבל אנחנו צריכים גם לדעת להתבונן ולהכיר מראש לא לצאת למאבקים קשים עם הילדים שבסופו של דבר יתכן שגם אם ננצח בקרב נפסיד במלחמה, כי למעשה המהלך היה מהלך של כוחניות ולא מהלך של מלכותו ברצון קיבלו עליהם.

זאת ועוד אחרת! שמן הראוי שכשהילד בעת נסיון אנחנו צריכים להכיר את המציאות שבעידנא דיצר הרע לית דמשגח ליצר טוב, ילד כשהוא בעת נסיון זה לא זמן כעת שהוא קשוב לשמוע דרשות והסברים, כי הוא כרגע יצרו תוקפו למה שהוא כעת רוצה ולמה שהוא כעת מסרב, לכן זה לא זמן כעת להכביר ברעיונות ובדרשות ובהסברים.

בשעת מעשה הצורה הכי נכונה היא כמה שפחות הסברים ודרשות, וכמה שיותר ליצור עובדות בשטח! שהרצון והדרישה שלנו תיצור ותפעל בשטח כפי הראוי והנכון מה שאנחנו מאמינים ומבינים, והרי אנחנו מכירים את הילדים שלנו, לכן לא להסתמך ע"כ שאם אמרנו זה בטוח שהוא יעשה כשאנחנו רואים מספיק פעמים שכשאמרנו הוא לא עושה, אלא פשוט כשאנחנו דורשים מהילד משהו צריך גם לחשבן מראש עד כמה הסיכוי שכרגע העסק ילך, ועדיף להימנע מלדרוש דרישה שנראה לנו שלא נצליח כרגע ליצור אותה בשטח, כי החלק הזה שיהיה דברים שהורים דורשים מילדיהם ובסוף הילדים מנצחים זה ודאי כשל חינוכי גדול, ו"טוב שלא תידור משתידור ולא תשלם", טוב שלא נגיד אם בסוף הילד לא יעשה, ו"כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע", אנחנו צריכים ללמוד ולהכיר את הענין, וכשאנחנו דורשים מהילדים משהו לקחת על עצמנו אמירות ודרישות שאנחנו יודעים שאנחנו הולכים באמת לעמוד בהם ושהם יפעלו בשטח, ועם כמה שפחות דיבורים וכמה שיותר לקבוע עובדות בשטח. אמנם קשה מאוד להיכנס לפרטים ולפרטי פרטים בענינים האלה, כי זה באמת דברים המסורים ללב ואין לך אלא מקומו ושעתו וכל ענין וענין לפי עניינו. אבל בכללות זה כך, לדעת שבשעת מעשה אצל הילד זה לא עובד עם להשתכנע כביכול בהסברים, אלא עובד אצלו רק מציאות מוחלטת מה שהוא רואה שבעצם אנחנו יוצרים לו את העובדות בשטח.

ובדברים שלא ברירא לנו שאנחנו נוכל לגרום ליישום בשטח של מה שאנחנו אומרים, מוטב שנתעלם מזה מאשר להכניס את עצמנו למצב שבסוף הילד עלול לא לשמוע.

ואת עניני הרעיונות והתאוריות של הדברים, עליהם טוב לדבר או להקרין אותם לילדים לא בזמן שיש להם נסיון אלא בזמנים אחרים, בזמן שהילד קשוב לשמוע סיפורים או רעיונות שאולי ישפיעו עליו לימים יבואו מבחינת חינוך ומשמעת, זה נושא אחד שעל קצה המזלג קצת נגענו בו כעת.

הורים שאלו: על נושא שדיברנו בו פעם קודמת, על כל עניני "תקנונים" מה שיש בבתי ספר בכלל ובסמינרים בפרט, ועל הנושא איך מתמודדים עם המציאות שלפעמים זה לא מוצא חן בעיני הבנות, יש כל מיני דרישות שלפעמים הבנות מרגישות שהדרישות לא צודקות, ופעמים אפילו הבנות מרגישות שיש אפליות ביחס של המורות בענין? והיה עוד איזה שאלות, שתוכן השאלות היה שהצורה שהרבה פעמים מקרינים במוסדות זה לא בדיוק הצורה שדיברנו בפעם הקודמת; לדעת להפריד בין צניעות ללא צניעות, בין דברים שהם בתור גדר לדברים שהם בתור עיקר וכדו', ועדיין הדברים לא מתיישבים על לב הבנות, ופעמים אומרים הורים שהבנות אומרות יקרבו ימי סיומי את הסמינר ואעשה אשר אנוכי חפצה בעניני ביגוד וכדומה, מה אנחנו יכולים לעשות בענין הזה?

יש מה להוסיף דברים באמת על מה שדובר פעם קודמת, כמדומה שכך, בכללות באמת ראוי שאנחנו נגלה לבנותינו את האמת ונדרג להם את הדברים לפי האמת הנכונה, מה שייך לצניעות, ומה שייך לגדרים, וכל דבר להשים אותו במקום הנכון, ולא להפוך גדרים וסייגים לעיקר איסור, ולא להפוך דברים שהקילקולים בהם הם מסיבות אחרות לכותרת כאילו זה תחת נושא אחר בזמן שזה שייך לרעיון אחר, אלא באמת לעשות להם סדר בראש כפי האמת וכפי מה שאנחנו מכירים באמת את ההשקפה הנכונה בזה על פי תורה ועל פי דברי חז"ל מה שאנחנו יודעים, זה ודאי חלק נכון מאוד.

מצד שני אנחנו צריכים גם לדבר עם בנותינו, ואולי אפי' גם פעם לשאול אותם מה הם חושבות, אם הם היו מנהלות סמינרים מה הם היו עושות, בוא נגיד למשל, הנושא של 'תלבושת אחידה', יש כזה נושא שיש את זה בבתי ספר ובחלק מהסמינרים, למה באמת עשו את זה? עשו את זה כדי למנוע מצב של תחרות והתגנדרות בין הבנות, זה יוצר איזשהו שקט תעשייתי במערכת, שהרי המערכת כיון שהיא כוללת מאות מאות בנות ממאות מאות בתים שונים ומשונים זה מזה גם ברמה הרוחנית של הבתים, וכמה שמנסים שיהיו רק בתים טובים במוסדות ודאי שעדיין יש הבדלי דרגות, גם דרגות מצד הבית עצמו, וגם הבדלי דרגות בבנות עצמם, וככל שיוצרים איזשהו מצב מערכתי מוגדר זה מונע המון תקלות, ומותר לבנות להבין את החלק הזה מה שזה שומר. נגיד דוגמא, כמדומני שבכל הסמינרים לא מורשים להביא פלאפונים, ובנות מבינות את זה, כי יש הרבה דברים שהם לא בעיה בעצם, שהרי וכי באמת אפשר להגיד שיש איזשהו בעיה מהותית בעצם זה שבן או בת יחזיקו פלאפון, ובפרט בנות וכי הם חייבות בתלמוד תורה ובאיזה התמדה שיש ענין שהם לא יחזיקו פלאפון?! אבל גם אם היה מצב נגיד בסמינרים ובתי ספר שהפלאפונים בזמן השיעורים במאה אחוז היה אפשר לחסום את האפשרות שפתאום פלאפון יצלצל או ירטוט באמצע שיעור, עדיין יש מספיק תקלות שיש מעצם זה שיגיע פלאפונים לבתי ספר, מצד שפעמים שיכול להיות מכשירים לא טובים, ויכול להיות מזה כל מיני ענינים לא טובים, מי שמכיר קצת את הענין יודע שבתוך ציבור אם הדבר יוּתַּר זה יכול ליצור כל מיני קילקולים, ומערכת חייבת לקבוע איזשהו מהלך כללי שהמהלך הכללי ימנע בעיות.

נראה כמה דוגמאות פשוטות! למה לא הולכים עם סנדלים, וכי יש איזשהו איסור ללכת עם סנדלים?! לא מדבר על סנדלי אצבע אבל סנדלים, יש הרבה שסובלים מאקזמות ברגלים והיה להם מאוד טוב ללכת עם סנדלים, ובפרט בימות החמה? אבל לא נהיגי גבן, ואחרי שלא נהיגי גבן אי אפשר לשנות בזה, זה דבר שהוא מושכל ומובן שבכל חוג ועדה יש איזשהו ענייני טקט ותרבויות שאפילו שאין בהם ענין מהותי אבל אחרי שנהגו כך אי אפשר לשנות את זה.

ראיתי שפעם אברך אחד שאל את הסטייפלר; הוא רוצה ליסוע עם אופניים לכולל, כי זה יחסוך לו זמן וגם ביטול תורה, האם ראוי לנהוג כך? ענה לו הסטייפלר; אין דרך אברכים ליסוע באופניים! הוא אומר לו; זה יעזור לו גם בשמירת עינים. ענה לו הסטייפלר; אין דרך אברכים באופניים! כך הוא ענה לו. כעת, האם יש בזה באמת איזשהו ענין מהותי, אולי זה שייך למה שכתוב שתלמיד חכם אין דרכו לרכוב בעיר, אני לא יודע אם זה שייך לענין או לא שייך לענין. אבל עכ"פ דברים שהם למעשה השתרשו ונכנסו בתרבות של הציבור, מצד אחד לא ראוי להפוך אותם לאיזשהו עיקרון, כאילו יש בזה איזה השקפה אמיתית ושזה דבר שיש בו איזשהו ערך אמיתי בדבר שאין בו ערך אמיתי, אולם הרבה פעמים ראיתי שעצם הדבר שמסבירים לבחור או לבת באמת שבדבר הזה אין בו בעצם ערך אמיתי באמת, אבל אחר שנהגו ואין דרך הציבור לנהוג ככה זה לא הנהגה ישרה להיות פורש מן הציבור, וכמו שמצינו "אל ישנה אדם מן המנהג" (ב"מ פו,ב), זה לא בדבר שהוא קשור לגדרי הלכה, וכן "לא יהיה עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים" לא מדובר בדבר שהוא מישך שייכי לגדרי הלכה, אלא עצם הדבר שהציבור כעת יושב אל תעמוד או אם הוא עומד אל תשב, אל תהיה יוצא מן הכלל, וזה דבר שהוא מובנה בנפש החלק הזה של לא לפרוש ממנהג המקום, והחלק הזה שבמערכת ציבורית חייבים ליצור כל מיני גדרים וסייגים כדי למנוע מכשולות וכדי ליצור שקט תעשייתי, ושגם אחרי כל הגדרים שעושים עדיין ידי העוסקים בקודש במלאכת החינוך וההוראה עמוסים בבעיות פרטיות וכלליות, מה שיש בכל מוסד ומוסד לפי ענינו בלי סוף בעיות שעדיין יש להם להתמודד. ואנחנו יכולים להסביר את זה לבנינו ולבנותינו את האמת שבדבר, ואת הצורך בסייגים וגדרים שמונעים הרבה כישלונות.

ואמנם הרבה פעמים ההסברה בסמינר לוקה בחסר, כי לפעמים אין שם הסברה מספיק טובה מכל מיני סיבות, אבל אנחנו ההורים יכולים להסביר לבנות. ולהסביר להם גם את החלק הזה, שבאמת השמירה היא גם בדברים שאין בהם בעיה אמיתית, אבל הגדר שזה יוצר והשמירה שזה ישמור על כאלה שבלי זה היו נופלים זה נזקף גם לזכותם של האלה, ודוקא לאלה שעושים את זה לא מחמת צורך ששייך להם.

לא זוכר אם פעם הזכרתי, פעם אמר לי איזה ת"ח אחד ומאוד התפעלתי מהרעיון הזה, כשהיה את התעמולה הגדולה על פלאפונים כשרים, הרבה מאיתנו לא הבינו מה הנושא, וכי יש לנו שייכות לאינטרנט או לכאלה דברים?! עד לפני כמה שנים בכל פלאפון היה את האפשרות הזאת וזה בכלל לא היה שייך לחרדים לדבר ה' שבכלל זה יהיה נושא אצלם, ולא הבינו למה בשביל זה צריך כעת פתאום להחליף פלאפונים, למאי נפק"מ, וכי אנחנו משתמשים עם זה לאיסור, ועשו על זה הרבה רעש והרבה הוראות בענין, והרבה לא הבינו את זה! אמר לי איזה ת"ח, חז"ל ביטלו תקיעת שופר בר"ה שחל להיות בשבת "גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים" (ר"ה כט,ב), והרי כמה יהודים יעשו הוצאה בר"ה שחל להיות בשבת שבשביל זה חז"ל ביטלו תקיעת שופר מכל כלל ישראל שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר?! אבל רואים שבשביל למנוע איזשהו מקרה שיהודי עלול להגיע לידי חילול שבת, מחמת זה ביטלו חז"ל עשה דאורייתא מכל כלל ישראל, עשה של תקיעת שופר, שמא יקרה מקרה שיעבירנו ארבע אמות ברה"ר, הנה אנחנו רואים שמן הראוי שכל הציבור כולו יגדור את עצמו ואפילו לפעמים להפסיד דברים ולהפסיד "עשה" כדי למנוע מאיזה יחידים ליפול באיסור חמור, ועל אחת כמה וכמה ברור שכל מיני עניני גדרים שודאי בסה"כ לאלה שהם מ'הנחשלים אחריך' כאלה שהם יותר פשוטים וירודים להם זה ודאי מונע תקלות וכישלונות, ובזכות אותם טובים שהתחילו בזה זה יוצר מיגרר גריר גם לאלה שהם לא טובים, ולהכיר ולייקר את אלה שעומדים בראש המערכות שבעצם מונעים המון כישלונות, וגם אם ריבוי הגדרים האלה ימנע רק מאיזה יחידים ליפול לבאר שחת- זה עצמו סיבה גדולה ותועלת עצומה לכלל הציבור שצריך להטות ולקבל את עצמו את העול הזה כדי למנוע מיחידים שיפלו, זה בענין הזה.

היה עוד איזשהו ענין, ואולי באמת יש מקום קצת להרחיב בענין הזה ולראות את זה מאיזשהו מבט שנראה איך באמת מתמודדים עם זה. הורים שואלים: איך מתמודדים כשהילד לפעמים מידי מישתולל, הילד לא מתמיד, הילד חלש בכישרון, רואים שהוא לא מצליח כל כך בלימודים, לא קולט ולא מצליח כ"כ במבחנים, ובכל הגילאים יש את השאלות האלה וזה יוצר צער ואכזבה להורים, כשהוא קטן זה בבעיות קטנות, כשהוא יותר גדול זה כבר בדברים יותר מהותיים, עד פעמים של מקרים קיצוניים של ילד נושר רח"ל, איך מתמודדים עם כאלו דברים? זה נושא שמאוד מטריד הרבה הורים.

נדבר בענין הזה איזשהם דברים שאולי לא רגילות למידרשינהו בפירקא בפרהסיה ובמקהלות רבים, והסיבה שלא רגילים לדבר על זה ברבים, זה כדי שלא יטעו לשייך את הדברים האלה גם למקומות שלא שייך, ושלא יפטרו עצמם מעול מצות חינוך בעיקבות הדברים, זה דברים שראוי לאומרם רק ליחידים, והחכמים מבינים את זה מדעתם, אבל כמדומה שלדבר כאן זה כמו לדבר ליחידים, וראוי פעם לדעת את עיקרי הדברים.

בוא נשאל שאלה: האם באמת כל ילד יכול להיות כל מה שאנחנו רוצים ממנו, האם ילד זה באמת איזשהו נייר חלק שאפשר להדפיס עליו את כל אשר נרצה?

הרי אנו רואים ויודעים שאפילו הרבה מגדולי ישראל לא צלחה דרכם בחינוך ילדיהם, ולאו דוקא כאלה שילדיהם יצאו לתרבות רעה רח"ל, שגם זה קרה, אבל ראינו גם אצל הרבה גם מגדולי ישראל שלא הצליחו עם כל הילדים בכל מיני ענינים, וחלקם יצאו פשוטים, לבריסקר רב אחד מהילדים שלו היה עסקן, הוא היה ערליכער איד וירא שמים אבל הוא היה עסקן, למה הבריסקר רב לא הצליח גם ממנו לעשות ראש ישיבה כמו משאר הילדים שלו, האם זה כישלון חינוכי, וכי הוא לא ידע לחנך, הרי הבריסקר רב השקיע בחינוך ברמה שאי אפשר לתאר, אז האם הפשט שהוא לא חינך מספיק, או שהפשט שלא כל ילד אמור לצאת ראש ישיבה.

אנחנו צריכים לדעת שתי דברים מאוד עקרוניים, אנחנו צריכים לדעת דבר ראשון! שלא כל ילד יכול לצאת מה שאנחנו חושבים שאולי הוא יכול לצאת, זה דבר אחד שאנחנו צריכים לדעת, ותיכף נראה בזה הרבה דברים שכתובים מפורש בחז"ל, דברים נוראים בענין. וגם אנחנו צריכים לדעת דבר שני! שאין לנו בחירה על הבחירה של הילדים שלנו, גם בדברים שפעמים שהילד בחר בחירה לא טובה אנחנו לא בעלי בתים על הבחירה שלו, אנחנו עושים את מה שביכולתינו אבל אנחנו מוגבלים.

בוא נראה כמה דברים מפורשים שיש בחז"ל יש גמ' בברכות (י,א) חזקיה המלך לא עסק בפריה ורביה, כי חשש שיצאו ממנו בנים לא טובים, וישעיה הנביא בא אליו ונתנבא בשבילו, וז"ל הגמ' שם: "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (מלכים ב' כ, א) וגו', מאי כי מת אתה ולא תחיה? מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. אמר ליה, מאי כולי האי? אמר ליה, משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה, משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. אמר ליה, בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד. אמר ליה, השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו" - אולי הזכות של שתינו תועיל. וחזקיה התחתן עם בת של ישעיהו הנביא, אבל זה לא עזר, ויצא מנשה כמו שחזקיה ידע מראש ברוח הקודש.

ולא נחשוב שחזקיה לא ניסה להשקיע בחינוך במנשה. יש גמ' בסנהדרין (קא,א) "תנו רבנן כשחלה ר' אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו... נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין. אמר להם, סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין. אמר לו, עקיבא, זו מנין לך? אמר, מקרא אני דורש, "בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (מלכים ב' כא, א-ב), וכתיב "גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה" (משלי כה, א), וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה?! אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב" - הוא לא הצליח איתו, כמה שהוא ניסה לחנך את בנו מנשה הוא לא הצליח, ורק היסורים הצליחו.

עוד כתוב על מנשה בירושלמי בסנהדרין פרק חלק (נא,ב): "אמר רב לוי מולא של נחושת עשו לו ונתנו אותו בתוכו, והיו מסיקין תחתיו, כיון שראה צרתו צרה לא הניח עבודה זרה שבעולם שלא הזכירה, כיון שלא הועיל לו כלום, אמר זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ; כִּי אֵ-ל רַחוּם ה' אֱלֹקֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם" (דברים ד, ל-לא), הרי אני קורא אותו". אבל הוא עושה תנאים: "אם עונה אותי מוטב ואם לאו כל אנפי שוין, והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה, והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה, ריבונו של עולם אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה?! אמר להם, אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה הקב"ה? חתר לו חתירה מתחת כיסא הכבוד שלו ושמע תחינתו, הדא הוא דכתיב "וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ" (דברי הימים ב' לג, יג). עכ"פ בסוף התברר שעוד יצא משהו מהחינוך שחזקיה חינך את בנו מנשה, שבסוף בזמן הייסורים הוא נזכר במה שאבא שלו לימד אותו.

וכן מצינו בעשיו שעוד בהיות במעי אמו הוא היה מפרכס לצאת לעבוד עבודה זרה. וכן באברהם אבינו עם הגר "הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן... וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם" (בראשית טז, יא-יב), בן של אברהם אבינו, רואים שיש מציאות של 'זורו רשעים מרחם'.

יש מדרש (מדרש איכה): "וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי" (איכה ג, טז), מעשה בבנו של רבי חנניה בן תרדיון שנתחבר ללסטים וגילה את רזן, והרגוהו, ומילאו פיו עפר וצרורות. לאחר שלשה ימים נתנוהו בכליבא, ובקשו לקלס עליו מפני כבוד אביו, ולא הניחן. אמר להם, הניחו לו ואני אומר על בני, פתח ואמר "וְלֹא שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַמְּדַי לֹא הִטִּיתִי אָזְנִי; כִּמְעַט הָיִיתִי בְכָל רָע בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה" (משלי ה, יג-יד). ואמו קראת עליו "כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ" (משלי יז, כה). אחותו קראת עליו "עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ" (משלי כ, יז). אחרי זה הם החליטו לעשות לו איזה הספד לכבוד אביו, ולא הניחן רבי חנניה, אמר להם שלא צריך להספיד אותו, אז היה לרבי חנניה בן תרדיון בן שיצא לתרבות רעה, הוא לא בחר בטוב!

יש בגמ' בשבת (קנו,א) סוגיא שלימה אם יש מזל לישראל או אין מזל לישראל, מזל יום, ומזל שעה, יש שם שתלוי במזל, מי יהיה גבר רגזן, מי יהיה גבר עתיר וזנאי [-מפרש רש"י: נואף], מי יהיה גבר חכים ונהיר, מי יהיה גבר גומל חסדים, מי יהיה גבר חזרן במצוות [-מפרש רש"י: מחזר אחר מצוות], מי יהיה גבר סביל מרעין [-סובל חולי], מי יהיה גבר צדקן במצוות, מי יהיה גבר קדישא רבא יתקרי [-פרוש וקדוש], כתוב שם אריכות גדולה של דברים שהם קשורים לעוד לפני הלידה, כך כתוב בגמ'.

יצא להכיר איזה יהודי שזכה שכל בניו ראשי ישיבות חוץ מבן אחד שהוא בעל-בית, אמנם בעל-הבית יקר אבל "בעל-בית", מה היו אומרים על אותו יהודי לולי היה לו את הבן הזה? איזה מחנך גדול הוא זה, כל בניו ראשי ישיבות! ומה עכשיו כשבן אחד יצא בעל-בית, וכי הוא לא מחנך גדול?! אותו בן אמר, אני זכיתי למה שאף אחד מהאחים שלי לא זכה, אני כל האחים שלי ראשי ישיבות, אף אחד מהאחים שלי לא יכול להגיד שכל האחים שלו ראשי ישיבות, כך אמר אותו בן, יהודי יקר אבל הוא לא הגיע לזה.

הרב אברמסקי היה לו ידידות עם רבי אל'ה לאפייאן מזמן ששניהם היו באנגליה, פעם אחת הוא פרץ בבכי בפני רבי אל'ה, רבי אל'ה שואל אותו, אמאי קא בכי מר? והוא אמר לו, על זה שחלק מילדיו יצאו לתרבות רעה. רבי אל'ה אמר לו, אני הרי יגיע למעלה מסתמא לפניך, שהרי אני יותר מבוגר ממך, וכשאתה תגיע אל תשכח לקרוא לי, ואני אעיד עליך שאתה עשית מה שאתה יכול לעשות בעניני חינוך, אתה עשית את כל מה שיכולת לעשות ממילא אין שום תביעה עליך, כך רבי אל'ה אמר לו.

ב"ספר חסידים" (אות רד-רה) מובא, שהיו כאלה שהמירו דת מפני שאבותיהם עסקו בהשבעות ובמעשה שדים, וניתן רשות להטעותו/ שבראם/. בגלל שאבא שלו עסק בהשבעות לכן הבן המיר דת, והבן לא אשם בזה, ככה נגזר, נגזר על אבא שלו שיקבל כזה עונש.

המציאות היא שהרבה פעמים, אם הילד הזה לא היה ילד שלנו אלא ילד אחר, אחיין שלנו או תלמיד, אז רבו או דודו מרגיש שהילד הזה יכול להגיע עד כאן ולא יותר והוא מבין את זה, וכן ר"מ מבין שלא כל בחור יכול להיות הכי טוב, הוא קולט דרגה של כל אחד מהתלמידים. אבל על הילדים שלנו אנחנו לא מסכימים לזה, אף פעם אנחנו לא מסכימים לחשוב שיש מצבים שהם לא תלויים בחינוך שלנו, לנו נראה שכאילו בגלל שאנו אבות לכך אנחנו כל יכול, ואנחנו יכולים כל דבר לקבוע מה יהיה עם הילד שלנו, בזמן שאנחנו עצמנו הרבה פעמים על אחיין או על תלמיד אנחנו מבינים שהוא כזה וזה דרגתו.

ויש בזה דברים מעניינים מאוד, פעמים שורש הענין במקרים של כאלה שיצאו לתרבות רעה, לפעמים זה גם שייך לענין גילגולים, החפץ חיים אמר לרבי אלחנן שהקנטוניסטים, שאיזה ים של דמעות וסבל מה שהיה עליהם, הם גילגול של עובדי הבעל מבית ראשון, כך החפץ חיים אמר.

 בוא נשאל שאלה: אבל איזה תיקון יצא מזה, הרי הם באו לתקן את העבודה זרה שהם עבדו את הבעל בבית ראשון כך אמר החפץ חיים, א"כ איזה תיקון יצא מזה במה שקרה איתם, והרי רובם שכחו עניני יהדות לגמרי?

כמדומה שההבנה בזה היא כזאת! פעמים שיהודי שהיה בעל עבירה בגילגול קודם, הוא יורד עוד פעם בגילגול והוא צריך להגיע לאותה נקודה שבה הוא סיים בגילגול הקודם ושמה לתקן משהו, ופעמים שגזרה חכמתו יתברך שאחד כזה יוולד להורים חרדיים, אבל הוא הרי צריך לתקן משהו איך שהוא סיים בגילגול הקודם, והקב"ה דואג שבאיזשהו שלב יזמין לו איזשהו צורות שבהם הוא יצא לתרבות רעה, כדי שהוא יעמוד באותה נקודה שהוא עמד בגילגול הקודם, ואחרי שהוא יגיע לאותה נקודה שהוא עמד בסוף הגילגול הקודם, התיקון שלו הוא על איזה פרט מן הפרטים שהוא צריך לתקן. כמדומה שאין הסבר אחר להבין את הענין של תינוקות שנשבו בין אצל חילונים, או בין אצל כאלה שרחוקים מהשקפת התורה, או אפילו אצל כאלה שהם לא מספיק יראי שמים והם קלטערס, חייב להיות שלקב"ה יש איזה מטרה לשים אותם במצב מסויים, ועל עצם המצב הזה אין טענות עליהם, אלא הם באו למטרה לאיזה פרטים במצב הקיים, וכל מה שנדרש מהם בגילגול הנוכחי זה אותו פרט, וזה כל התיקון שלו בגילגול הזה. אותו קנטוניסט פעמים שהתיקון שלו היה עד השלב, דהיינו הנסיונות שהיו לו ושהוא עמד בפירפורים ובנסיונות הנוראים שהיו לו עד שהוא יצא לתרבות רעה, ופעמים שהתכלית שלו היתה שגם אחרי שהוא יצא לתרבות רעה עוד נשאר לו איזשהו נקודה שאותה הוא כן שמר, ובשביל הנקודה הזאת הוא הגיע לעולם.

יצא להכיר איזשהו מקרה, היה זוג יהודי מרוסיה שממש לא שמרו תורה ומצוות, ולא היו להם ילדים, והבעל מת, ובאמצע הלוויה אשתו אמרה שהיא חייבת להספיד אותו משהו, אמרו לה, אין דרך, אבל היא לא וויתרה היא רוצה להגיד כמה מילים, ואשתו אמרה בלוויה שלו, תדעו לכם שבעלי ילך ישר לגן עדן ולעולם הבא, אנחנו היינו ברוסיה במקום שלא היה מקוה, ותקופה ארוכה מחמת זה הוא לא חי איתי, עד שאחרי איזה שנים שכבר עברנו למקום שהיה מקוה כבר חדל להיות לי אורח כנשים ובגלל זה אין לנו ילדים, לכן הוא ילך מיד לגן עדן! כך היא אמרה. והנה אותו זוג רוסי, הם היו תינוקות שנשבו והם לא קיימו תורה ומצוות, ובענין הזה נשאר לו כזה סוג מסירות נפש, וכמדומה שלא נפלאת ולא רחוקה להגיד שלמטרה הזאת הוא הגיע לעולם, ובפרישה שלו מהאיסור הזה הוא תיקן איזה משהו, אולי בגילגול הקודם הוא נכשל בענין הזה, והוא בא לעולם כדי לתקן את הדבר הזה.

ראיתי בתולדות הבריסקר רב, שהיה פעם באחד הנסיעות שלו לשוויץ, שהגיעו שם איזשהו זוג ששמעו שהגיע רב גדול מארץ ישראל והם רצו לדבר איתו, וכפי שכתוב שם הם לא היו נראים בכלל מהחרדים לדבר ה', וכמדומה שהם היו אפי' בלי כיפה, והם באו לשאול את הרב הגדול מארץ ישראל כל מיני שאלות, אחרי שהם יצאו הבריסקר רב אמר למי שהיה לידו באירוניה; אנחנו בטוחים שהיראת שמים נמצאת אצלינו, אנחנו לא יודעים איפה נמצאת היראת שמים, הוא התפעל מהירא"ש של כאלה שנמצאים בכזה מקום של ריחוק ועדיין יש דברים שהם אדוקים בהם בכזה ירא"ש, והוא אחז שבדרגה הכללית שלהם הם כעין אנוסים, אבל הנקודות שכן קיימות בהם זה מראה על דרגת יראת שמים גדולה, כך הבריסקרב אמר שם.

היום סיפר לי איזשהו אברך בוגר הישיבה, שהוא יש לו איזשהו שיעור לבעלי בתים צרפתיים, והוא סיפר על מעשה שהיה בשנה האחרונה, שאיזשהו משפחה מצרפת עשתה עליה לארץ ישראל, והרבה נוהגים שמה שכשעולים לאר"י מעלים גם קברי אבות, כדי שיהיה קבר כאן וגם ביארצייט של הסבים יוכלו לעשות עליה לקבר, והיהודי הזה שסיפר לו את המעשה הזה חמיו נפטר לפני 18 שנה, וכשפינו את הקבר שלו כדי להעלותו לאר"י, אמר לו נציג החברה קדישא שמעולם הוא לא ראה כזה דבר, הגופה היתה שלימה ממש, ואומר אותו יהודי שחמיו היה בקושי מסורתי, והגופה שלו היתה שלימה! ואמר שם נציג החברה קדישא, שכבר הרבה שנים שהוא מפנה קברים, ובכל המקרים לא היה מקרה כזה של גופה שלימה אחרי 18 שנה. שאל אותו הרב [ומעניין שהוא שאל עוד רב והוא גם אמר לו שזה כך]: תגיד לי האם היה איזה משהו שחמיך היה נזהר בזה, האם היה איזה מצוה או משהו מיוחד שהיה נזהר מזה? והוא היפך והיפך עד שהוא נזכר באיזשהו דבר שחמיו היה מאוד מיוחד בזה, הוא אומר, שהוא לא סבל לדבר רע על השני, אם הוא רק היה שומע שמדברים רע על בני אדם הוא היה עוזב את השטח, הוא לא היה מסוגל לשמוע רע על אחרים, הוא מעולם לא דיבר רע על אחרים, והוא מעולם לא היה מסוגל לשמוע דבר רע על אחרים, ושני רבנים חשובים אמרו שיכול להיות שבשביל זה הוא זכה, המציאות הכללית שלו היתה כעין אונס בתוך המציאות של החיים שלו, והוא כנראה בא לעולם לענין הזה, ומה שהוא בא לעולם הזה זה עמד לו כל כך לזכות עד שגם אחרי 18 שנה הגוף שלו נקי ומתוקן לגמרי.

אנחנו צריכים לדעת שהמציאות היא שלא כל ילד יכול להיות באופן מושלם בכל פרט ופרט, חלק מהילדים לפי אופיים ותכונותיהם לא הכל הם יכולים, וגם הם אנוסים, וודאי להורים אין מה לעשות. וחלק מהילדים יכולים אבל הם בוחרים ברע ויש עליהם באמת טענה, אבל כפי שאמרנו להורים אין בחירה על הבחירה של הילדים.

האברכים שיושבים כאן הם באמת בני עליה ומצוינים מאוד, והם סבורים שמה שהם הגיעו לדרגה שלהם זה הכל בבחירה כי הם בחרו בטוב, לכן הם רוצים שגם הילדים שלהם יבחרו בטוב כמותם, אבל הם לא יודעים ולא מבינים שגם הם עצמם זה לא רק בחירה טובה שהיתה להם, אלא יש להם והיה להם נתוני פתיחה מצוינים, יש כאלה שמינקותם יש להם נטיה לקחת את החיים ברצינות ונטיה להשקיע בחיים, יש כאלה שיש להם נטיה להבנה ולתפיסה בלימוד, ויש כאלה שיש להם נטיה לפרומקייט כמו שראינו בגמ' "גבר צדקן".

ולא מליבי בדיתי את הדברים, ה"מסילת ישרים" בפרק כ"ב כשהוא מדבר על ענוה, מה הסיבות שיגרמו לבן אדם להיות עניו, אז מעבר למה שהוא מספר כמה חסרונות יש לנו, הוא כותב: "כי הנה מי שהוא בעל שכל שידע יותר מהאחרים, אינו עושה אלא שבחוק טבעו לעשות, כעוף שמגביה לעוף לפי שטיבעו בכך, השור מושך בכחו לפי שחוקו הוא כן, מי שהוא חכם הוא לפי שטבעו מביאו לזה, ואילו אותו שעכשיו אינו חכם כמוהו היה לו שכל טבעי כמוהו היה מתחכם כמו שנתחכם הוא, אם כן אין כאן להתנשא ולהתגאות, אלא אם יש בו חכמה רבה הוא מחויב ללמדה למי שצריך אליה, וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב-ח) אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת", ע"כ. כתוב כאן ב"מסילת ישרים" שיש כאלה שנולדים חכמים, א"כ מה אתה מתגאה, הרי אתה נולדת חכם ועם הכישרון?!

אמנם ודאי שעדיין יש מה לבחור, והבחירה היא ודאי מועילה הרבה, וההשקעה בחינוך מועילה הרבה, אבל אנחנו צריכים לדעת את הענין הזה שלא כולם שוים! התפקיד שלנו ההורים זה באמת להגיש לילד את הבחירה בצורה הכי טובה שרק שייך, מה שרק שייך מבחינתינו להגיש לו בחירה טובה ולחנך אותו, אבל אנחנו לא יכולים להיות ערבים על התוצאות.

גם בני עלי לא התנהגו כהוגן בבית המקדש באכילת קדשים, והם נענשו לדורות "וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" (שמואל א' ב, לג). גם בני שמואל לא הלכו בדרכיו. על בני משה רבינו גם לא שמענו שהם היו גדולים, בני אהרון הכהן היו גדולים מאוד אבל על בני משה רבינו לא שמענו עליהם, וגם נכדו עבד בפסל מיכה.

הורים מרגישים שאם משהו לא מצליח זה לראיה טעיתי בחינוך, בודקים לפי התוצאות, אבל האמת שזה לא נכון, מי אמר לך שטעית, תוצאות לא מוכיחות על טעויות, יש להורים הרגשה שאם התוצאות לא משביעות רצון זה לאות שנכשלתי. הרעיון הזה לבדוק דברים כל הזמן לפי התוצאות, ואלה שאוחזים שצורת החינוך דתוכיח האם אני מחנך נכון או לא זה לפי התוצאות- זה גורם המון טעויות! כי מי שבטוח שמה שקובע את צורת החינוך זה תוצאות זה גורם שהוא מחנך מתוך לחץ והוא לא מחנך ברוגע כי הוא חייב להשיג את התוצאות. והרבה פעמים אותם הורים מתוך שהם מרגישים כאילו הכל תלוי בידם וכאילו הם המחנכים והכל תלוי בהם, זה גורם להם גם פחות לפרגן לילד כשהוא טוב, שהרי לילד אין אופציה אחרת, כי הרי האישיות של הבן נקבעת לפי איך אני אחנך אותו, ורק אם אני אחנך אותו לטוב הוא יהיה טוב, ממילא אין לי שום סיבה לפרגן לו כי הרי אני בעל הבית על החינוך שלו, וגם כשהוא רע זה כנראה באשמתי שלא חינכתי אותו מספיק, וכאילו הילד הוא בכלל לא מאן דאמר, ממילא אין לו שמחה בהצלחת בנו לעודד אותו ולפרגן לו כי הכל תלוי במה שהוא יחנך, והוא רק כועס עליו כשהוא לא טוב כי זה חלק מהחינוך לכעוס עליו כשהוא לא טוב, הוא בעצם מייחס לעצמו את הכל, הוא הבעל הבית על הבן שלו, על הטוב של הבן שלו, ועל הרע של הבן שלו, אין לו סיבה לפרגן לבן כי זה הכל החינוך שלו, וגם אם הילד רע זה בעצם הוא אשם כי הוא לא חינך אותו מספיק, עד כדי שגם כשהוא כועס על הבן שלו זה בתור חלק מהחינוך, והוא מייחס את זה לעצמו ולחינוך שלו, ונותן את כל ציון החינוך לפי התוצאות שתיקרנה בשטח. וכפי שדיברנו זה גורם שהתוצאות תהיינה קשות, כי הוא מחנך כל הזמן חינוך מסיבי ואינטיסבי בחריצות יתירה כדי לא להשאיר שתי אפשרוית ושבודאי תהיינה תוצאות טובות, וכמובן שזה מרחיק את ההצלחה, ואם הוא רואה שהתוצאות לא לגמרי משביעות רצון וקצת מאכזבות הוא מגביר לחץ ואז נהיה עוד יותר קשה, וכשהילד מתנהג טוב אין מה להחמיא לו, כי אין בבן אלא מה שהאב הכניס בו, והטובה והרעה לא מן הבן הוא אלא מן האב, והבן הוא כחומר ביד היוצר, ואין סיבה לא למחמאה ולא לכעס כי אם בתור חלק מהחינוך. וכל זה לא נכון! אלא כל ילד יש לו את האופי שלו ואת הבחירה שלו, וגם בני צדיקים גמורים יש להם שכר כי יש להם בחירה.

ואותם שסבורים שהם בעלי בתים על הילדים יש להם עוד איזשהו "תאוריה", כאילו לילד אין איזשהו נטיה טבעית ואין לו איזשהו אופי אישי, וממילא בכל צורת חינוכם הם בכלל לא חושבים על דרכו של הילד כי הכל תלוי בבעלות ובחינוך שלהם, והם סבורים שכל ילד הוא איזשהו פרווה לגמרי והכל תלוי בחינוך שלהם, וממילא הם מחנכים את הילד לא לפי טבעו, והילד ממילא לא אוהב את החינוך הזה כי זה לא מה שהוא, וזה חלק מהסיבות לכישלון, וכל זה מגיע מחמת שהם מייחסים את כל ענייני החינוך להם עצמם כאילו הכל תלוי מה יעשו ומה יפעלו.

עוד נקודה יש בזה! הרבה פעמים האבא רוצה שלבן שלו יהיה יותר התעניינות בלימוד ושיהיה לו יותר איכפתיות בלימוד, והוא מעורר אותו ודורש ממנו: למה לא איכפת לך הלימוד?! ואנו תמהים ושואלים את אותו אבא: אולי הבן שלך עוד לא בשל לזה, הוא תינוק, והוא עוד לא הגיע לדרגה הזאת שהלימוד יהיה איכפת לו? והאבא עונה: רוב בני גילו הם כן ככה, הם בצורה טובה, וגם ב"תלמוד תורה" דורשים את זה מחמת הרוב והמצוי. אבל אנחנו צריכים לדעת שהמצב אצל ילדים לא עובד עם סטיסטיקה, לילד הפרטי הזה לא יעזור לו הרוב או הסטיסטיקה אם הוא לא כזה זה לא יעזור לו כלום, הסטיסטיקה לא תיצור לו את מה שלא קיים בו כרגע.

או פעמים שהילד לא יודע להגיד אני לא מבין, הוא בא ללמוד כאילו הכל בסדר, והאבא רואה שהילד לא יודע והאבא מתאכזב, למה אתה לא אומר לי שאתה לא מבין?! למה אתה לא אומר לי שאתה לא יודע את החומר?! והאבא מרגיש שהבן לא משנה לו אם הוא מבין או לא מבין, רק המשחקים מעניינים אותו, ואין לו שום רצון ורדיפה לא ללימוד ולא לתפילה, והאבא מנסה לסדר את זה ולא הולך לו. ובריבוי המקרים הסיבה שהבן הוא ככה כי הוא פשוט עוד לא בשל לזה, זה עדיין לא מדבר אליו, הוא עדיין לא בר-הכי, ואם אנחנו לא נתייחס אליו כל הזמן לפי התוצאות, אלא אנחנו נפעל בחינוך ב'חנוך לנער על פי דרכו', ואנחנו נתייחס אליו כאילו הוא היה בגיל יותר צעיר, והרי אם הוא היה בגיל יותר צעיר זה היה מובן שהוא ככה, אם הוא היה שנתיים מתחת לגילו היינו מקבלים את המצב שלו, בא נתייחס כאילו הוא שנתיים פחות מהגיל שלו, היכולות הם לא אותו דבר של כל הילדים, אי אפשר לקחת ראיה מרוב בני גילו, יש הפרשים, וגם יש מקדימים, ויש מאחרים, ויש ממוצעים, כלפי אלו שמאחרים בבגרות בבשלות ובאחריות אין שום משמעות מה שאחרים עושים ויכולים, כי הוא שייך למיעוט, והוא לא חריג בזה שהוא במיעוט אלא גם בנורמה יש מיעוט שעדיין לא הגיעו.

בא האבא ואומר: אבל אני מספק רוצה להתנהג איתו כאילו הוא מהרוב? ראוי לדעת, אם הילד הזה היה מהרוב לא היה צריך להילחם איתו על זה כל כך, אתה האבא רואה שבנושאים אחרים שהוא כן שייך אליהם זה עובד חלק, אם צריך מלחמה מתמדת זה יהיה לך לאות שהוא עדיין לא הגיע לזה.

זאת ועוד אחרת! שפעמים ילד כן מתאמץ לעשות כרוב בני גילו למרות שזה מאוד קשה לו כי הוא לא בשל עדיין, והוא בעצם כל הזמן מתאמץ עם עצמו, אבל לוּ היינו ממתיקים לו והיינו משבחים אותו זה היה מעודד אותו לעשות עוד ועוד, כי על ידי זה שנעודד אותו אנחנו נמתיק לו את המרירות, וכמאה"כ 'המתקת למו מרירות מים', נמתיק לו את המרירות שיש לו במים של תורה. אולם ההורים שוכחים לפרגן כי הוא בסך הכל על דרך הרגיל, אבל לילד הזה זה קשה והוא מתאמץ, ואם תעריך אותו זה יתן לו יותר כח, כי למעשה הוא עושה יותר מהמוטל עליו כי זה קשה לו, ועידוד תמיד נותן כח ליותר, וגם עידוד מוריד את ההרגשה המרה מה שקשה לו.

אנחנו צריכים לדעת! דבר שהילד בשל וראוי לזה זה נוסע טבעי, אם זה הולך קשה סימן שהוא לא בשל עדיין, וזה לא יעזור לנו שום דבר ללחוץ, ע"כ ראוי להתייחס לכזה ילד כאילו הוא צעיר מגילו, הן בענייני תפילה, הן בלימוד, ולפעמים גם בתיקשורת החברתית הוא לא קולט, להסביר לו את זה בשפה נעימה, לא בצורה של ביקורת, ולאט לאט הוא יקלוט.

רבי מיכל יהודה כותב בצוואה שלו בסוף, שחינוך הילדים יהיה מתוך שמחה, ילד שמקבל מידי הרבה הערות וביקורת אין שמחה בחינוך שלו, והמציאות היא, שהרבה פעמים הורים לא מצליחים ללמוד עם הילדים שלהם, והם לוקחים אברך מורה פרטי שילמד עם הילדים שלהם, והמורה הפרטי קולט בדיוק את המצב של הילד והוא מסתדר איתו, הוא קולט איזה נקודה אפשר להשיג אצלו בקל ואיזה נקודה עדיין 'עד יגדל שלה בני' והילד עוד לא אוחז בזה, וזהו אף שהאבא לא קלט את זה, כי האבא כיון שזה בן שלו הוא חושב שהכל בידו, והמורה הפרטי קולט ומבין את ה'חנוך לנער על פי דרכו', גם אנחנו ההורים צריכים לקלוט ולדעת את זה.

רק אולי עוד גמ' אחת שזה פלא והפלא אבל כך כתוב בגמ', יש גמ' בפר' השוכר את הפועלים (ב"מ פה,א): איקלע רבי לאתריה דרבי אלעזר ברבי שמעון. אמר להם: יש לו בן לאותו צדיק? אמרו לו: יש לו בן, וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמנה. אתייה אסמכיה ברבי [-הוא נתן לו תעודת "רבי", שיהיו קוראים אותו "רבי", אומר רש"י "כדי שיתקנא וישים ליבו על תלמוד תורה"]. ואשלמיה לרבי שמעון בן איסי בן לקוניא אחות דאמיה [-הוא מסרו לרבי שמעון ללמדו תורה]. כל יומא הוה אמר לקרייתי אנא איזיל [-הבחור הזה אמר כל יום, לעירי אני חפץ לילך, אני רוצה לחזור לפריקת עול ולתאוות שלי]. אמר ליה: חכים עבדו יתך [-עושים אותך חכם ורב גדול]. וגולתא דדהבא פרסו עלך, ורבי קרו לך, ואת אמרת לקרייתי אנא איזיל?! [עד שהגיע זמן-] אמר ליה: מומי עזובה דא [מפרש רש"י: "בשבועה הנחתי זאת ולא אשאל עוד לילך], עכ"ד הגמ' שם. זה צורת חינוך איך מגדלים פירחח בעל תאווה של גילוי עריות, נותנים לו סמיכה לרבנות, וכל הזמן אומרים לו, אתה יודע איזה גלימה, את הגלימה של ה'ראשון לציון' ילבישו לך! חכים עבדו יתך.

עוד סיפור יש שם בגמ': "איקלע רבי לאתריה דר' טרפון, אמר להו: יש לו בן לאותו צדיק, שהיה מקפח את בניו? אמרו: לו בן אין לו בן בת יש לו וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמונה. אתיוהו לקמיה, אמר ליה: אי הדרת בך יהיבנא לך ברתאי, הדר ביה", ע"כ. זה מה שרבי מציע, לא דיבר לא במריבה ולא בכח אלא ברוגע.

ראיתי ב"תולדות החפץ חיים", היה לח"ח גם כן נכדים ונכדות שלא הלכו בדרכי הסבא שלהם, יום אחד איזה נכדה נכנסת לסבא ואומרת לו; סבא, אתה בחושך, תצא לעולם המתקדם, יש הרבה אור והשכלה בעולם, מה אתה יושב כאן?! תשמעו מה שהקדוש "חפץ חיים" ענה לנכדתו, הוא אמר לה; את יודעת נכדתי היקרה, העולם התקדם, העולם מאוד מאוד מתקדם, עושים פצצות משוכללות- עוד יגיעו לפצצות שיכולות להחריב עולם, גם מייצרים אווירונים- עוד יגיעו לירח, אבל אצלינו מייצרים בני אדם! לא פצצות ולא חלליות. כך אמר לה הח"ח, הוא לא כעס עליה ולא ענה לה בתקיפות, רק ענה בנחת ותיקשר איתה רגיל על אף הצער שהיה לו, והרי וכי לא היה לו צער לח"ח שככה הנכדה שלו?! אבל זה לא גרם לו לא לתקשר נורמלי.

עוד יום אחד, ראיתי ב"תולדות החפץ חיים", שנכנסה נכדה שלו [-נינתו], שאביה היה לו בית חרושת לבדים, והיא נכנסה עם בגד קצר שהיסב מורת רוח לחפץ חיים, הוא פונה לאביה ואומר; תמיהני עליך, בית חרושת שלם של בדים יש לך ואתה מקמץ בחתיכת בד לביתך?! זה כל מה שהח"ח אמר, לא כעס ולא צעק, רק אמר בדרכי נועם, רואים שגדולי ישראל הבינו שהם עושים את שלהם, וגם במקרים כאלה הם לא חיו כל הזמן בכעס ובאכזבות ובהאשמות עצמיות.

בצורה הזאת נזכה לסייעתא דשמיא! ושכולם יזכו שנהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה!