חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

שו"ת חינוך 18

היה כאן כמה שאלות, היה שאלה: איך משרישים לילד בכור בגיל 4 שלא הכל שלו, ושלא כל דבר שהוא נותן לאחרים זה נחשב שהוא מוותר?

התשובה היא ברורה מאוד: המהלך הוא לא לערוך מסע הסברה לילד הבכור שלא הכל שלו, לא הנושא כעת לדון איתו דיונים השקפתיים אידיאולוגים בענין, אלא הכל תלוי בעקביות של ההורים, אם ההורים יהיו ברורים ועקביים לתת לכל ילד את מה שמגיע לו, זה מה שיגרום גם לבכור לקלוט שלא הכל שלו, ואם הבכור צועק אבל זה שלי כשהוא לא צודק, לא צריך להתרגש ממנו אלא לתת לילד האחר כפי הראוי, ולאט לאט המציאות עצמה תגרום לבכור להרגיש שלא הכל שלו, והרי בגן הוא לא מרגיש שהכל שלו כי ההנהגה בגן שמחלקים שוה בשוה.

מה שעד היום היה מצב לא ככה שלכן ההורים שואלים את השאלה, כפי הנראה זה היה בגלל שההורים עצמם נשאבו לרעיון של הבכור שאם נותנים לקטן זה על חשבונו, או שצריך לבקש רשות מהגדול כדי לתת לקטן, או כעין התנצלות לגדול שנותנים לקטן, אבל אם ההורים הם במהלך ברור והם מבינים שבהחלט הבכור כבכורתו אבל גם הצעיר כצעירותו הכל על מקומו יבוא בשלום, זה תלוי רק בבטחון ובהנהגה העקבית של ההורים בענין לתת לכל ילד וילד די מחסורו אשר יחסר לו ושאין אחד חי על חשבון השני ושאין אחד חי מהשני, שהם צריכים לך ואתה צריך למי שאמר והיה העולם, זה ההנהגה של הורים עם הילדים שלהם.

דרך אגב, גם ראוי לדעת, זה גם היה נושא שהטריד הורים, ילדים בגיל קטן הם מאוד אנוכיים, כי באמת הצורה איך שילד קטן רגיל שכל כך מתעסקים סביבו זה באמת גורם לו לחשוב את האמת שכל העולם כולו כדאי הוא לו ושבשבילי נברא העולם, והוא בגיל קטן עדיין לא בדרגה לחשוב שיש עוד אנשים חוץ ממנו, כך זה הטבע הפשוט של כל ילד קטן, וככל שהוא הולך וגדל לאט לאט הוא קולט שיש עוד בני אדם ושהוא צריך להתמודד גם עם צרכים של בני אדם אחרים, וכך לאט לאט כשהוא נכנס למוסדות וככל שהוא יותר גדל והוא רואה שעוד ילדים מקבלים.

באמת אולי כבר פעם הזכרנו את זה, ילד חוזר מהגן או מהחיידר וכדו' והוא מביא איזה פקעל'ה שהוא קיבל מהחיידר או איזה פרס, והאחים והאחיות רוצים, הוא לא חייב לתת, וזה לא מן הראוי שהורים יעשו לו איזה כופין על הצדקה, אין כופין על הצדקה, זה מתן שכרה בצידה, וזה גם יותר מחומש כי כמעט כל מה שיקחו ממנו זה יותר מחומש, הוא לא חייב לתת את זה. לכן דבר ראשון לתת לו את ההרגשה שזה שלו ושהוא לא חייב, ושהילדים האחרים ידעו שכשלהם יהי' יום הולדת והם יקבלו פקעל'ה גם להם יהיה, זה טוב מאוד לשאר הילדים לקלוט שלא תמיד יש לכולם בשוה. הרעיון הזה שיש הורים שחושבים נדאג שתמיד תהיה חלוקה שוה לכולם, אולי הם לקחו את זה מרעיון הקומניזם שכולם בשוה, אולם הקב"ה לא ברא את העולם שכולם בשוה, יש עשירים ויש עניים, ויש זמנים מזמנים שונים, וכך הוא דרכו של עולם, וטוב שילד יתרגל מגיל של ילד שיש זמנים שלאחד יש ולשני אין.

אמנם אפשר לבקש מהגדול אם הוא מוכן ברוב טובו וחסדו לנדב משהו ולהעריך אותו מאוד על זה, אם הוא מוכן, בסדר, ואם לא, ידע הילד האחר שכשלו יהיה מסיבה גם לו יהיה, ולא להתבלבל ולא להיכנס ללחץ מהבכיות של הילד האחר למה לי אין, למה לך אין? כי הוא היה כעת אמא של שבת, וכשאתה תהיה אמא של שבת יהיה גם לך, זה דבר פשוט וברור.

עוד שאלה היתה כאן: האם אפשר להעיר לילדים על דברים שבאמת הם לא כהוגן בצורת ההנהגה, והאבא אומר שהוא עצמו לא תמיד בשלימות באותו ענין, הוא עצמו לא תמיד מתגבר בנושא שבו הוא כעת מעיר לילדו, הוא שואל האם באמת כל חינוך הילדים זה רק הדוגמא האישית, או שאפשר גם לדבר איתם גם על דברים שההורים באמת מאמינים שזה נכון לעשות את זה אפי' אם הם עצמם ההורים עדיין לא בשלימות הענין? זו היתה השאלה.

התשובה היא כך: אם הילד מרגיש שהאבא באמת איכפת לו בעצמו מהענין והוא נזהר מהענין, והוא לא עסוק רק בלהורות לבן שלו איך הוא יתנהג ואילו הוא עצמו מרשה לעצמו להתנהג אחרת, כי אם באמת המצב הוא שהילד מרגיש שהאבא עסוק בלחנך אותו ולא בלחנך את עצמו באותו נושא, על זה רגילים לומר שגם הילד כשיגדל הוא ידע לחנך ככה את הילדים שלו והוא עצמו ישאר לא בסדר, אבל אם הילד מרגיש שהאבא עצמו יש לו איכפתיות אישית מהענין, רק פעמים הוא נכשל, בזה אין שום בעיה חינוכית, זה אולי אפי' חלק מהחינוך שהילד ירגיש שגם אבא שלו הוא לא מלאך וגם לאבא שלו עלול לקרות תקלה, ואבא מכיר בזה שקרתה לו תקלה, והוא גם לא מנסה לחפות כי אי אפשר לרמות את הילדים, והאבא עצמו כעת מצטער שקרה לו תקלה, והוא יעשה תשובה, והוא גם מורה לבנו את הדרך הנכונה, והילד מרגיש שהאבא מאמין בדרך ומשתדל גם רק קורה תקלה, אז הוא רואה הנה האבא גם קורה לו תקלה והוא שב וחוזר לדרך הנכונה, זה נפלא מאוד, וזה גם חשוב מאוד שהאבא יהי' מודה על האמת, לא לנסות למרוח את הילדים, אי אפשר למרוח את הילדים או לטייח להם, הם קולטים אותנו בדיוק, והם יותר יעריכו ויותר יושרש אצלם הענינים כשהם ירגישו שאנחנו לא עושים 'שמא יחפה' על הכישלונות שלנו.

המציאות היא, מסתמא זה דברים מוכרים וידועים, יש בני אדם פשוטים יראים ושלימים, והם מרגישים את עצמם באמת נמוכים בדרגה שלהם, כי באמת הם לא זכו לישב באהלה של תורה וכדו', וכל עיקרם שבניהם יהיו יותר טובים מהם, והבן מרגיש שהאבא מרגיש שהוא לא זכה והאבא מיצר על כך, בכה"ג אפי' שהאבא רחוק מהדרך שהוא כעת מבקש מהבן שלו זה חלק ממה שמדרבן את הבן לדרך הנכונה והטובה.

גם בעניני העולם, אבא שהוא איזשהו שכיר פשוט ומקבל איזה משכורת חודשית קטנה קבועה, אבל הוא כל הזמן שואף והוא מסוג הבעלי בתים האלו שהוא שואף שהבן שלו יהיה עצמאי ויהיה איש עסקים ויעשה הרבה כסף, זה לא גורם לילד מה שהוא רואה שהאבא הוא סך הכל פועל פשוט או שכיר פשוט לא לרצות בסוף להיות בעל משרה חשובה, כי הוא רואה שהאבא עצמו מאוד מעריך ולואי הוא היה זוכה, אמנם הוא לא זכה לכך להיות רופא או עורך דין וכדו' אבל הוא מאוד שואף שהבן שלו יהיה כזה, זה לא גורם לילד לא לרצות להיות יותר מהאבא.

הבעיה היא, כשהילד מרגיש שהאבא עצמו לא איכפת לו הנושא והוא רק יודע להגיד את זה לילד שלו, אבל הילד לא מרגיש עד כמה באמת הדברים חשובים אצל האבא עצמו, אולם כשהדברים חשובים אצל האבא עצמו גם אם האבא לא בדרגה, בין בדברים רוחניים ובין בדברים לא רוחניים, הילד מרגיש את השאיפות של האבא וזה מזרז ומדרבן אותו לממש אותם.

היה עוד שאלה: יש היום איזה משחקים שזה צורה שהורגים חיילים וכדו', האם המשחקים האלה יש בהם בעיה או לא?

תשובה: אינני מכיר כל כך את טיבעם של המשחקים האלה, כי כפי שהבנתי הם מתחדשים כל הזמן בצורות יותר משוכללות. בעיקרון הכלל הוא כזה! כשאין בדמיון השוואה בין המשחק שבמשחק הוא הורג חיילים לבין הרגשה שהוא מתעסק כאילו עם משהו ממשי עם בן אדם באמת, שהוא יורה בו הורג אותו או חובל בו וכדו', אין בזה בעיה. אבל אם באמת המשחק הוא בצורה קרובה למוחשיות, ורואים שם באמת כעין דם ואש ותמרות עשן בצורה שמזכירה באמת אדם, זה באמת נורא ואיום סוג המשחקים האלה, וזה חינוך לאכזריות, וזה בודאי לא ראוי שיהיה לילדים כאלה משחקים. על כן הכל לפי הענין, אם זה בצורה שזה לא נרגש בכלל איזה 'גזירה שוה' בין המשחק לבין המציאות של בני אדם, אין בזה רע, ואם זה נרגש השוואה בין שני הדברים אז ודאי שחס ושלום שיהיה לילדים כאלה משחקים.

היה עוד שאלה: דיברנו פעם ששולחן שבת צריך להיות באוירה נעימה ושמחה, וששולחן שבת לא יהי' בצורה שזה כעת איזה זמן של חינוך, אבל עדיין איפה הגבול בין זה ששולחן שבת לא יהיה אוירה של חינוך ואוירה של דין לבין שיהיה בכל זאת איזשהו 'מערכת' בשולחן שבת ושזה לא יהיה בוקה ומבולקה ובלגן אחד גדול, איפה באמת הגבול?

דרך אגב לפני שנראה, השבוע בדיוק הזדמן לידי שראיתי ב"תומר דבורה" (פ"ב), הוא מתאר שם ששבתות וימים טובים זה זמן שכולו רחמים, וגם בהנהגה של בני אדם זה צריך להיות כולו רחמים, כי אז גם למעלה זה הנהגה של רחמים, ומי שמתנהג בשבתות וימים טובים בצורה לא של רחמים הוא מכחיש את כל ההנהגה, וזה עושה קיטרוגים גדולים, כך הוא כותב, וחביב מאוד לעיין ולראות שם בפרק השני.

אבל בוא נראה איך אנחנו יכולים לתרגם את זה למעשה ב'שולחן שבת' להיות יוצא ידי שניהם:

ילד שלא יושב בשולחן שבת כמו שמתאים שהוא יישב, לא כל צורה שהילד לא בדיוק יושב כעת בצורה מושלמת זה מקלקל והורס את השולחן שבת, פעמים עדיין יש כאן מהלך של שולחן שבת, לכן לא חייבים באמת על כל שינוי קטן כבר ללכת להעיר כל עוד זה לא יוצר פירוד והירוס מערכתי, וכל עוד שזה לא יוצר הרס מערכתי עדיין אפשר לקבל את זה באהבה וברצון ולא חייבים מיד להעיר, זה נקודה ראשונה.

ובאופן שהילד כן פרץ את הגבול לגמרי ויש כאן כעת בעיה מערכתית בכל הצורה של המערכת של שולחן שבת, אפשר כעת שצורת החינוך תהי' כעת לא בתור עסק חינוכי איך לחנך אותו להיות ילד טוב, אלא רק איך לפתור את הבעיה כרגע, זאת אומרת, פעמים שההורים רואים הנה עכשיו הגיע העת והשעה שאנחנו נחנך אותו באופן שזה גם ימנע בעיות בעתיד, לגעור בו ולהעניש אותו מעבר למה שנפקא מינה כרגע למעשה, ויש צורה שההורים כעת יתעסקו אפי' אם יצטרכו לצעוק רק כעין אולי נקרא לזה בת שמדריכה בקייטנת ילדים, יש קייטנה עם מדריכה, או ביביסיטר של ילדות, שלפעמים כשיש שם הפרעה לפעילויות וכדו' הם עסוקות רק לפתור כרגע את הבעיה, אבל הם לא עסוקות בלפתור בעיות חינוכיות, הם לא עסוקות בללמד אותם לקח, אלא הם עסוקות איך להשיב בחזרה את המערכת שיוכלו להמשיך את המשך הפעילות, וזה יהיה 'אבן הבוחן', זה נושא גם בטון של הצעקה, האם הצעקה היא רק אל תפריע תן לעסק להמשיך, או צעקה שצועקים כאילו על עבירה ופשיעה, אתה לא בסדר, גוערים בו על מעשה רע, יש צעקה של כעס ויש צעקה של סדרן שסך הכל עושה כאן סדר, אלא אם כן קרה איזה מקרה חריג במיוחד שחייבים אולי להגיב קצת יותר, אבל בכללות שצורת החינוך והמסגרת בשולחן שבת יהיה רק לדאוג לאירוע ולא להתעסק ולדאוג כרגע שהילד יהיה מחונך, לא לחפש כעת תוצאות חינוכיות מהמציאות מה שקרה כאן בשולחן שבת.

נגיד דוגמא, רוב ההורים כשיוצאים לטיול עם הילדים שלהם, גם אם יש איזה בעיות הם לא עסוקים כעת בלחנך אותם, אלא הם עסוקים רק לסדר את הענין כרגע, אמנם יש מיעוט שגם שם נכשלים, ויש סוג של הורים שגם בטיול הם עסוקים בלחנך וללמד את הילד שככה לא עושים, והם כעת עוזבים את הטיול ועסוקים בלחנך, אבל זה טעות, לא כך ראוי להתנהג, מצב של טיול או ודאי בסעודת שבת זה לא זמן של חינוך, אלא זה זמן של להשרות אוירה של אהבה ואחוה, וגם אם יש משהו שצריך להעיר, צורת ההערה לא תהיה בצורה שהולכים כעת להתעסק בלחנך אותו, אלא צורה שמתעסקים רק באיך פותרים את הבעיה כרגע.

יש עוד נושא שכבר דיברנו בו ועוד יש להוסיף בו דברים, תחילת הדברים אולי זה קצת חזרה, אבל בתוך הדברים יש רבו הגידולין על העיקר, יש תוספת מרובה על העיקר, בכל הנושא של 'אהבת הורים לילדיהם', ואנחנו נראה איזה משמעויות יש לנושא הזה גם ביחס לכל העתיד הרוחני של הילדים.

יש איזשהו נושא שרגילים הרבה לדבר עליו, זה נושא של "אהבה", אם אני אוהב את השני לאהבת עצמי דהיינו שאני מאוד נהנה מזה שאני אוהב את השני, ואני לא מתעסק כרגע במחשבה להיטיב איתו אלא אני מתעסק כרגע בליהנות מזה שאני אוהב אותו, האם לכזה מצב יקרא אהבה או לא? רגילים להביא דוגמא לדבר, אדם אומר: אני אוהב דגים! אז שואלים אותו: אז למה אתה אוכל אותם?! ועל כן יש שהסיקו מזה שמי שאומר שאני אוהב את השני ונהנה להיות בחברתו, לזה לא יקרא אהבה, אלא את עצמו הוא אוהב, "אהבה" זה מי זה מי שאוהב ורוצה את טובת האחר ועיסקו עם האחר הוא בלרצות את טובת האחר, ולא החלק מה שהוא מתעסק ומחובר עם השני לאהבת ולטובת עצמו.

הבה נדון בענין, גם אם ננקוט שזה לא אהבה, אבל מה באמת מצב כזה, אם אני אוהב את השני להנאת עצמי האם זה מצב שלילי, האם זה מצב לא טוב שראוי להפסיק את זה?

בוא נראה, מה באמת קורה עם ילד שההורים שלו אוהבים אותו ומשתעשעים עמו לשמחת עצמם כשהם משחקים איתו, האם אכן לא טוב לנהוג כך, שהרי הורים כידוע צריכים להעניק אהבה לילדיהם, וזה מיטיב עם נפש הילד, וזה גורם לנפש הילד לגדול בצורה בריאה לכל עתיד החיים שלו, ואנחנו דנים האם כשההורים מעניקים אהבה ושעשוע לילד להנאת עצמם האם זה נותן לנפש של הילד חלק ממה שאהבת הורים מעניקה לנפש הילד, או שבאמת כזאת התעסקות לא נותנת לילד את מה שנפשו צריכה אהבה מהוריו?

תשובה: המציאות היא שגם כשזה נעשה בצורה כזאת זה מענג את הילד ומשמח אותו, וזה נותן לו את מה שנותן חום  ואהבה של הורים לילדיהם, למרות שהוא מרגיש בפירוש שהם עסוקים בשמחת עצמם והם עוסקים איתו להנאת עצמם ולא בתורת לגמול טוב וחסד. ואדרבה מי שקצת מכיר את מציאות החיים עיקר מושג אהבת הורים לילדיהם אצל כללות אנשי העולם, לא מדבר אצל אנשי תורה ומוסר, בכללות עיקר מושג אהבת הורים לילדיהם אצל אנשי העולם זה ניזון משעשוע ההורים לילדיהם להנאת עצמם, עד שלולי היה הדבר הזה בכללות הבריאה אצל אלה שהם לא בעלי תורה ומוסר היה פירוד בין הורים לילדיהם, כי אם חלק זה לא היה קיים היה חסר בכל הקשר בין הורים לילדיהם אצל אנשי העולם, אלה שהם לא צדיקים או לא יהודים.

וגם בענין אהבת איש לאשתו, המציאות היא שאשה שיודעת שבעלה נהנה ממנה ואוהב לשוחח אותה זה עושה לה טוב על הלב, ואם היא מרגישה שממש חסר לו לצורכו הקשר עמה זה עושה לה עוד יותר שמחה והנאת הלב, ואת הצורך שלה להיות אהובה על בעלה היא מקבלת בצורה טובה וגדושה בזה שזה עושה לו טוב מה שהוא צריך אותה.

גם המציאות בחברה היא, בחברה של ילדים ובחורים, ילד ובחור שמרגיש שהוא במרכז החברה ורוצים אותו ומתקרבים אליו, בחור או ילד שבחברה רוצים אותו ומתקרבים אליו ונהנים לשוחח איתו ולשחק איתו, והוא יודע שכל אלה שמתקרבים אליו לנפשם הם עושים את זה בשביל הצורך החברתי שלהם, כי הם מרגישים שאם הם יהיו חברים שלו הם ירויחו מזה והם נהנים מזה שהם חברים שלו, והנה הוא מרגיש נפלא מאוד שיש לו חברה בזה שאחרים צריכים להיות בחברתו לטובת עצמם, והוא מרגיש ויודע שכל אלה שבאים להתחבר איתו מתוך שהוא חזק בחברה וכדי להשיג במידת מה קשר חברתי בזה שהוא יחון אותם ויסכים גם להיות קצת חבר שלהם, ואעפ"כ הוא מרגיש מצוין מאוד, והוא מרגיש התקדמות חברתית בזה שחבריו הן ילדים הן בחורים בכל גיל מתלקטים סביבו לצורך עצמם בשביל החברה, אם הם מרגישים שבלהיות קשור איתו זה להיות בחברה, אפי' שהוא מרגיש שהם לא חושבים עליו בכלל אלא הם רק חושבים על הצורך החברתי שלהם, הנה אנחנו רואים מכל זה שהחלק הזה שאדם אוהב את השני לצורך עצמו כלפי המקבל זה עושה לו טוב וזה מהנה אותו מאוד, וזה עוד נותן לו הרגשה של אהבה איכותית שהוא זקוק לזה, ממילא אנחנו בין נבין שאין ראוי להימנע מהחלק הזה בקשר ובאהבת איש ואשתו, ובאהבת הורים וילדיהם, כי לא רק שזה לא כעין ניצול האחר או לא חיובי ומועיל אלא אדרבה זה טוב ומועיל הרבה יותר וזה מועיל מאוד מאשר אם החלק הזה יעדר.

ועל כן בדבר השאלה שהתחלנו לשאול: האם ראוי להימנע מאהבה שהיא לצורך עצמי, באהבה ובקשר שבין איש לאשתו, ובין הורה לילדו, אולי כי יש בזה כעין ניצול, או עכ"פ אולי האהוב לא מרגיש בזה אהבה? תשובה: אין ענין להימנע מזה, וזאת מפני שזה כן נותן לאחר, ועל כן כל מי שכל ענין האהבה אצלו זה בתורת מצוה, והוא רוטן על אלה שמתענגים בעצמם משעשועם עם ילדיהם ונשותיהם, ואומר עליהם שהם כייפנים ולא דואגים לילדיהם, הוא טועה, הוא סובר שבזה הם לא מקיימים את המצוה של לאהוב, אהבת הורים לילדיהם, ואהבת איש לאשתו, אבל האמת היא, שמי שדואג לטובת האחר הוא ישקיע הרבה בחלק הזה, כי זה מענג ומהנה את הנאהב ברמה גבוהה, ונמצא אדרבה שאותו אחד שמתעסק בצורה כזאת הוא מקיים את המצוה בהידור גדול יותר, ואילו מי שמוריד מחלק זה הוא מפחית משלימות הענין והמצוה של כל הדבר הזה.

יש אמנם, ופה ראוי לסייג ולדעת את ההבדל, יש מושג של ניצול באהבה, שאדם כביכול אוהב ולמעשה הוא מנצל, זה אם הנאהב מרגיש שהאוהב מתעסק בטובת עצמו ולא שהוא אוהב אותו, שזה גורם לנאהב לא להרגיש טוב, וזה גורם לנאהב להרגיש כאילו משתמשים בו ולוקחים ממנו ומנצלים אותו ולא שהוא מקבל, ובאמת מצב זה הוא סתירה לכאו' לכל מה שדיברנו לפני רגע. אבל התשובה היא ברורה, יש חילוק מהותי בין המקרים השליליים בנושא הזה לבין המקרים החיוביים, כי כשאדם אוהב את השני לצורך עצמו שלו יש בזה כלל גדול, שהוא צריך להקרין ולהשתמש בכל ענין האהבה כעת בצורה שזה מתאים לנפש הנאהב, זאת אומרת כך, אם אני אוהב את השני לצורך עצמי אבל בצורה שמתאימה ונוחה לנפש הנאהב, לא ירגיש הנאהב שמשתמשים בו ומנצלים אותו, אלא אדרבה הוא ירגיש שהוא מקבל הרבה באהבה הזאת, אבל אם משתעשעים עם הנאהב או מתנהגים איתו באהבה בצורה שלא נוחה לנפשו או לריגשותיו, שהנאהב מרגיש שהצורה שהאוהב כעת מקרין לו ואוהב אותו ומשתעשע איתו זה לא בצורה שנוחה לו לנפש או לרגשות שלו, בזה הוא מרגיש ניצול וכאילו משתמשים איתו ומתעמרים בו.

נמצא שלמעשה כך, אדם שאוהב את אשתו או את ילדיו להנאת עצמו אבל הוא עושה את זה בצורה שנוחה להם ולריגשותיהם, זה נותן להם מלא חפניים של אהבה, אבל אם הוא מתעסק בצורה שלהם לא נוח מאיזשהו צורה, הם ירגישו מנוצלים. דוגמא לדבר, אדם שמשתעשע עם הילד כדרך שמשתעשעים עם ילד, הילד נהנה, אבל מי שמשתעשע עם ילד בוגר כאילו הוא ילד קטן, הילד הזה הבוגר לא מרגיש הנאה מזה והוא מרגיש שמתעמרים בו, כי לא מתאים לנפש של ילד בוגר שישתעשעו איתו כאילו הוא ילד קטן, אפי' אם האוהב אותו מאוד נהנה מזה, כי בזה הוא באמת מרגיש ניצול.

ופה יש להוסיף כמה דברים שנקוה שיהיה מהם הרבה תועלת, המציאות היא שהרבה פעמים יש שמרגישים שאין להם כרגע פנאי בנפש ויכולת להעניק הרבה לנשותיהם או לילדיהם, ואמנם המצב מזקיק כן להעניק אבל הם מרגישים שנפשם כעת לא במצב רענן להעניק לנשותיהם או לילדיהם, אבל עדיין לפי המציאות הם מרגישים בנפשם שלהתעסק עם האחר להנאת עצמם זה הם כן יכולים, רק הם חושבים; אם אני אתעסק כעת עם האחר להנאת עצמי זה לא יתן לאחר את מה שהוא מצפה, ולכן הם נמנעים מלעשות זאת. מכאן מודעה רבה לאורייתא! שכשאין לך כח להעניק לשני לטובת השני, תחפש את הנאת עצמך מהשני, ודע לך שהוא יהנה הרבה מאוד מזה שאתה נהנה ממנו, וכמובן כפי שציינו בצורה שנוחה לו, אבל למרות שאתה כעת אין לך מקום בנפש להתעסק ברגש מתוך להיטיב איתו, ואילו מתוך להיטיב עם עצמך איתו ביחד יש לך כן רצון ורגש, דע שאם תתעסק באיך להיטיב לעצמך בזה שאתה נהנה איתו, זה נותן לו את מלא חפניים של אהבה שהוא זקוק לה, אם זה יעשה בצורה שמתאימה לריגשותיו ולנפשו.

ומה יהיה במקרה שאפי' זה קשה לו, אדם לפעמים מרגיש קשה לי אפי' ליהנות מהשני לצורך עצמו, דהיינו שאפי' ליהנות מהשני לצורך עצמו כרגע הוא מרגיש שנפשו לא פנויה, מה יעשה בכזה מקרה? אבל יש עוד אופן שהוא פחות קשה, באופן שהוא מרגיש שליהנות לעצמו ממש עם השני ביחד, זאת אומרת כך, הוא מחפש משהו שהוא נהנה מזה לעצמו בלי קשר לאדם האחר, אבל הוא יכול לשתף בזה ביחד את האדם שצריך לקבל ממנו אהבה, ועוד פעם, באופן שלא קשה לאחר הדבר הזה, גם בזה יהיה לאחר נחת ועונג, כגון בעל שפונה לאשתו, יש לי חשק לטייל, אולי נצא יחד, אפי' שהוא כעת חשב רק על עצמו, והוא אפי' לא מחפש כעת ליהנות לעצמו דרך השני אלא הוא מחפש רק ליהנות לעצמו, רק שהוא מוכן להכניס את השני בעסק הזה, גם זה נותן הרבה נחת ועונג, (אולי טיול זה לא כל כך דוגמא נכונה כי בטיול צריכים עוד אחד, אז אולי זה כן נקרא שהוא צריך את השני). אבל אפי' למשל דוגמא, הוא רוצה כעת לאכול גלידה, וצריך סך הכל לפתוח את הפריזר ולהוציא גלידה, הוא יגיד לאשתו, בא נאכל גלידה, היא לא עושה לו והוא לא עושה לה, רק שהוא מוכן שגם היא תאכל איתו ביחד גלידה, גם זה לבד יעשה לה כבר נחת ועונג, עצם הדבר אפי' שהוא מתעסק כרגע רק עם עצמו אבל הוא מוכן שגם היא באותו זמן תתעסק איתו ביחד באכילת הגלידה, זה כבר נותן לה נחת ועונג.

יש כאלה שדנים, נשות מי יותר שמחות וטוב להם תחת בעליהן, האם נשות בני תורה או נשות בעלי בתים, האם לנשות בני עליה יותר טוב או לנשות אנשים פשוטים יותר טוב? בסמינרים בין הבנות הגבוליות, או בסמינרים גבוליים אצל כלל הבנות, יש דיונים שלמים; מה יותר כדאי לבת, האם לחפש בן תורה או בעל בית, בן עליה או פשוט. יש אומרות שאצל בן תורה ובן עליה יותר טוב, כי הוא יותר עובד על עצמו ועל המידות שלו לשלוט על עצמו ולמתן את התגובות שלו בעת כעסו, והוא יותר לוקח על עצמו להתבונן ולהתחשב בצרכי אשתו גם כשלא נוח לו, ואילו פשוטים או בעלי בתים הם פחות עבדו על עצמם בתיקון המידות ובשליטה על התגובות שלהם, והם פחות משקיעים באחר כשלא נוח להם, זה צד אחד. מאידך יש האומרות, שבעלי בתים ופשוטים נותנים לנשותיהם יותר כיף והנאות, כי הם עצמם כאלה שמחפשים כיף והנאות אז הם מעניקים לנשותיהם יותר כיף והנאות. אמנם זה לא אומר שבאמת הנושאים האלה זה הסיבה שאמורה לגרום להחלטה מה יותר כדאי, אבל מ"מ אנחנו היינו מאוד שמחים ומרוצים אם גם בנידון של הנושא הזה עצמו התשובה הנכונה תהי' יותר נוטה לכיון בני תורה ובני עליה.

ופה ראוי לדעת, שאלה שטועים בדברים שעליהם דיברנו, זאת אומרת שהם סבורים שלהעניק אהבה לשני הצורה היא רק אם אני באמת חושב על השני, הם באמת לצערינו יכולים לגרום להטות את הכף בדיון הלא רצוי שכעת הזכרנו, כי פעמים רבות אין לאדם כח לתת ולהעניק ולחשוב על השני, ובמצב כזה אשתו של בעל בית או יהודי פשוט היתה כן מקבלת במצב כזה, כי הוא עדיין מחפש במצב הזה ליהנות לעצמו ממנה, נמצא שהיא נשכרת, וגם במקום שלא היה בכחו עכשיו ליהנות ממנה הוא היה מחפש ליהנות לעצמו והיה מחפש את חברתה בענין, כי כמו הדוגמאות שהזכרנו, לאכול ביחד איזה אוכל או לצאת לטייל, וסוף סוף היה לה נחת ועונג, ואילו הבן תורה או בן עליה שחושב שדברים אלו כיון שהם להנאת עצמו ולא עבורה זה לא ראוי ולכך הוא נמנע מלעשות את זה, אשתו נשארת בחסר.

כמובן שלא אמור להיות שבן תורה יתנהג בבית ככל צורה שאדם פשוט או בעל בית מתעסק בבית בעניני הנאות ובילויים, אבל אנחנו מדברים כרגע על דברים שגם בן תורה מבין שראוי לתת אותם לאשתו אילו היה לו כעת פנאי בנפש ורחבות הלב, ומתוך שלא תמיד הוא מצליח לרצות להעניק לאשתו הוא מפתח לעצמו שיטה בחיים שלתורה אין ענין לתת יותר מאשר איך שמסתדר לו כפי שהוא. אולם מי שידע ויבין את אותם שני ענינים שנתבארו: א' ליהנות לעצמו ממנה, ב' וליהנות לעצמו אך בחברתה, בזה היא תשמח ותקבל את כל מה שמתאים במהלך של תורה ועליה, ולא יהיה מקום לבעל דין לחלוק ולטעון שחסר משהו לנשות בני תורה ובני עליה בדברים שהיה ראוי להם.

עוד יש טעות שמונעת מלהתנהג כפי שנתבאר, לפי שיש שסבורים: שבשלמא אם אני מתעסק בלהעניק לטובת האחר ניחא וכך הוא דרכה של תורה, אבל אם אני מתעסק להנאתי אין זה הדרך כי זה נהנתנות ובליינות וזה לא דרך התורה. אבל תשובתו בצידו: כי גם אם אין לו שום צורך בענין, אבל עצם הדבר כיון שלמעשה לפי המציאות הצורה כרגע שהוא יכול שאשתו תקבל ותשמח זה אך ורק בצורות האלו שהתבארו בזה שהוא עסוק בהנאותיו ליהנות לעצמו ממנה, או ליהנות לעצמו בחברתה, זה עצמו סיבה שמצוה וראוי לנהוג כן, ואף זה בכלל ויהיו כל מעשיו לשם שמים, והוא מקיים בזה מצוה גדולה אם הוא נוהג כך.

[במאמר מוסגר, יש עוד כאלה שאם הם רק יזמו לעצמם איזשהו הנאה הם מרגישים כאילו התערטלות מכל דרגתם הרוחנית, ופעמים אף מרגישים התפרקות ממשית כעין פריקת עול, או כעין נהנתנות של ימי נעורים. והסיבה לזה היא, כיון שהם חיים בדריכות או במתח סמוי, עד שזה גורם להם שכל משהו שקצת מפרק להם את המתח והדריכות בזה שהם נהנים זה מגיע בממילא לקצה האחר, כי כך הוא טבעו של אדם שכשהוא דרוך ומתוח ומאיזה סיבה זה הצליח להשתחרר אצלו, זה יוצר לו כעין צורה של הרגשת התפרקות כאילו לקצה השני, וזה לא רק כהרגשה בעלמא אלא זה באמת קופץ לצד האחר. אבל שידע, שזה לא ירידה, אלא כך הוא טבעו וכך הוא הדרך שכשצריכים להשתחרר ממתח זה באמת באופן טבעי קופץ לצד האחר, ואחרי זה זה מתאזן ממילא לדרגה הראויה, וממילא ודאי שאין להימנע מזה].

דיברנו עד עכשיו, שגם כשאוהב עושה להנאת עצמו, הנאהב נהנה וטוב לו בזה אם זה נעשה בצורה שמתאימה לריגשותיו של הנאהב, אבל ראוי לדעת שזה לא סוף הענין, אלא לא רק שזה טוב אלא שזה גם מועיל לנאהב והוא צריך את זה, ולא סתם הוא צריך את זה אלא לא יספיק לנאהב אם יעניקו לו רק מצד מידות טובות כדי להיטיב איתו, זאת אומרת כך, שהדברים אשר דיברנו זה לא רק בתורת עיצה באופנים אשר אין לאוהב כח לדאוג לנאהב, אלא ראוי לדעת שהצורה הזאת היא נדרשת לנאהב בתור לכתחילה לקבל אהבה בתורה ובצורה שהאוהב צריך את זה לעצמו. וכבר הזכרנו בזה שתי סיבות למה הנאהב כל כך צריך את זה, א'- שבזה הוא מרגיש יותר בטוח, כי אם האוהב צריך את זה לטובת עצמו הוא יותר בטוח שהוא יתמיד בענין, ואילו אם כל מה שהוא מעניק אהבה זה לטובת הנאהב, מי יודע אם הוא יתמיד בזה. ב'- כדי שהנאהב לא ירגיש נהמא דכיסופא, כי אם כל מה שמעניקים לו זה לטובתו הוא מרגיש נהמא דכיסופא, ואילו כשמעניקים לו והאוהב צריך את זה לטובת עצמו, פחות מרגיש הנאהב נהמא דכיסופא.

ופה נתקדם אולי עוד שלב, ראוי לדעת, אדם לא יכול לחיות חיים טובים ושמחים והוא לא ירגיש טוב בחיים אם כל הזמן הוא יהיה רק מקבל והוא לא יהיה נותן, אדם שמציאות החיים שלו שהוא רק מקבל ולא נותן, בטבע הנפש הוא מרגיש מסכן ונהמא דכיסופא, והנפש שלו היא לא במצב טוב ושמח. הבה נתבונן, ילד הרי הוא מקבל מההורים כל הזמן והם נותנים לו, הוא כמעט רק מקבל ולא נותן, איך אנחנו נוכל לעזור לילד להיות נותן, כי גם נפש של ילד צריכה להרגיש שהוא נותן ולא רק שהוא מקבל, שזה דבר שהנפש צריכה וזה נותן לנפש, וכך הקב"ה הטביע את זה בכחות הנפש, שה"מחוק הטוב להיטיב" שהקב"ה הטביע בנפש זה גם אצל ילד, גם נפש של ילד צריכה כדי שיהיה לה טוב פנימי להיות נותן, איך אנחנו ההורים יכולים לגרום לילדים שלנו להיות נותנים? הצורה שאנחנו ההורים יכולים לגרום לילדים שלנו להיות נותנים היא, אם אנחנו אוהבים את הילדים שלנו לצורך עצמינו, זאת אומרת, הילד מרגיש שהאבא אוהב אותו כי האבא נהנה ממנו, הנה בזה הילד נותן משהו לאבא שלו כי האבא שלו צריך אותו, עד כדי שנמצא שהילד שזה המקבל הכי גדול כי הוא כל הזמן מקבל ואין כ"כ הרבה מה לתת, הנה פה הוא נותן במידת מה בזה שהוריו צריכים אותו להנאת עצמם שהם שמחים בזה שהם נותנים לו. וכן הוא גם אצל אשה, שאשה היא הרי מקבלת מבעלה, אבל כשהיא מרגישה שבעלה צריך אותה בזה היא נותנת לו, ואילו האדם המסכן שהוא רק מקבל ואין לו מה לתת כלום הוא מרגיש מסכן ונפשו עשוקה.

בוא נתבונן אולי רגע ונרגיש לעצמינו, אנחנו בדרך כלל כבר הורים לילדים, ובוא ננסה רגע להתבונן, מתי ילד יותר מגיב באופן אקטיבי ושמח מאהבת הוריו, האם כשהם עושים את זה לטובתו של הילד, או כשהם עושים את זה לטובת והנאת עצמם, והילד מרגיש את ההבדל, כי ילד מרגיש שכשההורים מעניקים לו אהבה ושעשוע לטובת עצמם הם יותר שמחים ונהנים, ואילו כשהם עושים את זה לטובתו אין להם את אותה הרגשת שמחה. המציאות היא, רואים את זה בשטח, שילד יותר מגיב בצחוק ובשמחה ובלהחזיר אהבה להוריו כשהם עושים את זה להנאת עצמם מאשר כשהם עושים את זה לטובתו. ומהו הסיבה בעומק הנפש? כי בעומק הנפש כשהם עושים את זה לטובתו אז הילד רק מקבל וקבלה לא מולידה כל כך אהבה לנותן, כי כשאדם נותן לשני אף שהמקבל שמח במה שהוא קיבל אבל זה לא מוליד למקבל כזה אהבה לנותן, ואילו כשההורים מעניקים אהבה לילד לטובת עצמם אז הילד נותן בזה שדרכו הם נהנים לעצמם, כך שהילד הוא יותר נותן, ונתינה מולידה אהבה, וזה גורם לו להגיב ביותר אהבה ושמחה למה שההורים מעניקים לו.

ומכאן נגיע לעוד נושא שהוא נושא מאוד חשוב וזה מטריד הרבה מאוד את הציבור בכלל וגם בפרט, לצערינו יש היום תופעת נשירה, אי אפשר להתעלם שיש תופעת נשירה. מה אנחנו ההורים יכולים לעשות כדי למנוע את התופעה הזאת, ומה אנחנו ההורים יכולים לגרום לילדים שלנו להישאר באידישקייט למרות כל הנסיונות שיש? תשובה: ילד שאוהב את הבית שהוא גדל בו והוא אוהב את הוריו הוא דבק בדרך שלהם ויותר קשה לו להיפרד ולעזוב את הדרך שלהם.

הבה נתבונן, איך אנחנו נגרום לילד שלנו מאוד לאהוב אותנו את ההורים ואת הבית כדי שהוא יהיה דבוק בדרך, האם בזה שאנחנו נפנק אותו יותר? האם בזה שאנחנו נכביר עליו יותר דורונות ומתנות? תשובה: דוקא קצת ההיפך, ככל שהילד כלפי הוריו לא יהיה רק מקבל אלא גם נותן, זה יגרום לילד יותר לאהוב את הבית ואת ההורים. כידוע הרב דסלר מדבר ש"נתינה" מולידה "אהבה", ילד שהוא מרגיש שהוא נותן להורים שלו זה יגרום לו לאהוב אותם, המציאות איך שהקב"ה הטביע בטבע הבריאה, שהנותן אוהב את המקבל יותר ממה שהמקבל אוהב את הנותן. ובמה הילד ירגיש נותן? הנה אם הוא ירגיש שההורים צריכים אותו ונהנים ממנו ולא רק עושים לו טובה, כפי שאמרנו שבזה הוא נותן להם את האפשרות ליהנות ממנו, זה יחבר אותו באהבה עזה להורים שלו.

שמא יהיו כאלה שישאלו: הרי בלאו הכי הילד הוא "נותן" גדול, יש לו תפקידים בבית ותורנויות, ואולי אנחנו באמת נדרוש ממנו הרבה תפקידים כדי שהוא יהיה נותן ונתינה מולידה אהבה? אבל זה לא נכון כלל וכלל, כי הצורה שדורשים מילד את התפקידים שלו זה בצורה של חובה, הילד לא מרגיש בתפקידים שלו שהוא פותר בזה בעיות להורים שלו, כי הצורה בדרך כלל שהורים מקרינים לילדים זה בתור חינוך, חינוך לאחריות, אתה צריך להבין להיות אחראי, אתה חלק מאלה שגרים בבית ומוטלת עליך חובה להיות שותף בחובות כמו בזכויות, וזה אמנם טוב ונכון וראוי לחנך את הילדים, אבל לא זה גורם לילד להרגיש נותן, רק אם יהיה המצב שההורים יקרינו לילד גם ביחס לתפקידים של הילד שהם במצב חסר והם לא מסתדרים והם צריכים מהילד נדבה שהוא ינדב להם כעת עזרה, ובצורה שבידו להחליט האם לנדב או לא לנדב, דהיינו שההורה מבקש ממנו כעת טובה בצורה כזאת שההורה לא מקרין לו חובה אלא מקרין לו רק שחסר לו, והוא שואל את הילד האם אתה מוכן לעזור לי, והילד יכול להגיד לא, והילד יגיד כן, בצורה כזאת הילד באמת ירגיש נותן במה שהוא עושה.

שאלה: למה הנתינה של כיבוד אב ואם לא מועיל שתוליד אהבה?

תשובה: מה זה קשור לנתינה, וכי כיבוד אב ואב זה כדי להיות נותן, כיבוד או"א עיקרו זה פירעון חוב והיא לא נתינה, הנתינה של הכבוד היא לא קשורה לזה, זה לא הנתינה שמולידה אהבה, אולי הפוך, אם המצב הוא שההורים מאוד אוהבים אותו והוא מאוד אוהב אותם, זה גם גורם לו יותר לכבד, אבל לא שהחובה עצמה היא יוצרת את הנתינה.

בוא נראה, ילד שהעזרה שלו בבית היא בהקרנה מההורים שהם צריכים אותו ובצורה שהוא מנדב בעצמו ולא בצורה שהם עסוקים רק בלחנך אותו, זה באמת גורם לו להרגיש "נותן" ולאהוב את המקבלים דהיינו את ההורים. אבל גם בזה זה לא מספיק, גם בזה שהעזרה של הילד בבית זה בתור התנדבות זה לא מספיק לאהבה שנדרש שהילד יאהב את הוריו עד כדי שזה יגרום לו לא לעזוב את הדרך שלהם, כי ילד שהנתינה שלו היא טכנית, ואף שהוא מקבל אהבה מהוריו אבל באהבה עצמה הוא לא נותן אלא רק מקבל, נמצא שנתינתו היא טכנית, נתינה טכנית מצדיקה קבלת משכורת ולא קבלת אהבה, אז עדיין מבחינה ריגשית הוא מקבל, הוא לא נותן. דוגמא לדבר, כשיש עוזרת בית שעוזרת בכל הענינים ממש באופן מושלם, אף אחד לא חושב שמגיע לה אהבה, אלא רק מגיע לה משכורת טובה, ממילא גם ילד  שמרגיש נותן בעזרה שזה בהחלט דבר טוב וחשוב, זה עדיין לא יגרום לו מספיק להרגיש נותן ואוהב מחמת נתינה טכנית, אלא רק אם הילד ירגיש נותן בחלק הנפשי, בחיבור הנפשי שלו בינו לבין הוריו, וזה יכול להיות אך ורק כשהילד ירגיש שהאבא ואמא נהנים בעצמם מהקשר איתו, בזה הוא נותן להורים שלו בקשר שביניהם וזה באמת גורם לו אהבה גדולה.

אמנם ודאי שאמת נכון הדבר וזה עוד נקודה שצריך מאוד לדעת אותה, שגם בכל עניני עזרה ותפקידים בבית צריך להקרין לילד שהוא "נותן", וצורת המחמאות שצריך להחמיא לילד שעוזר בבית זה לא רק בסיגנון אתה ילד טוב, אתה צדיק, אלא להחמיא לו, אתה עזרת לנו, לא היינו מסתדרים בלעדיך, אם ההורים יקרינו לילד כשהוא עוזר, לא רק בצורה כמה אתה ילד טוב וכמה אתה צדיק, אלא כמה עזרת לנו וכמה הועלת לנו, זה יותר יגרום להורים רווח גדול, שגם בגיל נערות ובגרות הילדים ירצו לעזור, וזהו כשהם מרגישים שלא מתעסקים איתם בחובה או בחינוך, אלא מתעסקים איתם בתור שמבקשים מהם עזרה ושהם נותנים, ילד בגיל ההתבגרות קשה לו לעזור בבית בלי זה, כי הוא מרגיש את עצמו עבד, ובעצמאות שלו הוא לא מוכן להיות מחוייב.

אבל עכ"פ ככל שילד אוהב את ההורים ואת הבית, וכפי שאמרנו שזהו באופן שהוא מרגיש שההורים נהנים מעצמם לאהוב אותו, זה גורם לו להרגיש נותן בקשר שבינו להוריו, וזה גורם לו יותר לאהוב אותם ולדבוק במהלך של הבית.

עוד נקודה עיקרית מאוד בענין! והוא לגרום לילד להרגיש נותן ביהדות שלו, באידישקייט שלו, בתורה שלו, וביראת שמים שלו, ופה אנחנו ההורים צריכים לדעת, שלא רק בחלקים המיוחדים והמעולים, שבזה בודאי כל ילד יודע שאבא שלו מאוד נהנה אם הוא מאוד מאוד מיוחד, אם הוא מאוד מתמיד וצדיק ומתפלל טוב ובעל הבנה מאוד גדול בלימוד, אבל לצערינו המציאות היא שהרבה ילדים לא מרגישים שהם שוים משהו בעניני אידישקייט ושהם מהנים את האבא, אלא רק אם הגיעו למצב שהם בסדר בכל הענינים שעליהם רגילים לעורר אותם וכדו', אבל כל שיש עדיין מה לעורר אותם להתקדם הלאה הם עדיין לא שוים ולא מהנים את ההורים שלהם, ילד שרואה שההורים עדיין עסוקים בלגעור בו ולהעיר לו להיות יותר טוב, איך הוא יחשוב את עצמו טוב?! והרבה פעמים גם ההורים עצמם ככה מרגישים; שכל עוד יש מה להעיר או לגעור בילד בעניני מצוות שהוא עדיין לא עושה אותם בשלימות עדיין אין להם נחת באידישקייט שלו, כך ההרגשה של הרבה הורים.

בוא נשאל שאלה: מה עובר בראש של הורה שרח"ל הילד שלו "נשר", האבא מרגיש למה לי חיים, ילד שלי יוצא יריכי נוטש את דרך התורה, בכזה מצב האבא מרגיש שהוא מוכן לעשות הכל שהילד הזה לפחות ישמור שבת, הוא היה מוכן לשלם על זה כל הון שבעולם אם הוא רק ישמור שבת. הורים בשואה כשהם נפרדו מהילד שלהם מה הם אמרו? תזכור שאתה יהודי! האבא של ילד כזה מרגיש, אם רק הילד ישמור שבת הוא מציל אותי מחרפת עולם, שלא יהיה לי מצב שבן שלי מחלל שבת, צער של הורים שהבן שלהם נושר הוא לא ניתן לתיאור!!!

היה פעם שרבי דוד סלואביצייק היה אצל הרב שטינמן, והיה לו דין ודברים שם בעניני דעות וציבור. הרב שטינמן שואל אותו; תגיד לי, כמה הורים באו אליך להתפלל על הבן שלהם שהוא ימות? רבי דוד הזדעזע! והרב שטינמן אמר לו, באים אלי הרבה כאלה שאני אתפלל עליהם שהבן שלהם ימות כי הוא נטש את הדרך, להורים אין טעם בחיים כשחס ושלום ילד נושר, ערבה מהם כל שמחה.

כתוב בגמ' ברכות (ז,ב) "קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג". בוא נתבונן מה המציאות, הרבה הורים סבורים, הבן חייב להיות טוב, שהרי אני חינכתי אותו לתורה ומצוות והשקעתי בזה כל כך, כך שזה מחוייב המציאות שהוא יהיה טוב מרוב מה שהשקעתי, אני לא צריך טובות ממנו שהוא יהיה טוב אלא זה מחוייב המציאות מרוב מה שהשקעתי בו. אבל האמת היא שזה לא נכון בכלל, עדיין הם זקוקים לטובתו של הבן, כי עדיין גם אחרי כל החינוך יש לילד בחירה איך להתנהג, אם לא היה לו בחירה הילד לא היה מקבל שכר על המצוות, אילו באמת אחרי החינוך לילד לא היתה בחירה שקולה בעניני קיום תורה ומצוות הוא לא היה מקבל שכר, נמצא שעדיין אחרי כל החינוך שלנו זה עדיין לא מחוייב המציאות שילד יקיים מצוות, וכל החינוך הוא סך הכל כדי להגיע לבחירה, שהוא לא יהיה נוטה בהכרח בוודאות לצד הרע, אבל עדיין ההורים זקוקים לעצמאות של הילד ושהילד יבחר בטוב. והנה כשהילד בחר בטוב, שזה דבר שלא בידי ההורים לכוף אותו, הם צריכים ליהנות מזה, הם צריכים להרגיש הנאה גדולה, שהרי הילד עשה להם טובה נצחית, זה דבר ראשון, שההורים צריכים להכיר בזה שהילד עשה להם בזה טובה נצחית, כי כשחס ושלום זה לא ככה כמה הם מרגישים רע.

דבר שני, להקרין את זה לילד, וזה עוד נקודה, שהרבה הורים הם כבר הגיעו להבין שזה תלוי בבחירה של הילד, רק הם חושבים, אבל הילד חייב לי את זה להיות טוב, וכך הם מקרינים לו, אתה חייב להיות טוב כמו שחינכתי אותך, ומה שהורים מקרינים לילד אתה חייב להיות טוב, זה גורם לו לרצות לפרוק עול, כי בגיל הבגרות כשהוא בחור הוא לא רוצה להרגיש נשלט, הוא רוצה להרגיש עצמאי, וממילא כשהם במצב של נסיון והמצב קשה, אם הם מקרינים לו אתה חייב, זה גורם לו עוד יותר נסיון ועוד יותר הטיה לצד הרע. יצא לי לצערי לשמוע מבחור בישיבה שאמר לי פעם, יש לי חשק גדול להיות חילוני כדי לדפוק את אבא שלי על מה שהוא משתלט עלי וכל הזמן מנסה לחנך אותי! כך אמר בחור.

המציאות היא כזאת, בהתחלה כשקורה צרות האבא צועק ומנסה להשתלט, וכשעובר זמן והפיצוץ הנוראי כבר קרה והילד חצה קוים ואיכשהו העסק נרגע וההורים קולטים את המציאות, הרבה פעמים האבא מגיע עם הילד לשיחות נפש ומתחנן לילד על נפשו, הוא כבר לא עוסק בפקודות, הוא כבר מבין שהכל בבחירה של הילד, והוא מקרין לילד, אתה יודע שאתה יכול להציל את חיי מיני שחת אם אתה לא תחלל שבת, אין לך מושג איזה אושר תעשה לי אם אתה רק לא תחלל שבת, או אם תניח תפילין, ולפעמים זה כבר מאוחר מידי, כי הילד עדיין חש בליבו שאם אני אחזור לשמור תורה ומצוות אני נותן לאבא שלי את השליטה, ולזה הוא לא מוכן.

אבל בוא נתבונן מתי הוא המצב האמיתי של הילד, האם כשהאבא מרגיש שהילד כבר נשר או כשאצל הילד הכל בסדר והוא כל הזמן מנסה רק לחנך לגדל אותו? המצב האמיתי הוא כשהילד כבר נשר, כי כל מצוה שהילד עושה זה בבחירה שלו, והוא נותן לאבא שלו בזה טובה נצחית, אין דבר שילד יכול להחזיר לאבא שלו יותר מאשר כשהוא "ערלאכער איד", אם הוא רק ערלאכער איד" זה רווח יותר מכל הטירחה והעמל שאנחנו משקיעים בילדים, זה ההרגשה של אבא וזה גם האמת, כי הרי אם הילד הולך בדרך ה' כל המצוות שלו מתייחסים גם לאבא, ואם את כל הזמן שאנחנו משקיעים בילדים שלנו היינו משקיעים במצוות לא היה בזה את השיעור של התורה ומצוות שהילד יעשה כל ימי חייו, מלבד שגם לנו ההורים יש שכר אין קץ על עצם זה שאנחנו משקיעים ב"למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו", וגם ההשקעות הטכניות שאנחנו משקיעים בילדים כדי לגדל אותם לתורה ולמצוות זה מצוה, ואם אנחנו נקרין לילדים שלנו והילד ירגיש איזה עונג ושמחה יש לנו בזה שהוא ערלאכער איד, בזה שהוא עושה מצוה, כל נטילת ידים, כל ברכה, אם אנחנו נקרין לילד כמה נחת יש לנו מזה, זה גורם שהילד יאהב אותנו, וזה גם יגרום לילד לאהוב את הקב"ה.

הסטייפלער ב"ברכת פרץ" כותב, איך אפשר להגיע לאהבת ה' למי שגם אחרי כל ההתבוננויות הוא לא מגיע לאהבת ה'? הסטייפלער אומר, כל פעולה שאוהב עושה אותה, כל פעולה שמי שהוא אוהב רגיל לעשות אותה לאהובו, אם הוא יעשה את זה מראש זה יביא לו אהבה. זאת אומרת כך, אוהב רגיל להתחסד עם אהובו, אז גם מי שלא אוהב אבל מאחר ש'אחר המעשים נמשכים הלבבות' לכן כל פעולה שהיא קיימת בתוצאה של איזה מידה מהמידות, וכן כל פעולה שבעל חסד עושה, אם אדם שהוא לא בעל חסד יעשה את הפעולה זה יוליד בו חסד, כל פעולה והנהגה שאוהב עושה אם אדם יעשה את זה בלי לאהוב זה יוליד בו אהבה על דרך ש'אחר המעשים נמשכים הלבבות'.

הסטייפלער לא נכנס שם למהלך של הרב דסלר שנתינה מולידה אהבה, אלא הוא אומר שזה בכל המידות, כל מצב שאדם ששרוי באיזה מידה, בין מידה טובה ובין מידה רעה, מתנהג בצורה מסויימת, אם אדם מתנהג גם בלי המידה זה מוליד בו את המידה, והוא אומר שזה עצה להגיע לאהבת ה'. ואילו הרב דסלר, יותר מחדד את זה בענין של אהבה בעצמו שנתינה מולידה אהבה.

ככל שאנחנו נקרין לילדים שלנו בכל מיני ענינים שהם עושים יותר מעיקר הדין, למשל ילד מברך בקול זה יותר מעיקר הדין, נקרין לו איזה נחת רוח הוא עושה לקב"ה בזה ושהוא נותן לקב"ה בזה, זה יגרום לו לאהוב את האידישקייט ולאהוב את הקב"ה.

ב"דרך ה'" (פר' ה' - קריאת שמע ותפילה) הוא כותב כך: "שהקב"ה רצה בטובו וחסדו וענותנותו להיות מתייחס אל נבראיו אע"פ שבאמת אין להם יחס עמו כלל, אעפ"כ רצה להיות להם במדריגת מלך אל עם, שייחשב להם לראש ומנהיג, ולהתכבד כביכול בנו כמלך שמתכבד בעמו, וכענין שנאמר "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד, כח), ובבחינה זו הוא נחשב לנו לראש ומתכבד בנו", עכ"ל. אנחנו צריכים לדעת את זה לעצמינו ולהקרין לילדים, אנחנו כל הזמן מקרינים לילדים שאנחנו מתעסקים איתם בחינוך, ולא מקרינים להם את חביבותם ומעלתם.

גם ב"דעת תבונות" (סי' ק"ס עמ' קע"ו, בהוצאה של רבי חיים פרידלינדר) הוא כותב: "הזכויות משכינים הכבוד בתחתונים, והוא ענין "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), והכבוד עצמו מתעלה ומתרומם בהיותו שוכן בתחתונים". ורבי חיים פרידלינדר בהערה שם מסביר: "שרצונו יתברך שעיקר שכינתו תהיה בתחתונים, וככל שאנחנו משכינים שכינתו ע"י מעשינו הטובים מתעלה כבודו ובא כביכול אל שלימותו, וככל שנשלם הכבוד יותר, מקבל הוא יותר שפע מהמידות המשפיעות". כביכול זה 'תנו עוז לאלוקים', אנחנו משפיעים שפע לקב"ה, ויכול להשפיע ע"י זה שלימות ושפע לכל הבריאה.

אנחנו לפני שבועות- "ובאו כולם בברית יחד נעשה ונשמע אמרו כאחד", ברית זה חייב להיות לטובת שני הצדדים, אין ברית שלא לטובת ולתועלת שני הצדדים, עם ישראל מרויח תורה ומצוות וקשר עם הקב"ה, וגם הקב"ה מרויח כמו שראינו כאן שהקב"ה יש לו ענין בברית הזאת ויש לו נחת רוח בכל מצוה שיהודי עושה, וככל שאנחנו נקרין את זה גם לילדים כמה נחת רוח הם עושים לקב"ה, זה גם כן יגרום להם לאהוב את הקב"ה.

רבינו יונה כותב בתחילת "שער העבודה", שהעיקר הראשון שיכיר מעלותיו ומעלות אבותיו וכמה הקב"ה בחר בו, בשביל מה זה, האם זה סתם כדי שנרגיש טוב ונהי' שמחים? זה כדי שנכיר את ערך המעשים והמצוות ויהי' לנו חשק ורצון ואהבה לעשות את זה. כשאנחנו נקרין ככה גם לעצמינו וגם לילדים, ולא נתעסק איתם רק בחינוך, ונדע שאם הם רק יצאו "ערלאכר אידן", אף אם לא יצאו הת"ח הכי גדולים, כי לא כל ילד יוצא ת"ח כזה גדול, יש ילד שהוא לא כזה, כמו שכתוב (קידושין כט,ב) ש"זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו", אבל לא כל ילד הוא כזה זריז וממולח, אבל אם הוא רק יהי' שומר תורה ומצוות זה נחת ועונג אין סופי, וכל יותר מזה זה בונוסים וזה רווח, זה יגרום לו אהבה ורצון, וזה יגרום לו להיות מחובר לתורה ומצוות, וזה ישמור עליו. 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד