החברה והשפעתה 1

בוא נראה בַּאֶמֶת של השפעה חברתית, ולמה השפעה חברתית היא כ"כ חזקה, למה היא באמת כ"כ חזקה ברגש האדם? ונראה איך בכ"ז אנחנו מנתבים את ההשפעה החברתית בכיון החיובי, ולא לכיון השלילי.

תראו, תשמעו רבותי, תינוק נולד, אין לו עדיין שום צורה ושום אפשרות; איך הוא בעצם,  ומה יגרום לו להרגיש טוב או רע, לא אדבר כעת מבחינת אם הוא רעב או לא רעב, צמא או לא צמא, עייף או לא עייף.

אבל אנא לדעת שלתינוק מרגע לידתו כבר יש לו רגשות, יש אפי' הוכחות שאפי' לעובר במעי אימו כבר יש רגשות, ועובר במעי אימו כבר יכול להיות במצוקה ריגשית, יש הוכחות ברורות לזה, אבל לתינוק מרגע לידתו ודאי יש רגשות, והא ראיה; שמרגע לידתו של תינוק, כשמחייכים אליו הוא נהנה, רואים שהוא צוחק, תינוק קטן קטנטן, זעיר כזה, מרגע לידתו כשמחייכים אליו הוא שמח, וכשמזעיפים לו פנים הוא מתחיל לבכות, אם הוא לא היה מרגיש, למה זה גורם לו לשמוח וזה גורם לו לבכות?!

נמצא שכל הרגשות של התינוק הקטן הם תלויות ועומדות במה שיוקרן לו מהסביבה, אין לו מדיליה כלום לדעת איך מתאים שהוא ירגיש מבחינת האישיות שלו, כלום אין לו, אין לו עוד שום דעה איך הוא אמור להרגיש מבחינת האישיות שלו, וכל הרגשות שלו הם מיתלא תלי וקאי במה שהסביבה תקרין לו, אם הסביבה תקרין לו חום ואהבה, הוא ירגיש רצוי וטוב, אם הסביבה תקרין לו לא טוב, כעס וכדו', הוא ירגיש נטוש, הוא ירגיש דחוי, הוא ירגיש רע מאוד, תינוק מרגיש, כל זיז של אימו הוא קולט את המשמעות, אתם יודעים שתינוק מאוד קטן, בשלב מאוד קרוב, הוא מתחיל לבכות כשהוא רוצה אוכל, ואימא שלו אומרת; חמוד עוד רגע, עוד מעט אני באה! והוא נרגע, הוא יודע שהיא תבוא עוד כמה דקות או תוך זמן, הוא קולט את זה והוא נרגע, הוא רעב, כי למה הוא התחיל לבכות, כי הוא רעב, אבל הוא קולט שאמא שלו אומרת תהיה רגוע עוד מעט אני באה, עוד דקה, הוא לא יודע בדיוק את המשמעות של המילים האלה, הוא עוד לא יודע להבין מילים, אבל הוא מבין, אמא בשטח, היא בדרך אליו, רק זה לוקח ההכנה של האוכל והדרך, הוא קולט את זה, והוא מוכן להתאפק רגע, והוא לא ימשיך לבכות לאימא שלו, אלא ירגע, ועוד מעט אימא תבוא ותאכיל אותו, כך ראיתי.

לעומת זאת תינוק שלא מקבל יחס טוב, זה פוגע והורס לו את המערכות הריגשיות שלו, לתינוק עוד אין אישיות בפני עצמה, עוד לא בנוי לו האישיות שלו בפ"ע, שהוא יוכל להיות במצב של נברא האדם יחידי, שהוא יהי' יחידי וכאילו לא מעניין אותו מה הסביבה, מה דעת הסביבה או מה הסביבה חושבת עליו וכדו', הוא עוד לא בנוי בכלל לכזה סוג עצמאות, עוד אין לו את העצמאות הזאת, בדיוק כמו שלתינוק כל אחד מבין שעוד אין לו את העצמאות והיכולת לנהל את עצמו מבחינת אכילה שתיה רחיצה וכל הענינים, הוא תלוי לחלוטין התינוק הקטן, כולו זקוק לטיפולם של אחרים, בלי זה הוא ימות, הוא לא יכול לדאוג לעצמו בכלום, ק"ו בן בנו של ק"ו מבחינה ריגשית שעדיין אין לו שום עצמאות וכל המציאות הריגשית שלו היא תלותית במה שיוקרן לו מבחוץ, וזה משפיע עליו השפעה מוחלטת הן לטוב והן לרע, דהיינו שהאישיות שלו עוד לא נבנתה והיא לא קיימת בזכות עצמה וכולו תלוי באחרים אף מבחינה רגשית.

אתם יודעים עד כמה הדברים מגיעים, מסתמא אתם שמעתם, שאפי' פג שנולד, היום הם קלטו את זה הרופאים, דורשים שדוקא או אבא או אימא יבואו כל יום לפגיה וילטפו את התינוק, תינוק פג מרגע לידתו, התינוק מחכה לחיבוק חם מאבא או מאימא, שזה נותן לו, זה בונה לו את האמון בעצמו, את ההסתכלות החיובית על החיים, שהחיים הם חיים נעימים, והחיים הם חיים טובים, ויש מישהו שאוהב אותו, ואז זה בונה לו לאט לאט מערכת אישית חיובית; לא להסתכל על העולם כעולם רע ועויין ופוגעני.

יש כאלה, אתם מכירים שיש כאלה שהם מרגישים שהם נמצאים בעולם עויין ורע, וכל אחד רק חושב להרע לו, הוא מרגיש את עצמו כמו נטוש בג'ונגל בין חיות טרף, וזאבים ונמרים וקניבלים, ויש אנשים שמרגישים שהם נמצאים בעולם טוב בעולם יפה, הם גם יודעים שיש גם אנשים רעים ומושחתים וכדו', אבל המבט הכללי שלהם הוא עולם יפה וטוב, ואהוב ואוהב ונחמד.

הרבה פעמים ההבדל אם האדם נמצא כך או כך, זה מה היה איתו בתקופה הראשונה מיד אחרי הלידה, למשל; לצערינו ויצא להכיר כאלה סיפורים, שקרה איזה אסון או טרגדיה סמוך ללידה, והאימא לא היתה פנויה להעניק לתינוק שלה את מה שהוא מצפה מאימו, הוא היה בעצם בודד ועזוב, אוכל היה לו, אבל לא היה לה את הזמן להתרפק עליו, לגפפו לחבקו לנשקו ולהקרין לו חמימות, מרוב שהיא היתה שקועה באבלה ויגונה או בצערה, תינוקים כאלה גודלים אח"ז עם בעיות ריגשיות, יש להם מבט קשה על החיים, כל מיני קשיים ריגשיים שזה מישך שייך לתקופה הזאת, זה דברים ידועים, מה שאני אומר כעת זה לא איזה חידושים, זה גילוי מילתא בעלמא, זה מציאות בשטח.

ז"א שתינוק קטן, מבחינת הבשלות הריגשית שלו, ולאן הרגשות שלו יגיעו, האם למצב בריא וטוב ושיהי' לו חיים מאושרים, או הרגשות שלו יבנו בצורה שתעשה לו חיים מרים וקשים, זה תלוי באחרים, ואין לו בכלל יכולת בחירה לבחור בטוב או ברע, כי הוא שפוט ותלוי בדעת אחרים, אין לו אישיות משל עצמו בגיל הקטן הזה.

ממילא ההשפעה החברתית היא עצומה על כלל אישיותו, עד כדי כך, שהיתה אסכולה בין חכמי הנפש שאמרו שמהות האדם זה החברה, כאילו; מה מבטה את מהות האדם? זה החברה! האדם זה החברה, ומזה הגיע גם הפיתגם שאתם ודאי מכירים אותו, אולי גם פעם הזכרנו את זה; "מי אני? אני זה לא מה שאני חושב שאני, ולא מה שאחרים חושבים שאני, אלא מה שאני חושב שאחרים חושבים" זה האני שלי, כי בעצם מאחר שכולנו בהיותינו עוללים קטנים, היינו כ"כ שפוטים ותלויים בדעת אחרים, עד שזה גרם לנו בעצם שכל השיפוט שלנו על עצמינו הוא לפי איך שאחרים שופטים אותנו, כי מה גרם לנו להרגיש טוב או רע, איזה יחס שקיבלנו מאחרים, זה בעצם כאילו בונה באישיות שלנו את המציאות של ההשפעה החברתית, שלפי מה שחושבים עלי או לפי מה שנותנים לי זה מה שקובע את המציאות האישיותית שלי, זה המהלך הטיבעי והרגיל אצל כל עולל ותינוק.

מהו החינוך הבריא שיעבור לתינוק? אם הוריו ומחנכיו יהי' להם כיון בחינוך שלו איך לבנות בו עצמאות אישיותית, ואיך לבנות בו אמון בעצמו שהוא יגיע לכלל הבשלה כשהוא יתבגר, והוא יהי' חי נושא את עצמו שהוא יפסיק להיות תלותי במבט החברתי.

האדם באינציקלופדיה של כל בעלי החיים, פעם ראיתי באיזה אינציקלופדיה, הזדמן לידי וראיתי שם שהאדם בעל חיים יצור חברתי שחי בלהקות, כך ראיתי, כך כתוב שם, גם החיה ששמה אדם היא יצור חברתי שחי בלהקות.

אתם יודעים, יש עונש של בית סוהר, מה זה העונש של בית סוהר? בית הסוהר זה שולל מהאדם את האפשרות להיות במרחבים גדולים, הוא כעת צריך להיות במקום צר, במקום מוגדר ומסויים, ואין לו אפשרות לנוע לכל אשר ירצה, זה עונש לאדם כי אדם רוצה לנוע ממקום למקום. יש עוד עונש בתוך עונש, שהעונש העיקרי זה בית הסוהר; בידוד, להיות בבידוד, לבודד אדם מחברת בני אדם, זה לא מתאים לחיה הזאת ששמה אדם להיות לא בחברת בני אדם, זה עונש מאוד קשה אם שמים אותו בכלא מבודד, מבודד אפי' מחברת אנשים אחרים, כי האדם בטיבעו צריך להיות בקשר ולהיות ביחד עם חברה, רמת הצורך בקשר חברתי היא ג"כ משתנה בין אדם לאדם, יש אדם שחסר לו, שהוא מאוד חברותי, יש אדם שמספיק לו להיות חבר של כמה יחידים, כל אדם לפי ענינו, אבל אין אדם שלא קשה לו כשהוא מבודד לגמרי מלהיות בחברת אנשים, את החלק הזה לפחות של להיות בחברת אנשים גם אם אני לא כ"כ הרבה אשוחח איתם או אתחבר איתם, זה מצרך חיוני ממש לאדם, ואם הוא בבידוד הוא מרגיש מאוד קשה.

עכ"פ החינוך הטוב והבריא; אם בעצם מחנכים את הילד לאט לאט לבנות אמון בעצמו, ואז ההסתכלות על עצמו לא לפי הערכת החברה.

לא בכיון שאנחנו הולכים כאילו לגדל את הילד בצורה שתהיה אנטי חברתי, תהי' חסר טקט, תתנהג בהנהגות מוזרות בחברה כי אתה לא מעניין אותך אחרים, כי זה דבר שהוא רק משפיע שלילי גם על אדם מבוגר, שאם הוא יחיה בתוך חברה והוא יתנהג בצורה שהיא מוזרה לפי הטקט והכללים של החברה, ואולי הזכרנו פעם יש לזה כבר מקור מהתורה, כשהגיעו המלאכים לאברהם אבינו והוא הגיש להם אוכל המלאכים אכלו, הגמ' דורשת מזה שאל ישנה אדם ממנהג המקום (ב"מ פו,ב). ותפילת חנה שהתפללה שיהא מובלע בין אנשים, לא חכם ולא טיפש שיהא מובלע בין אנשים (ברכות לא,ב). יש כאלה שבכל מקום שהם באים גם אם יהי' מאה איש יש כאן משהו חריג בנוף כאן, יש כאלה שבכל מקום שהם באים הם חריגים בנוף הסביבתי, זה דבר לא בריא.

אבל החלק הזה להגיע לעצמאות, שהדימוי עצמי שלי, שההערכה, שהיחס, הערך והחשיבות של עצמי הוא לא קשור לאיך אחרים ולאיך החברה שופטת אותי, זה דבר שהורים או מחנכים שיודעים ומבינים בחינוך הם בונים אצל הילד לאט לאט את העצמאות הזאת, דרך זה שמקרינים לו הרגשת אימון בעצמו, ודרך האצלת סמכויות עצמאיות, וזה אשר יגרום לו שיגיע ליכולת עצמאית ושהוא לא יהא כל הזמן מיתלא תלי וקאי באחרים, כי כפי שאמרנו העולל והתינוק והילד גם, עד שהוא נהיה בוגר ועצמאי הוא באמת תלוי באחרים, וגם אין לו אפשרות, לו יצוייר ולא יהיו אחרים שיתנו לו איזשהו יחס, הוא פשוט יהא תקוע.

סיפרתי לכם, היה לפני השואה, היה איזה בית יתומים בשוויץ לילדים ניצולי שואה, קראו לזה בית יתומים אשר, זה היה אנשים יראים ושלמים שלקחו על עצמם לשקם, יהודי שקראו לו אשר, הוא היה יקה, ולקח על עצמו לשקם ולבנות "בית יתומים" ליתומים מסכנים מהשואה, הכל תיקתק שם, האוכל תיקתק, והיה שם ארוחות בזמן ואוכל ולימודים, אבל דבר אחד לא היה; לא היה שם שום רגש! הכל היה כמו רובוט או מכונה. ולצערינו מה שקרה לבסוף הוא, שאין אחד מבין בוגרי בית היתומים הזה שהצליח להתחתן ולהקים בית! יש יהודי אחד שהוא כן התחתן, ואישתו שבוע אחרי החתונה באה לרב שך, אמרה לו; רבה, אין לי בעל, הוא לא יודע כלום, אין לו רגשות, אין לו בכלל רגשות, כלום, הוא לא מרגיש, אני לא מרגישה ממנו כלום, טוב, הרב שך עודד אותה, והיא כן נשארה, והקריבה את החיים שלה, הוא יהודי תלמיד חכם מירושלים, ויש שם משפחה גדולה, והיה לי הרבה קשר עם המשפחה הזאת, אבל בעצם היא אלמנה ובעלה חי מהרגע הראשון, מעולם לא היה לה בעל, מבחינה ריגשית אין לה בעל, הוא לא מרגיש אותה כלום, אינו מרגיש, הוא לא יודע לא לאהוב ולא לתת לה כלום, הוא לא יודע, הוא פשוט נכה רגשות, הוא לא יודע מה זה לאהוב, הוא יודע מה זה לאכול ומה זה לשתות ומה זה ללמוד, אבל מה זה לאהוב ולהרגיש את השני הוא לא יודע, את עצמו הוא לא מרגיש, לא קיים, לא מה זה לאהוב, לא מה זה לתת ביטחון, לתת הרגשה, לעודד, הוא בכלל לא יודע מה זה, הוא לא מבין במה מדובר, לא קיים, פשוט לא קיים, מבחינה ריגשית הוא נכה, פשוט נכה.

עכ"פ נמצא כך; שהמציאות של השפעה חברתית של תינוק; מאימא אבא, מהבני משפחה, ולאט לאט המעגל מתרחב, המציאות הזאת יש לזה השפעה קריטית ומכרעת על כל בניית האישיות של האדם, אבל כל זה כדי להגיע בסוף למצב של עצמאות, למצב של להפסיק את התלותיות הזאת, כמו שעובר במעי אימו הוא קשור בחבל הטבור עם אימו, והכל כדי שכשיוולד הוא יוכל להתנתק מזה וגמרנו, ולהיות חי נושא את עצמו, כך מגיל קטן אנחנו היינו כאילו קשורים ליחס ולהערכה החברתית, וזה כל מה שקובע לנו להכיר להרגיש את עצמינו, איך אנחנו נכיר ונעריך את עצמינו?!

וכשיש שם עיוותים, זאת אומרת לפעמים אחד שנתהפך לו החיים, נערים צעירים שהם עברו בילדותם כל מיני דברים, והכל מישך שייך לצורת הרגשה שהקרינו להם בבית או בחיידר, או בכל מיני סיבות שהקרינו להם, כל מיני סוגי הרגשות שהקרין להם דברים שנוחים לחיים, או קשים לחיים, או מסובכים לחיים, ולפעמים פשוט יוצא שצריך לשבת עם הבן אדם ולפתוח עוד קשר ועוד קשר ועוד קשר, אתם ראיתם פעם שחוט שהסתבך שמשחררים עוד קשר ועוד קשר עד שמשחררים את הכל, לפעמים צריך לשבת עם בחור שמסובך כולו, כל הרגשות שלו מסובכים, ולשבת איתו שלב אחרי שלב, להגיד לו מה לקחת אישי, מה לא לקחת אישי, איך להתייחס לכזה דבר, איך יוצאים מחשדנויות, כל מיני דברים, וכל הדברים האלה מי נטע בו את זה? מי השריש בו את זה? יחס לא טוב מהסביבה! וחכמי הנפש יודעים לספר בצורה מאוד בהירה וברורה, כל סוג יחס מה הוא גורם למערכת הריגשית של האדם, יש דברים מושכלים ממש, כמו שהזכרנו כבר, שהורים שמאיזה סיבה לא נותנים אמון בילד, גם אם הם לא התכוונו בעצם לא לתת אמון, אבל מאיזה סיבה היחס שלהם הוא בהיעדר אמון, ורוב הפעמים זה מרוב אחריות שלהם לטובתו, אבל מרוב שהם לוקחים אחריות, סופר אחריות להיות אחראים עליו, למעשה לילד זה מקרין חוסר אמון בעצמו, כי כל הזמן חושדים ועוקבים אחריו, הוא יהיה אחרי זה בבעיה בלהעריך את עצמו, כי באמת זה מה שחינכו אותו, וכן על זה הדרך וכו' וכו', אין לזה סוף לדברים האלה, אבל זה כך.

עכ"פ אנחנו שהגענו כבר לנער ובחור, אנחנו לאט לאט הולכים לעשות עבודה עם עצמינו איך להיגמל מהמצב של התלות החברתית בחברה, אני לא מדבר על תלותיות של להישען על אחרים, אני מדבר על החלק הזה בהיותינו תלויים בהערכת החברה.

יש בחובת הלבבות, בתחילת שער עבודת האלוקים הוא כותב עשרה כללים למי שרוצה לעבוד את ה', ושתים מהם קשורים לבין אדם לחבירו, אחד מהם זה שיחדל מלהתייפות בעיני בנ"א, והשני שיהא שווה בעיניו אם ישבחוהו בנ"א או יגנוהו. ז"א שמבחינת הרצון למצוא חן בעיני אחרים, הוא פורש מהמקצוע הזה, הוא לא מתעסק באיך לגדל את עצמו בעיני בני אדם, הוא פשוט פוטר את עצמו מהחיוב הזה, עוד פעם, זה לא סתירה לטקט ולהנהגה ישרה, אבל לא מעסיק אותו הלמצוא חן בעיני הבריות, זה לא מעסיק אותו, בשביל מה אני צריך את זה?!

ודבר שני; שיהא שוה בעיניו אם ישבחוהו בנ"א או יגנוהו, איך אדם יכול להגיע שיהי' שוה בעיניו אם ישבחוהו בנ"א או יגנוהו, באמת אם הוא יתבונן הוא יראה שזה דבר פשוט, זה לא שמה שכעת אומר את זה זה נהיה פשוט, ולא כל מה שאני יודע להגיד ולבאר את זה, זה אומר שמי שיודע להגיד את זה הוא כבר אוחז בזה, זה צריך התלמדות בזה, אבל לפחות להגיד את הרעיון, זה כמדו' וודאי כבר הזכרנו כמה פעמים, שהערך של האדם הוא באמת לפי כמה שהוא שווה באמת, הוא לא קשור לפי כמה בנ"א מעריכים אותו, כי הערך האמיתי של האדם הוא מה שהוא באמת, הערך האישיותי הערכי של האדם הוא לפי מה שהוא באמת, אם יש כאלה שמכל מיני סיבות טועים באיבחון של השני הן לשבח והן לגנאי, זה לא משנה כלום את המציאות. אתמול ישבו הורים וסיפרו שיש להם בת שיש לה כל מיני בעיות שהם לא יודעים בדיוק את ההגדרה, הם היו אצל גדולי המאבחנים, וכל אחד אמר איבחון שסותר את האיבחון של השני ועדיין לכלל הכרעה, לא הגיעו מה סוד הבעיה שלה, של הבת הזאת, עכ"פ זה ברור שמה שמאבחן אמר משהו, אם זה לא נכון זה לא משנה כלום, זה לא עושה שום דבר, אם הוא קלע למטרה, קלע למטרה, אם לא, אז גם אם כל העולם יגידו שהאיבחון הוא נכון, אין לזה שום משמעות, בין אם האיבחון הוא במעלת האדם, בין אם האיבחון הוא איבחון שמטיל דופי ופגם באדם, אין שום הבדל.

וכבר הזכרנו כמה פעמים שבענייני חושן משפט, ערך של ממון נקבע כפי כמה שבנ"א מעריכים את זה, כמה שבנ"א מוכנים לשלם על דבר, זה ערכו האמיתי, אבל ערך של אדם זה משהו מוחלט, זה משהו אמיתי לפי סולם שבינו לבין הקב"ה, אין עוד ערך שהוא אמיתי מהו האדם חוץ מהערך איך שבאמת בינו לבין הקב"ה, וכל היחסי סביבה וחברה אין להם משמעות אמיתית.

אמנם מי שעדיין מאוד השאיר את עצמו שהוא תלוי בתשומת לב ובהערכה החברתית, אם יהי' לו תשומת לב והערכה חברתית זה יגרום לו לתפקד, אם לא, זה יגרום לו דיכדוך והוא לא יתפקד, וודאי שהוא לא יכול להתנתק מזה, והוא באמת לא בנוי באופן עצמאי, כי באמת אצלו כל זמן שהוא מקבל תשומת לב זה ממריץ אותו, וכשלא אז לא, ואדם זה עוד לא נבנה אצלו משהו עצמאי וחי הנושא את עצמו מבחינה אישיותית, אך האדם הזה של החובה"ל ששווה בעיניו אם ישבחוהו בנ"א או יגנוהו הוא כבר מעל זה.

זה נכון שאנחנו לא מדברים כעת שאדם לא יתפרגן כלום, או שלא יפגע לגמרי מפגיעה, אבל פה אני יגיד לכם למה אנחנו וודאי שייכים גם כיום בשיעורים בישי"ק, נגיד; האם פגיעה זה חרב בלב ממש, כמה הפגיעה כשמישהו שמקנטר או עוקץ או פוגע, ויהי' מי שיהי', עד כמה זה חץ ממש בלב, וזה ממש כאילו פגיעה אנושה, ועד כמה הפגיעה היא פחות אנושה, וזה כן תלוי כמה האדם כשפוגעים בו הוא נפגע פגיעה אנושה או פגיעה של פצוע קשה, או פצוע בינוני, או פצוע קל, פגיעות קלות, ובזה יש הבדל; בכל דרגה שתפחית את רמת הפגיעה, זה התקדמות בדרך לבגרות ולעצמאות של האדם, הוא הדין עד כמה מידי להתפרגן או להיות תלותי בהערכה הסביבתית, אם לוקחים את זה בתור איזה גלידה טובה, וזה לא עיקר הלחם שלי המחמאות והפירגונים של הסביבה, אני לא לוקח את זה בתור לחם שזה עיקר המזון לנפש, אני לוקח את זה בתור שזה נחמד נעים, אבל לא בתור שזה יהי' כל הכוח המפעיל שלי, ופה בדבר הזה יש אין סוף דרגות כל אחד ואחד לפי ענינו.

נמצא עכ"פ לפי הדברים שדיברנו, שהמושג של השפעה חברתית הוא מושג מוכרח, וזה כל צורת גדילת האדם בשנותיו הראשונות.

אבל ודאי שהאסכולה הפסיכולוגית הזאת שמהות האדם זה החברה היא שגתה, 'שגו ברואה פקו פליליה' בזה שהם חשבו שזה כל האדם, כי הם המשיכו כאילו כל האדם עד זיקנה ושיבה הוא כולו, כל האדם זה חברה, הם באו לחלוק על אסכולה אחרת, וכבר באה אסכולה אחרת שחלקה עליהם, אבל גם האסכולה השלישית היא לא נכונה, אבל היא כבר קרובה לאמת, זה אולי בהזדמנות אחרת נדבר על האסכולות האחרות, ונראה את סתירתם.