החברה והשפעתה 2

נמשיך קצת בנושא שדיברנו אתמול, כמה שאלו, היה לכאורה רעיונות תיאורטיים נחמדים, אבל איך עושים את זה למעשה? מה מתכוונים באיך עושים את זה למעשה; איך למעשה בן אדם יוצא מהמצב הזה שהוא כאילו כל הזמן מחכה להערכה של החברה?

זאת אומרת באיזה צורה בנ"א מגיע לעצמאות שהוא יצא מהרעיון הזה שהאני שלו זה מה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו, איך יוצאים מהרעיון הזה? דיברנו אתמול מה קורה עם תינוק וילד קטן, ולמה זה גורם להשריש בעצם לאדם משנות ינקותו את הרעיון הזה שכל הערך שלו הוא תלוי באחרים, עד כדי הפיתגם המזעזע, שאני זה לא מה שאני חושב על עצמי, אלא אני זה מה שאני חושב שאחרים חושבים עלי, ודיברנו שבעצם האדם הבוגר אמור כבר להיות עצמאי, ואמור להגיע למצב, לידיעה הפשוטה, שהערך שלו הוא לא קשור לאחרים, ושהדעות של אחרים לא קובעים את דרכו לא לטוב ולא לרע, אבל שאלו רבים וטובים; איך אדם מיישם את זה, שמעתי את הרעיון, אפי' השתכנעתי שזה היה מאוד טוב, להיות עצמאי ולא לחשוב איך אחרים חושבים עלי, אבל איך בכל אופן אני אעשה את זה, הרי אני יש לי חזקה קמייתא, אני רגיל למהלך אחר? נכון, זה שאלה טובה מאוד, ופה באמת היה חשוב, לא פירטתי אתמול איך עושים את זה.

באמת המהלך הוא כזה; יש יסוד גדול שכמדומני שכבר הזכרנו אותו כמה פעמים, שהרגשות של הבנ"א הם מאוד תלויים בדעות שלהם, הדעות וההשקפות של הבנ"א הם גורמים לבנ"א להרגיש את מה שהוא מרגיש, ולא כמו שרוב בני אדם סבורים שההרגשות שהם מרגישים זה כתוצאה מהמציאות המציאותית של החיים, ממצבי החיים עצמם, כך רוב בנ"א סבורים שלמה אני מרגיש כך וכך, למה פעם אני מרגיש כך ופעם אני מרגיש כך, אני לא רוצה כעת להאריך בזה, כי זה נושא שכבר דיברנו, ואני רוצה כעת להתמקד במה שקשור אלינו, רוב בנ"א סבורים שהרגשות שיש להם, הן הרגשות חיוביות, הן הרגשות שליליות, זה כתוצאה ממציאויות ומצבי החיים, בּבּפועל של המציאות של החיים, דהיינו שאם המצב של החיים שלי הוא מצב מייאש - אני מיואש, אם המצב נותן תיקווה - אני איש תיקווה, אם המצב הוא הצלחה - אני מרגיש מצליח, אם המצב הוא כישלון - אני מרגיש נכשל, אם המצב הוא שמח - אז אני שמח, הכל תלוי במצב, יש מצב או אין מצב.

והאמת היא שזה טעות, לא מצבי החיים יוצרים את ההרגשות, אלא מצבי החיים גורמים לנו לגבש איזשהו דעה ופירוש לאותו מצב, וכפי איך שאנחנו פירשנו והבנו את משמעות המצב, כך נרגיש, ולכן אותו מצב אפשר הרבה פעמים לפרש אותו בשני פירושים, אם אני אפרש את המצב בפירוש א' אני ארגיש הרגשה כזאת, אם אני אפרש את המצב בפירוש ב' אני ארגיש הרגשה אחרת, זה יסוד גדול מאוד שאי אפשר לתאר כמה היסוד הזה יכול לעזור לבנ"א בחיים.

אבל מה שזה קשור לענינינו זה החלק הזה, מאחר שאנחנו יודעים שההרגשות שלנו, זה מישך שייכי להלכות דעות והשקפות שלנו, לכך כל עוד שאני באמת בדעתי מחמת הרגל בילדותי, בשנות ינקותי וילדותי, כל עוד תקוע לי הדעה וההשקפה, שמי אני? מה שאני חושב שאחרים חושבים עלי! כל עוד אני מאמין שזה כך, זה באמת לא ישתנה, כי אני מאמין שמי אני, מה שאני חושב שאחרים חושבים עלי, כך נראה לי שזה באמת האני האמיתי שלי, כי כך הייתי בטוח כשהייתי ילד קטן, כשהייתי תינוק, כך הרגשתי בטוח, ברגע שאני כרגע הולך כאילו להיות בעל תשובה, כתוב ברמב"ם בהלכות תשובה שאדם צריך לעשות תשובה גם מדעות לא נכונות, לא רק ממעשים לא נכונים, אם יש לי דעות לא נכונות, אני כרגע עושה תשובה, ואני משנה את הדעה וההשקפה שלי, ומהיום אני יודע, שמי אני? זה לא מה שאני חושב שאחרים חושבים עלי, לא זה האני האמיתי שלי, אלא אני האמיתי שלי זה מה שאני באמת! עד כמה אני חי אמת, עד כמה אני ממצה את חושי ואת כוחותי למה שאני מאמין שאני צריך לעשות, עד כמה אני משתדל להיות טוב ולברוח ממה שאני מאמין שרע וכו' וכו', אני בודק את עצמי לפי אמת אמיתית ולא לפי דעות בנ"א, ולפי אמת אמיתית שאני מאמין בה, וזה השלב הראשון כפי שאמרנו כדי לצאת מהילדות והשחרות הבל, מההבל ורעות רוח של תינוק וילד קטן בנושא, אנחנו צריכים באמת לגבש לעצמינו ברור את הדעה וההשקפה שכל העולם מעבר אחד ואני מעבר אחר, דעות העולם עלי הם בכלל לא קובעות לי את האמת, כל דבר הוא יוברר במאזני העיון וההבנה.

בהחלט יש דברים שאני לא יכול להכריע לבד, אני צריך לשאול את רבותי או לקבל מאחרים, זה פשוט שלא כל דבר אני אמור להחליט בו לבד, אבל לפחות האני האמיתי שלי הוא לא תלוי בכלל בדעות של אחרים, בין כשהם מעריכים אותי יותר ממה שאני כי הצלחתי אולי לשדר משהו, זה לא הופך אותי ליותר נעלה בזה שיש מי שטועה וחושב שאני נעלה, ובין שאני לא נהיה פחות כשמחרפים אותי אם אני לא אדם פחות.

ולכך דבר ראשון אני צריך לגבש לעצמי הלכות דעות והשקפות, שדעות בנ"א עלי לא הם קובעים את המציאות האמיתית של החיים, וכפי שאמרנו אתמול; בשונה מעניני קנינים וממון, שבהם דעת בנ"א בערך של נכס מסויים, זה קובע את המחיר האמיתי שלו לכל עניני חושן משפט, אבל הערך האמיתי שלי אינו נקבע כלל לפי דעת בנ"א, ז"א דבר ראשון לגבש את הדעה וההסכמה הזאת נגד המוסכמה הפשוטה שהייתי רגיל בה משנים קודמות, זה שלב א'.

שלב ב'; לנהל את החיים שלי, להכניס את עצמי למהלך חיים שאני עומד, והאדם כל הזמן עומד בכזה סוג של פרשת דרכים, שאני עומד בפרשת דרכים מול מצב, אני כעת נמצא בסוג מצב מסויים ששני דרכים לפני, דרך אחת מה מתאים לי לעשות כרגע במציאות הקיימת, אם חשוב לי הערכה של בנ"א, דרך אחרת מה מתאים לי לעשות כרגע במציאות הקיימת, אם חשוב לי האמת האמיתית.

נגיד אפי' דוגמא פשוטה; אני כרגע במצב שאני מרגיש שקשה לי ללמוד את מה שלומדים כעת בסדר, ויותר נוח לי ללמוד משהו אחר, אבל כרגע בגלל ההרגשה בחברה לא נעים לי כאילו לקחת את הספר לימוד שנוח לי, כי כולם לומדים כעת דבר מסויים, שאני אקח משהו אחר?! אני לא מדבר באופן שיש לראש הישיבה איזה דעה בנושא או קו של הישיבה, אני לא מדבר מצד הסדר, אלא מצד ההרגשה בחברה, אם אני כעת אלך ללמוד את מה שאני כעת מרגיש שבזה אני הכי ליבו חפץ, ובזה אני הכי אלמד טוב, זה הרגשה כזאת לא נעימה, כי כולם לומדים כעת דבר אחר, אם אני חי לפי מה אחרים חושבים או יחשבו עלי, אני כעת אמשיך ללמוד את מה שכולם לומדים, ואני גם אמשיך לא ללמוד את מה שכולם לא לומדים, אבל אני עם הספר של מה שכולם לומדים, אבל אם אני חושב על האמת האמיתית של האני האמיתי שלי, האני האמיתי שלי אומר כעת; תלמד את מה שבאמת תלמד יותר טוב, הרי אתה רוצה ללמוד, וזה הצורה שכעת תלמד יותר טוב, אז אתה מוותר ע"ז שכעת מה החברה תחשוב עליך, ועושה לפי האמת האמיתית, ז"א שבכל נושא שיש לי שתי אפשרויות לעשות, מה יותר מתאים לעשות לפי הערכת החברה, ומה יותר מתאים לפי הערכים האמיתיים שלי, אם אני אנהג לפי מה שמתאים, לפי הערכים והדעות האמיתיות שלי.

כמובן בהסתייגות כמו שתמיד אנחנו אומרים, לא באופן שזה יהי' נגד מנהג המקום, או בדבר שזה יהי' באופן שאל ישנה אדם ממנהג המקום (ב"מ פו,ב) או שלא יהי' יושב בין העומדים ועומד בין היושבים, דברים שעי"ז אני יראה כאדם מוזר, כי זה נושא שגם ע"פ תורה וע"פ הערכים האמיתיים לא מתאים להתנהג בכזאת הנהגה, אלא א"כ זה יהי' בין בנ"א המלעיגים על עבודת ה', שאז לא יבוש מהם, כי אז זה כן בטקט לא ליבוש מבנ"א המלעיגים עליו בעבודת הבורא, אתם מבינים מה אני מתכוון.

אבל בכללות המציאות היא שרוב בנ"א הם ממשיכים הלאה להיות עסוקים באיך לצבור לעצמם הערכה מאחרים, ז"א זה נושא שתופס אצלם מקום בכל צורת ההתנהלות שלהם, ז"א בכל מיני עניני החיים עסוקים איך לנהל את עניני החיים בצורה שתעזור לי לקבל הערכה בחברה, ככל שאני בעצם מתעסק ולוקח את זה כעיקר גדול בחיים, אני בעצם ממשיך הלאה לחנך את עצמי בבחינת "שאחר הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך - מצ' טז' - ד"ה ואל תחשוב) בחינת חינוך והתלמדות שכל הזמן לחיות תחת הצורה שכאילו זה עיקר גדול הערכת אחרים.

לעומת זאת אם במקרים כאלה, וזה יכול להיות בכל מיני מקרים ובכל מיני דקויות וכדו', אני אתנהג בכל מה שמתאים לי להתנהג בלי קשר לאחרים, וכפי שאמרנו לא בצורה חריגה, אבל כפי שמתאים לי, זה יגרום לי ממילא להפסיק להרגיש את עצמי כל הזמן שפוט של אחרים, כי עובדה שההנהגה שלי היא מעתה והלאה היא לא לפי איך שלכאורה מתאים כדי לצבור הערכה מאחרים, ואני לא כל הזמן מעמיד את עצמי במהלך שכאילו העיקר במה שאני עושה זה לא הדבר עצמו, אלא איך זה יראה, אז יש כאן כן נפק"מ למעשה בכל צורת ההתנהלות, כמה אני משקיע בכל מעשה שאני עושה איך ליפות אותו בעיני אחרים, וכמה אני פחות משקיע בנושא הזה, ואני עסוק יותר בנושאים שבאמת יקדמו אותי בחיים קידום אמיתי, ולא קידום חברתי או קידום של הערכה.

לא מדבר על החלק של ידידות וקשרי חברה, בזה וודאי שאדם אמור להתנהג בצורה שטובה בחברה ושיהי' לו חברים, וזה לא קשור בכלל לחלק הזה שכאילו הדימוי שלו והשומה וההערכה שלו תהי' תלויה כל הזמן באחרים, אבל האדם הוא יצור חברתי כפי שדיברנו אתמול, והוא רוצה להתנהג בנעימות חברתית כדי שיהי' לו חברים, זה כן, חברות זה דבר נעים ונחמד וכיף, זה לא קשור בכלל, לא באתי להגביל משהו בנושא של חברה, ולדבר כעת שלגזור עליו איזה בדידות והתבודדות, לא זה הנושא.

אבל המציאות היא שמבחינת ניהול החיים, עד כמה אני כל הזמן מגביל את עצמי, או להתנהג בצורה של להרשים אחרים או לא, זה דבר שמתבטה, מי שקצת מתבונן ימצא את עצמו בלי סוף פעמים ביום מתנהג כל הזמן בצורה איך להרשים, וזה דבר שאנחנו יכולים קצת להתחיל להפחית מזה, אם אנחנו רוצים פעם להגיע לעצמאות, ושוב פעם כדי להגיע לעצמאות הזאת אנחנו לא צריכים להיות בנ"א מוזרים ומשונים, אבל אנחנו יכולים להגיע לזה אם אנחנו נתחיל לחיות לפי מה שאנחנו באמת, לפי מה שאנחנו מאמינים באמת.

נגיד אני זוכר דוגמא, זה קצת מצחיק, אבל עכ"פ בזמני כך זה היה; בישיבת פוניבז' היה מצב, הסוג לחץ חברתי שהיה מצב שנגיד, שיהי' חלון פתוח או סגור שכדי לפתוח או לסגור אותו צריך להיעמד רגע על הספסל ולסגור או לפתוח, היו הרבה בחורים בישיבה שלא יעמדו שניה על הספסל כדי לסדר את החלון, כי יגידו עליהם שהם עסקנים, יגידו עליו שהוא אחד עסקן, שהוא מעכר, זה עד היום, אתם קולטים את הדבר הזה?! אני זוכר שהיו אז בחורים בישיבה שאיחרו לסדר קצת ולא היה סטנדר במקום שלהם, והיה סטנדר בחוץ שהם יכולים לקחת סטנדר, לא, הוא ישב כל הסדר עם הגמ' כך ביד, כדי שאז ידעו פחות שהוא בטלן שהוא איחר לסדר, הוא ישב המסכן הזה כמעט שלוש שעות כך עם הגמ' ביד בזמן שיש לו סטנדר במרחק של שלוש מטר, כי אם הוא יקח את הסטנדר כולם ידעו שהוא הגיע מאוחר לסדר, כך יש לו בראש, הוא חושב שהוא מענין מישהו שכולם עוקבים אחריו מתי הוא הגיע לסדר, לא משנה, אתם קולטים את השיעבוד הזה, זה בפוניבז', זה חלק מסממניה של הישיבה הזאת, לא אמרתי שזה אצל כולם, זה אצל הרבה, זה סוג הנהגה זה דוגמאות פשוטות של כאלה שהם כל הזמן כאילו בעצם מחנכים את עצמם ומתנהגים בצורה שכאילו האני האמיתי שלי זה מה שאני חושב שאחרים יחשבו עלי, כי באמת אף אחד לא חושב עליו, את אף אחד זה לא מענין אם הוא כרגע נעמד לפתוח את החלון, כאילו שזה מענין את מישהו.

אתם יודעים; סיפרתי לכם פעם את הסיפור עם ה"בחר בנו" ו"נתן לנו", פעם אמר לי איזה בחור אחד שהוא טעה בברכות התורה של העליה בין ברכה ראשונה לשניה, התבלבל ובמקום להגיד "בחר בנו" אמר "נתן לנו", והוא אמר לי שהוא היה מוכן ומעדיף שהאדמה תבלע אותו, או לעבור את מה שעברו מדפיסי סלוויטה אחרי שרעק"א הקפיד עליהם, שקיבלו שם עונש לעבור בין שתי טורי חיילים ברוסיה, שתי טורי החיילים מכל צד שנתנו להם עם מבוטות, כך הם היו צריכים לעבור את השביל הזה ולקבל הצלפות עם מבוטות, היה שם כזה עונש, אחד מהעונשים האכזריים שם, הוא היה מעדיף לעבור את זה ולא לחזור למקום כשכולם מסתכלים עליו; איזה טיפש הוא שהוא לא יודע לברך בירכות התורה, כך הוא הרגיש, א"א לתאר. אמרתי לו; שידע שאם ינעלו את דלתות ביהמ"ד, וכל אחד ואחד ישאלו אותו האם היה איזה משהו בקריאת התורה, איזה משהו, דקה אחרי שהוא גמר את הברכה שלו ישאלו, אף אחד לא ידע להגיד שמישהו התבלבל בכלל, דקה אחרי זה אף אחד בכלל לא זוכר את זה, ואני שאלתי אותו אם הוא זוכר בחיים שהיו כאלה שהתבלבלו, ואם הוא זוכר מי היה זה שהתבלבל, הוא זוכר שהיה כזה דבר, תנסה להיזכר מי זה היה, הרי זה נורא ואיום איך אתה לא זוכר?! אתה לא אדם שכחן, כי אדם לא זוכר כאלה דברים, וע"ז הוא היה מעדיף אפי' שהאדמה תבלע אותו?!!! אתם קולטים את הבנ"א, כמה הוא שם על חברה בדברים דמיוניים אפי', דברים שבכלל אין להם שום מציאות בכלל.

תדעו לכם שכל אדם 99 אחוז מהתשומת לב שלו זה על עצמו, ועוד אחוז אחד לכלל הישיבה, ז"א כל אדם הוא עסוק עם עצמו ב99 אחוז, ועד אחוז אחד הוא עסוק במה קורה מסביב, כך טבע האדם בכללות, וכמה כאלה שהם כל הזמן חושבים איך מסתכלים עליהם ואיך הם נראים, וזה כבר בעיה מסויימת שאדם מגזים עד כדי כך, זה כבר גוזמא גדולה, אבל גם האלה שהם לא מגזימים עד כדי כך, מי שיבדוק את עצמו, וזה נורא ואיום, יראה כמה ההלוך ילך שלו כל הזמן לפי החברה, לא לפי מה שהוא מאמין באמת, ויש הרבה מקום לשינוי בהלכה למעשה אם הוא יחיה לפי מה שהוא מאמין באמת, ולא בלחיות כדי למצוא חן בעיני הבריות, זה לכאורה הדרך לצאת מהסוג תלותיות הזאת בהערכת החברה, לא קשור לתלות חברתית, מה שיש עוד דרגה בתלות חברתית, שלא ע"ז אנחנו מדברים כעת, אלא מהסוג הזה של התלות בהערכת החברה.

וזה בכללות, לא בנוגע, כפי שאמרנו, אלא על ההנהגה הכללית האם אני אדם עצמאי, האם אני אדם שהאני שלי הוא ביני לבין קוני, או האני שלי כל הזמן ביני לבין אחרים, כמדו' שבמה שאמרנו כעת יש כבר בכדי להבין, וקצת תשובה על הלמעשה, ז"א זה נותן שטח עבודה ממש, זה לא ביום אחד, אבל מי שמאמין ברעיון ויתחיל לנהל את עצמו בצורה הזאת כפי שדיברנו, ימצא את עצמו תוך תקופה לא ארוכה שהוא ירגיש שהשתנה אצלו משהו בכל החיים שלו, בכל המציאות האישיותית שלו, לכאורה זה השלמת הענין של אתמול.