סחיטה ריגשית

הייתי רוצה לדבר כעת על איזשהו נקודה שאני חושב שהיא נקודה מאוד חשובה, ולצערי כבר כמה פעמים יצא לי לשמוע מבחורים באמת את הדבר הזה, חבל שבאמת חלק מאלו שבאו על הדברים האלה לא נמצאים, אבל אולי ידעו מתוך זה ש'חברך חברא אית ליה'.

יש מצב לפעמים בחברה שבחור לוחץ ריגשית את השני, ז"א בא בחור אחד לשני ואומר לו, נגיד; אם לא תהי' חבר שלי, או אם לא כך, אז בגללך יהי' כך וכך, ואני נפגעתי, ואני אפגע, כל מיני דברים, כך הוא בעצם משתלט, אחד משתלט כך על השני, והשני הוא ירא שמים, הוא לא רוצה, שהוא אומר לו שבגללך אני לא יודע מה יהי', אני לא יקיים תורה ומצוות, אפי' כאלה איומים מאיימים, אני מדבר ביודעי ומכירי קאמינא.

חשוב מאוד לדעת, וחשוב  לדעת את זה לכל החיים, לכל בן אדם יש לו רף זכויות, לא רק חובות, יש לו זכות להיות בכדור הארץ ולהיות מה שהוא, אני לא אמור להיות, המהות שלי זה לא לשרת אינטרסים של מישהו אחר, המהות של כל אדם זה האדם עצמו, ודאי ברוך ה' יש מידות טובות, וכל אחד לפי ענינו ישתדל לתת לאחרים, רחום וחנון, להיות בעל מידות טובות, "מה הוא רחום אף אתה רחום" (שבת קלג,ב), מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים, אבל לא בצורה שמבטלת את האישיות שלי, כל מי שמרגיש שמישהו מנסה לקחת ממנו בצורה שמקשה לו את עצם האישיות שלו, זה לא משהו של לתת, כמו שיש מושג "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" (כתובות נ,א). יש גבול כמה אדם צריך לתת בשביל השני, מי שמרגיש שרמת החברות עם השני או רמת הדרישות של השני, היא לוקחת ממנו לא רק איזשהו פרט, היא כאילו גונבת לו את עצם האישיות שלו, שהיא מוחקת לו את עצם האישיות שלו, שידע שהוא לא צריך לספק את זה לשני, הוא גם לא צריך להרגיש איזשהו הרגשה של התנצלות, אין לשני את הזכות לזה, מה שלשני יש פה גדול, והוא יודע לדבר בלשון סוחפת, אני לא אמור להיות נסחף ואני לא אמור לקבל את הדברים.

כל אחד צריך פשוט לעשות לעצמו איזשהו קו בנושא הזה לפי דרגתו ולפי הרגשתו ולפי רצונו, עד כמה אני נותן את עצמי לשני ובצורה שעושה לי טוב, לא בצורה שמוחקת אותי או מבטלת את אישיותי, ולדעת שיותר מזה הוא לא צריך, וזה לא משנה מה יקרה לשני. כמו שאתם יודעים שבבא במחתרת, דיברנו ע"ז בשעתו, אתם זוכרים את השאלה? בא במחתרת (סנהדרין עב,א) איך מותר לו להרוג אותו, הרי אם תוותר על הרכוש שלך, אז הוא לא רודף, הרי הוא רודף רק אם לא תוותר לו על הרכוש, אז זה רחמנות שהבא במחתרת ישאר בחיים, תן לו את הרכוש שלך, ואז הוא לא יהי' רודף, כי אז הוא לא ירצה להרוג אותך ואין לו דין רודף, ולא תצטרך להרוג אותו, ויהי' אסור להרוג אותו שזה פיקוח נפש, כתוב שאדם לא עומד על ממונו, אבל הוא שואל רב האם מותר לי לעמוד על ממוני או לא, נגיד אני יכול להתגבר, אני לא חייב לתרום את הממון שלי, בא אחד לגנוב אותי, והוא מוכן להרוג אותי אם אני אעמוד על ממוני, אז אין דרישה תורנית אלוקית לא לעמוד על ממוני, זה זכותי! הוא בא לרשותי, מה הוא בא לגנוב?! ואפי' שעי"ז הוא מוכן להרוג אותי אם אני אהרוג אותו, זה בסדר, זה "בא להרגך השכם להורגו" (ברכות נח,א), מותר לי לא לוותר על הממון שלי, גם במחיר שכלפיו יהי' דין רודף, ויהי' דין של הבא להורגך השכם להורגו, וזה ס"ה כשבא לקחת לי ממון, אחד שבא לקחת לי את כל האישיות שלי, ובא להשתלט עלי ולסחוט ממני, כאילו לסחוט ממני תיסבוך ועוד תיסבוך, לכן אני צריך להיות כאילו כלי שרת שלו?! איזה בעל חי שלו?! אין בדבר הזה לא הגיון ולא סברא, לא מוסריות ולא מצפון, פשוט לא צריך להתייחס לזה.

כעת תדעו דבר אחד, כל הסחטנים האלה הם באים לסחוט את מי שהם מצליחים לשבת על המצפון, מי שהם מרגישים שהוא בכלל לא מקבל את זה, אתה רוצה, תעשה מה שאתה רוצה, לא מענין אותי, אני לא צריך לחשבן את זה בכלל מה יהיה בסופך אם לא, אני לא כלי שרת שלך, נקודה! מה אתה תעשה, זה אחריות שלך מה שאתה תעשה, מה שאתה תעשה, זה עם אחריות שלך ועם בחירה שלך, ואם תבחר בטוב יהי' לך טוב, ואם תבחר ברע יהי' לך רע, זה לא קשור אלי בכלל.

סיפרתי לכם, יום אחד הגיע אלי מגמגם שהוא גזר על עצמו שתיקה, הוא לא מדבר עם אחרים, למה הוא לא מדבר עם אחרים? תשמעו שטיקל תורה; הוא אומר לי שלשמוע מגמגם זה לא נעים, נמצאתי מצער אנשים כשאני מדבר איתם כי אני מגמגם, הוא היה מגמגם גדול, באמת הוא היה מגמגם רציני, ומצד בין אדם לחבירו, זה מצער אנשים לשמוע מגמגם, ז"א לא מצד שהיה לו אי נעימות לגמגם, אין לו בעיה מצד אי נעימות, אבל הוא לא רוצה לצער אנשים עם הדיבור שלו, כי קשה להם לשמוע מגמגם.

אמרתי לו; תדע לך שהקב"ה גזר שאתה תהי' מגמגם, הרי "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" (תהלים יט, י) הוא גזר על כל הידידים שלך שיסבלו את הגימגום שלך, אם אתה לא היית מגמגם אולי הם היו מגמגמים, לא יודע מה היה נגזר עליהם, אבל כך הקב"ה גזר, שאתה תגמגם ושחבריך ורעיך וכל אלה שאתה אמור להיות בקשר איתם יסבלו את הגימגום, הם לא סובלים בגללך, הם סובלים בגלל שנגזר עליהם לסבול את הגימגום שלך, לסבול שמיעה מגומגמת שזה לפעמים מעצבן אותם, ושגם יעשו עבודה על מידת הסבלנות עם עצמם בענין.

ז"א כך; כל אדם במידה מסויימת אם הוא לא יהי' קיים, גם אם אני לא אוכל בחדר אוכל כלום, אז יהי' לחבר שלי יותר אוכל, שיהי' להם כוח ללמוד תורה, שיהיה להם עוד מנה, אולי אני לא אוכל גם את המנה שלי, שיהי' לחברים שלי, שיהי' בן ישיבה, איזה אביון אמיתי שיאכל את זה?! אבל יש לי ג"כ כאן מקום בכדור הארץ, לאכול את המנה שלי, וגם אדם מגמגם לא מדרכי המוסר והדרך ארץ לחשוב שראוי שיגזור על עצמו שתיקה, כי מישהו לא נעים לו לשמוע דיבור מגמגם, זה נגזר על ההוא, זה לא אחריות שלי, כך השכל הישר אומר; שהוא יתנהג כדרך בנ"א רגילים, וכמו שמישהו, נגיד עני שנזקק לצדקה והולך לבקש צדקה, לא תמיד בנ"א נותנים לגמרי עם כל הרצון ובשמחה ובטוב לבב שבאמת ממש חיכו לו, אחרי שהוא בא ומבקש ומעורר אותם אז הם נותנים, הוא היה צריך לעשות כזה חשבון?! אם הוא באמת עני ואין לו צורה להתקיים בלי לבקש צדקה, הרי כתוב; "אם הקב"ה אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן כדי שניצול מדינה של גיהנום" (ב"ב י,א), ו"יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית" (רות רבה - פר' ה'), הוא מזכה אותו במצווה, כעת לא באתי להגיד שאדם צריך להכניס את עצמו להיות שנורר, אבל מי שהוא באמת עני והוא צריך לבריות, הוא צריך כעת להבין שהתפקיד של אחרים זה באמת לעזור לו, כך הוא צריך להרגיש, מה לעשות, התפקיד שלו זה להיות עני והתפקיד של אחרים זה לתמוך בו, זה צורת החלוקה שכרגע גזר הקב"ה בענין, הוא יהי' לו את הצער של העניות ולהם יהי' את הצער שהם צריכים לתמוך בו, אם יש להם צער מזה, אם אין להם צער, עוד יותר טוב, אבל עכ"פ בכל דבר יש את האיזון ואת המשקל של כל דבר.

אף אחד לא יגיד שמהראוי למגמגם לגזור על עצמו שתיקה, בגלל שבנ"א יותר נוח להם לא לשמוע בנ"א מגמגם, גם אף אחד לא יגיד שאם מישהו מתוסבך עלי, אז אני צריך לספק לו את הסחורה הזאת, כיון שראוי שהוא לא יהי' במצוקה, ואני צריך בשביל זה למחוק את האישיות שלי, אם זה דבר שלא מטריד אותי, לא קשה לי בכלל, בסדר, אין שום קושי, הדרישות שלו לא גבוהות בכלל, בכבוד רב, אבל אם הדרישות של ההוא, הם דרישות שהם בעצם יוצרות תחושת מחנק, אני לא חייב לספק לו, ואני לא חייב לספק לו הסברים למה אני לא עושה לו את זה, אין בזה שום ענין חסד, חסד זה לא שיהי' לי איזשהו קושי או מחנק מהחבר, אין כזה מהלך בכלל, זה דבר פשוט וחשוב מאוד לדעת את זה, כי זה קיים בהרבה מעניני החיים.

יש לי כעת פתק ממישהו, מאוד מצער, אבל הוא עדין ואצילי, משהו מאוד מיוחד, ולא יודע, משמים כך זיכו אותו, הוא קיבל שם משהו לא הכי נוח, ואנחנו לאחרונה מדברים, הוכחתי לו את זה, שכל הסבל האיום של שני בני הזוג, זה בגלל שכל דבר שעובר הוא אומר שיהי' כך, ז"א שכשהתנהגו כלפיו לא טוב, אז מה אני אלך כעת לעשות עסק, ויהי' הרגשה לא טובה?! גמרנו, נספוג את זה! נספוג את זה, נספוג את זה, נספוג את זה, בסוף הבן אדם נגמר, ובסוף נוצר מהלך מעוות, שם לא יודע איזה בעיה יש לאישתו שהיא צריכה איזה טיפול, לא בן אדם רגיל, לא יודע מה המצוקה שלה בדיוק, אבל אין כזה דבר, אדם סופג וסופג וסופג עד שבסוף הוא מתפוצץ, וגם אם בסוף הוא לא מתפוצץ אבל הוא נמעך, ונוצר מהלך לא נכון, נוצר מבנה לא נכון, מתרקם כאן מהלך של קשר לא נכון, קשר לא בריא, קשר מעוות, שזה משפיע קשות על ההרגשה של שניהם, ועל הבית, והכל היה בגלל שהוא חשב על החיי שעה, הוא אמר; אם אני הייתי מתחיל, אז יווצר מצב רוח לא טוב והרגשה לא טובה, וכך שתקתי והחיים זרמו טוב, אמרתי לו; ועכשיו אתה רואה?! תראה לאן שהגעת!

אז הוא מבין את זה, ושואל; עכשיו מה לעשות? אמרתי לו; אין מצב שפוגעים בך או מזלזלים בך, ואתה לא מביע את מה שאתה מרגיש ואת מה שאתה מבקש מכאן ולהבא, אתה לא צריך לריב, אבל תגיד; פוגע בי כשאומרים לי כך וכך, ואני מבקש לא להגיד, מה יש?! זכותך שכשמתנהגים אליך לא כהוגן, וזה במצב שיטתי וקבוע, אתה צריך לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ברגע שאדם אומר שהצורת דיבור הזאת פוגעת בי, ואני לא אומר אתה פגעת, אלא בצורה כזאת; אני נפגע מכזה צורת דיבור, לא מתאים לי שמדברים אלי בכזה צורה, אני מבקש לא לדבר אלי בכזה צורה, זה פוגע בי, אדם לא ימשיך, אם באופן קבוע כל פעם כשאדם פוגע בשני ומכנה אותו כינויי גנאי ומזלזל בו הוא ישמע כזה תגובה, הוא יפסיק לזלזל בו.

ואין כאן מידת חסידות לקבל את זה, אמרתי לו; אתה לא שייך ל"ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, שעושים מאהבה ושמחים בייסורים" (שבת פח,ב), אני רואה שאתה פגוע מאוד מכל המצב הזה, ז"א שזה לא טוב לך ואתה לא מרגיש טוב בזה, אז אתה לא אחד שאתה היית, אתם יודעים הרי שיש נעלבים ואינם עולבין, שהם עונים רק לא מעליבים, יש שומעים חרפתם ואינם משיבים, שהוא לא משיב כלום, ויש עושים מאהבה ושמחים בייסורים, שהוא במידת ההשתוות, שזה לא קשור אליו כלום, אמרתי לו; הרי אתה לא שייך לזה, עובדה שאתה כל כך פגוע, וכל כך במצב לא טוב.

עכשיו, זה לא קל לו לשנות את הגישה, כי הוא הגיע לאיזשהו שיפלות נפש, זה לא יאומן, שהוא הגיע לשיפלות נפש שאין לו בכלל כוח לעמוד ולהגיד את הנוסח שכעת הזכרנו, גם לזה אין לו כוח, ממש לא קל, כי הוא כבר נמעך והוא נהיה כאילו תחת האדנות הזאת, האדנות הפוגעת והמשפילה, זה קשה, כמו שכתוב באבן עזרא שם, אמרתי לכם את האבן עזרא שכתוב ש"מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם" (שמות יד, י), שפרעה ומצרים רדפו אחריהם, למה ישראל לא נלחמו נגדו, שיצאו למלחמה, הם היו מחנה רב, ולמה לא ילחמו להציל את עצמם ואת משפחתם? אומר האב"ע; זה היה האדונים שלהם והיה להם קשה להילחם איתם, כך הוא אומר, קשה לעבד להילחם עם אדונו, הוא מרגיש שפל מולו, אח"ז הוא מוסיף עוד חלק שם, אבל בשלב הראשון, הוא כותב שעבד לא נלחם עם אדונו, זה קשה לו, אח"ז הוא מאריך שם הוא כותב עוד רעיון.

לפעמים אדם פוגע בשני באופן שיטתי וקבוע, והוא פשוט יוצר לו איזשהו שיפלות נפש, וכעין אדנות כזאת שאין לו כוח לעמוד מולו אפי' שהוא מבין שזה לא לענין, הוא איבד את הרוח עוז ותעצומות לעמוד מול זה, ז"א; הוא עוד חשב שאני וותרן, מה צריך להעכיר את המצב רוח?! עדיף לוותר! אפי' להגיד מה שאמרתי לו להגיד זה גם היה יוצר אווירה עכורה, אמרתי לו; שייצור, מי שכשהוא פוגע ואומרים לו; אני נפגע, אני מבקש לא לפגוע בי, מי שזה יוצר לו אווירה עכורה, שייצור, עד שהוא ילמד לא לדבר כך, אי אפשר, אחרת נהיה חייו אינם חיים.

צריך לדעת שכל דרגת וויתור או נתינה לאחר שהיא לא בדרגה שלי, אם היא תהיה תהיה במצב מצטבר, אפקט היצטברותי יוצר מצבים קשים ברגש ובנפש, אדם לא יכול לחיות לא כמו המדריגה שלו באיזשהו נושא, ושזה לא ישפיע עליו על הנפש, אין כזה דבר, כל אחד יש לו את המדריגת חסד שלו, ואת המדריגת סבלנות שלו, ואם הוא קובע לעצמו מהלך קבוע נגד המדריגה שלו הוא לא יעמוד בזה, יקרה משהו בסוף, או בסוף הוא יתפוצץ והוא לא יבין איך פיתאום נוחת עליו כאלה כעסים וכאלה מרירויות, או יהי' לו איזשהו דיכאון, יהי' לו משהו, הוא לא ישאר במצב רגיל, אדם יכול לעשות מבצע ב'מעביר על מידותיו', ו'גיבור הכובש את יצרו', אבל אנחנו צריכים להיות אמיתיים, אדם הוא המידות שלו, לא המעשים, אם אני הייתי המעביר על מידותיו, אז הפוך, זה כבר היה המידה שלי, המעביר על מידותיו, של מה שמדברים על המעביר, ויש מה להעביר עוד מעבר לזה, כי תמיד יש מה להעביר יותר, אין שלב שבו האדם גומר ואין לו עוד מה להתקדם בחיים, כל בנ"א חי עם המידות שלו, פה ושם יש לו עוד משהו להתגבר, אבל לקבוע את החיים במהלך של התגברות כל הזמן, זה לא שייך, זה נגד הטבע, וזה משפיע מאוד שלילי על הנפש.

אכן כל אחד ידע שמעבר למה שהוא צריך להיות טוב, יש לו גם זכויות, והזכויות האלה זה בעצם חובה של לשמור על הזכויות של עצמו, כי אחרת זה מצב שהוא פשוט נמס מזה, מתאדה מזה, יש אדם שממש נגמר, והם כלין מאליהן, 'הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהן', שהוא כלה מאליו מהמטלה, ולא רק שאין איזשהו ענין לתת את זה כשהשני מנסה, אלא הפוך, ע"ז נאמר "חייך קודמין" (ב"מ סב,א), על סוג דברים כאלה נאמר חייך קודמין, שלא ראוי לעשות כזה דבר, "והמבזבז אל יבזבז יותר מחומש" (כתובות נ,א), זה יותר גרוע מיותר מחומש, כי שם זה ממון וכאן זה כל הנפש שלו, הוא לא צריך לתת את עצם הנפש שלו לשני בצורה שמדכא אותו וגומר אותו, כך בכל דבר צריך לדעת את המשקל ואת הצורה הנכונה והראויה, ואז בן אדם יכול להיות גם בעל חסד וגם בעל טוב לב, ויהי' גם לו טוב וגם לאחרים טוב.