צניעות בתימן

האם הנשים לבשו בגד "אדום"? האם הנשים רכבו על חמורים?

בת בגיל שנה או שנתיים האם תיכנס לבית הכנסת?
(מעובד ע"פ ספר ש"ע המקוצר חלק קדושה)

 בעריכת הצב"י מאיר ליאור לוי יצ"ו

ידוע ומפורסם שגדולי ישראל בכל הדורות, שיבחו ורוממו את הנהגת הצניעות של תימן. אשריהם ואשרי חלקם של דורות קודמים, וההולכים בדרכם.  ועתה נפרט מהם המנהגים היפים שנהגו בתימן בנושא הצניעות.

כיסוי הראש

כל אשה נהגה לכסות כל שערותיה במטפחת, באופן שלא נראה מאומה מהן, ואפילו שערה קטנה אחת לא בצבצה, וכן נהגו הזקנות אף שהלבין ראשיהן.
צניעות יתירה קיבלו עליהן כשיוצאות לרחוב מניחות עליהן רדיד דהיינו צעיף המונח על-גבי המטפחת, והוא מכסה ראשה מסביב ואת כתיפותיה, וזו היא הנקראת דת-יהודית.
ולא עוד אלא שגם בבית מחמירים שלא תיראה אפילו שערה אחת, גם לא מחוץ לצמה, ואף לא בצדעיים דהיינו בין האוזן למצח.
ויש נשים שנהגו מטעם זה לגלח מסביב הראש, כשיעור רוחב אצבע אחת, או שתיים, ובמיוחד סמוך למצח מאוזן עד אוזן ונקרא בלשון ערב תחדפה.
וכן היה מנהגינו בתימן שגם ילדות קטנות ביותר כיסו ראשן ואפילו בבית, ולא בצבצה אפילו שערה אחת כמו הנשים הגדולות.
אך גילוח סביבות הראש כמו שהזכרנו, אינו אלא סמוך לנישואין ומשם ואילך. וכן ילדים קטנים כיסו ראשם בכובע גדול הנקרא קרקוש.

בעניין כיסוי הצוואר והעורף

נהגו הנשים בתימן לכסות את כל הצואר והעורף ולא רק מעצם החזה שתחת הצואר, וכן לא רק מן החוליא הראשונה מן העורף.

כיסוי הידיים

מנהג הצנועות לכסות עד סמוך לכף היד, דהיינו שנשאר מגולה כמעט רק כף היד והאצבעות, ואפילו הילדות הקטנות לא היו מגלות שם, ואפילו בימות החום, חוץ מזמן שעסקו הנשים במלאכה כגון שטיפת כלים או טחינה, לישה ואפיה, שאז היו מפשילות או מגביהות קצת עד כטפח סמוך למרפק, ואף שנמצאים שם בני הבית.

כיסוי הרגליים

נהגו בקהילותינו שהשוק מכוסה במכנסיים שתחילים מן המתניים, והם מכוסים שם תחת השמלה ונראים רק בסופה, דהיינו מאמצע השוק ומטה.
מכנסיים אלו נקראים בשם לבאם, ויש מקומות שקראו להם תרג'ול, כיסו עד העקב ממש, ויש מקומות שהניחו שם בסוף הרגל קרוב לטפח גלוי.
ואף בזמן השינה נהגו אפילו הילדות הקטנות לישן עם מכנסיים כאלו מתחת השמלה, כי היו ישנות כשהבגדים עליהן, ורק האנשים ישנו בתוך הכיס ערומים כבזמן התלמוד.
וכל זה לא רק בצאתה חוץ מביתה, כגון לחצר או לחדר מדרגות וכל שכן לרחוב או לשוק, אלא אפילו בהיותה בבית, כל שיכול לראותה איש זר, ואפילו אחד מבניה הגדולים.
הן הנמצאים בבית, הן שיכולים להיכנס אפילו לזמן קצר והיו עליהן תדיר ואפילו בימות החום.

לבישת בגדים

לבשו בדים רחבים, וחולצה וחצאית לא היה נהוג, אלא שמלה שכוללת את שתיהן, וכן הגברים לבשו שמלה ולא חולצה ומכנסיים. כמו-כן בקהילותינו המנהג פשוט וברור שאינן לובשות בגד "אדום", אלא אם כן באופן שהוא מיעוט בלתי ניכר. ולובשות שמלה "שחורה", הן בימי השבוע הן בשבת, ובעת שהן יוצאות לטייל, הן לובשות מעיל עליון צבוע "שחור" כעין מסוה וצעיף משי שחור עם פרחים אדומים באמצעם, ובצאתן לרחוב, אי אפשר להבחין בין אשה לרעותה, שלכולן צורה אחת. ורק בהיותן בבית לבשו בגדי צבעונין וכן הכלות לבשו בגדי צבעונין בחתונתן.

הלידה

בתימן הנשים היו מילדות את המעוברות לפי שהיו יולדות בבתיהן ובל יראה ובל ימצא שרופא איש יילד מעוברת.

יציאת האשה מביתה

חלילה לאשה שתיראה בשוק, רק הבעל היה קונה כל הצריך, ואפילו אלמנות היו שולחות מישהו שיקנה עבורן.

צניעות האשה

ברכות הנהנין וברכת אשר יצר נהגו הנשים בקהילותינו שמברכות בקול נמוך אפילו כשהן מסובות עם בעליהן אחיהן ושאר קרוביהן בלבד, וכן בברכת המצוות כגון בהדלקת נר שבת.
כשהיו נוקשים בדלת, אומרות הנשים מניה בלשון ערב דהיינו "מי זאת", ואינה אומרת "מי זה" בלשון זכר מה שאין כן הגברים אומרים מנוה דהיינו "מי זה", ויש אומרים סתם "מן" דהיינו מי.
אין הנשים מניקות את בניהם בפני שום איש, ואפילו אחיה ואביה ובניה הגדולים, גם אם הם מכסות את בשרן לגמרי.
הנשים מסתירות ליל טבילתן, שלא הולכים במהומה או בפני הבריות, כדי שלא ירגישו בהם בני אדם, ואפילו מחברותיהן הטובלות אז עמהן, יש שהיו מסתתרות ומתעטפות על פניהן לבלי הכר, גם כלה הטובלת לראשונה, המנהג שהולכת בצניעות עם אמה או אחת מקרובותיה בלבד, באין רואה הליכתן וחזרתן.
בתימן, בדרך כלל, לא רכבו נשים או בנות כלל על חמורים. אך כשהדרך רחוקה, רבים לא הקפידו שאשה או בת תרכב דוקא מן הצד.
מנהגינו שלא להכניס ילדות לבית הכנסת כלל ועיקר בשעת התפילה, ואפילו בגיל שנה או שנתיים.

שיחה עם האשה ברחוב

אין משוחחים עם אשה בשווקים וברחובות, אפילו אם היא אשתו או בתו או אחותו ולא רק התלמידי חכמים מקפידים בזה אלא אפילו המון-העם, ונמנעים מלדבר בינהם אפילו תיבה אחת.
וכל שכן שאינם מהלכים יחדיו ברחובות כלל ועיקר, אלא שאשתו הולכת אחריו לכל הפחות במרחק כמה אמות.
ומסופר על ילדה שנישאת בגיל 9 שנים, ופגשה את אביה ברחוב ואמרה לו שלום, ולא השיב לה ואחרי כן הוכיחה בבית על זאת.

הפרדה בין אנשים לנשים

במסיבה של שמחה וסעודה, כגון נישואין וברית מילה, שיעור או דרשה וכדומה ואפילו בשעת צער כגון ניחום אבלים, המנהג היה בתימן שהנשים בחדר או בית נפרד לגמרי שרות ומזמרות ומרקדות בפני עצמן, באין איש רואה ולא שומע, ובדרך כלל אף הן לא באו אפילו להשקיף מן הצד במסיבת האנשים.
אמנם בסעודה קטנה שאין יושבות שם רק קרובי המשפחה, כגון אחותו ודודו, כלתו וחמותו, אשת אחיו ואחות אשתו, לא היו עושים מחיצה ביניהם וישבו לאכול סביב שולחן אחד, האנשים בצד אחד, והנשים בצד השני.

לסיום

לסיום: הבה ונזכור מנהג אמותינו הקדושות בדורות עברו, שאף שסבלו מאד לא פגמו בצניעותן כמלא נימא.
וכיום שירוד ירדנו, לכל הפחות יש לעמוד על המשמר לבער הפירצות החמורות, הגורמות לסילוק שכינתו יתברך מאתנו, כמו שנאמר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך".
ובזכות הקפדתה על הצניעות, שעיקרי ויסודי קדושת בית ישראל תלויים בה, יתקיים עליה מקרא שכתוב "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך".