אעלה את זולתי על ראש שמחתי
הגה"צ רבי חיים זייטשיק זצ"ל
בהיות האדם בשמחה - בל ישכח את צער חבירו וצער כל אדם מישראל, שידאג שהשמחה שיש במעונו לא תתפשט בצורה חזקה מדי ולא תהיה רועשת יתר על המידה, עד שתגיע לאזני הנדכה והמעונה, המתייסר ומתאבל על העדר מישהו ממשפחתו, או שהעניות מדכאתו או שבכלל מזלו רע ואין השעה משחקת לו.
חז"ל מספרים: "שאלו לרבי זירא, ואמרי לה את רב אהבה, במה הארכת ימים, אמר להם, מימי לא הקפדתי בתוך ביתי וגו' ולא ששתי בתקלת חבירי" )מגילה כח.(
ולכאורה, איזו מידה טובה מיוחדת ישנה כאן, שלא היה שמח בתקלת חבירו עד שבגלל זה זכה לאריכות ימים? והלא שמחה בתקלת חבירו היא מידה מגונה ואכזרית, ומי שמונע עצמו מזה - למה מגיע לו פרס של אריכות ימים?
אולי יש לפרש, כי בשעה שהאדם באה עליו שמחה, כגון שמחתן את בנו היחיד או שמשיא את בתו לת"ח גדול, או איזו שמחה כלשהי אחרת, ובאותו זמן חבירו או שכנו ומיודעו שרוי בצער, שמזל רע לו, שאין השעה משחקת לו, שגם לו יש כבר בנים ובנות שהגיעו לפרקם ולא זכה עוד לחתן אחד או אחד מהם, והוא עני מדוכא, ובגלל עניותו ועוד צרות שהקיפוהו הוא נתון במבוכה או בעצבות, ישתדל אז בעל-השמחה לוותר על סממנים רעשניים של השמחה, להנמיך בקולות הצהלה, שימעט בפרסום שמחתו, הכל כדי שלא להכאיב את שכנו, קרובו או ידידו, ששמחתו לא תהיה כה ניכרת ולא יתבלט במין נימה של גאוה על פני חבירו השרוי במצב של עלבון ונכאות רוח.
חז"ל אומרים: "אילן המשיר פירותיו, סוקרו צובעו בסיקרא וטוענו באבנים; סוקרו בסיקרא, כי היכי דליחזי אינשי וליבעי רחמי עליה, לסימנא לאודועי דמשיר פירותיו" )שבת סח.(
אנשים העוברים דרך השדה ורואים שאילן אחד בתוך שדה של מאות אילנות שפורחים וצומחים ובולטים ביופיין, וריחם נודף ונושאין פירות מתוקים, וכולם סוקרים אותם, מחבבים אותם, מדברים עליהם בכל השבחים, מתוך שנהנים מהם וחוסים בצלם.
אבל יש רק אילן אחד העומד ביניהם, עלוב למראה, אין מי שישים לב אליו, לא מסתכלים לעברו, וכל כך למה? כי הוא משיר את פירותיו, ולכן, כיון שאין בני אדם נהנים ממנו, עומד האילן מבודד, מזלזלים בו, ניצב מבוייש ונכלם.
וכך יש גם בין אנשים, שיש מהם עלובים ונעלבים, הם נמצאים ביחד עם חבריהם ושכניהם, עמהם יחד גדלו והתרועעו בימי הילדות, יחד למדו בבית-ספר אחד, באותו בית-תלמוד, ואחרי-כן, כאשר נתבגרו, עברו לחברת חכמים ושוב ישבו יחד על ספסל אחד, יחד חלמו חלומות מתוקים על עתידם בחיים, ולבסוף - החיים הפרידו ביניהם, גורל ומזל אחר הבדיל ביניהם, לא ראי זה כראי זה; האילן האחד התפתח וגדל ועשה פרי, עומד ברעננותו, כולם נהנים ממנו, כולם שמחים בו ומקלסים אותו, כולם יכבדוהו בגללו פירותיו, שהם זרעו וזרע-זרעו, שיש לו משפחה מסועפת ומזמן לזמן מתבשר הוא בבשורות משמחות, ביתו גדל והתרחב, הוא שמח בחיים שלו.
אבל, לעומתו ולעומת חבריו האהובים והנאמנים, נמצא ויושב לו בדד אחד החברים, בלי פירות, בלי שם וכבוד, גלה משוש מביתו, עולמו חושך בעדו, אין משים לב עליו, אין מי שמביט בו ובפינתו, הוא עלוב ומזולזל בעיני הבריות, נשכח כמת מלבותיהם, אין הם צריכים לו, אינם חייבים לו דבר, אין עליהם לגמול לו כל תגמול, אינם מעונינים בחברתו, אינם מזמינים אותו כיאות לשמחותיהם בשפה ברורה, אלא רק בשפה רפה, כמסופר על בועז, שהיו לו שלושים בנים ושלושים בנות, ועשה שני משתאות לכל אחד ואחד, ובכולם לא זימן את מנוח טרם שנולד לו בנו שמשון, כי אמר כודיתא עקרה )פרדה עקרה(, "במאי פרע לי? אין לו בנים שיזמינני לסעודתם"(.
ולכן, לאילן בודד ועלוב כזה, צריך לעשות סימנים לצבוע בצבע המעורר לשימת לב, המביא להתעוררות המצפון, להסתכל עליו, על אילן כזה, כדי לבקש רחמים עליו.
