אל תיטוש תורת אמך

קבלת התורה של הדורות הבאים תלויה באופן קבלתה ע"י הנשים האמהות, ובדרך הנחלתה, באמצעות חינוך הילדים מקטנותם. האם מנחילה להם את תורתה על ידי אהבת התורה שהיא מחדירה בלבותיהם הרכים, על ידי הדוגמא האישית שהיא מראה להם במעשיה הטובים, על ידי יחס הכבוד שהיא רוחשת ללימודם של בעלה ובניה...

 

 

 

האב משפיע על הילד על ידי אמונה שכלית, ואילו מהאם הוא לומד אמונה חושית. אמונה חושית חזקה יותר מאמונה שכלית. האם, באמצעות הדוגמא האישית, מעניקה לילד את הגדולה שבמתנות: הדברים נחרטים בלבו ומכים שורשים עמוקים.

 

 

 

לדוגמא, השבת: יחסו של הילד לשבת נקבע על ידי האם. הוא רואה שאמו טורחת עבור השבת בשמחה, מבשלת, אופה ומכינה כל טוב, משתדלת לענג אותה בכל דרך, מחכה כל השבוע לבואה, מקבלת אותה באוירה טובה, אינה נלכדת בכבלי היצר הרע, המנסה להכשיל אותה בכעס במירוץ ההכנות לכבוד שבת וכן הלאה. הילד מתרשם כל שבוע מחדש, מפנים את ערך השבת בצורה חושית עמוקה: הוא רואה, שומע, מריח, טועם ואף ממשש את קדושת השבת בבית!

 

 

 

 

 

 

 

בימים עברו השתמשו בצמחי מרפא לריפוי מחלות. אנשים שחלו ידעו כי אין ברירה, עליהם לבלוע את התרופה, אף שהיתה מרה כלענה, כדי שיוכלו להרפא בס"ד. זה באשר למבוגרים. אבל מה עשו עם אלו שהיו מתנגדים לבליעת תרופה כה מרה, כמו תינוקות וילדים? לשם כך פיזרו צמחי מרפא לרוב סביב מיטתו של החולה, והללו היו מדיפים ריח חזק. החולה ששכב בקרבתם נשם את ניחוח הצמחים היישר אל ריאותיו, וכך הושפע לטובה מהם.

 

 

 

מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל היה משתמש בזה כמשל על הנאמר בפרשת יתרו, לפני מעמד הר סיני: "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל". הוא שואל: מדוע אצל הנשים נאמר "בית יעקב" ולא "בנות יעקב" כפי שנאמר בהמשך הפסוק "ותגד לבני ישראל"? מדוע אצל הנשים בחרה התורה לשון "בית" ואילו אצל הגברים לשון "בני ישראל"? זאת ועוד, מדוע במעמד הר סיני פנה הקב"ה תחילה אל הנשים: "כה תאמר לבית יעקב" ורק אח"כ "ותגד לבני ישראל"?

 

 

 

והוא מסביר זאת לפי המשל הנ"ל: חז"ל אומרים: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" כלומר, התורה מהווה, מצד אחד, תרופה כנגד היצר הרע, ומצד שני זכות כדי לקום בתחיית המתים. אם כך, נשאלת השאלה מה תעשינה הנשים שאינן לומדות תורה? כיצד הן תינצלנה מיצר הרע? באיזו זכות תוכלנה לקום בתחיית המתים?

 

 

 

אחת התשובות לכך היא: "בית יעקב". זכותה של האשה דומה לשיטת הריפוי השניה במשל שלעיל. כאשר החולה שוכב בחדר שאפוף בהרבה צמחי מרפא, הוא שואב את סגולת המרפא שלהן דרך האויר, נושם אותה לתוכו...

 

בני ישראל מצווים ללמוד תורה בפועל וללמד את בניהם אחריהם, כך הם מנחילים הלאה את התורה. לעומת זאת, הדרישה מ"בית יעקב", מהנשים, היא ליצור בבית אוירה של תורה, לדאוג לרקע הכללי, שיהיה ספוג באהבת התורה, יראת שמים ומידות טובות. לסייע לילד להפנים את חשקת התורה, שירגיש שהתורה היא העיקר. אמו משדרת לו שזהו תפקידו בחיים, ומשתדלת לעשות כל שביכולתה להאהיב עליו את לימודו.

 

 

 

פנייתו של הקב"ה לנשים תחילה היתה לה סיבה מיוחדת. הנהגת בתי ישראל תלויה בנשים, שהן תורמות את חלקן המכריע בראשית החינוך של ילדיהן. קבלת התורה של הדורות הבאים תלויה באופן קבלתה ע"י הנשים והאמהות, ובדרך הנחלתה באמצעות חינוך הילדים מקטנותם.

 

 

 

חינוך הילד מתחיל מאז היוולדו. דוקא בצעדיו הראשונים הוא קשור לאמו, ממנה הוא שואב חמימות ואהבה, והרשמים של מעשיה ותפיסת חייה נספגים בו ומטביעים חותמם על עיצוב אישיותו. רק אחר כך, כשיגיע לגיל בו ילמד לדבר, יתחיל תפקידו הפעיל של האב ללמדו תורה בהדרגה.

 

מה בין מוסר האב לתורת האם?

 

 

 

>זה ההבדל בין "שמע בני מוסר אביך" לבין "ואל תיטוש תורת אמך". מוסרו של האב בא ע"י שמיעה. הבן שומע מה אביו מלמדו, ולשם כך עליו להיות בגיל שבו הוא מסוגל לשמוע ולהבין. אך עוד לפני כן יש "ואל תיטוש תורת אמך" - תורתה של האם אינה באה ע"י לימוד. האם אינה מלמדת את בניה תורה, ובכל זאת היא מנחילה להם את תורתה על ידי אהבת התורה שהיא מחדירה בלבותיהם הרכים, על ידי הדוגמא האישית שהיא מראה להם במעשיה הטובים, על ידי יחס הכבוד שהיא רוחשת ללימודם של בעלה ובניה...

 

 

 

 

 

יש הבדל בצורה שבה הדברים נחרטים בלבו של הילד: לגבי מוסר האב נאמר "שמע בני". אם הבן לא יטה אוזנו לשמוע מוסר האב לא יוכל לחדור אליו. אך לגבי האם: "אל תיטוש תורת אמך". תורת האם אין צורך לעשות משהו כדי שתשפיע, היא כבר קיימת מהרגע בו התינוק נולד, ומבקשים מהילד שלא יטוש אותה...

 

 

 

חז"ל אומרים: "גדול שימושה יותר מלימודה", כלומר, אדם המשמש תלמיד חכם גדול יותר מאדם הלומד אתו היתכן? ומסבירים, שכאשר יהודי לומד עם תלמיד חכם, ההשפעה הטובה שיש לו עליו מוגבלת לשעת הלימוד, אולם כאשר יהודי זוכה לשמש תלמיד חכם, אין זה רק תפקיד טכני, אלא הוא נמצא לידו רוב שעות היום ובינתיים עוקב אחר הליכותיו, מתרשם עמוקות ממעשיו, כל תנועה שלו היא לימוד בפני עצמו. כך הוא מקבל הרבה יותר מזה הלומד אתו בפועל זמן מוגבל.

 

 

 

מספרים שפעם קרא מרן ה"חפץ חיים" זצוק"ל בדחיפות למרן הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל, רבה של לוצק, ולהרב קוסובסקי זצ"ל, ותאר בפניהם בכאב ושברון לב את החורבן הרוחני הנורא שנגרם ע"י הקומוניזם ברוסיה: תלמודי תורה ובתי כנסת, מקוואות ושאר מוסדות הדת נסגרו... יהודים רבים נמשכו כבחבלי קסם אחר הרעיון הקומוניסטי, הלכו שבי אחריו, ועזבו אט אט את היהדות... אמרו לו הרבנים: לצערנו הרב, אנחנו יודעים שאכן כך, אולם קצרה ידינו מלהושיע...

 

 

 

אמר להם הח"ח סעו לשם, ונסו להשפיע על יהודי המקום, אבל שמעו לעצתי: אל תנסו לדבר עם הבעלים/האבות כי זה לא יעזור, גם אין מה לדבר עם הילדים, כי הם קשורים להוריהם, ועושים כמותם... נסו לדבר רק על לב האמהות, לשכנע אותן לשוב ולהתחזק ביראת שמים וקיום המצוות, ואם ד' יעזור ותצליחו להשפיע עליהן לחזור אל היהדות, אל החינוך הטהור, אל השורשים, הרי שבזכות הנשים יש סיכוי שכך שוב ייפתחו בתי הכנסת ותלמודי התורה ושאר מוסדות הדת... השיבו הרבנים בעצב רב: אומנם חשבנו שזו הדרך וניסינו לעשות כך, אך לצערו התברר לנו שאיחרנו את המועד... גם הן כבר אינן רוצות לשמוע...

 

 

 

מרן הח"ח, שכבר היה זקן מאד וחלש, קם ממקומו, נאנח אנחה השוברת את הלב ואמר: אם כן מה יהיה? המצב אכן מדאיג... אם כבר את הנשים אי אפשר להחזיר מה יהיה עם עם ישראל?" מרן הח"ח ידע היטב את מה שחז"ל אמרו כבר לפני אלפי שנים - הנשים הן אלו המסובבות את התורה והיראה, ולכן הדרך להצלחה רוחנית עוברת ע"י הנשים!

 

 

 

האב משפיע על הילד על ידי אמונה שכלית, ואילו מהאם הוא לומד אמונה חושית. אין צורך להסביר מדוע אמונה חושית חזקה יותר מאמונה שכלית, בבחינת "אינה דומה שמיעה לראיה". אם האם משכילה להיות דוגמא אישית טובה לאהבת תורה ויראת שמים, אם התנהגותה מהווה סמל למידות טובות וצניעות - הרי היא מעניקה לילד את הגדולה שבמתנות, הדברים נחרתים בלב הילדים ומכים בהם שורשים עמוקים.

 

 

 

כוחה של תפילת אם

 

 

 

מספרים על אם ובנה שהצליחו להימלט מימי האימה והזעם של השואה, והגיעו לחוף מבטחים באמריקה הרחוקה. למרות שמחתם על ההצלה הגשמית, לבה של האם נמלא דאגה לגורלו הרוחני של בנה היחיד, נער יתום מאב שמלאו לו 31 שנה. באמריקה של לפני כ-06 שנה היה המצב הרוחני קשה ומדאיג. יהודים רבים נטשו את המצוות והחלו עובדים במקומות שבהם חייבו אותם לעבוד גם בשבת. לא היו שם ישיבות טובות כמו שיש היום. אמו החליטה לצאת אתו לדרך ארוכה, לארץ ישראל, כדי להכניסו לאחת הישיבות הקדושות בה יוכל ללמוד תורה כראוי.

 

 

 

האם החליטה לחפש עבורו את הטוב ביותר ]היו רק ישיבות בודדות בארץ[ לכן ביררה ובקשה להפקיד את בנה יחידה בידי ראש ישיבה שהוא משכמו ומעלה. לבסוף מצאה מקום כלבבה, הציגה את בנה בפני ראש הישיבה ואמרה לו: "כבוד ראש הישיבה, לאחר בירורים יסודיים הגעתי למקום הטוב ביותר, ואני מפקידה את בני בידכם, עכשיו אני שלווה ורגועה, ויכולה לחזור לאמריקה בלב שקט!"

 

 

 

ראש הישיבה שמע את דבריה, אך מיהר לחלוק עליהם באומרו: "צר לי לאכזב אותך, אך אינך יכולה לחזור בלב שקט... אומנם כל מה שעשית עד עתה הוא השתדלות מינימאלית, אך מעתה יהיה עליך להתפלל יום יום בדמעות להצלחת בנך, וזה עיקר ההשתדלות!"...

 

 

 

יש צורך בתפילה של כל אם בישראל, בכל יום ואף כמה פעמים ביום, כדי שבנה יצליח בתורה ויתעלה ביראת שמים... כידוע, כשנשאל מרן החפץ חיים זצוק"ל כיצד זכה להגיע למעלתו הגבוהה, הצביע על ספר התהילים של אמו שהיה כבר צהוב מרוב היותו ספוג בדמעות...

 

 

 

ואם כבר עסקינן בתפילותיה של אם על בנה, נביא להלן סיפור מאלף נוסף המוכיח עד כמה גדול כוחה של תפילת אם על בנה: מעשה בבחור ישיבה שהגיע מחו"ל לארץ ישראל כדי ללמוד תורה באחת הישיבות הקדושות. ראש הישיבה קרב מאד את הבחור וציפה ממנו לגדולות ונצורות. באחד הימים חלה הבחור במחלה קשה, וראש הישיבה התלבט אם לספר להוריו על מחלתו או לאו, היות שההורים היו גרים מעבר לים במרחק רב, ובאותם ימים הדרכים היו משובשות ואמצעי התחבורה היו קשים.

 

 

 

ראש הישיבה שקל בדעתו, והחליט כי מוטב לא להדאיג את ההורים אלא הוא עצמו יטפל בבחור, יעשה כל שביכולתו כדי לרפאו. ואכן כך עשה: השכיב אותו בביתו, האכילו והשקהו במשובח ביותר, דאג לטיפול הטוב ביותר, הביא עבורו את הרופאים המעולים ביותר, ולא חסך אף לרכוש עבורו תרופות יקרות. אך למרבה הצער, למרות הטיפול המעולה, החמיר מצבו של הבחור מיום ליום עד שהוא נפטר. או אז לא היתה ברירה וראש הישיבה נאלץ לבשר להורים את הבשורה המרה.

 

 

 

האם השכולה קבלה את הידיעה הנוראה בכאב עצום. אומנם ראש הישיבה, שהיה שבור ורצוץ אף הוא, הסביר לה הכל לפרטי פרטים, ספר בדיוק כיצד טופל, ואמר כי כך בדיוק היה נוהג אילו היה זה בנו. האם המיוסרת הגיבה בכאב: "אין לי ספק שבני קבל את הטיפול הטוב ביותר, בטוחני שראש הישיבה עשה למענו הכל כאילו היה בנו, ועל כך נתונה לו תודתי, אבל על דבר אחד קשה לי לסלוח, על החמצה שאין לה תשלום: מדוע לא הודיעו לי שבני חולה? הרי בכך מנעו ממני לשפוך דמעות עבורו, הרי לו הייתי יודעת הייתי בוקעת את שבעת הרקיעים בתפילותי! היש תחליף לדמעות של אמא בעד בנה???"

 

 

 

ראש הישיבה נותר ללא מענה... כמה צדקה אותה אם, אילו היא היתה מתפללת, ודאי היתה עושה זאת מלב רותח, ואולי דמעותיה היו קורעות את הגדירה הקשה!...

 

 

 

 

 

מידותיה של אם מלוות את בניה

 

 

 

השפעתה הרבה של האם על ילדיה מחייבת את האם עד מאד להשקיע בדוגמא החיובית שהיא מראה לילדיה. התפילה שלה אינה רק בינה לבין הקב"ה, אלא ילדיה מן הצד עומדים ומתרשמים כיצד היא מתפללת, והדברים נחרתים בלבם הרך. אם התפילה מלווה בדמעות, אין לתאר עד היכן מגיע רישומם. כששאלו את מרן ה"חפץ חיים" זצוק"ל כיצד זכה להיות אחד מגדולי הדור ענה: "ספר התהילים של אמי ע"ה, שהצהיב מרוב שהיה ספוג בדמעות!"

 

 

 

אבל לא רק תפילה, אלא כל הנהגה יומיומית: הילד רואה כיצד אמו גומלת חסד עם זולתה, אם היא עושה זאת ברצון ובשמחה הוא יחקה אותה במשך הזמן. כאשר ילד רואה כיצד אמו עושה כל מאמץ כדי לאפשר לאביו ולאחיו ללמוד תורה ולשם כך היא נוטלת על עצמה עול פרנסה שאינה חייבת בו, משתדלת לשמור על השקט בעת לימודו, משתדלת שלא יחסר דבר לבנים הלומדים בישיבה וכן הלאה, תישאר נטועה היטב בליבו התודעה על חשיבות לימוד התורה.

 

 

 

לדוגמא, השבת: הילדים לומדים הרבה על שבת, האב משנן אתם הלכות וכו', אבל היחס בלב הילד לשבת נקבע ע"י האם. אם הוא רואה שאמו טורחת עבור השבת בשמחה, מבשלת, אופה ומכינה לכבודה כל טוב, משתדלת לענג אותה בכל דרך, מחכה כל השבוע לבואה, משתדלת לקבל אותה באוירה טובה, אינה נלכדת בכבלי היצר הרע המנסה להכשיל אותה בכעס במירוץ ההכנות לכבוד שבת וכן הלאה הילד העומד מן הצד מתרשם כל שבוע מחדש, מפנים את ערך השבת בצורה חושית עמוקה: הוא רואה, שומע, מריח, טועם ואף ממשש את קדושת השבת בבית!

 

ההשפעה הרבה של האם מחייבת אותה להיזהר בכל מילה, לשקול כל תגובה ולדעת שהיא מחנכת את הילדים 42 שעות ביממה בלי הפסקה.

 

 

 

מידותיה הטובות של האם הם תנאי לגידול דור ישרים. כשאברהם שולח את אליעזר עבדו לחפש אשה ליצחק בנו, הוא מזהיר אותו ללכת דוקא אל משפחתו ולא לקחת מבנות כנען משום שמידותיהן היו מושחתות. כשאליעזר מגיע ורואה שהמים עלו לקראת רבקה לא די לו להשתכנע בכך שהיא הכלה המיועדת ליצחק, אלא עושה סימן שהנערה אשר תאמר אליו "שתה וגם גמליך אשקה", היא הראויה להכנס לבית אברהם. ושואלים: מדוע לא הסתפק בזה שעלו המים לקראתה ועשה גם את הסימן הנוסף? כי כשיש לבחון את מעלותיה של הכלה, לא די בניסים ומופתים, אלא יש לעקוב אחר גילוי של מידות טובות!

 

 

 

חז"ל מספרים על קמחית שזכתה לדבר נדיר ביותר: שבעה בנים שכולם שימשו בכהונה גדולה. וכששאלוה: כיצד זכתה לכך, ענתה שמעולם לא ראו קירות ביתה את שער ראשה. כלומר, צניעותה המופלגת זיכתה אותה בכך.

 

אבל לכאורה קשה להבין מה הקשר בין הדברים, שהרי מתאים היה לצפות לתשובה שהיא השקיעה בחינוך הילדים, או שכרה עבורם מלמדים מעולים... מה הקשר בין צניעותה הרבה להישגיהם הרוחניים של בניה?

 

 

 

אכן, דוקא צניעותה הרבה הוכיחה שהיתה לה אמונה חושית, שהיא הרגישה שהקב"ה נמצא בכל מקום גם כשהיא לבדה בין קירות ביתה. יראת שמים זו עברה לילדים בירושה, וזאת מלבד מעלת הצניעות עצמה, שהיא מידה טובה המזכה את בת ישראל בשכר רב בזה ובבא.

 

 

 

מעלותיהן העיקריות של בנות בישראל הן יראת שמים, אהבת תורה, צניעות ומידות טובות, שהן ההשתדלות הנכונה ביותר להקמת בית יהודי מעולה ממנו יצמחו בס"ד פירות הילולים.