חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

בית של תורה – מתוך הספר "אורחות הבית"

@5הבית הזה אשר אתה בונה אם חלק בחוקותי ואת משפטי תעשה ושמרתם את כל מצוותי ללכת בהם והקימותי את דברי אתך ושכנתי בתוך בני ישראל )מלכים א', ו'(

 

@5ספר חדש - עובדות חדשות הנוגעות לבית היהודי ממרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל * במשך תקופה ארוכה קיבל הרב אשר ברגמן הי"ו פרקי הדרכה והכוונה, עובדות חדשות והנהגות ממורו זקנו, רבן של כל ישראל, מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל. כמי שהכל שיחרו לפתחו בעצה ותושיה, התקבצו למעונו שאלות קלות וחמורות בנושאי שידוכים, הבית היהודי, פרנסה, הורים, חסד, תפילה - ומרן זצוק"ל, שליבו היה לבם של ישראל, השיב וכיוון בעצותיו * עובדות אלו מעשי רב התקבצו בידי הרב אשר ברגמן לכדי ספר. למעלה מ-005 עמודים הנוגעים לאורחות הבית היהודי, יצירה ספרותית ותורתית נדירה *

 

@5האמונה והבטחון - בסיס לבניית בית

 

תלמידיו של רבינו מספרים כי כאשר באו להיוועץ בו בעניני שידוכים והקמת בית נאמן בישראל - הוא היה מנצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו בכדי להקנות להם מבט נכון ומקיף על החיים ותכליתם באופן כללי, כאשר הוא מביא דוגמאות מחייו האישיים ומחייהם של רבותיו, דוגמאות אשר המסר אשר עבר כחוט השני בין שורותיהם היה מסר של התלהבות ומסירות למען חיים רוחניים אמיתיים.

 

הוא היה מרבה לעורר את אהבת התורה שלהם, להעמידם על ערכו של לימוד התורה במסירות ומתוך הדחק, להשכילם אודות חשיבותן של המידות הטובות לחיי נישואין שלווים ובריאים, ואף לחזקם באמונה ובטחון.

 

את דבריו - היה רבינו מבסס על דברי המדרש )ב"ר ס"ח, ב'(, המספר כי בשעה שהלך יעקב לחרן הוא פתח ואמר: אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי! אשא עיני אל ההורים - מלמדי ועושי - מאין יבוא עזרי? אליעזר, בשעה שהלך להביא את רבקה - לקח עמו עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו, וגם תכשיטים ליתן למדוברת, ואילו אני - לא נזם אחד ולא צמיד אחד עמי, שהרי עמד עשו ונטלם ממני!! אכן תיכף באמור יעקב כן - חזר ואמר: וכי אאביד תקותי מבוראי ח"ו? אלא עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ!!

 

וכך היה רבינו אומר: בחורים חושבים כי בכדי להתחתן יש צורך בנדוניא מכובדת, בדירה מסודרת עם ריהוט בסיסי, במכשירי חשמל אלו ואחרים, וכאשר אחד מאלו הדברים אינו מתיישב ומסתדר כראוי - מיד הם נלחצים... "מה נעשה?" - הם חושבים לעצמם...

 

אולם הבה נתבונן במצבו של יעקב אבינו בבואו לחרן... הוא מגיע אל ארץ זרה - בה הוא אינו מכיר איש, אל ביתו של לבן - אשר את טיבו הוא יודע, ושם הוא מנסה למצוא את זיווגו הראוי לו - כאשר אין אפילו פרוטה בכיסו!!

 

ולא שיצא הוא מבית אביו על דעת זו, על דעת להגיע לחרן כעני וכאביון... אדרבה! מבית אביו הוא יצא מצויד כדבעי, עמוס ברכוש ובמתנות מכל טוב, אלא שבאמצע הדרך - הוא איבד את כל אשר לו באופן מפתיע, כאשר אך חייו נותרו לו לשלל...

 

הנה, איך היינו אנו מרגישים במקומו של יעקב אבינו? אין ספק! אנו היינו נשברים לרסיסים, מאבדים כל תקוה, והייאוש היה כובש את ליבנו לחלוטין!

 

אולם יעקב, הוא לא נהג כך.. יעקב לא נשבר, הוא לא התייאש, הוא אפילו לא נלחץ... הוא רק האמין באמונה שלמה כי הכל מאיתו יתברך, הוא התחזק בבטחונו בבורא העולם ומנהיגו, וכך המשיך בדרכו בשמחה ובמנוחת הדעת תוך ידיעה והכרה כי "עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ"!!

 

ועתה אף עלינו אנו ללמוד מפרשה זו את המסר אותו מבקשת התורה ללמדנו, לדעת ולהבין כי אין בכל הנתונים הגשמיים שמסביב כדי להוות ערובה לאושר ולהצלחה בחיים, ואף העדרם - אינו מהווה מכשול אמיתי!! רווחת הבית בעתיד, הפרנסה ואפשרויות הקיום - אינם תלויים בשום גורם טכני הנמצא בשליטתנו, אלא בדבר אחד ויחיד: "עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ!!"

 

 

@5מה יקר חסד

 

ומאחר ורבינו החשיב כל כך את מעשי החסד, מאחר וכל כולו היה הטבה - הוא אף ייקר והעריך עד מאד מעשי חסד של אחרים. את המעשה הנפלא הבא, ממנו ניתן ללמוד עד כמה ייקר והחשיב רבינו כל רגישות והתחשבות בזולת - סיפר תלמידו, אשר כיהן כמשגיח בישיבה חשובה בבני ברק.

 

באותה ישיבה, היתה אשה קשת-יום אחראית על ארוחת הערב. היא היתה מגיעה מדי יום בערך בשעה שלש אחר הצהריים, מכינה את הנדרש, מגישה את האוכל בשעה היעודה, ולאחר מכן שוטפת את הכלים ומשיבה את הסדר על כנו.

 

בעלה של אותה אשה נטש אותה לפני שנים רבות והותירה עגונה עם מספר ילדים קטנים, ועבודתה זו - היתה מקור הפרנסה היחיד באמצעותו הצליחה כדרך כלשהי לכלכל את עצמה ואת ילדיה. דא עקא, מאחר ולא היה מי שישמור על הילדים בעת עבודתה, ולהותירם לבדם בבית - היא לא היתה יכולה, נוהגת היתה להביאם עמה לעבודתה - כאשר הם מתרוצצים סביבה בזמן עבודתה ומחפשים תעסוקה.

 

המלאכה כשלעצמה - לא היתה מלאכה קלה כלל ועיקר, היא היתה כרוכה במאמץ פיזי קשה, אולם הקושי העיקרי - נגע דוקא לילדים... שכן מאחר ותעסוקה למשך אותן שעות - לא נמצאה עבור הילדים הקטנים, מטבע הדברים - הם התעייפו לאחר זמן מה מהתרוצצותם, ומאותו השלב ואילך היו מתחילים למשוך בסינורה ולבכות כי ברצונם לשוב הביתה אל המיטה החמה...

 

וכאן, צערם של הילדים הרכים - נגע ללבם של מספר בחורים מבוגרים מבני הישיבה, והם החליטו לעשות מעשה. הם פנו אל כל בני הישיבה והכריזו על מבצע חסד כללי: בכל יום - כך הם קבעו - יקדימו כל הבחורים ויגיעו לאכול מיד עם תחילת הזמן המיועד לארוחת ערב, לאחר הארוחה - יברכו כולם ברכת המזון, ובמשך מספר דקות יתגייסו ביחד למשימת ניקוי חדר האוכל... באופן כזה - הם הסבירו - תוכל האשה המסכנה ללכת הביתה עם ילדיה שעתיים ויותר לפני הזמן הקבוע כיום, וזאת מבלי שיפגע הדבר בעבודתה...

 

ואכן, התכנית הצליחה מעל למשוער: בכל יום היו הבחורים כולם מגיעים לחדר האוכל בשעה שבע בערב, אוכלים בזריזות, מברכים על מזונם, שוטפים איש איש את כלי האוכל בהם השתמש, מארגנים בכוחות משותפים את הסדר בחדר האוכל באופן כללי, וכך יכלה האשה לצאת אל ביתה כבר בשעה שבע וחצי כאשר עבודתה מבוצעת על הצד היותר טוב...

 

הבחורים עצמם - דוקא מצאו סיפוק רב בהצלחת המבצע. הם ראו את אשרה של האשה ואת שמחתם של הילדים הרכים אשר יכולים היו להקדים וללכת לישון בשעה סבירה כמו שאר בני גילם, והאושר הזה - מילא את ליבם בסיפוק ובחדוות עשיה למען הזולת.

 

הבעיה התעוררה אפוא רק כאשר שמע המשגיח על המבצע החדש, והדברים לא מצאו חן בעיניו... "בחורי ישיבה" - כך הוא הטעים - "אינם צריכים לעסוק בעבודות המטבח!! תפקידם של בני הישיבה הוא לשבת וללמוד על הצד היותר טוב, ואילו מלאכות המטבח צריכות להעשות על ידי מי שתפקידו בכך ועליו הוא נוטל את שכרו- !!!" הדגיש המשגיח.

 

אולם הבחורים לא וויתרו... הם טענו כי מדת החסד מחייבת בהחלט להתחשב באשה האומללה ובילדיה ולהיטיב להם, וכי כל עוד אין הדבר פוגע בסדרי לימודם - אין להנהלת הישיבה את הזכות למנוע מהם את הזכות הגדולה אשר נפלה בחלקם.

 

בלית ברירה החליט המשגיח להיכנס אל רבינו, להציג בפניו דברים כהוויתם, ולבקש את הכרעתו בנושא. "אם יפסוק ראש הישיבה כי הבחורים נוהגים כראוי" - אמר המשגיח בליבו - "הרי שטעיתי בגישתי ועלי לקבל את דבריו, ואם יכריע כי אמנם צדקתי ואין זה ראוי כי הבחורים יעסקו במלאכת המטבח - אוכל להציג את הכרעתו בפני בני הישיבה אשר יקבלוה בלי כל ספק!!"

 

ואמנם, עוד באותו הערב עלה המשגיח אל ביתו של רבינו, סיפר לו דברים כהוויתם, וביקש את הכרעתו, סבור היה המשגיח כמובן כי ראש הישיבה יקבל את טענתו ויורה לבחורים להשקיע את כל כוחותיהם אך ורק בלימוד התורה, הוא העלה בדעתו גם אפשרות אחרת - כי רבינו דוקא יכריע לטובת הבחורים ויסבור כי אם מעוניינים הם לעשות מעשה חסד זה שלא על חשבון סדרי הישיבה אין למנעם מכך, אולם את התשובה שקיבל מרבינו - הוא לא העלה בדעתו...

 

שכן לאחר שהציג בפני רבינו את פרטי השאלה - קפץ רבינו ממקומו בשמחה, וקרא בהתלהבות: "פלאי פלאים!! איזה בחורים נפלאים!! איזו התחשבות!! היכן הם אותם בחורים? רצוני לנשק לכל אחד ואחד מאיתם!! אמור להם כי בודאי ישר והגון לפעול כפי שפעלו, יישר כוחם, ובזכות החסד הגדול אשר הם עושים מחוץ לסדרי הישיבה - יזכו הם בלי ספק לשפע של סייעתא דשמיא בלימודם בעת הסדרים עצמם!!!"...

 

המשגיח הנדהם, אשר למד באותו היום פרק בהלכות חסד והתחשבות בזולת - פנה לצאת מהחדר, כאשר קולו של רבינו משיגו והוא שומע שוב את הבקשה: "אנא ממך, תשלח אלי את אותם בחורים!! אני רוצה לנשק אותם!!"...

 

עוד באותו היום נכנס המשגיח אל היכל הישיבה, סיפר לתלמידיו על השיחה אשר התקיימה בינו לבין רבינו באותו היום, ואת דבריו חתם באמרו: "כל הכבוד לכם תלמידי!! צדקתם, פעלתם מתוך רגישות והתחשבות בזולת, והרי זה אות ומופת למידותיכם המשובחות!! דעו לכם כי מרן הגראמ"מ שך מעוניין לנשק כל אחד ואחד מאתכם, וכל מי שחפץ בנשיקה - יכול לגשת אל מרן ולזכות בה..."

 

 

@5כל נדרי לצידה של הרבנית...

 

אם רוצים אנו לדעת עד היכן הגיעה מסירותו של רבינו לרעייתו הרבנית ע"ה, נוכל ללמוד זאת מהסיפור הנורא הבא - אותו סיפר הרב צבי מינקוביץ שליט"א, וכה היו דבריו:

 

"כאשר חלתה הרבנית ע"ה - הקפיד רבינו שלא להשאירה בודדה בבית, שכן היא לא יכולה היתה לדאוג לעצמה במצבה. גם כאשר היה הוא מוכרח לעלות לישיבה לצורך אמירת השיעור וכדו' - הוא היה דואג שהרבנית לא תשאר לבד. הוא היה מבקש מאמי ע"ה או מהרבנית דויטש ע"ה אשר היו שכנות בבנין - כי יחליפוהו לזמן קצר וישארו עם הרבנית בבית, כאשר הוא עצמו עולה לישיבה בזריזות בדיוק בזמן בו עליו לומר את השיעור, ומיד לאחריו - חוזר הביתה לשהות לצד רעייתו.

 

"אלא שאם בסתם יום שבשיגרה נדרשה הערכות מיוחדת בכדי שלא להשאיר את האשה לבדה - הרי שבזמנים מסוימים היה בכך קושי יוצא מגדר הרגיל... דוגמא לזמן שכזה - נוכל למצוא בליל יום הכיפורים, ליל כל נדרי, הלילה בו ספונים להם כל עמך בית ישראל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ושופכים צקון לחשם בפני אביהם שבשמים בהעתירם על מחילת עוונות וגמר חתימה טובה לשנה מתוקה ומבורכת...

 

"ואמנם, בערב יום הכיפורים - התעוררה בעיה חמורה: רבינו לא היה מוכן בשום אופן להטריח את זולתו ולבקש מאי-מי כי ישאר עם הרבנית ויפסיד את תפילת כל נדרי ושאר תפילות היום הקדוש, איש אף לא הציע לו מיוזמתו להחליפו ולשהות עם הרבנית באותן שעות נכבדות, ולפיכך החליט רבינו לעשות את הצעד המתבקש ביותר לדעתו... הוא החליט להישאר להישאר בבית ולא לעלות לישיבה לתפילת כל נדרי ולערבית...

 

"הבה ננסה לתאר לעצמנו את המציאות אשר יכולה היתה להווצר: ראש ישיבת פוניביז' הגדולה, הרב הנערץ על כל בני הישיבה - אינו מגיע לתפילת כל נדרי בישיבה, וזאת מאחר והוא אינו מוכן להשאיר את רעייתו לבדה - מחד, ואף איננו מוכן להטריח אחרים ולבקש מאי-מי שישאר עמה במקומו!! איזו גדלות נפש!! איזו מסירות!!

 

"למעשה" - מספר הרב מינקוביץ - "נפתרה הבעיה, שכן אמי הגיעה ברגע האחרון והציעה לרבינו כי היא תשאר עם הרבנית והוא יעלה לישיבה לתפילות היום. אולם רבינו מצידו - היה מוכן לוותר על תפילת כל נדרי בישיבה, להחמיץ את ההתעלות הנובעת מתפילות ספוגות הוד של קדושה במחיצת תלמידיו-בניו, ובלבד שלא יותיר את הרבנית לבדה ולא יטריח איש להשאר עמה!!

 

 

@5לא על חשבון העזרה בבית!

 

דוגמא למשקל הרב אשר ייחס רבינו לשמירה על כבודה של האשה ולסיוע לה במידת האפשר - נוכל למצוא במעשה הבא:

 

מעשה באברך בני-ברקי יקר, בן עליה של ממש, אשר ביום מן הימים הוצע לו להצטרף לכולל מצליח בירושלים - כולל אשר עסק בתחום תורני מסוים מאד, תחום אשר קרוב היה לליבו, ואשר הוא סבר כי העיסוק היסודי בו - עשוי להביא לו תועלת רצינית.

 

האברך, הסתפק האם לקבל את ההצעה. מחד - קסם לו הרעיון לעסוק בנושא בו הוא מוצא ענין מיוחד ומתיקות יוצאת מגדר הרגיל, בפרט לאור העובדה שהמדובר היה בכולל המיועד אך ורק לבני עליה - ועובדה זו היתה יכולה לרומם אותו ולהעלות את דרגתו הרוחנית. אולם מאידך - נסיעה יומיומית מבני ברק לירושלים לאו מילתא זוטרתא היא, נסיעה שכזו - אינה קלה כשלעצמה, ואף ביטול תורה מסוים עלול להיווצר מחמתה...

 

מאחר והוא עצמו לא הצליח להכריע בשאלה כה כבדת משקל - נכנס הוא אל רבינו, הציג בפניו את התלבטותו, וביקש את הכרעתו בשאלה העקרונית.

 

לאחר ששמע רבינו את הצדדים, והוסיף לברר פרטים נוספים אשר חסרים היו לו לצורך השלמת התמונה הברורה - קיבל הוא את הרושם כי תועלת רוחנית גדולה עתידה לצמוח לאותו אברך כתוצאה מהלימוד המסוים בכולל המדובר, ולפיכך הורה לו לקבל את ההצעה ואף לקבוע כבר עכשיו חברותות עם אברכים המתעתדים לקבוע את לימודם באותה מסגרת.

 

במשך התקופה הקרובה, בשבועות הספורים אשר נותרו עד תחילת הזמן - התעוררו בלבו של האברך שאלות ותהיות נוספות, שאלות ותהיות אשר נגעו לאופן לימודו בכולל האמור ולדרך הטובה ביותר בכדי להפיק את מירב התועלת מלימוד זה - ועל כולן הוא התייעץ עם רבינו אשר הקדיש את תשומת הלב הראויה לכל שאלה, השיב עליה בסבלנות לאחר שיקול דעת רציני, ואף הוסיף ועודד את האברך כאשר הוא מחזק את ידיו ואת החלטתו להרחיק נדוד למען הרבות דעת ושקידה בתורה.

 

אלא שיומיים לפני תחילת הזמן - אירע לפתע מפנה... רבינו, התומך הנלהב ביותר בתכנית - שלח לקרוא לאברך האמור אל ביתו, ובמילים פשוטות הבהיר לו כי לדעתו עליו להימנע מלהצטרף אל הכולל האמור, ולחפש לעצמו כולל מקומי טוב בו יוכל להמשיך את מסכת התעלותו כמימים ימימה...

 

האברך ההמום לא ידע את נפשו. "מה פשר השינוי אשר אירע בעמדתו של הרבי?" - הוא תמה בליבו. "עד לא מכבר הוא תמך בי וחיזק את ידי - ולפתע שינה את דעתו מן הקצה אל הקצה עד שהוא מורה לי באופן ברור ומוחלט למשוך את ידי מכל הענין? כיצד יתכן הדבר?" התפלא הוא.

 

ברגע הראשון - עמד האברך בפה פעור ולא ידע כיצד להגיב, אולם לאחר שהתאושש הוא החליט לשטוח את תמיהותיו בפני רבינו ולבקש ממנו כי יואיל להסביר לו את פשר ההוראות הסותרות...

 

"הלא רבינו עצמו תמך ברעיון בחום, ואף ליווה אותי במסירות לאורך כל הדרך- !" הקשה האברך, "ובפרט עתה, כיצד אוכל לסגת - לאחר שכבר קבעתי חברותות בכולל החדש, ואילו כאן בבני ברק אין לי אפילו מקום לימוד מסודר?" - הוסיף, אולם רבינו מיהר להשיב:

 

"אמנם צודק אתה... עד עתה - תמכתי ברעיון, משום שסבור הייתי - ועודני סבור - כי יביא הוא לך תועלת מרובה. לפיכך עודדתיך וחיזקתי את ידיך, ואף הדרכתיך בכל השלבים ויעצתי לך כאשר ספקות מסוימים טרדו את מנוחתך. אלא שעתה, עלתה מחשבה במוחי והביאה אותי לשנות את דעתי באופן מוחלט... לפתע חשבתי על פן נוסף, פן אשר אינו נוגע אליך - אלא דוקא אל זוגתך שתחיה...

 

"שכן הנה עד עתה - יכולת לסייע לה מעט בעול החזקת הבית.. יכולת לערוך קניות בסיסיות בדרכך מהכולל הביתה... אם תרחיק נדוד עד לירושלים - הרי שבמשך היום לא תוכל רעייתך להיעזר בך כלל, וכך יתווסף עול הקניות אל שאר המטלות הרובצות על שכמה בלאו הכי, והרי אין זה מן היושר להקריב את נוחותה של אשתך - למען התעלותך שלך...

 

"כנגד שיקול זה - לא תעמוד לך אפילו טענת החברותות והקושי במציאת מקום לימוד חילופי, שכן אין דבר בעולם אשר יכול להתיר לך למנוע מרעייתך את מעט העזרה לה היא זקוקה!!

 

"לפיכך קראתיך והודעתיך כי שיניתי את דעתי, וסבורני כי עליך להמשיך את לימודיך בתחומי העיר בני ברק, וזאת על מנת שתוכל גם הלאה לסייע לאשתך מעט - לפחות בכך שתסיר מעליה את עול הקניות השוטפות"...

 

שמע האברך את דברי רבינו, ולבו נפעם מגדלות נפשו. לנגד עיניו הצטיירה לפתע דמותו של גדול בישראל באור חדש, דמות של אדם-גדול במלא מובן המילה, אדם גדול אשר כגודל גדלותו - כך מצליח הוא לרדת אל הפרטים הקטנים ביותר, לראות את התמונה הכוללת, להקיף את כל צדדי הספק - ובכלל זאת גם אל אלו הזניחים ביותר, ולהגיע לכדי החלטה תוך שכלול הנתונים כולם.

 

אלא שלגופו של ענין - סבר האברך כי לימודו בעיר מרוחקת לא יפגע בעזרתו בבית, והוא אף מיהר להניח את דעתו של רבינו באומרו כי אם זהו החשש - הרי שיכול רבינו להיות סמוך ובטוח כי אשתו לא תצא נפסדת כתוצאה מההחלטה עליה המליץ.

 

אלא שרבינו לא הסתפק באמירה כללית... דעתו לא נחה כל כך בקלות... הוא ביקש מהאברך להציג בפניו סדר יום מסודר בו מוקצה מקום יציב וקבוע לעזרה בבית, ורק לאחר שהוצג בפניו סדר יום אשר הניח את דעתו ועמד במבחן ההתחשבות ברעיה המסורה - נחה דעתו של רבינו והוא אישר לאברך להמשיך על פי התכנית המקורית..

 

וכאן עלינו לשים לב למסר החשוב אותו העביר רבינו בין השיתין. שכן רבינו היה בהחלט יכול להעמיד את האברך על חיובו לדאוג לכך שאשתו לא תצא נפסדת כתוצאה מלימודו מחוץ לעיר, הוא היה יכול להדגיש בפניו את מחוייבותו להמשיך גם הלאה ולערוך את הקניות הנחוצות, אולם רבינו בחר בדרך אחרת...

 

רבינו החליט לקרוא לאברך יומיים לפני תחילת הזמן ולהודיע לו כי אינו יכול להתחיל את לימודיו מחוץ לעיר מחמת הפגיעה אשר עלולה להיות לצעד זה באשתו, וזאת על מנת לחדד את המסר במלא עוצמתו: אין כאן ענין של 'עדיפות', או 'מעלה' וכדו' - אלא יש כאן חיוב גמור, חיוב אשר בכוחו לעכב בעדך מלהרחיק נדוד למקום תורה!!

 

אם יכול אתה לנסוע באופן אשר ימנע פגיעה ברעייתך - עשה והצלח, אולם אם אינך יכול לעשות זאת - הרי שאין לך כלל רשות לנסוע!! כי בשום אופן אסור שאשתך תצא נפסדת כתוצאה מרצונך האמיתי להוסיף התעלות ושקידה על שקידתך!!

 

 

@5רק על דעת האשה!!

 

ועוד בענין זה, בענין הצורך להימנע מלהעפיל בדרגות עבודת ד' על גבה של הרעייה - מספר רבי אברהם קוק את המעשה הבא:

 

מעשה בנער צעיר אשר התגורר בשנות ילדותו בבני ברק, עד שבשלב מסוים נאלצו הוריו לעקור ולהתגורר בעיר אחרת, עיר אשר האוירה בה רחוקה היתה מאוירת התורה והחסד אשר שררה בעיר התורה בני ברק.

 

 

@5עול הבית - מוטל גם על הבעל

 

והנה, זכינו כיום שהנשים קיבלו על עצמן לצאת לעבוד בכדי להחזיק את תורתם של בעליהם היושבים כל היום בכולל על התורה ועל העבודה. זכינו כי ציבור הנשים מבין את ערכה הגדול של התורה, ומוכן להקריב רבות לשם ההתעלות בה. זכינו לכך שבנות בית יעקב מגיעות לחיי הנישואין עם נכונות אמיתי לעשות כל מאמץ שידרש ובלבד שלא לנתק את הבעל אפילו לשעה אחת מהגמרא הקדושה - מקור החיים.

 

אולם כאן, ישנם רבים הטועים וסוברים כי מעתה עול החזקת הבית - ראוי לו שירבץ על כתפיה של האשה, ולא היא!! רבינו היה חוזר ומשנן באזני תלמידיו אשר באו להוועץ בו בענין הקמת בית של תורה, כי עליהם לזכור שאף שאמנם הנשים נושאות מרצונן החופשי בנטל הכלכלי - אולם אין לקבל זאת כמובן מאליו ולהטיל את העול כולו על כתפיהן!!

 

עוד היה מוסיף רבינו בענין זה ומביא את דברי הגמרא )תענית ז', ע"א( האומרת כי תלמיד חכם דומה לגרעין השתול בקרקע, אשר לכשיגיע זמנו לנבוט - הוא יגדל לאילנא רברבא ולתפארת. "ספרו לנשותיכם על דברי הגמרא הללו" - היה רבינו מייעץ לפונים אליו - "והסבירו להן כי כשם שאין להאיץ את נביטת הגרעין אלא יש להתאזר בסבלנות עד אשר יצוץ הוא מעצמו - כך אל להן להאיץ בתהליך התפתחותכם הרוחני.

 

"חיזרו בפניהן על דברי הגמרא )מועד קטן ט"ז, ע"ב(: 'כל העוסק בתורה מבפנים - תורתו מכרזת עליו מבחוץ', עודדו אותן כי סוף הכבוד וההצלחה לבוא - בעיתן ובזמנן, וכך יאותו הן בשמחה לשאת בינתיים בעול הפרנסה, ושלום הבית יכון היטב!!

 

 

אכן, גם לאחר כל זאת, גם כאשר האשה מרגישה באמת כי המצב בו עליה לשאת בעול הפרנסה הינו מצב זמני חולף - היה רבינו מורה לתלמידיו כי עליהם להשתתף עם האשה במלחמת הקיום, להשתדל מצידם להכניס סכום כסף בכל חודש, וזאת ע"י לימוד במסגרת כולל המעניק מילגה לתלמידיו.

 

גם כאשר נשאל רבינו על ידי אחד מתלמידיו אשר אשתו עבדה במקצוע מכניס ופרנסתם היתה מצויה די הצורך אם מותר לו ליטול את מלגת התמיכה מה'כולל' - השיב רבינו בחיוב, וזאת מאותה סיבה עצמה:

 

"גם עליך ליטול חלק בפרנסת הבית!" - אמר רבינו בנחרצות. "עליך לקחת את מלגת הכולל, להכניס מעט כסף מצידך לקופת ההכנסות המשפחתית, ולשדר בכך לאשתך כי היא איננה המפרנסת היחידה אשר כל העול מוטל על כתפיה!"

 

וכאשר פנו אליו אברכים אשר ביקשו להימנע מליטול את מלגת הכולל מטעמים אידיאולוגיים של 'תורה לשמה'. או 'אל תצטרך לבריות' - היה רבינו מספר על אברך בן תורה אשר פנה אל מרן הגרי"ז בשאלה האם ראוי לקחת תמיכה מה'כולל' - או שמא עדיף להימנע מכך בהסתמך על דברי הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת אבות )פ"ד, מ"ה; ועיי' ב'יד החזקה' הלכות ת"ת פ"ג, ה"י( הסובר כי על האדם להנות מיגיע כפיו.

 

תשובתו של מרן הגרי"ז - היה רבינו אומר - היתה חד משמעית, הוא השיב כי פשוט שיש ליטול את תמיכת ה'כולל', והוסיף כי אף הוא עצמו נהג בתחילה שלא לקבל תמיכה זו - שכן כך נהג אביו אשר לא קיבל תמיכה מאיש מלבד מבני עירו אשר לגביהם הוא סבר כי מוטלת עליהם חובה לפרנסו, אולם לבסוף שינה את דעתו וכיום אף הוא לוקח את דמי החלוקה אשר מסייעים ללומדי תורה להמית עצמם באהלה של תורה וללון בעמקה של הלכה מתוך מנוחת הנפש!

 

 

@5שלום הבית - אף הוא תלוי בבעל

 

הנה כי כן, רבינו ייחס משקל רב להנהגתו של הבעל, וסבר כי משפיעה היא על דרך התנהלותו של הבית כולו - לחיוב או לשלילה.

 

ואין הדברים אמורים דוקא באשר למסירות האשה לתורתו ולעבודתו של הבעל או באשר לנכונותה להתאים את הנהגותיה לרצונו ולדעתו, בהזדמנויות רבות גילה רבינו את דעתו הברורה, כי גם באשר לשלום הבית אשר כל אחד מייחל כי ישרור בביתו חלקו של הבעל מכריע ובעל השפעה מהותית ביותר.

 

"אם תכבד את אשתך" - היה רבינו אומר לכל חתן אשר ביקש את הדרכתו - "מובטח לך כי היא תכבד אותך בכפליים!! אם תוותר ותתפשר למענה - תצליח לבנות בסיס איתן לחיי נישואיך, שכן אשתך תנהג אף היא כמוך ותבטל את רצונה במקום בו היא תכיר כי הנושא הינו בעל חשיבות עבורך!!

 

"אולם אם תתעקש על כל שטות, אם תעמוד על דעתך וממנה לא תמוש אפילו כמלא נימה ויהי מה - הרי שהכשלון כבר ממתין מאחרי כתלך, ואין כל ספק כי בסופו של חשבון - תצא מופסד. כי כשמתחילים עם ווכחנות ונצחנות - אין לדבר סוף.. כאשר זוהי הגישה - ניתן למצוא לויכוח סוער אפילו על דבר מיקומם של השולחן והכסאות שבסלון...

 

"אם עבודת המידות נחוצה היתה לך כבן ישיבה בבחרותך" - היה רבינו מסיים - "הרי שעל אחת כמה וכמה נחוצה היא לאחר שמקים אתה בית נאמן בישראל!! אין סוף לעבודת המידות, אין קץ למלחמת היצר, ועליך להוסיף ולעמול בתיקון מידותיך עוד ועוד - עד הרגע האחרון!"

 

ובהזדמנות אחרת - העיר רבינו כי אותם המקפידים על קביעות 'סדר מוסר' רק בבחרותם, בעת שבתם על התורה והעבודה באהלה של תורה, בימים בהם אין להם מאומה מלבד ד' אמות של הלכה, וחושבים כי זהו ענין לבחורים בלבד - אינן אלא טועים ושוטים גמורים!!

 

"כל יהודי" - היה רבינו מדגיש - כל יהודי באשר הוא, בכל תקופה ובכל גיל - זקוק ללימוד המוסר, ועליו לקבוע לכל הפחות חצי שעה בכל יום אשר תוקדש למטרה זו!! בלעדי זה" - היה הוא מסיים - "איני יודע איך ניתן להיות יהודי!!"

 

 

@5הויתור - בסיס לשלום בית

 

ואכן, רבינו סבר כי הויתור, ובפרט הויתור מצידו של הבעל - הוא המפתח לשלום בית ולאוירה נינוחה ורגועה אשר תשרור בו.

 

רבי מרדכי בונם זילברברג שליט"א, סיפר את הסיפור הבא - אותו שמע מתלמיד חכם חשוב אשר בדידו הוה עובדא, ומעשה שהיה כך היה:

 

בערב יום הכיפורים הראשון שלאחר נישואיו של אותו תלמיד חכם - התעורר ויכוח בין בני הזוג: האשה ביקשה לקיים את מנהג הכפרות על עופות חיים - כפי שנהגו בבית הוריה, ואילו הבעל אשר חס על הזמן היקר שיאבד בשל כך - דחה אותה בטענה כי מאז ומעולם נהג לערוך כפרות בכסף, ואין הוא רואה כל טעם לשנות ממנהגו ולהרבות ביטול תורה דוקא בימים נכבדים אלו שבין כסה לעשור.

 

משלא הצליחו בני הזוג להגיע לידי הסכמה ביניהם - החליטו להיכנס אל רבינו, כאשר הם מקבלים על עצמם לנהוג כפי דעתו. אותו תלמיד חכם, אשר ידע עד היכן מגעת הערכתו של רבינו לכל רגע של לימוד ולכל מילה של תורה - היה משוכנע כי בלא ספק יטה רבינו לצידו, ויעמיד את רעייתו על טעותה. "בודאי לא יורה לי רבינו לבטל תורה לשם קיום מנהג עליו לא הקפדתי מעולם - וכל זאת רק משום שזוגתי ראתה כן בבית הוריה" - אמר הוא לעצמו.

 

אלא שרבינו דוקא חשב אחרת.. הוא בודאי עמד על חשיבותו של כל רגע, הוא הלא ידע כמה אושר וכמה התעלות יכולה להכיל אותה יחידת זמן אשר בשם 'דקה' תכונה, אולם אף על פי כן - הוא סבר כי שלום בית עדיף.. הוא ידע כי מבלי לוותר ולהתפשר פה ושם - לא ניתן לשמור על שלמות הבית, והוא הבין כי ישנם מקרים בהם יש לשלם אפילו מחיר כבד של 'ביטול תורה' - למען העמדת הבית על מכונו בצורה נכונה ובריאה!!

 

מסיבה זו - לא התבלט רבינו לפני שהשיב לאותו תלמיד חכם: "לוותר! לוותר! זהו היסוד לבניית הבית, וראוי לאחוז במידת הויתור גם כאשר היא באה על חשבון דברים אחרים - חשובים ככל שיהיו!!!"...

 

 

@5מידת הדין - ומידת היושר...

 

דוגמא נוספת למצב בו נקט רבינו עמדה אשר צידדה בויתור מצידו של הבעל למטרת שמירה על שלום הבית - נוכל למצוא במעשה הבא:

 

לאחד מתלמידיו של רבינו אשר ציפה במשך שנים רבות להיפקד - נולד בן זכר במזל טוב. שמונה שנים עברו מאז חבקו בני הזוג בזרועותיהם את בנם הקודם, ובמשך תקופה זו הלכו לעולמם שני הסבים: אבי האב - ואבי האם.

 

עתה עמדה בפני הזוג המאושר הכרעה קשה: על שם מי לקרוא את הרך הנולד? על שם סבו מצד אביו - או על שם סבו מצד אמו? האב - ביקש כמובן כי שמו של אביו יקרא על הבן, ואילו האם - אף היא דרשה בתוקף לקרוא את בנה על שם אביה... ובכן, מה עושים?

 

בלית ברירה, מאחר ובכוחות עצמם הם לא הצליחו להגיע לעמק השווה - החליטו בני הזוג להיכנס אל רבינו, לשטוח בפניו את צדדי הספק, ולבקש את הכרעתו. "ככל אשר יאמר רבינו - כך נעשה!" סיכמו ביניהם ההורים.

 

וממחשבה - למעשה.

 

כבר למחרת היום נכנסו הם אל חדרו של רבינו, אשר לאחר ששמע היטב את צדדי השאלה חרץ את דינו, ובפנותו אל הבעל אמר: "ראה נא יקירי, מבחינת הדין - יתכן כי הצדק עמך, וזכות הראשונים לקרוא את שם הרך הנולד על שם אביך שמורה לך. יתכן. אולם חשוב נא: מי הוא זה אשר סבל כה רבות במשך החדשים האחרונים? האם אתה - או אשתך?"

 

"סביר להניח כי אשתי סבלה רבות..." השיב האברך בשפל קול, ורבינו המשיך: "אם כן איפוא, כלום לא נראה לך כי מידת היושר מחייבת שרעייתך תיטול שכר-מה בגין כל הסבל אשר עבר עליה באותם חודשים?"

 

האברך נענע בראשו. הוא כבר הבין להיכן נושבת הרוח.. אולם רבינו לא הניח את דבריו סתומים... "כמדומה, שמידת דרך ארץ וההתחשבות המינימלית - מחייבת כי תתן לרעייתך את הזכות לקרוא את הבן על שם אביה" סיכם הוא וחתם את הנושא...

 

 

@5בטל רצונך מפני רצונה - כדי שתבטל רצונה מפני רצונך..

 

אכן, גם כאשר ישנה שאלה אשר הבעל סבור כי אין בה מקום לויתור - רבינו סבר כי עדיין ישנה דרך בה יוכל להשיג את מבוקשו מבלי להיגרר לויכוחים ומבלי לנסות לכפות את דעתו. את הדרך האמורה. את השיטה הנפלאה הזו - הציג רבינו בפני רבי יעקב פרידמן שליט"א.

 

היה זה כאשר התמנה רבי יעקב לעלות על כס הרבנות בשיכון ה' בבני ברק. הוא נכנס אל רבינו בכדי לקבל ברכתו והדרכתו, ובתוך הדברים אמר לו רבינו כך:

 

"רגיל אני לומר לחתנים המבקשים את הדרכתי לפני נישואיהם, כי אם יתגלעו בבית חילוקי דעות - דבר טבעי ושכיח אצל בני אנוש - הרי שהדרך להביא את האשה לקבל את דעתם אינה על ידי ויכוחים וצעקות... להפך... הדרך התועלתית ביותר היא לפנות אל האשה ולומר לה: 'רעייתי היקרה, את - עקרת הבית, את עיקרו של בית, ולפיכך מן הראוי שדעתך היא שתקבע!!'...

 

"באופן טבעי, מאחר וידוע כי 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" )משלי כ"ז, י"ט(, הרי שסביר להניח כי משתשמע האשה כי הינך מחשיב את דעתה וסבור כי יש לקבלה - היא תמחה ותאמר כי דוקא דעתך היא זו שראוי לה להתקבל...

 

"אולם אתה - אתה כמובן לא תקבל את הצעתה הנדיבה... אתה תתעקש ותשוב לטעון כי בשום פנים ואופן אינך מוכן שהיא תקבל את דעתך, אלא רצונך הוא דוקא לקבל את דעתה היא... ושוב אשתך מטבע הדברים תתבצר בעמדתה ותחזור על דבריה כי אתה הוא הבעל ורצונך הוא הקובע, שכן 'איזוהי אשה כשרה - העושה רצון בעלה', ורצונה להיות אשה כשרה שכזו...

 

"וכך תמשיכו להתווכח... אתה תעמוד על דעתך כי מאחר והיא עקרת הבית - הרי שכדבריה כן יקום, ואילו היא תחזור שוב ושוב על עמדתה אשר על פיה יש לה לקבל את רצונך כאשה כשרה... את הויכוח תסיים - רק כאשר תבחין כי הדברים אותם אומרת אשתך נכנסו אל ליבה, וכי היא חפצה באמת לעשות את רצונך ומבינה בליבה כי כך עליך לנהוג...

 

"רק כאשר תהיה משוכנע כי הדברים נובעים מליבה ואינם יוצאים מן השפה ולחוץ - תוכל 'להתשכנע', ולקבל לבסוף את דעתה של אשתך על פיה רצונך הוא המכריע...

 

"וכך אני מדריך אף אותך" - סיים רבינו בפנותו של רבי יעקב פרידמן. "כאשר יבואו בפניך פרנסי הקהילה בשאלה או בהצעה - אמור להם כי מאחר והם בעלי הבית הרי שההכרעה נתונה בידם. תשובה כעין זו - תגרום במישרין לכך שהם ימחו ויעמדו על דעתם כי על הרב להכריע בכל שאלה ובכל ענין, ואילו אתה - תתבצר בעמדתך ותטען שוב כי זכותם לפעול כמיטב הבנתם. רק לאחר שהם יחזרו וישנו באזניך כי רצונם שאתה תכריע מאחר ואתה הוא בעל הדעה - רק אז תקבל את עמדתם ותביע את דעתך..." סיים רבינו.

 

 

@5בן כמה לחופה?

 

כאשר נשאל רבינו מהו הגיל הראוי והמתאים להתחיל 'לשמוע' שידוכים - הוא השיב כי מרן המשגיח, רבי יחזקאל לווינשטיין, היה ממליץ לבחורים ללמוד בשקידה לפחות עד גיל עשרים ושלש או עשרים וארבע - ורק אז 'לשמוע' הצעות שידוכים, וכך היה מקובל גם אצל מרן החפץ חיים בראדין.

 

כאשר ניגש אליו רבי נחום קוק שליט"א, ושאלו מהו הגיל המתאים לנישואין - החל רבינו מספר לו סיפורים מספר אודות פיקחותו וחכמתו של מרן המשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין, פקחות אשר היתה מתובלת בשפע יראת שמים טהורה עם צדיקות וחסידות מופלגת, ולאחר מכן אמר לו כך:

 

"הן ראית כי מרן המשגיח היה גדול עד מאד בפקחות ובחכמה, נוסף לרוב צדקותו וחסידותו, ואם כן ודאי ראוי הוא שנסמוך עליו באשר אמר כי ניתן לאחר מלגשת לשידוכין עד לגיל עשרים וארבע... אלא שבדורנו אנו, עם השתנות הנתונים - נראה כי הגיל המתאים הוא גיל עשרים ושתיים".

 

אלא שרבינו היה מסייג את דבריו, ומגביל הוראה זו דוקא לגבי בחורים השקועים בלימוד ברצינות, אשר לגביהם ניתן להביא ראיה ממרן המשגיח וממרן החפץ חיים אשר סברו כי חרף החשיבות הרבה אשר ייחסו חכמינו לנישואין בגיל מוקדם - וכפי שניתן ללמוד ממאמרי חז"ל רבים העוסקים בכך - יש ליתן עדיפות ללימוד התורה, לימוד אשר איכותו הגבוהה ביותר מושגת בלי ספק בימי הבחרות, טרם מונח עול הריחיים על החזקת המשפחה על כתפיו של האדם.

 

לגבי אותם בחורים סבר רבינו כי אין ראוי שיקדימו להינשא לפני הגיל האמור - גיל עשרים ושתיים, כאשר הוא המליץ לאחד מתלמידיו אף לדחות הצעת שידוך מצוינת אשר הגיעה טרם הגיעו לגיל זה. "אתה תעשה את שלך ותמשיך ללמוד" - הוא אמר לאותו הבחור - "והקב"ה יזמין לך הצעה טובה יותר כשיגיע זמנך!" סיים בברכה, ברכה אשר התקיימה כמובן...

 

באשר לבחורים אשר אינם שקועים בלימוד די צרכם, כאלו אשר אין כל חייהם מתנהלים בד' אמות של הלכה - לגביהם סבר רבינו כי בודאי ישנה עדיפות להקדמת גיל הנישואין במקרים מסוימים אפילו עד גיל עשרים, וכל אחד צריך להתייעץ בזה עם רבותיו המכירים את תכונותיו וטבעי נפשו.

 

לגבי בחורים צעירים, מתחת לגיל עשרים - בזה גילה רבינו את דעתו באופן ברור כי אל להם להתחיל ולעסוק בשידוכים, שכן הוא סבר כי טרם הגיע הבחור לגיל זה - עודנו נחשב כ'ילד', חסר לו שיקול הדעת הבוגר והרציני אשר כה נחוץ לבעל משפחה, ואף באשר להכרעות הנדרשות בעת קבלת ההחלטות הנוגעות לשידוך עצמו - החלטות בעלות משקל רב אשר מלוות את האדם למשך כל חייו - אין לסמוך על שיקול דעתו של בחור צעיר מתחת לגיל עשרים...

 

בענין זה אמר רבינו פעם לתלמידו רבי אברהם קוק שליט"א, כי "המשגיח היה אומר שבקלעם אמרו ש'אין לגשת לשידוכין לפני שיודעים לחנך ילדים!", אולם אם נחמיר אנו בחומרא זו - מי יודע עד מתי יצטרכו הבחורים להמתין... אבל לכל הפחות יש להמתין עד גיל בו יודע הבחור לחנך את עצמו..."

 

וכשם שהיה רבינו מקפיד שלא להקדים ולהתארס, בסברו כי אין לבחור צעיר די בגרות נפשית בכדי לקבל הכרעות כבדות משקל, כך היה הוא מקפיד על בחורים אשר התעכבו יתר על המידה ואיחרו מלבנות את ביתם, כמובן כאשר העיכוב תלוי היה בהם...

 

בהזדמנות, כשפנה רבינו אל אחד הבחורים הללו ושאלו לסיבת עיכובו בשידוכין - השיב הבחור בדרך צחות כי עדיין לא מצא את ה'אבידה' שלו, בהסתמכו על דברי הגמרא בקידושין )דף ב, ע"ב( המדמה את האשה לאבידה אשר אבדה לבעל ועליו לחפשה.

 

אלא שתשובתו של רבינו נשלפה במקום, והיה בה משום מענה כסיל כאיולתו... "אם היית מחפש אחר ה'אבדה'" - השיב לו רבינו - "אין ספק כי היית מוצא אותה זה מכבר... הבעיה היא שאינך מחפש 'אבידה' - אלא 'מציאה'... כאשר זה מה שמחפשים - אין פלא שקשה למצוא!!"...

 

וכאשר נשאל רבינו על גילה של המדוברת ביחס לגילו של הבחור, או במילים אחרות: האם לגשת לשידוך בו הבחורה מבוגרת במספר שנים מהבחור )המדובר היה בבחור בן עשרים ושלש ובחורה בת עשרים ושש(, השיב רבינו: "רבי איסר זלמן - היה צעיר מאשתו, אף אני - צעיר הייתי מאשתי, וגם רבי פלוני - היה צעיר מאשתו בעשר שנים... נו, בן עשרים ושלש עם בת עשרים ושש - אין כל מניעה!!"...

 

אכן במקרים אחרים גילה רבינו את דעתו כי הדברים אמורים דוקא כאשר גילה של הבת אינו עולה על גילו של הבחור בחמש שנים. באשר הפרש גבוה יותר לעומת זאת - התבטא רבינו ואמר כי "יש אומרים שאם ההפרש יותר מחמש שנים - יש בזה איזה חסרון..."

 

@5מסגרת

 

@5הנושא אשה לשום ממון...

 

ואגב, עם בשידוכים עתירי ממון עסקינן - הרי שזה המקום להביא את המעשה הבא:

 

פעם נכנס אל רבינו גביר גדול, עשיר בכל קנה מידה, ובקשתו בפיו כי רוצה הוא עבור בתו את הבחור המובחר והמשובח ביותר מבין בני הישיבה... הקשיב רבינו לבקשתו של הגביר, הרהר רגע ושניים, ולאחר מכן פנה אליו ושאל:

 

'אמור נא לי בכנות: חתן זה אשר הנך מבקש לבתך, כלום רוצה אתה ומתכוון באמת כי ישב כל חייו בנחת על התורה ועל העבודה, ישקוד על דלתות החכמה וישקיע את כל מרצו ואונו אך ורק בבית המדרש?...

 

כאן החל הגביר מגמגם, ורבינו כבר הבין את התשובה בעצמו... "אם כן" - הוא אמר לאותו הגביר - "הרי שבעצם מבקש אתה ממני להמליץ לך על הבחור המופלג ביותר בישיבה, וזאת על מנת שתוכל לעוקרו מחצרות בית ד' ולהשליכו אל עולם העסקים החמרי! ובכן, זאת לא אעשה... התכבד נא וחפש לך חתן כרצונך במקום אחר..."

 

ללמדך, כי לא תמיד כרוכים השידוכים המשופעים בממון - בסיכויים גבוהים יותר להתעלות במהלך החיים... לפעמים טמונים מוקשים כבדים דוקא בשידוכים מעין אלו, שכן כאשר החותן הינו עשיר ובעל ממון, והבת מפונקת ומורגלת לרמת חיים גבוהה - ישנו חשש לא מבוטל כי בשלב מסוים יאלץ החתן לוותר על שאיפותיו הרוחניות, ולעקור מבית המדרש לעולם החולין הקר והמנוכר אשר מחוצה לו...

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד