שמחת הברכה - ב' – משפחות ברוכות ילדים

"הם תורמים, הם משתתפים, הם עושים, הם מגדלים, הם עוזרים..." כך מתארת הדסה )שם בדוי( את הילדים במשפחות ברוכות הילדים. מי הם אלה?

 

 

דורנו זכה לברכה אמיתית, ברכה בילדים, משפחות להן ארבעה עשרה או שמונה-עשר ילדים הן לא דבר בלתי מצוי. יצאנו אליהן כדי לשמוע איך חשים הילדים במשפחה שכזאת? במה הם נתרמים ובמה הם תורמים? אילו חויות וזכרונות הם לוקחים איתם? כיצד ההורים בונים משפחות כאלו? תמונה של ברכה.

 

 

הפעם - על חלוקת הנטל במשפחה הגדולה, ועל תחושת היחיד בתוך כלל המשפחה. מספרות הדסה, יפי, רוחי, הרבנית, הרבנית חנה, זיסי ויהודית - אמהות למשפחות ברוכות מאד בילדים, ובנות למשפחות כאלה שהן כבר אמהות, מהן בעלות משפחות ברוכות בעצמן. כמובן שכל השמות בדויים - אף לא אחת הסכימה להתראיין בשמה האמיתי...

 

 

טיזרים

 

* הילדים שממלאים את תפקידיהם בבית - הם המרוצים העיקריים, משום שהם חשים שהם תורמים, שהם מחזיקים את הבית. הם מסייעים בכך לאבא ללמוד, למרות שהוא גם משתדל לעזור, ולאמא לעמוד בכל המשרות שלה, כי לעיתים קרובות היא גם עובדת מחוץ לבית. בבית יש לאמא בעיקר תפקיד ניהולי. לדאוג לאוירה טובה, שהילדים יהיו שמחים, בריאים בנפשם ובגופם, לתת את הטון והדגש על מה שחשוב באמת.

 

 

* הדוגמא האישית של ההורים חשובה כדי שהילדים יגדלו גם הם מסודרים. סדר בבית עוזר להתארגנות במשפחות גדולות, ויוצר רוגע אצל כולם... סוד אוירת השמחה בביתי הוא, שכולם ביחד ועם היחד הזה פועלים ועושים לאותה מטרה.

 

 

* אני זוכרת תקופה לא קלה בה אחי היה מאושפז, הורי היו איתו וכל עול הבית נפל עלי. בוקר אחד כשקמתי מצאתי על יד מיטתי סידור חדש. פתחתי אותו וקראתי ממש בדמעות הקדשה שנכתבה על ידי אבי. את כל אהבתם והערכתם הכניסו הורי לתוך הסידור וההקדשה. קיבלתי המון חיזוק... תמיד חשתי שהורי מעריכים את המאמצים שלי, ומשום כך עשיתי ברצון ובשמחה.

 

 

 

למי יותר קשה?

 

************

 

ההתמודדות הקשה לדעתי היא דוקא כשיש מספר של ילדים קטנים בבית ולא יותר, כך @1הדסה, בת ואם למשפחות ברוכות ילדים@2 - "כשיש רק קטנים בבית המשימות נראות כהר בלתי עביר אבל כשיש ברוך ד' עשרה ילדים ויותר, ביניהם גם ילדים גדולים, קל יותר להסתדר עם מכלול המשפחה הגדולה. יש עם מי להתחלק בנטל.

 

 

אני פוגשת אמהות למשפחות גדולות ושואלת אותן: איך את מסתדרת? והן עונות לי: אני לא מסתדרת! אבל עם כזה חיוך מאושר... לא מסתדרים ולא מפחדים ולא נבהלים... אצלי, כל אחד מהילדים תורם את חלקו ונוצרת הרמוניה.

 

 

אני סומכת בעיקר על הילדה הגדולה במשפחה, שהיא העוזרת העיקרית. כאשר היא מתחתנת נראה כאילו חרב עליך עולמך, אך אז הבאה אחריה מקבלת על עצמה את התפקידים שהתפנו. הגדולה התורנית שלי לקחה על עצמה לדאוג לנקיון הבית. אני מסתפקת בהרבה פחות ממנה, זה ענין של סדר עדיפויות. מלידה ללידה הורדתי את רמת הצחצוחים, כשמדובר בדברים פחות משמעותיים.

 

 

אמא למשפחה גדולה עושה בפועל הרבה פחות. הילדים קונים, מטפלים בנקיון, עוזרים בבישול ובטיפול באחים הקטנים. האמא שומרת על האיזון בבית, על ההרמוניה, דואגת לשמוע ולדבר ולדעת מה קורה לכל אחד, מה מציק לו ובמה הוא שמח. כמו מנהל במפעל.

 

 

שמעתי על משפחה מופלאה, שבנוסף להיותם ברוכים בילדים הם גם הכניסו לביתם ומטפלים בזוג הורים קשישים. בתם בת השתים עשרה הלכה לקנות נעליים לאחותה בת השנתיים, וכלם היו מרוצים... הילדים שממלאים את תפקידיהם בבית הם המרוצים העיקריים משום שהם חשים שהם תורמים, שהם מחזיקים את הבית.

 

 

הם מסייעים בכך לאבא ללמוד, למרות שהוא גם משתדל לעזור, ולאמא לעמוד בכל המשרות שלה כי לעיתים קרובות היא גם עובדת מחוץ לבית. בבית יש לאמא תפקיד ניהולי. פחות יציאה מהבית, יותר לדאוג לאוירה טובה, שהילדים יהיו שמחים, בריאים בנפשם ובגופם, לתת את הטון והדגש על מה שחשוב באמת.

 

 

בהיותי נערה היתה אצלנו חלוקת תפקידים מוגדרת. אני הייתי אחראית על הילדים הקטנים ואחותי הגודלה ממני טפלה בבית. זאת היתה עזרה משמעותית לאמא שלי. פעם, ערב פסח היה נראה לי הר שלא אוכל לעבור אותו - משחזרת הדסה - היום, כשעובר פורים, אני קוראת לילדים ואומרת להם: "ילדים, אנחנו מתקרבים לערב פסח בואו נראה מה עומד בפנינו". אינני צריכה לתכנן לפרטי פרטים, הם כבר יחלקו ביניהם את המטלות ויקבעו לעצמם הספקים.

 

 

אני לא צריכה לעמוד עליהם שיעשו, שיספיקו. היום הכל מתבצע ביחד. לכל היותר אני מכינה רשימה של המשימות ותולה אותה במקום בולט. כל אחד קורא ומתביית על מה שמתאים לו. ערב פסח הוא חג של כולנו. אם אני רואה שהזמן אינו מספיק, אני מכוונת אותם להפחית בשיפוצים והברקות ולהתמקד שלא יהיה חמץ. זה תפקידי כאמא.

 

 

הם מגיעים אלי עם רעיונות לסייד, ולהוסיף ולקשט, אני מכריעה מה רלבנטי ומעשי ומה לא. אין צורך לבקש או לצעוק, כולם מרגישים שותפים ונהנים. אם רק לא נהיה בחרדה, אם רק ניתן להם את ההזדמנות, הם יעשו כל מה שצריך ברצון ואף בשמחה, כי הם חשים שהאחריות שלהם.

 

 

 

עקרונות וסדרי עדיפויות

 

***************

 

בית נעים, מלא חוויות, שמח - כך מתארת את בית הוריה @1יפי, בת בכורה למשפחה ברוכת ילדים שהיא עצמה כבר אם למספר ילדים@2 - לאחר לידת תינוק חדש היתה שמחה מיוחדת. ביתנו היה מלא פעילות, שוקק חיים, מלא תמיד בילדים ואורחים. היינו קבוצת בנות גדולה, ויחד נוצרה אוירה שמחה במיוחד. היו הרבה חברות וחוויות משותפות.

 

 

@1מי גידל את אחייך ואחיותיך הקטנים?@1

 

 

מי שגידל את הילדים היתה אך ורק אמא. אמנם אמי נחה בכל יום שעתיים ואז היה זה תפקידנו לטפל בילדים ולשמור עליהם, אבל זה לא נקרא לגדל. היא זאת שהשכיבה את הקטנים לישון, סיפרה את סיפור הלילה והלבישה אותם בבוקר. היא הכינה איתם שיעורי בית. עבודות נקיון היו שלנו.

 

 

@1מי גידל את ילדייך - או את האחים הגדולים שלהם?@2 שאלנו את @2הרבנית@2 שענתה בנחרצות:

 

 

לדעתי ילד לא יכול לגדל ילד. לילד אין מבט של הורה, ילד רואה שאחיו עשה מעשה רע ומחליט שמגיע לו עונש חמור או צעקות, הוא לא יכול להביט על התמונה השלמה. גם את האח הבוגר יותר אין להפוך להורה. ילד זקוק לילדות שלו. לפעמים מטילים על ילד בן שש לקחת את אחיו בן השלוש לגן או את התינוק למטפלת, התפקידים הללו גדולים מדי על הכתפיים הקטנות שלהם. גם אם נולדו במשפחה ברוכת ילדים, הם זקוקים לילדות שלהם. יש להם חובות וזכויות כמו לכל ילד, בגבולות נכונים. כשהילדים שלי היו קטנים לא יצאתי בערב לשיעור וכדומה, לא הטלתי עליהם להשכיב או לשמור על הקטנים מהם.

 

 

@1רוחי, בת למשפחה גדולה וכיום אם למספר ילדים@2: בלי ספק ההורים. הייתי הקטנה בין הגדולים. קיבלתי עזרה רבה מהאחים, אך גידלו אותי רק אמא ואבא. אבא היה עוזר לי בשיעורי בית והרביתי לשוחח איתו בגיל ההתבגרות. אמא טיפלה בי אישית בכל גיל לפי מה שהיה נחוץ לי.

 

 

@1אגב, רוחי, האם הרגשת שקבלת כל מה שאת זקוקה לו, כמו בת יחידה?@2

 

 

אני לא מרגישה שהפסדתי משהו בשל היותי בת למשפחה גדולה. לא אוכל לומר שקיבלתי יחס כמו בת יחידה, הרי בכל משפחה יש ויתורים, פעם אני מקבל ופעם אתה, אבל אני חושבת שכך מרגיש גם ילד במשפחה של חמשה ילדים.

 

 

@1הרבנית, מה מקל עליך את ההתמודדות בגידול משפחה כה ברוכה?@2

 

 

היתה ויש לנו עדיין תחושה של שליחות. בעלי הוא ניצול שואה וכל ילד שנולד אצלנו אנחנו אומרים: זאת נקמה בהיטלר. כל ילד חדש הוא שמחה גדולה. משפחתנו מאושרת עם כל תינוק חדש, כי כל ילד שנולד זוהי בניה של עם ישראל מחדש.

 

 

מעשית היה ויש לנו עקרון, שקונים רק לפי מה שיש. לא הלכתי לקנות לפני שהיה לי הכסף. כך יכולתי לישון בשקט, מפני שלא היו לי חובות. אדם שחי עם חובות לא יכול להיות שמח. עד היום אין לנו שיקים או כרטיסי ויזה וכדומה. ברוך ד' שיש פרנסה לפי הצורך. אני לא קונה לכל חתונה של ילדי פאה חדשה או בגד חדש...

 

 

היו לי עוד כמה עקרונות בהם נעזרתי בטיפול בילדים: בבוקר, כשהילדים במקומות הלימוד, עשיתי את העבודות שדרשו ריכוז, ואילו אחר הצהרים הוקדש לילדים. לכל היותר עסקתי אז בפעולות שיכולתי בד בבד גם להקשיב לילד או לענות על שאלות, כמו גיהוץ. את יתר המטלות דחיתי לערב או לבוקר.

 

 

עקרון אחר שאולי ישמע מיושן לאמהות הצעירות - הקטנים נשארו אצלי במיטה עד גיל שנתיים. לדעתי על הריצפה יש סכנות רבות מדי. ילד קטן מצליח לגלות שם מה שבגובה העיניים שלו, כמו קטניות או חלקי משחקים זעירים או סיכת ראש, ועלול להכניסם לפה. הוא גם מסתובב "בין הרגליים" של אחיו הגדולים וגורם להם להתעצבן עליו. בהיותו במיטה הוא לא מבודד, הוא זוכה לכל מלוא תשומת הלב, ואחיו הגדולים נהנים לשחק איתו היות שאינו מפריע להם. אני חושבת שהילדים שלי היו מאושרים.

 

 

והעיקרון החשוב ביותר לדעתי הוא תכנון סדר יום וסדר עבודה, כל אחד על פי צרכיו ותנאיו. אצלי סדר היא תכונה מולדת, לכן לא מגיע לי צל"ש. אבל ברוך ד' שנטע בי את התכונה הזאת, היא עוזרת לי לנהל בית גדול בתוך שטח כל כך קטן. מספר מצומצם של ארונות שהצלחנו להכניס לבית צריך להכיל הכל, וזאת על ידי סדר קבוע שקיים בהם. לכן כל אחד יכול למצוא את חפציו.

 

 

אני מרגילה את הילדים מגיל אפס ליום מסודר ומתוכנן. יש שעות קבועות לאכילה, כך הילדים מגיעים רעבים באמת ואוכלים בתיאבון. כשהיו אצלנו חתונות של הילדים קמו אחיהם למחרת בבוקר בזמן למקומות לימודיהם. שאלו אותי איך אני עושה את זה, והסברתי שאינני עושה מאומה. אני לא מעירה אותם, הם קמים מעצמם כי כך הם רגילים. כאן הדוגמא האישית של ההורים חשובה כדי שהילדים יגדלו גם הם מסודרים. סדר בבית עוזר להתארגנות במשפחות גדולות, ויוצר רוגע אצל כולם.

 

 

סוד אוירת השמחה בביתי הוא, שכולם ביחד ועם היחד הזה פועלים ועושים לאותה מטרה. לפני פורים אני לא מכינה לבד תחפושות. כל אחד מציע רעיון וביחד מיישמים את מה שניתן לביצוע ומתאים. מי שלא יכול לעזור בפועל נהנה לשבת לידי כשאני תופרת, ולהרגיש שייך.

 

 

לפסח כולנו מתכוננים ומנקים, כל אחד לפי יכולתו. כל אחד מרגיש תורם וחלק מהענין. כשהקמנו בפעם הראשונה סוכה גדולה בחצר אחרי שנים של סוכה קטנה בבית, כל ילד הכין ביוזמתו קישוט, וכולם יחד תלו אותם. וכן, הכל נעשה ברוגע ולא מתוך לחץ.

 

 

תפקיד לכל אחד

 

**********

 

מטבע הדברים, במשפחות הגדולות ממש חייבת להיות חלוקת עבודה. עניין אותנו לדעת כיצד זה נעשה ומתארגן, ומתוך איזו אוירה.

 

 

@1הרבנית חנה@2: מטבעי אינני מנהלת עבודה טובה. אני חושבת שכדאי שתהיה חלוקת תפקידים, אבל אני לא הצלחתי בזה כל כך. הילדים בדרך כלל מסתדרים ומתחלקים בעצמם בעבודות. דווקא בערב פסח אני מצליחה יותר לתת לכל אחד את האחריות על הנושא והשטח שלו. אבל כל השנה הם עושים לפי בקשתי המיידית.

 

 

@1מה את עושה כדי להקל על עצמך?@2

 

 

כשהילדים היו קטנים בעלי עזר לי. מלבד זאת, פיתחתי קיצורי דרך. אני זריזה מטבעי והעיקר - אני אוהבת את העבודה, עד כמה שזה נשמע בנאלי, וכל מה שאוהבים קל הרבה יותר ומצליחים בו. אין ספק כי העזרה של הילדים היא משמעותית. הם אמנם לא עובדים לפי חלוקה מתוכננת, כמו שהזכרתי, אך מסייעים בכל יכולתם ובכל התחומים.

 

 

כשהילדים היו קטנים ויתרתי ביודעין על סדר ונקיון קפדניים, למרות שאני טיפוס מאוד נקי ומסודר. אמרתי לעצמי: או שאני מגדלת ילדים שמחים או שאני שומרת על הבית שיהיה נקי ומצוחצח. שניהם ביחד בלתי אפשריים. כמובן שלכבוד שבת או חג מנקים, אבל אם ביודעין מוותרים על סדר ונקיון יום יומי של "בית מרקחת", האוירה בבית בריאה ושמחה וטוב בו לכלם.

 

 

דבר נוסף: יש לי סדר יום קבוע של ארוחות, המאפשר לי לגוון עם גמישות, הווה אומר: עם אפשרות להחלפה. יום אחד אני מכינה דגים ובשני חלבי וכדומה. למשל: ביום שלישי אוכלים בשרי, אבל אם ראש חודש חל ביום אחר אני אחליף את הבשרי ליום בו חל ראש חודש. התוכנית הזאת עוזרת להיות מתוכננת בקניות. אני מכינה מראש את המצרכים הנחוצים וקל לי לתכנן את הזמן הנחוץ להכנה.

 

 

גיוון הארוחות עוזר לבריאות הילדים. יש ילד שאינו אוהב עוף ואוהב דגים. "ביום של העוף" אני נותנת לו מנה סמלית ו"ביום של הדגים" הוא מקבל מנה כפולה. ההסדר הזה מונע ויכוחים על אוכל, וכולם אוכלים מאוזן. אני חושבת שבזכות זה הילדים תמיד אהבו לאכול אצלי ואוהבים עד היום...

 

 

מה שעוד עוזר לי הוא סדר קבוע בעבודות היומיום, בשבוע או בחודש. יום שלישי למשל מיועד לגיהוץ ועד הערב אני משתדלת שכל הכביסה תהיה מגוהצת. יש אפשרות ל"החלפה", למשל בראש חודש אני נוהגת לא לתפור ואז אני מזיזה את יום התפירה והתיקונים ליום אחר באותו שבוע.

 

 

עוד עקרון ברזל יש לי: לא לדחות למחר מה שאפשר לעשות עכשיו. פעם לא התחשק לי לעשות עבודה כלשהיא. כשהתגברתי על עצמי ובצעתי אותה הסתכלתי כמה זמן היא ארכה, התוצאה היתה מדהימה - שתים עשרה שניות! מזה עשיתי "עסק" קודם לכן..

 

 

הדברים הקטנים הללו מחזקים אותי. לדוגמא, כשאני יושבת לגהץ, אני מניחה על ידי קופסת כפתורים. אם מתגלה תוך כדי גיהוץ שחסר כפתור, אני תופרת אותו במקום וחוסכת זמן רב. כך נחסכת גם הצטברות של הררי מטלות. במשך השנים למדתי ברוך ד' את קיצורי הדרך הללו.

 

 

@1זיסי, בת בכורה למשפחה ברוכה ואם לילדים@2: - בבית הורי היתה וישנה חלוקת תפקידים עד היום, אבל אמי לא עמדה בתוקף שתתבצע במלואה, למרות שחלוקה מוקפדת כזאת היתה עוזרת לבית להתנהל בצורה מאורגנת יותר. אבל אימי לא לחצה משום שבמשפחה גדולה יש ברוך ד' הרבה ארועים חריגים, שמחות במספר לא מבוטל, וכמעט לא נותרת שגרה. היא בעיקר ובמודע העדיפה לגדל ילדים שמחים ולא לחוצים.

 

 

התפקידים הגדולים והקבועים שייכים בדרך כלל לבנות. אחת מכינה אוכל למחר, שניה מכינה בגדים. אבל הגורם החשוב כאן הוא, שזה נעשה מתוך רצון ואחריות, ואלה התפתחו אצלי ואצל אחיותי בזכות זה שאמא לא עמדה בתוקף על תורנויות. אם אחת מאיתנו פנויה, היא תאמר לאמי: יש לי זמן, במה אני יכולה לעזור? אף פעם היא לא תחשוב - גמרתי את התפקיד שלי אז עכשיו אני פטורה מהכל. ויש תפקידים רגישים, שאמא ממששת את הדופק למי יש עכשיו סבלנות וכח לבצע אותם. לזה צריך חכמה.

 

 

אני למשל לקחתי על עצמי את הורדת שקי האשפה )אצלנו מדובר בשקים( עשיתי זאת כמובן מאליו, אפילו ביום בו הלכתי לסמינר למחרת ארוסי. אימי מזכירה לי זאת עד היום... זה תפקיד שלקחתי על עצמי מרצוני החופשי. אחיותי שעדיין לא נישאו טוענות שהבית שלנו לא מספיק מבריק ומסודר, ורוצות "משטר סדר" ותורנויות חזק יותר, אך הן לא מבינות מה המחיר שידרש מהן. אמא מבינה זאת, לכן היא מוכנה לוותר. הכלל שלה - שלא יהיה מתח בבית, לה זה חשוב יותר מכל.

 

 

@1יהודית, בת למשפחה ברוכה שהקימה בית משלה@2: אני הבכורה ואחרי מספר בנים, כך שהעבודה התחלקה בין אימי לביני. אמא אמרה לי לא פעם שיש לי זכויות רבות בשל העזרה הרבה, ולמעשה עשיתי כמעט הכל לבדי. היו רגעים שחשתי שקשה לי כי כל העול עלי, אבל בסך הכל התחושה הבסיסית היתה: סומכים עלי! אני זוכה במצווה ובזכויות מיוחדות!

 

 

הורי ידעו להעריך את עזרתי הרבה. אני זוכרת תקופה לא קלה בה אחי היה מאושפז, הורי היו איתו וכל עול הבית נפל עלי. בוקר אחד כשקמתי מצאתי על יד מיטתי סידור חדש. פתחתי אותו וקראתי ממש בדמעות הקדשה שנכתבה על ידי אבי. את כל אהבתם והערכתם הכניסו הורי לתוך הסידור וההקדשה. קיבלתי המון חיזוק. בכל פעם שאימי ילדה, וזה קרה ברוך ד' לעתים קרובות, נפל עלי עול כבד ועבדתי קשה, אבל תמיד חשתי שהורי מעריכים את המאמצים שלי, ומשום כך עשיתי ברצון ובשמחה.

 

 

להיות חלק ממשפחה ברוכה

 

*******************

 

איזו מין חוויה היא להיות אחד ממשפחה גדולה מאד? שמענו תיאורים מרגשים.

 

 

@1הדסה@2: היתה לי תחושה נהדרת שאני חלק משבט מלוכד. גרנו בבית קטן מוקף עצים, והרגשתי שאני גרה באיזה מבצר שמגן עלי. ההרגשה היתה: אין כמו המשפחה שלנו! כל ילד שהביא תעודה טובה אמרנו: הוא לא מבייש את הפירמה. בכל פעם שאמרו מחמאות על ילד באסיפות הורים, זה חיזק את האחדות המשפחתית - אנחנו לדוגמא! היתה לכל אחד פטריוטיות למשפחה. גאוה משפחתית.

 

 

אני בטוחה שכך מרגיש כל מי ששייך למשפחה גדולה. אחד מגן על השני, שמח בהצלחתו של אחיו ומצטער בצערו. אני זוכרת שאבי לימד את אחי הקטן ממני אותיות הא'-ב' ואחי ידע אותן היטב. אבי הרים אותו למעלה ושמח בו. אני הייתי אז בת ארבע וחצי והרגשתי שמחה יחד איתו. שמתי לב שאין בי כלל קטנאה פשוט נהניתי יחד איתו.

 

 

היתה לי ילדות יפה, נעימה וטובה - משחזרת @1רוחי@2- ועדיין נחמד וטוב לנו גם כיום. ראשית, מגוון סוגי אנשים ואופי. למרות שגדלנו באותו בית כל אחד מאיתנו שונה, עולם בפני עצמו. כל אחד מוצא חבר/ה טוב/ה אחד אמיתי מבין אחיו ולעיתים אפילו כמה חברים. מדובר לא רק בקשרי אחים אלא ממש בחברות.

 

 

גם מקבלים עזרה רבה מכל "הצוות", וחשים גם אכפתיות רבה מצד כולם. העזרה יכולה להיות בהכנת שיעורי בית או אפילו בחוגים. למשל, אחותי הגדולה לימדה אותי לנגן כאשר למדה נגינה. יש גם עזרה בהתמודדויות, והעזרה נמשכת עד היום. כשאני אחרי לידה או צריכה סיוע מכל סיבה שהיא, יש מבחר... אפשר לשלוח אלי אחיות או אחייניות ששמחות להושיט יד ולעזור.

 

 

יש לי "מקום טוב באמצע", אני השביעית, הקטנה מבין הגדולים. קבוצת הגדולים וקבוצת הקטנים ממש מייצגת שני דורות נפרדים, כמעט שתי משפחות, למרות שיש קשר מצוין בינינו. הגדולים הם במידה מסוימת מעין הורים של הקטנים, ואילו הקטנים גדלים עם נסיון וחכמת החיים של הגדולים. יש נושאים שהקטנים קל להם לדבר עליהם דווקא עם האחים הגדולים. זה לא במקום ההורים, אלא כחברים שמשתתפים איתם ויודעים שתמיד ימצאו אוזן קשבת.

 

 

איזו הרגשה יש לבת למשפחה ברוכת ילדים, את שואלת? יש הרבה הרגשות והעיקרית שבהן, שזאת היא מתנה! - כך מגדירה @1זיסי@2 - תמיד שמח, אף פעם לא משעמם, יש תמיד תעסוקה. מעריכים את מאמציך ו"יש שכר לפעולתך" - את משקיעה באנשים ומקבלת מיד את התמורה ואת התשואה.

 

 

אי אפשר לשכוח את הנסיון שרכשתי בבית ההורים בחינוך וגידול הילדים, והן בניהול הבית. זה מוכיח את עצמו בביתי שלי. בשל היותי בכורה קיבלתי תפקידים שבנות בגילי לא מגיעות אליהם כלל כמו לבשל לשבת, לטפל בקטנים כולל החתלה וכו', ובעזרתם רכשתי נסיון רב.

 

 

חברותי שגדלו במשפחה קטנה, נמצאות די ב"שוק" כשהן מגיעות לגדל את הילדים שלהן... מחלות ילדים, הרגעים הקריטיים של ההשכבה, שליחת הילדים בבוקר - כלם מוכרים לי, עברתי אותם על יד אמא שלי, וכשהתחתנתי הכל היה פשוט וקל.

 

 

ההתמודדות המשותפת של אימי ושלי מאוד קירבה אותנו. הרגשתי זאת במיוחד בגיל ההתבגרות בו חשוב מאוד הקשר עם האמא. הרווחתי שהיתה לי חברה טובה יותר מכל החברות. עד היום נשמר הקשר הזה.

 

 

המשך יבוא בס"ד