העמידה לכבוד ספר תורה

בעל ספר החינוך כותב במצות נשיאת הארון בכתף )שע"ט(: "שכל עיקר כבודן של ישראל הוא התורה שבה נבדלו משאר העמים ונעשו חלק ה', על כן ראוי וכשר לשאת אותה בכתפי האנשים הנכבדים".

 

 

גם לומדיה יש לכבד, כפי שכותב החינוך במצוה תרי"ב: "לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד, תענוג נצחי שאין למעלה ממנו בנבראים... לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו".

 

 

הקימה והעמידה - יחס של כבוד

 

 

הקימה והעמידה יחס של כבוד והדר, מדין תורה. במצות עשה לכבד תלמידי חכמים האמור בפרשת קדושים )ויקרא יט' לב( "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". דורשים חז"ל )קידושין דף לב( קימה שיש בה הדר. מפני הזקן ש"קנה חכמה", לאו דוקא מבוגר בגילו. החכמה שקנה היא זו הראויה להדר ולכבוד, ומחייבת קימה.

 

 

בגמ' קידושין )דף לג' ב'(, "איבעיא להו מהו לעמוד מפני ספר תורה?" האם המצוה מחייבת לקום בפני ספר תורה? והשיבו רבי חלקיה ורבי סימון ורבי אלעזר, שהוא קל וחומר אם מכבדים את לומדיה בקימה, על אחת כמה וכמה שיש לקום בפני התורה בעצמה.

 

 

וכי יעלה בדעת בני אדם לעמוד לכבוד ספר הרפואה, או לקום בפני ספר החוקים? גם אם מכבדים את הרופא, ואת השופט? דעת תורה היפך דעת בני אדם, אין כאן פולחן האישיות, השררה או המעמד. יש כאן כבוד והערכה מתוך הערצה והשתוקקות להתדמות בדרכי החכם, שבכל קניניו קנה תורה. רבי חלקיה ורבי סימון ורבי אלעזר לימדונו והורונו כי בקצה הפירמידה עומדת התורה והחכמה בעצמה לכבוד ולתפארת: "מפני לומדיה עומדים - מפניה לא כל שכן?" השקפת התורה שוללת קידוש החפץ. הקימה בפני ספר תורה, אין בו כדי לכבד את החפץ שבו, אלא את החכמה העילאית, בתורה שניתנה בסיני.

 

 

במס' מכות דף כב' ב' למדנו: "כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה". ומקשים העולם שלכאורה יש במימרא זו סתירה למה שאמרו בגמ' קידושין. כאן משמע שעיקר הכבוד הראוי הוא ללומדיה. וטפש מי שעומד מפני התורה ולא מפני לומדיה. שם משמע שעמידה מפני ספר תורה הוא דבר יותר מובן מאשר מלומדיה. "אם מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן?".

 

 

אבל דברי רבותינו משלימים זה את זה. אלו הקמים בפני ספר תורה ואינם קמים בפני חכמי התורה, מבטאים דבר מנוגד להשקפת התורה, הם מקדשים כביכול את החפץ. ולא כן הוא אלא העמל והיגיעה בתורה היא הראויה לכבוד. כי רק על ידי עסק התורה העמל והיגיעה, מביאים אל התכלית המקווה - להשתית את חיי המעשה על פי חיי הרוח.

 

 

התאמה והשלמה קיימת בין שני החיובים לקום ולהדר תלמידי חכמים לומדי תורה ובעלי מעשים, ולכבד את הספר תורה. מצד אחד לומדים החכמים כבוד ספר תורה קל וחומר מלומדיה, משמע שכבוד הספר גדול מכבוד הלומדים, ומצד שני מי שקם בפני הספר ואינו קם מפני לומדיה הרי הוא מוכתר בתואר "טפש". כאמור, אין כאן פולחן האישיות ואף לא קידוש החפץ, יש כאן כבוד והערכה מפני התורה שהיא "חוקי חיים", ומי שעומד מפני ספר תורה ואינו עומד מפני לומדיה הוא טפש שהרי הוא מקדש את החפץ ואינו כן. גם מי שיכבד לומדי תורה ולא יקום מפני התורה טועה, הכבוד וההידור בא למעלת התורה שבאדם, ולא למעלת האדם.

 

 

מצוה זו לכבד תלמידי חכמים, הביאה הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה )פרק ו'(, אולי מפני שהחיוב לכבד לומדיה נובע מהלכות "תלמוד תורה", אם נכבד תלמידי חכמים נתעודד בנפשנו לעמול ולעסוק בתורה מתוך חביבותה. לעומת זאת, החיוב לכבד "ספר תורה" הביא הרמב"ם בהלכות ספר תורה )פרק י', ה"ט(.

 

 

העמידה בזמן שארון הקודש פתוח

 

 

הרמ"א ביורה דעה )סי' רמב' סעיף יח'( פוסק: "כשהספר תורה על הבימה אין צבור שבבית הכנסת צריכים לעמוד, דהספר ברשות אחרת". מקור דברי הרמ"א הם מדברי הבית יוסף )יו"ד סי' רמ"ב ד"ה כתב הרשב"א( שהביא בשם הרשב"א, )תשובות חלק ג' סי' רפ"א(: שאלת, על מה ששמעת, שאין הקהל עומדין כאן בשעה ששליח צבור מראה הכתב לעם ושאלת איך אפשר להם שלא יעמודו?

 

תשובה: נראה שהביאך לכך מה שאמרו: אם מפני לומדיה כן, מפניה לא כ"ש. ואם מזו, אינה ראיה שיהא חייב העמדה אחר שספר תורה בדוכן, לפי שהוא במקום אחד והצבור במקום אחר, ואין אדם חייב לעמוד מפני רבו שהוא עומד למעלה בביתו והתלמיד למטה על גבי קרקע. אבל כל שמוציאין ספר תורה מן ההיכל עד שמעלין אותו לדוכן, עומדין הקהל על עמדם. ומקרוב ראו קצת מגדולי ישראל והצבור, שיש לעמוד גם בשעה ששליח צבור זוקפו ומראה הכתב לעם, ואמרו לי שכל זה מכבוד ספר תורה, ושכן נהגו ברוב מקומות, וכל שטוענין שיש בו כבוד ספר תורה, ראיתי לחוש, ועכשיו כל הצבור עומדים, עד שמניחו במקום שקורא בו.

 

 

יש להדגיש כי בפשוט יש לומר שדברי הרשב"א האמורים מתיחסים לאותם בתי כנסת שהבימה היא רשות לעצמה, כלומר גבוהה ומוקפת גדר המפרידה מבית הכנסת, בכהאי אנו יכולים לומר שכשהחזן עומד עם הס"ת נחשב כעומד ברשות אחרת, לעומת זאת בבתי כנסת שהבימה היא שלחן רחב בלבד, ואין סביבו גדר נחשב הכל לרשות אחת וצריך לעמוד בזמן שמראה כתב הספר לקהל שהרי הספר אינו במקומו והוא כמהלך, אלא אם כן הספר מונח על הבימה עצמה, שהיא גבוהה מעשרה טפחים ורחבה ד' טפחים.

 

 

על פסק הרמ"א הנ"ל הוסיף הט"ז: "וגם בזמן שהספר תורה מונחת בארון הקודש אע"פ שהוא פתוח, אלא שהעולם עושין כן דרך כבוד לעמוד כל שהארון הקודש פתוח ואין חיוב בדבר". לדעת הט"ז אין "חיוב" לעמוד בזמן שארון הקודש פתוח. אבל "העולם עושין כן דרך כבוד לעמוד כל שהארון הקודש פתוח".

 

 

ב"שער הציון" הביא בעל המשנה ברורה )בהלכות קריאת ספר תורה סי' קמו' ס"ק יח'( וכך כתב שם: "בפרי מגדים כתב דאפילו הוא עומד עמה כגון בעת שמזכיר החזן נשמות גם כן אינו מחויב אז לקום לפניה כיון שהחזן עומד עמה במקום אחד, ולפי זה ה"ה בעת שפותחין הארון כי הלא בכל זה במקומה מונחת והעולם נוהגין בכל זה לעשות הידור לתורה ולעמוד". )אגב, מדברי ה"חפץ חיים" האמורים כאן בשער הציון, מקור שהאומרים הזכרת נשמות מחזיקים בידיהם ספר תורה(.

 

 

הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל באגרות משה )חלק שמיני - הנדפס לאחר פטירת המחבר בשנת תשנ"ו, - או"ח סי' לח'( מסתפק בתוקף המנהג שכתב הט"ז, אם נדונו כשאר מנהגים שהתקבלו בקהילות ישראל בחומר רב, )בדומה למנהג האשכנזים שלא לאכול קטניות בפסח שהוא ממנהגא, אך מנהג שקיבל תוקף חומר איסור מלא(, ולפי זה אין מקום להקל ולישב בזמן שארון הקודש פתוח, מאחר והוא מנהג קדושים מקדמת דנא עוד מתקופת הט"ז והרמ"א. מצד שני ניתן לפרש דברי הט"ז, - ואכן כך נוטה דעתו - שגם אבותינו שנהגו לעמוד בפני ארון קודש פתוח, לא קבלו עליהם בחומר, אלא נהגו כן בדרך כבוד בעלמא, וגם דורות האחרונים שהמשיכו במנהג זה לא קבלו עליהם בחומר, אלא רק לכבוד )גם מדקדוק לשונו של הט"ז שלא כתב הלשון "העולם נוהגין לעמוד" אלא "העולם עושין כן", משמע שהוא בלא קבלה(.

 

 

עיקר ספיקו של בעל האגרות משה, הוא באותם מנהגי ישראל לפתוח את ארון הקודש לאמירת פיוטים ותחינות, שעיקר המטרה בפתיחת הארון היא לעורר הכוונה באמירתם, אך לעומת זה ישנם מתפללים אשר העמידה קשה ומכבידה עליהם, והשאלה מורכבת, א. האם יש מקום להחמיר בכל חומר שלא לישב בזמן שארון הקודש פתוח. ב. אם תמצא לומר שהעמידה - חובה, אולי עדיף שלא לפתוח כלל את הארון בכדי לא להכביד על אותם שקשה עליהם העמידה, או אולי לבטל המנהג לפתוח הארון שהרי מצד שני אדרבה יש מקום לומר שריכוז המחשבה גדול יותר בזמן ישיבה מאשר בעמידה, וראוי יותר לישב באמירת הפיוטים. במילים אחרות, הספק הוא האם המנהג לפתוח את הארון לפיוטים הוא מנהג חשוב יותר מאשר המנהג לעמוד בפני ארון קודש פתוח.

 

 

לפי זה מי שנוהג לעמוד בפני ארון קודש פתוח, בודאי מצוה קא עביד, אבל אין כאן חיוב בחומרה כלל. לעומת זאת גם ישיבה בזמן אמירת התחינות והפיוטים היא מעלה, מאחר ובדרך כלל לרוב בני אדם קל לכוין התפילה בישיבה יותר מאשר בעמידה, הן מפני ריכוז המחשבה והן מפני עיפות העמידה, לכך יש ללמד זכות לאותם הנוהגים לשבת באמירת פיוטים ותחינות כשארון הקודש פתוח.

 

 

לסיכום כותב הגר"מ פינשטיין ואומר שבודאי ראוי שלא להמנע מלפתוח הארון משום היושבים, שהרי המנהג לפתוח הארון - באמירת התחינות והפיוטים כפי המקובל - והוא מנהג קדום, זה מאות בשנים, והוא ענין חשוב מצד אמירת השבחים. ומעין עצה לפשרה הוא כותב: "לכן יש לפתוח. אבל אם אינם רוצים לעמוד יפתחו מעט שיהיה פחות מג' טפחים שנחשב כלבוד וסתום לכמה דברים עם מה שלגבי מעלה נחשב כפתוח".

 

 

דברי הט"ז הנ"ל לפיהם העמידה בזמן שארון הקודש פתוח הוא רק ממנהגא, אינם כפשטות לשונו של החתם סופר, בתשובותיו חלק חושן משפט סי' עג, בלשונו כותב החת"ס כי איסור יש ליושב בזמן שארון הקודש פתוח. בתשובה זו נשאל החת"ס אם מותר לשנות סדרי השבועה בבתי הדין, ובתוך דבריו כתב: "הוא דבר שא"א שישבע בשכיבה שהרי שבועה מעומד ובפרט כשהס"ת בחוץ מארון הקודש, ואפילו אם הארון הקודש רק פתוח אסור לישב בבה"כ, מכ"ש לישכב, ומכ"ש אם מנקיטים לו ס"ת בידו והוא יהי' שוכב על המטה". הרי שכתב להדיא כדבר פשוט שאסור מן הדין לשבת בבית הכנסת כשארון הקודש פתוח.

 

 

אמנם, יש שרצו לומר בדברי החתם סופר מה שכתב שאסור לשבת בזמן שארון הקודש פתוח לא דקדק בלשונו, ודעתו גם כן כדברי הט"ז. בשו"ת ציץ אליעזר )חלק טו' סימן לב'( הביא: יעוין בספר שו"ת תורת יקותיאל חאו"ח סי' מ"א שכבר התפלא בכך על הח"ס, וכותב שמחכ"ת אגב התלהבות כבוד התוה"ק שבער בו כתב זה אגב דיונו לענין איומי שבועה, אבל פשיטא שאיסור אין כאן לכו"ע כמפורש בט"ז ופרמ"ג עיי"ש.

 

 

אחרים, ניסו ליישב ולחלק במטרת פתיחת הארון, כלומר מה שכתב החתם סופר לאסור לישב כשארון הקודש פתוח אין כוונתו בכל פעם שפותחים את ארון הקודש, רק נתכוין בזמן שבועה, כלומר מאחר וכל פתיחת הארון היתה לאיים על הנשבע כל כהאי אין מקום להתיר לישב בזמן שארון פתוח, לא כן כשפותחין הארון לאיזה צורך, שם העמידה אינה מהדין אלא ממנהגא כמו שכתב הט"ז. וכך כתב בעל ציץ אליעזר: "תירוץ שראיתי בספר שערי חיים על השער אפרים שער ו' סקי"ט שמביא לתרץ דברי הח"ס בשם רג"א, דאפשר לחלק ולומר דדוקא כשארון הקודש פתוח בשביל הציבור א"צ לעמוד, משא"כ בנידון החתם סופר שכל הפתיחה של אה"ק והוצאת הס"ת כל עיקרו בשביל אותו האיש ועסקיו שגרמו לו לישבע, בזה חייב לעמוד לפני הס"ת יעו"ש".

 

 

לעיתים קורה שהגבאי פותח ארון הקודש על מנת לסדר הספרים, פתיחה זו לא נעשית לכבוד הציבור או משום איזה תחינה ותפילה מיוחדת. והשאלה המתעוררת האם בכה"ג ג"כ המנהג להחמיר ולעמוד? או שמא יש לחלק? לאור הדברים האמורים שהעמידה אינה מעיקר הדין, והפתיחה לא נעשית לכבוד המאורע, אולי יש מקום להקל, במיוחד לאותם שקשה עליהם העמידה, או אם היושבים עסוקים בלימוד התורה. שהרי הספר עומד במקומו הקבוע.

 

 

בערוך השלחן יו"ד רפב' סי"ג כתב: "העולם נוהגים לעמוד בשעה שפותחים הארון הקודש לאיזה תפילה כנהוג בימים נוראים וכן בשארי ימות השנה כשפותחים האה"ק לאיזה תפילה, ובוודאי מן הדין אין צריך לעמוד כיון שהס"ת במקומה, אך כיון שנהגו כן לכבוד התורה ממילא שמי שאינו עומד הוי כהעדר כבוד התורה ולכן בהכרח לעמוד, אך אם הוא חלוש ברגליו ולא יחשדוהו מותר לישב".

 

 

 

השומע קול ספר תורה המהלך

 

 

קודם קריאת התורה כשמוציאין הספר מן הארון ואומרים "ויהי בנסוע" וכו', עומדים הציבור לכבודה של תורה, מקור ההלכה בשו"ע יו"ד סי' רפב' ס"ב: "הרואה ס"ת כשהוא מהלך, חייב לעמוד לפניו, ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה שמוליכו ויגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם".

 

 

כבר בתקופת הגאונים אנו מוצאים בסדור רב עמרם בשם רב שר שלום גאון כתב וז"ל: "ספר תורה בין שמוציאין אותו תחילה בין כשמחזירין אותו למקומו עומדים לפניו לאלתר ויושבין לאלתר". ובשערי אפרים שער י' אות ג' כתב: "כשמוציאין הס"ת מחוייבים הכל לעמוד, ויהיו עומדים עד שיעמוד זה שמוליכו ויגיענו למקומו או עד שיתכסה מעיניהם".

 

הגמ' בקידושין דף לא' ב' מספרת על רב יוסף שהיה נוהג לקום בפני אמו כשהיה שומע קולה.

 

 

ממעשה זה של רב יוסף, למד הטור בשם מהר"ר מנוח שהוא הדין לספר תורה, כששומע קולו של הספר תורה כשהוא מהלך חייב לעמוד, שהרי לומדים כבוד ספר תורה מכבודם של רבו ואביו ואמו, וכך פסק הרמ"א ביו"ד סי' רפב' "השומע קול הנושא ספר תורה אע"פ שאינו רואה אותו חייב לעמוד".

 

 

הברכי יוסף מנסה לדחות הראיה מרב יוסף, שהרי רב יוסף היה סגי נהור, ולא היה יכול לראות את אמו כשהיא באה, ולכך עשה כל הטצדקי לקיים קימה והדור, וכשהרגיש בה ושמע קולה היה קם, אבל הפקח שעיניו בראשו, מי יימר דמחוייב לעמוד כששומע קול. לכך מצדד הברכי יוסף שכל שיודע המתפלל שעתיד הספר תורה לעבור לידו ויראהו, מחוייב לעמוד, אבל אם שומע קול הנושא ספר תורה ויודע שאין עתיד הספר לעבור דרכו אינו מחוייב לעמוד. כלומר שמיעת הקול לכשעצמה אינה מחייבת קימה והידור, רק מעין הקדמה וזירוז לחובת הקימה שתחול עליו כדין, מאחר וסוף הספר לבוא בקרבתו.

 

)הלכה זו שיש לעמוד לקול הנושא ספר התורה עוררה פולמוס הלכתי האם ראוי ונכון להעמיד בשבת על הספר תורה פעמונים בכדי להשמיע קולה כשהיא מהלכת, להרבות כבוד התורה, או שמא נחשב הדבר למשמיע קול האסור בשבת. עיין במשנה ברורה סי' שלח' ס"ק ו'(.

 

 

כבוד ספר תורה מחייב גם את אלו העומדים מחוץ לביהכ"נ להכנס בזמן הוצאת ספר תורה וכך פסק במשנה ברורה סימן קלד' סעיף ב': "ואפי' אם מתחלה היה עומד מבחוץ מצוה ליכנס לביהכ"נ לראות כשמוציאין ומכניסין הס"ת משום ברב עם הדרת מלך".

 

החובה לעמוד אינה בהכרח רק עמידה שהיא היפך הישיבה, אלא לעתים העמידה כוונתה היפך ההליכה, וכך כתב בערוך השלחן סי' רפב' סעיף ג': "באופן שמוליכין ספר תורה בדרך, מחויבים ההולכים לדרכם לעמוד עד שיחלוף הספר מעיניהם". )כלומר חובת העמידה כוללת גם עמידה ביחס לישיבה אם הוא יושב בתוך בית הכנסת, והן עמידה ביחס להליכה עם הוא הולך לדרכו, מחויב לכבד הספר בעמידה לכבוד ס"ת(.

 

)בספר שערי אפרים להגאון רבי אפרים זלמן מרגליות שער י' אות יח' כתב: בעת הגבהת הספר תורה צריכין כל הציבור לעמוד על רגליהם, אף אם הס"ת על הבימה והם למטה, משום כבוד התורה, ואחר שהגביה והראה לכאן ולכאן, ישב במערב הבימה, ואז גם הציבור יושבים במקומם(.

 

 

 

באיזה אופן מותר לעמוד על הדוכן שלפני ארון הקודש כשפניו אל הצבור

 

 

מאחר והזכרנו דברי הפוסקים לחלק בדין ספר תורה הנמצא ברשות אחרת, נברר הלכה נוספת בדין מה שנפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן רפב סעיף א: "חייב אדם לנהוג כבוד גדול בס"ת. ומצוה לייחד לו מקום ולכבד המקום ההוא ולהדרו ביותר. ולא ירוק כנגד ספר תורה. ולא יגלה ערותו כנגדו. ולא יפשוט רגלו כנגדו. ולא יניחנו על ראשו כמשוי. ולא יחזור אחוריו, אלא אם כן גבוה ממנו עשרה טפחים, אלא ישב לפניו בכובד ראש וביראה ופחד, שהוא העד הנאמן על כל באי עולם, שנאמר: והיה שם בך לעד )דברים לא, כו(, ויכבדנו כפי כחו".

 

 

לדעת ה"חות יאיר" )סימן קפ"ד, הובאו דבריו בפתחי תשובה שעל השו"ע הנ"ל( מה שכתבו הטוש"ע, "אלא אם כן היה גבוה ממנו עשרה טפחים" היינו שיהיה הספר תורה גבוה עשרה טפחים למעלה מראשו כשהוא עומד על רגליו, ולא די כשהוא גבוה עשרה טפחים מהארץ, ודקדק דבריו מלשון המחבר "גבוה ממנו", דאם היה די בגובה עשרה טפחים מן הארץ היה לו לכתוב סתם "אלא אם כן גבוה עשרה טפחים", ממנו - משמע מגובה האדם ומעלה עשרה טפחים.

 

על דברי בעל ה"חוות יאיר" העירו האחרונים )שו"ת תשורת שי חלק א' סימן תסח'(, שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן יט( שלכאורה אישתמיטתיה מה שכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור )סימן ע"ח(:

 

שאלה, נוהגים אצלינו בנא אמון )אלכסנדריא של מצרים( מימות הקדמונים, שהכהנים עולים להיכל אשר בו ספרי תורה, ועומדים שם ונושאים כפיהם ומברכים את העם, ולפעמים ההיכל פתוח או סגור, ואין גם אחד שיערער על כך כלל, והן עתה יש מי שרוצה לאסור שלא יעשו נשיאות כפים בהיכל, מפני שאחוריהם אל היכל הקדש. יורנו מורה צדק הדין בזה.

 

תשובה, אם היו הספרים גבוהים מן הארץ עשרה טפחים, חלקו כבוד לעצמם, ואין שום איסור לכהנים שאחוריהם אל היכל הקודש בשעת נשיאות כפים. וכן נתפשט המנהג.

 

מלשונו של הרמב"ם אנו למדים שני דברים. א. שאם הספרים מונחים בארון נמוכים מגובה עשרה טפחים אסור לעמוד על הדוכן כשאחוריהם אל פני הקודש. ב. מלשונו מדויק כי גובה עשרה טפחים הוא מן הארץ ודלא כדברי בעל החוות יאיר שהרי כתב: "גבוהים מן הארץ עשרה טפחים" ולא עשרה טפחים מעל קומת איש. גם בנשמת אדם כלל ג' סוף סימן ג' פקפק בדברי החוות יאיר הנ"ל. וצידד יותר שאין צורך להקפיד רק בעשרה טפחים מעל הקרקע.

 

 

האחרונים דנו גם בדבר התלמידי חכמים הדורשים לרבים ועומדים אחורי ארון הקודש, ומחזירים פניהם כלפי הארון.

 

 

הט"ז ביו"ד סי' רפב' סק"א כתב להתיר מפני שהספרים נמצאים ברשות אחרת בתוך הארון הסגור. אך הפרי מגדים באו"ח סי' קנ' מקשה סתירה מדברי הט"ז עצמו שכתב בשם הלבוש שלא להרשות מקומות ישיבה בין הבימה לארון הקודש שפני היושבים כלפי הבימה ואחוריהם לארון הקודש, שהוא גנאי. ולכך כותב הפרי מגדים לחלק בין הרב הדורש לבין מקום ישיבה מחמת שהרב דורש הוא דרך ארעי, אך בספר "שלחן הקריאה" עורר על מי שלא הוטל עליו חובה לדרוש לעם ויודע בעצמו שאין כוונתו לדרוש לכבוד ה' ויקר תפארת תורתו הקדושה רק לכבוד עצמו... ושומר נפשו ירחק מזה.

 

)סיפר לי ת"ח אחד על שאלה שנשאלה להגרש"ז אויערבאך זצ"ל, אודות חברי הכולל שסדר הישיבה בבית המדרש שם למדו, היה שיושבים עורף כנגד ובסמוך לארון הקודש. ודעתו היתה שאין ראוי לקבוע מקום באופן זה בדרך קבע(.

 

 

בערוך השלחן הוסיף טעם נוסף לחיזוק ההיתר שהחכם דורש על הדוכן כנגד ארון הקודש, וכתב: "ועוד דזהו עצמו כבוד התורה שדורש בהתורה ובמצוותיה, והתורה עצמה צותה כן בכעין זה כמו בברכת כהנים, שהכהנים פניהם כלפי העם... וה"נ הרי התורה גזרה להודיע חוקי האלקים ואת תורותיו, ובהכרח לדרוש פנים כנגד פנים.

 

 

בעל המחבר שו"ת מנחת יצחק חלק ה' סימן עח' דן בשאלה האם מותר לנער בר מצוה לדרוש בשב"ק ביום שעולה לתורה, מעל הבימה של ארון הקודש, לאחר פילפול הוא מוצא סמך להתיר, אף שהנער אינו מן הגדולים אשר כבר התירו גדולי הפוסקים, משום כבוד התורה. עיקר ההיתר מבוסס על כך שהוא מצוה לנער בר מצוה לדרוש בדברי תורה על פי המבואר בים של שלמה למס' בבא קמא פ"ז סי' לז'(, ועוד שהוא ארעי לפי שעה, והספר תורה מונח בארון שהוא רשות בפני עצמה )ארון קודש בגודל אמה על אמה ברום ג' אמות(, והספר תורה מונח בפנים בגובה מעל עשרה טפחים מן הארץ. )שלא כדעת החות יאיר(. סמך נוסף להיתר כתב בעהמ"ח מנחת יצחק הנ"ל שאם ידרוש נער הבר מצוה מעל הבימה לקריאת התורה שמא יהיו כמה מן המתפללים השומעים והעומדים בין הבימה לבין ארון הקודש הופכים פניהם אל הבימה כנגד פני הנער ויהיה אחוריהם כנגד ארון הקודש, ועדיף טפי לבחור במעוטו ולהרשות להנער עצמו לעמוד אחוריו כלפי ארון הקודש מאשר לכמה מן השומעים. כמו כן הביא בשם הספר "בני יונה" שכתב שאמנם מהראוי להוכיח הדרשנים על שפונים אחוריהם וכו', אבל מוטב שיהיו שוגגים וכו'. ולסיכום ממליץ הרב וויס זצ"ל לתקן כל מה שאפשר לתקן.

 

 

בעל מחבר הספר "שלחן הקריאה" )סי' א'( מעורר להזהר בשמחת תורה בזמן ההקפות שרוקדים גם הקטנים ולעתים האבות נותנים להקטנים לאחוז ספר תורה, שיש לשים לב אם הולכים פנים ואחור שלא יהיה הספר תורה מול אחור ההולך, וכן כשמחנכין הקטנים לחבוב מצוה לנשק הס"ת לא ישפיל הס"ת להם )דחיישינן שמא יגיע הספר תורה למטה מעשרה טפחים( אלא יגביה התינוקות אל הס"ת.

 

 

הפתחי תשובה בסי' רפב סק"ג כתב שהרואה ס"ת שהוא מהלך חייב לעמוד מפניו גם אם עוסק בתורה, ולמד כן ק"ו מתלמיד חכם שהרי בסי' רמד סעיף יד' פסק המחבר שכשתלמיד חכם הולך צריך לעמוד גם כשהוא עוסק בתורה וכבוד ספר תורה עדיף על כבוד התלמיד חכם, אם כן כשהולך הספר יש לעמוד גם למי שעוסק בתורה.

 

 

בערוך השלחן סי' רפב' עורר על מה שבשמחת תורה מחזיקים הספרי תורה ורוקדים סביב הבימה לזמן ממושך והוא טרחת הציבור לחייבם לעמוד כל העת שהספר הולך סביב סביב הבימה, ובקושי התיר הערוך השלחן לישב בזמן שעומדים עם הספרים.

 

בעל ערוך השלחן מעורר שיש לעמוד בכל זמן ההקפות שהספרים מהלכים סביב הבימה.

 

)שמעתי, וכן ראיתי, מגדולי זקני הת"ח ופוסקי הדור שליט"א, הנוהגים לישב בשמחת תורה בזמן ההקפות כשספר תורה קטן על ידיהם. שהרי כל שמחזיקים ספר תורה אין עליהם חובה לעמוד מפני ספר אחר. ויעוין ב"שיורי ברכה" שעל שו"ע יו"ד סי' רמד' שהביא בשם ס' חסידים שאפילו אם מחזיק חומש בישיבה, אין צורך לעמוד מפני ספר תורה. עוד יתכן שלפי דעתו של הגר"מ פינשטיין מאחר והוא כבוד התורה לרקוד עמה בשמחת תורה, ולעומת זה הוא טרחה וקושי לציבור לעמוד כל העת הריקודים יכולים לישב לזמן מה, אך עליהם לזכור לעמוד תיכף כשיש בכחם(.

 

 

 

 

 

מסגרת

 

מסגרת

 

מסגרת

 

מסגרת

 

מסגרת

 

מסגרת

 

 

 

 

לסיכום כללי ההלכה - לעורר לא למעשה

 

 

א. לדעת הט"ז העמידה בזמן שארון הקודש פתוח הוא אינו מעיקר הדין כ"א מנהג. אמנם מפשטות לשונו של החתם סופר משמע שהעמידה היא חובה ואסור לשבת. אבל בספר תורת יקותיאל כתב שלשונו של החת"ס לאו דוקא.

 

ב. בעל המחבר ספר שערי חיים שעל השערי אפרים כתב לחלק לאיזה אופן פתחו ארון הקודש, אם פתחוהו לכבוד הציבור אין חובה לעמוד - רק מנהג, לא כן אם פתחוהו לצורך איזה ענין נחוץ לאדם פרטי כגון להנשבע בבית דין, בודאי חובה לעמוד מעיקר הדין ואסור לשבת.

 

ג. בזמן אמירת התחינות בהם נוהגים לפתוח הארון, ולאחרים קשה הדבר לעמוד, חוכך בעל אגרות משה בדבר, מפני שכיון שפתחו הארון לעורר הציבור לכוונה בתפילה, ומאידך גם נוח לכוין יותר כשהוא יושב, לכך עדיף שיפתחו הארון פתח פחות מג' טפחים שיחשב כלבוד וסגור ויוכלו לישב.

 

ד. ערוך השלחן מתיר לישב למי שחלוש ברגליו, בזמן שארון הקודש פתוח, אם לא יחשדוהו ח"ו בהעדר כבוד תורה.

 

ה. לעמוד על הדוכן )בימת ארון הקודש( כשאחוריו אל הארון התירו הפוסקים רק לתלמידי החכמים בזמן הדרשה, ובדוחק התירו גם לנער בר מצוה. ולפי זה אותם הדורשים בבית הכנסת לענינים של חסד וצדקה או צרכי הציבור יש להמנע מלעמוד כשפניו אל הציבור ואחוריו אל הארון. בכל מקרה צריך הארון להיות גבוה לכל הפחות עשרה טפחים מעל הקרקע. )לדעת החוות יאיר לא די אלא בגובה עשרה טפחים מעל קומת האיש שאז גובה הספר בארון יהיה בגובה של כמעט שלשה מטר, דבר שהוא לא מצוי כלל בימינו(. בעל המחבר "משנת יוסף" )הלכות בית הכנסת סי' כב'( הביא בשם בעל שער אפרים שהתיר רק לרב ביהכ"נ לדרוש בעמדו על הדוכן מאחורי ספרי התורה. וממליץ לבנות העמוד )=התיבה( שלא מול פתח ארון הקודש בכדי שהדורשים העומדים על הדוכן לא יפנו אחוריהם אל הארון.

 

ו. בשמחת תורה יש להקפיד שלא ליתן הספר לקטן באופן שהספר יהיה מונח בגובה פחות מעשרה טפחים, שאז הרוקדים לפניו אחוריהם כלפי הספר )שלחן הקריאה(.

 

ז. בעל ערוך השלחן )יו"ד רפב( מעורר איך יושבים בזמן הריקודים בשמחת תורה כשספרי התורה מהלכין סביבות ההיכל, )אולי אותם שאינם רואים הספרים מחמת צפיפות הקהל וגודל אולם בית המדרש יש להקל(.

 

ח. בתפילת נעילה שהמנהג להשאיר ארון הקודש פתוח כל חזרת הש"ץ יש לברר הדין אם מותר לכהנים לישא כפיהם על הדוכן כשאחוריהם אל ספרי התורה שבארון הקודש.

 

ט. כשספר התורה מונח במקומו אין דינים מיוחדים על הציבור הנמצא בקרבת מקום. מלבד במקרים הבאים:

 

1. כשפותחים הארון לצורך תחינות ותפילות או להוצאת ספר תורה. יש לעמוד גם אם הספרים בתוך הארון חולקים רשות לעצמם.

 

2. כשהמגביה מרים הספר ומראה לציבור בהגבהה גם אם עומד על הבימה הגבוהה והחולקת רשות לעצמה, עומדים הציבור לכבוד הספר תורה.

 

י. כשמוליכין הספר מן הארון אל הבימה בודאי שהחובה לעמוד כל זמן הליכתה עד שתגיע למקומה. גם אלו שאינם רואים הספר, רק שומעים ומבינים שעתה מוליכין הספר הידור הוא להכנס כדי לראות הספר בהילוכו.

 

 

בכדי לצמצם את חובת העמידה לכבוד ספר תורה, ולהתיר הפניית עורף לתורה, ראוי שארון הקודש והבימה יהיו:

 

א. ספרי התורה יהיו מונחים במקום קבוע החולק מקום לעצמו. והידור הוא אם ארון הקודש יהיה בגודל לכל הפחות של "אמה על אמה ברום ג' אמות", כלומר אורך ורוחב לא פחות מחמישים ושמונה ס"מ על חמישים ושמונה ס"מ בגובה מטר ושבעים וארבע. )פרי מגדים בהלכות קריאת התורה או"ח סי' קמא' במשבצות זהב וכן ע'' במשנת יוסף הל' ביהכ"נ סי' כב'(

 

ב. המדף עליו עומדים ספרי התורה בתוך ארון הקודש לא יהיה פחות מעשרה טפחים מגובה הארץ, בכדי שמי שעומד לפניהם כשפניו אל הציבור )כגון הכהנים בדוכן והרבנים בדרשתם( לא יהיו אחוריו כלפי הקודש.

 

ג. שלחן הקריאה "הבימה" ראוי הוא להיות גודלו לא פחות מארבעה טפחים על ארבעה טפחים, גבהו לא פחות מעשרה טפחים מעל הארץ, כאשר דפנותיו מחיצות מלאות כארון - החולק רשות לעצמו. אך בימה הבנויה כשלחן בעל ארבעה רגלים ללא מחיצות, יש להכשיר על ידי ארבעת רגלי הבימה העשויות כ"צורת הפתח" לכל צד )קנה מזה וקנה מזה וקנה על גביהן(, מעל גובה עשרה טפחים.

 

יש לדעת שאם תומכים את רגלי הבימה בחיבורים בין רגל לרגל בגובה הנמוך מעשרה טפחים מבטלים הם את צורת הפתח, והשלחן אינו חולק רשות לעצמו.

 

מנהג קדום הוא להעמיד הבימה על גבי קתידרה גבוהה מעל רצפת בית הכנסת ומוקפת בגדר שבודאי חולקת רשות לעצמה, )תשובות הרשב"א ח"ג סי' רפ"א. הפרי מגדים בסי' רמב' כותב כי חלוקת הרשות בבימה גבוהה היא רק לדין כבוד ספר תורה, ומצד צירוף המנין בודאי חשיב כרשות אחת(.

 

אם קוראים בתורה על שלחן רגיל הנמוך מגובה עשרה טפחים יש להקפיד שלא לעמוד או לישב כשאחוריו אל הספר.

 

אין בתפקידנו אף לא בסמכותינו להורות הלכה למעשה, וראוי לברר הדין בכל דבר וענין אצל פוסקי הדין.