ה"ריח" בראי ההלכה»
לא נוכל במסגרת קצרה זו להקיף ולו במעט את כל העניינים
הקשורים לנושא
ה"ריח", הן ממה שנפרש על פני מרחב התלמוד והן
ממה שהובא בספרי הפוסקים,
אולם בכל זאת לתועלת המעיינים נעמוד כאן על כמה נקודות
בנושא ה"ריח".»
ה"ריח" הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו, ואין הגוף
נהנה ממנו. משום כך אומרים
חז"ל (ברכות מ"ג, ב'): "מנין שמברכים על
הריח? שנאמר כל הנשמה תהלל ק-ה
איזהו
דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר זהו הריח".»
"הריח היא הרגשה קלה", כותב הרד"ק
(ישעיהו י"א, ג'), ומפרש את כוונת הפסוק
"והריחו ביראת ד'" - "כלומר במעט הבנה
ירגיש בני אדם הטובים והרעים, ולא
יצטרך לראיית עיניים ולמשמע אוזן בשפטו בני אדם ולהוכיח
אותם". לדברי ספר
החינוך ]מצוה ק"ג[, לכך נצטוו הכהנים להקטיר קטורת
סמים פעמיים בכל יום על
מזבח הזהב, כדי "להגדיל כבוד הבית ולהיות מעלתו
ומוראו על פני כל אדם, ואי
אפשר להגדיל דבר בלב בן אדם ומחשבתו רק בדברים שהוא
חושב אותם לגדולה וימצא
בהם תענוג ושמחה, וידוע כי ענין הריח הטוב הוא דבר שנפש
אדם נהנית בו
ומתאוה אליו ומושך הלב הרבה, וריח הקטורת היה הטוב
שאפשר להעשות על ידי
אדם, עד שאמרו חז"ל כי מריחו היו מריחין בו בשעת
הקטרה מיריחו עד ירושלים".»
לדברי ה"בן איש חי" (שנה ראשונה, פרשת
ואתחנן), משום כך יש שנוהגים לברך
ברכת הריח על "ורדים או שושנים או מיני עשבים שיש
להם ריח טוב" בתוך י"ב
חודש על הנפטר רח"ל, "מפני שהנפטר נפשו בגן
עדן התחתון, ששם נהנה וניזון מן
הריח הטוב, לכך תועיל לו ברכת הריח במנוחת נפשו יותר
משאר ברכות". טעם נוסף
למנהג הוא כותב, "מפני שגם בהיותו בחיים חיותו
בעוה"ז יש הנאה לנשמה מן
הריח, והא בהא תליא - שהנשמה נהנית מן הריח בעוה"ז
מפני שזהו מזון שלה אחר
כך בגן עדן".»
בעל "שבות יעקב" (חלק ג' סימן כ') עומד על כך
כיצד קבעו ואמרו שהנשמה נהנית
מן הריח ולא הגוף -הרי ישנם כמה וכמה בני אדם שיש להם
הנאה גופנית וגשמית
מריח טוב, כמו מאכילה ושתיה? והוא מישב, שכוונת
חז"ל היתה כי אפילו מי שאין
לו חוש הריח, יכול לברך על הריח, כי אף שאין הגוף מרגיש
מ"מ הנשמה נהנית
ממנו. החיד"א בספרו "יוסף אומץ"
(שו"ת, סימן י"ז) דוחה את דברי ה"שבות
יעקב" בנימוק שאין הנשמה נהנית אלא באמצעות מה
שמריח בחוש, ולדבריו מה
שאמרו "שאין הגוף נהנה ממנו", היינו שהריח
אין בו ממש והוא קרוב לרוחני,
ולזה אמר "שאין הגוף נהנה ממנו".»
גם המהרש"א (במסכת ברכות מ"ג, ב') כותב, כי
באמת חוש הריח הרי נמצא בכל
בעלי חיים, אף שאין להם נשמה, ומה שאמרו "שהנשמה
נהנית ממנו ולא הגוף"
היינו שחוש הריח הוא קרוב יותר לרוחני מכל שאר ארבעת
החושים, כי חוש הריח
בא ע"י נשימת הרוח שמחוץ לגוף לתוך הגוף - מקום
שהנשמה נהנית ממנו ולא
הגוף. ויצוין כי ב"בית יוסף" (או"ח סימן
רצ"ז) מביא את דעת ה"ארחות חיים",
כי אפילו מי שאין לו חוש הריח ואין נהנה ממנה, יכול
לברך ברכת הריח, כי מ"מ
יש לו הנאה שמחזיק ראשו וגופו.»
הוראה מעניינת ביותר קיבלתי ממורי ורבי הגאון הגדול רבי
חיים קניבסקי
שליט"א.»
הנה למדנו במסכת יומא (דף פ"ב ע"א) כי אשה
מעוברת שהריחה ביום הכיפורים ריח
של מאכל, מאכילים אותה, ואפילו דברים טמאים, כי התאווה
שבאה לה בעקבות הריח
יכול לגרום
נזק לה ולעוברה.
והנה הווה עובדה באחד האברכים שהגיע אל המרא דאתרא של
שכונת מגוריו וסיפר
כי רעיתו מעוברת ולפתע חשקה נפשה לאכול "צבר"
(סאברעס), ואינו יודע היכן
ישיג את הפרי הזה. מאידך, הרי אשתו וולדה עלולים חלילה
להיכנס לסכנת חיים
אם לא יושג הפרי הזה. ויעץ לו הרב לנסוע לאתר פלוני שם
גדלים צמחי צבר שהם
הפקר, וכך עשה. והעיר על כך מו"ר הגאון הגדול
ר"ח קניבסקי שליט"א, כי חושב
הוא זאת לטעות, מאחר וכל הסכנה היא כשהעובר גם מריח,
אבל דבר שלא שייך
ינו לסכנת מעוברת. והדבר מבואר לריח, רק שהאם חושקת בו
ומתאווה לו - אין ענ
במסכת יומא (דף פ"ב ע"ב) שאמרו שם
"עוברה אורחא", והיינו שהעובר גם מריח
וכי זו הסכנה.»
והקשו על כך למו"ר שליט"א ממה שכתב
ה"משנה ברורה" בהלכות בין המצרים (סימן
תקנ"א סקצ"ט), כי "אשה מעוברת מותרת
לאכול פרי חדש בלא ברכת שהחיינו, דשמא
תתאווה ויגרום נזק לה ולוולד". וכי מדובר דווקא
בפרי שיש בו ריח? והשיב
מו"ר שליט"א כי הכוונה דווקא שתריח
ותתאווה!»