השתלת איברים – דבורקס, הרב א'

רשאי אדם לתרום אחד מאיבריו כדי שישתילוהו בגוף חבירו הנמצא במצב מסוכן, אולם כל זאת שאין סכנה לחיי התורם דהיינו שלפי דעת הרופאים סביר שגם התורם וגם המקבל ישארו בחיים. לכן השתלת כליה מתורם חי לחבירו מותרת אם ביררו הרופאים אחר עיון מעמיק שאין סכנה נשקפת לחיי התורם, שהרי יש חובה על יהודי להציל זולתו כמובא בסנהדרין ע"ג ע"א. אולם כשיש למציל סיכון, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה ע"מ להציל את חבירו. עי' בסמ"ע חו"מ תכ"ו פ"ב ובשו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תרכ"ה. וכך פסק האליה רבה או"ח סימן שב"ט סק"ח והנצי"ב בהעמק שאלה פרשת ראה סימן קמ"ז. ומשום כך פסק בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סימן ק"נ לאסור לתרום כליה לחולה כליות שנשקפת לו סכנה וכך כתב בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סימן מ"ה.

 

 

אולם יש לדון האם מותר לתרום כליה במקרה שאין סכנה לתורם תמורת תשלום וכבר דן בזה בשו"ת אגרות משה חו"מ סימן א' סימן ק"ג דאולי יש איסור לתרום שהרי המצער את עצמו נקרא חוטא כמובא בנזיר דף י"ט, אולם דעת מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל כמובא בס' נשמת אברהם שמותר לו לתרום אבר מאיבריו להשגת ריוח כספי שהרי כוונת התורם גם להצלת נפשות ולא רק עבור ריוח כספי בלבד. בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב סימן תשל"ג כתב שהאח אינו מחויב לתרום כליתו לאחותו אף שמצות צדקה על הקרובים אינו חייב לתת מאיבריו ובפרט כליה להציל אחד אפילו קרובו, וכך כתב הרדב"ז בשו"ת ח"ג סימן תרכ"ז שמשפטי התורה כפי השכל וסברא ולא יעלה על הדעת שנוח לאדם לחתוך איבריו להציל נפש אחר, ורק משום מדת חסידות צריך לתרום כליה לאחותו.

 

 

 

 

 

ועוד כתב בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן תתצ"ח לגבי תרומת דם האם מותר לו לדרוש תשלום עבור זה דלכתחילה לא ידרוש שכר אולם כ"ז שאין להשיג סוג דם של החולה ורק ע"י התורם, אולם כשיש אפשרות לבית החולים להשיג דם רק דורשים עבורו תשלום ומשפחת החולה רוצה לחסוף כסף בכה"ג אינו חייב שיקחו דווקא מדמו ויכול לדרוש כסף עבור זה שאינו חייב להחליש עצמו כדי לחסוך לחבירו כסף.

 

 

 

 

 

****

 

 

 

 

 

השתלת כליה

 

 

 

 

 

יש לדון אם רופא גנב מן המת כליה והשתיל אותה אצל חולה האם צריך לשלם ליורשין שווי של הכליה שהרי החולה היה משקיע מכספו לצורך רפואתו? הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל בשו"ת אבן ישראל ח"ז סימן מ"ו פסק דיש לחייב לשלם ליורשי המת, דאף דהיורשים אינם בעלים על המת כדין ירושה אין כאן שהרי כל הגזילה היתה אחר שכבר מת, גוף המת בודאי אין בו ירושה, מ"מ מצינו חיוב כופר שאינו משתלם אלא לאחר מיתה והחיוב נתחייב בשעה שהמיתו, ומ"מ צריך ליתן ליורשי המת, ושכן נראה שצריך לשלם השווי כמה שהיה מוכן להשקיע בשביל לרפאות עצמו.

 

 

 

 

 

***

 

 

 

 

 

השתלת איברי גוי

 

 

 

 

 

האם מותר להשתיל איברים מאיברי גוי דאולי דוקא מישראל מותר, וכתב על כך בשו"ת ישכיל עבדי חיור"ד סימן כ"ו שיש להזהר לא לקחת מאיברי גוי משום שהדבר מזיק מבחינה רוחנית לאדם שמשתילים בו אותם איברים. אך הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל חולק על דבריו וכותב דאדרבא יש לקחת איברי גוי ולא איברי ישראל, וטעמו שאם יתירו ליטול איברים מיהודי במקרים שבהם מותר מעיקר הדין ליטול מאיבריו של נפטר יהודי עלול הדבר להפרץ ויבואו לזלזל בגופותיהם של מתי עם ישראל )עי' שו"ת חלקת יעקב סימן מ'(.

 

 

 

 

 

***

 

 

 

 

 

השתלת לב

 

 

 

 

 

התנאי הבסיסי לביצוע השתלת לב שהלב שאותו עומדים להשתיל לא חדל מפעימתו, שכן לאחר הפסקת פעולתו שריר הלב אינו מקבל חמצן ובאבר שאינו מקבל חמצן מתחיל הרס מידי של התאים. בימינו ניתן להמשיך את פעולת הלב ע"י מכשירים מאנשים שלקו במות מוחי אך לבם עדין פועם, ובכן השאלה אם המח חדל לפעול אך הלב עדין פועם האם האדם נחשב כמת, או שמא נקרא עדיין אדם חי שהרי לבו פועם והוצאת לבו הרי היא כרצח.

 

 

 

 

 

לדעת כל הפוסקים אסור לעשות זאת ונחשב כרצח התורם. דאף שהחולה נמצא במצב של מות קליני, עדין לא מת לפי כללי ההלכה, וא"כ אם מנתקים את הלב ממנו נחשב כהורגו בידים ונכנס לגדר של רוצח. וכך פסק בשו"ת אגרות משה יור"ד סימן קע"ד וז"ל: "כי שתילת הלב שהתחילו הרופאים לעשות בזמן האחרון הוא רציחת שתי נפשות ממש. שהורגין בידים את מי שלקחו ממנו הלב כי עדיין הוא חי לא רק ע"פ דיני התורה שנמסר לנו חשיבות מיתה, אלא אף לדברי הרופאים שיש מהם שמגידים האמת אומרים שעדיין הוא חי, אבל מצד רשעותם אין חוששים לחיות זה שלו שהוא רק חיי שעה ואף חיי ימים. וגם הורגים בידים מחיים ממש של הרבה שנים ולפעמים אף עשרות בשנים את החולה במחלת הלב, כי ידוע שהרבה חולי הלב מאריכין הרבה ימים ושנים, ובזה שנוטלין ממנו לבו ומשתילים בו לב של איש אחר כולם מתו בזמן קצר ורובן בזמן של שעות, וקצתם מתו בימים מועטים, ואף האחד שבאפריקא שעדיין אף שעברו ערך ששה חדשים הוא חי, כבר הסכימו לפ"מ ששמעתי שא"א לו לחיות, ופלא אף על המלכויות שבכל המדינות שמניחין לרופאים הרשעים לרצוח שתי נפשות בכל פעם מאחר שרואין כבר שאף אחד אינו חי מזה היה להם לענוש אותם כרוצחים גמורים כי אף שהסכימו החולים הרי הוא בטעות מצד הסתת הרופאים הרשעים, וגם בלא זה אין הסכמתם כלום שאין אדם רשאי להרוג אף את עצמו".

 

 

 

 

 

פוסקי זמנינו מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ומרן הגרי"ש אלישיב שליט"א נהורא בס' נשמת אברהם חלק ה' עמ' צ"ד כתבו לציין דברי הגמ' בסוטה דף מ"ה ע"ב וז"ל הגמ' "לענין חיותא דכו"ע באפיה הוא, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפו" ומשמע שקביעת המות תלויה בהפסקת הנשימה כי נטילת לבו של אדם שלקה במות מוחי דינה כרצח, שכן אדם שנשמתו ולבו ממשיכים לפעול ע"י מכשירים רפואיים אי אפשר להגדירו כמת. )עי' שו"ת ציץ אליעזר ח"י סימן כ"ה פרק ד'- ו' שו"ת לב אריה ח"ב סימן ל"ו שו"ת מנחת יצחק ח"ה סימן ו'(.