חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

והגדת לבנך ביום ההוא לאמר. האם הוא בנך?

טיזר: אימוץ ילדים באספקלריית ההלכה. לגבי מה גם הוא נחשב בן? * התיחסות המאמץ אל אביו המאמצו * האם נכון להעלים צור מחצבתו * חיוב כיבוד אב ואם בבן מאומץ * אבילות וקדיש * קריאה לתורה * ברכת ברוך שפטרני * יחוד עם ילדים מאומצים * מכתב מגדולי ישראל

 

אימוץ ילדים - נושא מורכב, עדין ורב משמעות, הנוקב ויורד עד התשתית בחיי יחידים ומשפחות רבות. העיון בדברי חז"ל והפוסקים מגלה כי עידוד המפליג וההסתייגות משמשים יחדיו בנושא זה. האיזון ביניהם הנקבע ע"י תורתנו הקדושה שונה במהותו מן המוסכמות המקובלות בחברה המודרנית ובחוקי המדינות.

 

"כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" )סנהדרין י"ט ע"ב( - אין לך שבח גדול מזה! ממאמר חז"ל זה משתקף רעיון נעלה חד משמעי: בכל הטובות שיעשה אדם עם חברו אין לך טוב ממצוה מקיפה כזו של המגדל בתוך ביתו בן )או בת( הזקוק לכך )ו"יתום" לאו דוקא - עי' מהרש"א סנהדרין שם. ושאילת יעב"ץ ח"א סי' קס"ה(.

 

באספקלריה זו, ורק לאור הערך הנשגב הטמון במצוה זו - ראו חז"ל את גודל ערכו של ה"אימוץ". מאידך גיסא, אם נצא לתור בתורת חז"ל אחרי דינים מיוחדים המגדירים את המושג "אימוץ" במונחים יסודיים ומסדירים את יחסי ההורים המאמצים עם הבן המאומץ באופן שיהיו דומים ליחסי הורים עם הבן הטבעי - לא נמצאם. "כאילו" ילדו נאמר אבל לא ילדו ממש. כמו"כ לא נאמר "כאילו הוא בנו". מעשים משפטיים המכוונים להשכיח כליל את המוצא הטבעי, כגון רישום בתעודת לידה על שם ההורים המאמצים וכל כיוב"ז זרים המה לגמרי לרוח חכמינו ז"ל. שכן רחב, עמוק, גדול ומקודש הוא המושג "בן", הנובע מן המציאות רבת העצמה של ההולדה הטבעית, משיוכל מעשה משפטי כל שהוא להמציא כיוצא בו.

 

אימוץ ילדים כמו מושגים רבים אחרים, לא מוכר כמעט במקורות היהדות. לא במקורות האגדה ואף לא במקורות ההלכה והפסיקה. ולכן הוטל על רבני ופוסקי הדורות האחרונים להתמודד עם כל השאלות הסבוכות והמורכבות שצצו והתעוררו עם ריבוי התופעה של אימוץ ילד זר לבן בכרם ישראל.

 

כשאנו באים לקבוע את יחס התורה והשקפתה על מושג זה, אנו נמצאים למדים עד מהרה עד כמה אין הענין פשוט. עד כמה שינוי מטבע החיים הלזה עדין ובעל השלכות כבדות משקל לעם היהודי, ולכן השבח והעלאה על נס הגבורה - מחד גיסא, והאזהרות מתפיסה קיצונית של המושג - מאידך גיסא, משמשים כאן בערבוביא.

 

השאלות ההלכתיות הנובעות ממציאות זו הן רבות מאד. והן מתפרסות על שטחי הלכה רבים וקשורות לכל ארבעה חלקי השו"ע, ואף לחלק החמישי... באופן כללי ניתן לחלק את מכלול השאלות להן היו הרבנים צריכים למצוא תשובות לשלשה חלקים, האחד מתייחס לקביעת התייחסות המאומץ למאמץ בעת קריאתו לתורה ולכתובה ולגיטין. השני קשור לחיובים ההלכתיים שיש לאב כלפי בנו ולהיפך. והשלישי מתייחס לשאלות הנוגעות לדיני ממון וירושה. בהמשך המאמר נשתדל לסקור את דעות הפוסקים על מכלול השאלות.

מקור הדבר

מובא בגמ' מגילה י"ג וסנהדרין י"ט - המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. דברים מחודשים מוצאים אנו בדברי הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל וז"ל בהגהותיו באבן העזר סימן א': "נסתפקתי במי שגידל יתום בתוך ביתו אם נחשב זה קיום מצות פריה ורביה כיון שאמרו חז"ל המגדל יתום כאילו ילדו, א"כ יש לומר ג"כ כאילו קיים פריה ורביה או עכ"פ אינו דומה לילד ממש", וכתב שיש להחזיקו כבן היות וגדול כח האימוץ עד להחשיבו כבן ממש. אמנם רוב הפוסקים חלקו עליו שהרי אינו בנו ממש.

 

התיחסות המאומץ אל אביו מאמצו

בשו"ת ציץ אליעזר ח"ד סימן כ"ב כתב דמה שמובא בגמרא "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", אין זו ראיה שיכול לכתוב עליו בשטרות בנו סתם, שהרי מובא בסנהדרין ש"כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" - וכי נאמר במלמד בן חבירו שיכול לכתוב עליו משום כך בשטרות בשם בנו סתם וכן להיפך בשם אביו סתם והשטר יהא כשר? אלא ודאי דהאמור בגמ' שם "כאילו ילדו" הוא רק לענין גודל השכר שבדבר. אולם יש להעיר על דבריו דלגבי אימוץ ילדים מובא בשו"ע חו"מ ברמ"א סוף סימן מ"ב בשם תשובת מימוני סוף פרשת משפטים סימן מ"ח ובשו"ת הרשב"א ח"ד סימן קצ"ז דאם המאמץ כתב בשטר "בני" או מאומץ שכתב על מאמצו "אבי" או "אמי" השטר כשר, הואיל וגדלו ראוי לקרותם כן. רואים אנו כי השו"ע פוסק הלכה למעשה שאין כל שקר וזיוף בנתינת תואר של "בן" למאומץ ולהיפך בנתינת תואר "אב" למאמץ.

 

אסמכתא מקורית ביותר מצאו לאמור לעיל בדברי המדרש רבה שמות פרשה מח וז"ל: משל ליתומה שהיא מתגדלת אצל אפוטרופוס וכו' ביקש להשיאה. כשעלה הלבלר לכתוב את הכתובה ודרש ממנה את שם אביה היתה שותקת. אמר לה האפוטרופוס שלה למה את שותקת, אמרה לו מפני שאיני יודעת לי אב אלא אותך, שהמגדל נקרא אב ולא המוליד עכ"ל. מדרש מאלף כשלעצמו, אך האם נוכל להסיק הלכה על פיו? ובאמת לא ידוע לנו אם באמת כתבו בהכתובה את שמו של המגדל. ובפרט שידוע כי אין למדין הלכה ממדרש וכן מובא בירושלמי פ"ב דפאה ה"ו שאין למדין לא מן הלכות ולא מן ההגדות אלא מן הגמרא. אולם הפרי חדש בספרו מים חיים כתב דזהו דוקא לענין פסק הלכה כדברי מי, במקום שהכרעת ההלכה לא מפורשת בש"ס. אבל דין שלא מפורש בש"ס מצינו בכמה מקומות שלומדין הלכה ממדרשות. ועי' שו"ת נוב"י )מהדו"ת חלק יור"ד סימן קס"א(, שכתב שאין למדין מן המדרש ואפילו כשאין סתירה מדברי הגמרא אין למדין מהם כלל. וא"כ יוצא שאין ראיה מוכרחת איך כתבו בכתובה ע"ש המגדל או לא.

 

ויש שסברו שדרך המדרש להביא משלים מן המציאות, וא"כ ודאי שכך היה הנוהג לכתוב את שם המגדל, אולם הגאון רבי יצחק וויס זצ"ל בהסכמתו לס' "ליקוטי מאיר" כתב להוכיח אדרבה שצריך לכתוב שם אביה הטבעי, דאל"כ למה שאל על אביה, דהרי מן הדין צריכים לכתוב שם המגדלה, אלא דבע"כ צריכים לכתוב את שם אביה הטבעי, ורק היא מחמת חיבתה למגדליה אמרה כך.

 

אך האם יש בכל האמור שמץ הכרה בתפיסה העולמית שהאימוץ גורם למחשבת המאומץ לבן ממש, ודאי וודאי שלא. עלינו לראות ולהבין את פסק השו"ע באור נכון. דין השו"ע נאמר אך ורק ביחס לקביעת כשרות השטר אשר קביעת ה"כשר" וה"מזויף" בו נקבע בהתאם למנהג העולם ומכיון שדרך העולם לכנות ילד מאומץ בתור בן, הרי שאין כתיבת תואר כזה מחשיבה את השטר כמזויף. מובן אם כן מאליו, שפסק השו"ע לא נותן גושפנקא לאמיתות התואר בנוגע לשאר השטחים.

 

בהבנה זו השתמשו רבים, וביניהם בשו"ת משנה הלכות לדחות דבריהם של אלו שרצו למצוא בפסק השו"ע מקור להיתר לייחס את המאומץ למאמצו גם בעת קריאתו לתורה. והם טענו שאין הנושאים דומים ולא קרבו זה אל זה ומרחק רב יש ביניהם, דודאי לענין שטר, אין לפוסלו - דבשטר אנו הולכים אחר כוונתו, ומאחר שהעולם מכנים ילד מאומץ כבן, אם כן ודאי כוונתו גם על מאמצו ואין השטר מזוייף. אך לענין קריאת התורה יש להקפיד לייחסו לאביו הטבעי. כלומר, שונה דין שטר משאר הדינים אשר בו אין צריך כלל ייחוס אמיתי. ושקר אין בזה, משום שבשטר הולכים אחר מנהג העולם.

 

כעין הבנה זו בפסק השו"ע אנו מוצאים גם בדברי החתם סופר )אבה"ע סע"ו וכ"כ בתמצית בסוף סי' מ"א ע"ש( המבאר את שיטת הכנה"ג שסובר שפסק השו"ע נכון אך ורק כשאין למגדל ילדים נוספים, אך אם יש לו ילדים טבעיים והוא כתב על המאומץ "בן", השטר מזוייף. ורבים המה ראו כן תמהו מה פשר חילוק זה, ובמה משפיעה העובדה שיש לו עוד ילדים על תואר 'בן' כלפי המאומץ?! אך מכיון שנתבאר שלגבי דין השקר, אין נתינת התואר "בן" מחייבת שאכן כך היחס אליו באופן כללי, אלא שכך היא כוונת המאמץ משום שכך דרך העולם לכנות, מוצא מרן החת"ס זצוק"ל דרך לבאר את שיטת הכנה"ג, וכך מסביר: במקום שאין לו ילדים, בודאי לא מקפיד המאמץ על נתינת תואר זה ל"בנו" המאומץ, ואין הוא חושש מכך שיירש הוא את נחלתו, דעדיף לו שיירש הוא מאשר שאר קרוביו. אך כשיש לו ילדים טבעיים, נזהר האב מלכנותו כך, שמא יפקיע את בניו הטבעיים מנחלתו, ואז איננו קורא למאומץ בן, וכל שכן השטר נחשב למזויף.

מסקנת הדברים שמדברי השו"ע ואף גם מדברי המדרש אין לנו להוכיח לא לעצם קביעת היחס של המאומץ למאמץ וגם לא לענין קריאתו לתורה, לכתובה ולגט.

והנה יש לדון באמת אם יכולין לכתוב בגט שם אביו מאמצו?

מצינו בשו"ת הלכות קטנות תשובה ק"ו שכתב על כלב בן יפונה הקניזי, דשנינו בסוטה י"ב, דלא היה בן קנז ממש, אלש שגידלו בביתו, ולכן פסק דאם כתב בגט בן קנז, אין לפסול הגט. וכך פסק מרן הגר"מ פינשטיין זצ"ל ב"אגרות משה" אבן העזר ח"ד סימן כ"ו אות ב' שאין קפידא אם כתב על שם מגדלו, אבל עדיף להזכיר בגט בפירוש "בן או בת פלוני שגידלו כבן בביתו"

האם נכון להעלים מהמאומץ את צור מחצבתו?

שורש השאלה נעוץ בהשקפה הכלל עולמית על המושג של אימוץ ילד, לפיה האימוץ מהווה תחליף זהה לבן הבא בתולדה. מובן, שבהתאם להשקפה זו נהוג בכל העולם שהמאמצים מכחישים לגמרי את מקורו האמיתי של הילד המאומץ ומשתדלים להעלים מהילד ומאנשי הסביבה את העובדה שהם בעצם לא הוריו האמיתיים. מוסדות רבים המופקדים על נושא זה נוהגים להחתים את ההורים המאמצים על התחייבות שלילד לא תיוודע מפיהם האמת על שורשיו, כדי שלא להפריע את ההרמוניה המשפחתית ואת יחס הילד להוריו מאמציו. היו כאלה שחפצו להעתיק נוהג זה ולהנהיגו גם אצל מאמצים שומרי תורה ומצוות.

 

אחד מהם הוא הרב מאיר שטיינברג זצ"ל, חבר הבד"ץ של לונדון לפני כשלושים שנה, אשר בתוקף תפקידו עסק רבות בנושא זה והתמודד רבות עם כל ההשלכות ההלכתיות הנובעות מהאימוץ. בספרו "ליקוטי מאיר", המוקדש בחלקו הגדול לבירור וליבון הנושא במבט ההלכה, הוא מקדים לברר ולהוכיח, שעפ"י ההלכה אפשר לייחס את הילד המאומץ לאביו מאמצו, הן בעת קריאתו לעלות לתורה וגם לענין כתובה וגיטין. כלומר, שמצד ההלכה אין צורך לגלות אי פעם למאומץ ששם אביו האמיתי הוא לא שם מאמצו לאור מסקנה זו. הוא כותב בפרק א' אות ז': "נראה לענ"ד שאפשר לדון באלה הילדים המאומצים כאילו אין להם אב כלל וכו', כדאי להרשות לקרות את המאומץ על שם אביו מגדלו, כי כך הוא נרשם בתעודות הרשמיות, והוא הדין לגבי קריאת התורה וכתיבת שמו בכתובה וכמו כן בגט".

 

אבל אפשר לקבוע בהחלטיות שדעתו היא כמעט דעת יחיד, ודעת כל הרבנים היא, שחלילה לנו מעשות כדבר הזה, להעלים מהילד את צור מחצבתו. הרב שטיינברג בעצמו מציין בהמשך דבריו באות ח', שלאחר ששלח את המסקנה דלעיל, נתקבלו אצלו הערות רבות לכאן ולכאן. הגאון רבי יצחק יעקב ווייס זצ"ל, הגאב"ד דירושלים, מעיר לו בארוכה על פרט זה והוא כותב לו: @1"והנה לית דין בושש דאסור להעלים מחצבת הילד ממנו ומאחרים מכמה מכשולים המסתעפים מזה". @2והוא מציין שכבר בתשו' חתם סופר )אה"ע ח"ב סקכ"ה( דן על כגון זה שיאמר אדם על שאינו בנו שהוא בנו. ומנה החת"ס כמה מכשולות שיכולים לצאת מזה. שיכול להיות שימות מאמצו בלא בן, ותצא אשתו בלא חליצה. או שמא יהא לאביו המאמץ בן שימות בלא בנים ויחלוץ הוא לאשתו. ונמצא אשתו נישאת בלא חליצה ובהמשך הוא מציין לאוצר הפוסקים שהביא בשם הרבה גדולי זמננו שדחו דברי הרוצה לצדד להיתר בזה, וכתבו דיש בזה בכלל אביזרייהו @1דג"ע.

 

הגרי"י וייס זצ"ל מוצא סמוך לדבריו בכך, שבכל אותם מקומות שמצאנו בתנ"ך שמכניס ילד מאומץ לבן, משתדלים לרמז לנו שאין מדובר בבן אמיתי ואדרבה, משתדלים להזכיר גם את שם ההורים האמיתיים, כגון: ואלה תולדות אהרן ומשה וגו', אלה שמות בני אהרן וגו' דהתחיל בתולדת אהרן ומשה, והתורה מונה רק את בני אהרן, @1ואמרו חז"ל, דכל המלמד את בן חבירו תורה@2 כאילו ילדו. @1אמנם, יחד עם היחוס למשה, מזכירה התורה גם את אהרון כי אין היחוס למשה בא@2 לשלול את האבהות הטבעית. וכן בלשון הפסוק בפרשת פנחס "ושם בת אשר שרח", כתב הרמב"ן דנקראת בתו מחמת שגידלה. וראיה לכך מהפסוק בפ' ויגש @1"ושרח אחותם", משמע שהיתה אחות בניו@2 ולא בתו, הרי לנו שהגם שבמקום אחד כינתה התורה את אשר כאביה, גילתה התורה במקום אחר שאין היא בת ממש, וכך הוא מונה בעוד מקומות שהתורה רמזה לנו את האמת, והגם שבזה לא יכול להיות מכשול, מכל מקום, מטעם חשש שקר סיפרה התורה את האמת, וכש"כ שעלינו לנהוג כך, כדי שלא ייגרמו מכשולות על ידי זה.

 

בחריפות יתר כותב על הנדון, הגאון רבי מנשה קליין שליט"א, בשו"ת משנה הלכות ח"ד בשלוש תשובות שבהן הוא מזהיר וחוזר ומזהיר, שלא ללמוד מאלה הנוהגים כך. בסימן קס"ז הוא כותב בדבר המאמצים שקוראים אותם על שמם בעליה לתורה וכוונתם לשכח מהם מולדתם, שבאמת יסברו שהם בניהם וגם אנשי המקום יסברו כך, והוא מונה והולך ארבעה עשר חששות שיש בנוהג פסול זה. ראשית, הגמרא המפורשת ביבמות ל"ז שאסור לשכח שם האב והאם, שמא ישא את אחותו. שנית - הוא כותב - מחויבים להודיע למאומץ שאין הוא בנם כדי שלא ייכשל הוא והם באיסור יחוד. וכן להזהר מאיסור בדברים המותרים לבן באמו האמיתית, אך לא באם מאמצת )עי' שו"ת חוות יאיר סימן קפ"ב(.

 

וכך הוא מונה אפשרויות שונות שיכולות לגרום מכשולים רבים בכל שטחי היהדות, והוא מסיק: סוף דבר לענ"ד, המעלים מילד המגדלו מקור מחצבתו. גורם ח"ו לעבור על כל התורה מרישא ועד סיפא, כי הכל תלוי במשפחה מיוחסת, ובסימן קס"ט הוא חוזר ומזהיר: מצוה לפרסם במקום שאין יודעים שזה אינו בנו. והגם שאולי עפ"י ההלכה מותר ליחס אותו לאביו מאמצו בעת שקוראים אותו לתורה, אך עכשיו שכל מגמתם בשביל לשכח צור מחצבתן, אסור לסייע בידם ולנהוג כך.

 

הגר"מ קליין שליט"א מוצא סמך לדבריו בדברי אגדה, שכן מצאנו במדרש שכשבאו האומות ובקשו ליתן להם את התורה, אמר להם הקב"ה, לכו והביאו ספרי יחוסכם כמו שהביאו בני, ולכאורה, למה בקש דוקא ספרי יחוס - תמה הרב קליין, שלפי הנ"ל נראה, שכל התורה באמת תלויה בידיעת ספר יוחסין שלו.

חיוב כיבוד אב ואם בבן מאומץ

אף שאין חיוב בכיבוד אביו ואמו המאמצים מ"מ חייב בכבודם מצד הסברא והנימוס. בשו"ת חתם סופר או"ח סימן קס"ד הוא כותב ומציין את דברי הגמ' בסוטה מ"ט ע"א שרב אחא בר יעקב גדל את נכדו )בן בתו( בביתו, לאחר שגדל בקש ממנו שישקנו מים והלה סירב וטען שאינו בנו ואינו חייב לכבדו. ומשמע מדברי הגמ' שאין המאומץ חייב בכבוד אבא המגדלו מדין תורה.

 

אולם עכ"ז חייב להכיר המאומץ הכרת טובה למאמצו על כל החסד אשר הוא עושה עמו. וכך נראה מלשון ספר החינוך מצוה ל"ג וז"ל "שמשרשי מצות כיבוד אב ואם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה אתו טוב ולא יהיה נקל ומתנכר וכפוי טובה שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים", ולפי"ז אף בנידון דידן לגבי בן המאומץ כיון שמאמציו היטיבו עמו באימוצו הרי שיש לו לכבדם כהוגן.

 

והנה מובא בפרשת פנחס "ושם בת אשר סרח" )במדבר כ"ו מ"ו( וכתבו בעלי התוס' שם - ויש לתמוה מהו "ושם", וגם על התרגום יש לתמוה שתירגם - ושם בת אשת אשר סרח. משמע שלא היתה בת אשר אלא בת אשתו וגידלה אשר ולכן נקראת על שמו וזהו "ושם" שלא היה לו לאשר עליה אלא השם בלבד אבל בתו לא היתה. וכ"כ החזקוני וכעי"ז כתב הרמב"ן והיינו כמשאחז"ל מגילה י"ג כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו כאילו ילדו. ומכאן משמע שאם גידלו בתוך ביתו נקרא בנו ובתו ממש שהרי הפסוק קרא את שרח בת אשר ואף שלא היתה בתו.

 

מובא בס' פסקים ותקנות להגרע"א בשם הג"ר צאבל אייגר ז"ל )עמוד נ"ט( ביתומה שנתגדלה בבית אפוטרופוס ועכשיו שנשאת רוצה האפוטרופוס להיות שושבינה להכניסה לחופה כי הוא גדלה בביתו ואח הכלה אומר שהוא קודם במצוה כי אחיה הוא בן אביה ואמה. וכתב דמבואר ביור"ד סימן ר"מ שחייב לכבד את אחיו הגדול וזו תורה, אבל אינה תורה לכבד את האפוטרופוס, והמגדל יתום @1אע"ג שמצד הכרת טובה צריך לכבדו@2 מ"מ זה לא נדחה משום מצוה דאוריתא של כבוד אחיה הגדול, ואף שמצינו בבראשית רבה והובא ברש"י פרשת וישב דיוסף קרא לבלהה אמו מפני שגדלתו כאם, מ"מ לא מצינו מפורש בתורה ובגמ' דמצוה עשה לכבדה משום שגידלתו. ורואים מזה אעפ"י ששרח שגידלה אשר נקראת בת אשר אולם לגבי כיבוד אב ואם לענין חיוב לא הוי כבת.

 

וכך מובא בשו"ת חתם סופר או"ח קס"ד שנשאל במי שגידל יתום בתוך ביתו ומת, והיתום רוצה לומר קדיש עבורו ולא הניחוהו אבלים אחרים, וכתב דאע"ג שמגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו וברמ"א חו"מ ס"ס מ"ב הביא בשם הגהות מימוני דקורא לו בנו סתם ומקרא מלא דבר הכתוב סרח בת אשר והיא לא היתה בת אשר והיתה בת אשתו ולא בתו אלא שגדלה כמו בת מ"מ היתום אינו במצות עשה לכבדו כמבואר בסוטה מ"ט ע"א ולכן נפסק שאין האבלים חייבים להניח לו שיאמר קדיש, ומוסיף עוד שטוב שיאמרו עוד מזמור אחד עבור הבן המאומץ ויאמר קדיש אחריו. אולם השדי חמד במערכת אבילות סימן קנ"ו העיר מדברי המדרש רבה )שמות פרק ד' ב'( - בשעה שאמר לו הקב"ה למשה ועתה לך ואשלחך אל פרעה, אמר רבש"ע איני יכול מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתי ואני יותר מאביו ואמו, משמע שמי שמתגדל בבית חבירו חייב בכבודו יותר מכבוד אביו ואמו, וא"כ, יש סתירה לכאורה מדברי המדרש על החתם סופר?! ובסו"ד כתב דאולי אין כוונת המדרש לומר שחייב מן הדין אלא דמדרך אנושיות קאמר דחייב, דכן הוא דרך בני העולם לאהוב ולכבד למי שמקבל טובה ממנו )עי' בשו"ת הרמ"א סימן קי"ח משכב"ז(.

 

ועי' בשו"ת שאלת יעקב ח"א סימן פ"א שעיקר מצות כיבוד בגלל שגידלוהו ולא מצד שילדוהו, דמה"ט הרי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. מובא בשו"ת אגרות משה יור"ד ח"ב סימן ק"ל דבכלל ענין מצות כיבוד אב שלא יהיה כפוי טובה להוריו שהביאוהו לעוה"ז וכמש"כ הרמב"ם בהלכות ממרים שהגר נוהג באביו "מקצת כיבוד" כדי שלא יחשב בעיני הבריות לכפוי טובה, ומסתבר דענין זה שייך אף בבן מאומץ שלא יהיה כפוי טובה להם שמגדלים אותו. אולם זה ברור שאם יש למאומץ הורים טבעיים ברור שחייב בכבודם מעיקר הדין, וכך משמע בס' החינוך מצוה ל"ג בתו"ד ועל כן ראוי לו לעשות כל כבוד וכל תועלת שיוכל כי הם הביאוהו לעולם, רואים דאף רק מחמת הסיבה הזאת גרידא שילדוהו יש לו לכבדם ולהוקירם, וכך משמע מדברי הכתב סופר והמשך חכמה בפרשת ואתחנן שעל כן ניתנה מצות כיבוד הורים במקום שלא היו צריכים האבות לדאוג לפרנסת בניהם שהרי היה להם המן והבאר וגם המלבושים גדלו עמם, להורות שאעפ"י שלא היטיבו עמם חייבים הבנים בכבודם.

אבילות וקדיש

בנוסף לכך שהוא מחויב לכבד את מגדליו כמו"כ הוא צריך להתאבל ולומר קדיש אחריהם. וכן משמע משו"ת הרמ"א )סימן קי"ח( שפוסק שבן בתו יכול לומר קדיש אחרי מותו של הסבא. והטעם הוא לא רק מפני שהוא בן בתו אלא הוא מדגיש ואומר מפני שהנ"ל גידל היתום תוך ביתו וכו' וכל המגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו, ע"ש. ועיין בשו"ת חת"ס )חאו"ח סימן קס"ד( ע"ד מי שגידל יתום ומת והיתום רוצה לומר קדיש אחריו, שאומר, שהמגדל יתום יש לו מצוה רבה ומעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ע"כ הוא צריך לומר קדיש אחרי מות המגדלו. אבל לפי דעתו אין למגודל מלוא הזכויות כליתומים אחרים ואינו רשאי להסיג גבולם. והוא מייעץ להוסיף עוד מזמור אחר עבור היתום הזה. ע"ש.

 

אולם זה שייך רק במקום שהיו מחלקים את הקדישים לפי דין העדיפות ולא אמרו שנים או יותר אבלים קדיש ביחד, וכנראה שמטעם זה הרמ"א בסימן קי"ח הנ"ל כותב וז"ל "וביקש ממני להורות לו בכתב כדי שיהיה לבן בתו לראיה בכל מקום אשר ילך בפני שאר החיובים", עכ"ל. ומזה נראה שנתן לו אישור כדי שלא ידחוהו מלומר קדיש באמרם שהוא אינו מחויב בקדיש כיתר האבלים. מפני שבזמנו האבלים לא אמרו קדיש ביחד אלא שחילקו את הקדישים לפי העדיפות, אבל לפי מנהגנו שכל היתומים אומרים קדיש ביחד נראה שהבן המאומץ יכול לומר קדיש יחד עם יתר האבלים.

 

והוא הדין לגבי אבלות שאף שאין חובה מוטלת עליו אבל אם הוא מרגיש הצעד באבדו את המגדלו והמחנכו, מובן שאין שום איסור בזה והוא יכול להתאבל עליו.

 

מי שגידל יתום במשך שנים והאכילהו והשקהו וחינך אותו בבית הספר עד שהתבגר ונשא אשה ולאחר שנים רבות נפטר הבן המאומץ, נראה דיש עליו דיני אבילות, אעפ"י שאינו בנו הטבעי. דהנה הרמב"ן בתורת האדם בהא דאמרו בברכות )טז ב( העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרים עליהם לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים וכו' וכתב הרמב"ן ענין ההתחלה בזה"ל: "ואני תמה על מה שאמרו אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרין עליהם ברכת אבלים, וכי אבלות יש כאן שיברכו ברוך מנחם אבלים, ואפילו היו לו בנים והרי אין להם חיים ואין בהם שאר כלל שיתאבלו עליהם וכו', ושמא נאמר דאעפ"י שאין להם שאר לענין יוחסין מתאבלין הן לענין קרובים".

 

מבואר מדבריו דנכון שהעבדים אין להם חיים לענין עדות ועדיות וכו', ואין להם שאר כלל לענין יוחסין, בכל זאת הקרובים - שאין עליהם דין קרובים - מתאבלין עליהם. כי אף שאין עליהם דין קרובים, אבל צער של קרובים יש להם אם מת מישהו מהמשפחה - אפילו כאלה שאין עליהם דין משפחה ויוחסין.

 

והנה בשו"ת לחם שלמה חלק יור"ד ח"ב סימן ע"ב דן באחד שלקח יתום לגדלו עוד בהיותו קטן בן ב' שנים שמתה עליו אמו ואביו נתנו לו לעולם. וכעת שגדל הילד רוצה אביו שיאמר קדיש אחר אמו הגם שיש קדישים אחרים לאמו שיש לו אחים גדולים מ"מ רוצה אביו שיאמר קדיש אחרי אמו והמגדלו אינו רוצה כי מענה בפיו לאמר אינני רוצה שהילד ידע כי הי' לו אבות אחרים מזולתו וזוגתו, וטוען כי יש בידו למחות כי לא התנו כלום אלא נתנו לו לעולם בלי שום תנאי וגם כתבו בערכותיהם על שמו והאב אינו מכחיש כ"ז, וכעת השאלה עם מי הצדק עם האב או עם המגדלו.

 

וכתב שהמגדלו אינו יכול למנוע את הנער מלומר קדיש על אמו כיון שאמירת קדיש על אבותיו הוא כיבוד אב ואם לאחר מותם דמחויב לכבדם, והקדיש שאומרים הוא לטובת נשמתם ונהגו כן בכל ישראל. ואף דקיי"ל דאב שמחל על כבודו כבודו מחול וכאן אפשר דמחל האב, מ"מ האם שנפטרה לא מחלה כבודה. ועוד דהא הפת"ש שם הביא בשם תשו' הרדב"ז ח"א סי' תקכ"ד דהא דכבודו מחול היינו שנפטר הבן מהעונש אם לא כבדו, אך מצוה איכא, וא"כ לא מועיל מחילת האב לסלק מהבן מצוה מה"ת לכבד את אמו אחר מותה. והנה בש"ע יו"ד סימן שע"ו מבואר דהאב אינו יכול למחות לבנו שלא יאמר קדיש על אמו. ואם אביו ממש א"י לעכב בנו מלומר קדיש על אמו, כ"ש המגדלו שא"י לעכב.

 

וא"כ נראה ברור דאין בכח המגדלו למנוע ממנו מצות כיבוד אם, וצריכין להודיעו שהי' לו אם ויאמר קדיש ביום היא"צ, אף שיש לו אחים שאומרים קדיש עכ"ז מצות כיבוד אם אין יכולין למנוע ממנו, כי סוף כל סוף אח"כ יצטרכו לומר לו קושט דברי אמת שהם אינם אבותיו ויש לו אב ואם שלא יצא מזה ח"ו קלקול שישא אח את אחותו וכעין דאיתא ביבמות ל"ז ע"ב לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זל"ז ונמצא אח נושא אחותו

 

ולענין "ברוך דיין אמת", נראה דבנים מאומצים יברכו על הוריהם-מאמציהם ברוך דיין האמת, דהר"ז בכלל שמועה רעה, ועי' מ"ב סימן רכ"ג סק"ח. ולענין קריעה, אף דאין חייבין, נראה דאם רוצים מותר, דאין זה בכלל השחתה )עיין רמב"ם פ"ו מהלכות מלכים ה"י. ועי' תוס' ב"מ ל"ג ע"ב ד"ה מדברי( ומאחר דהמגדל בן כאילו ילדו, אין זו השחתה ובפרט כשהוא אדם כשר.ולענין "שבעה", אף דאין חייבים יכולים לעשות כן אך לגבי הנחת תפילין ביום ראשון ודאי חייבים. יש בנותן ענין לציין שכאשר נלב"ע הגה"ק מבלוז'וב זצ"ל נהגו בניו החורגים אבילות שבעה אחריו עפ"י צוואתו.

 

 

קריאה לתורה

המאמץ ילד על שם מי נקרא לעלות לתורה אם בשם אביו או בשם אביו-מאמצו? בשדה חמד חלק א' אות ס"א כתב בשם מוהר"ם שבהגמ"י ספר משפטים סמ"ח וז"ל: וששאלתם ראובן ואשתו שכתבו שטר לבן אשתו וכתוב בו ותנו לבנינו נראה דלישנא מעליא הוא שהרי המגדל יתום ויתומה כאילו ילדה ואית לן כמה קריין ואין להאריך. אם ראובן כתב לחמותו וכתוב בו אמי @1פלונית@2 בת פלוני לא מרעא לשטרא בהכי דכיון דשמה פלונית בת פלוני אם נכתב בו מה בכך דמסיק שמה אמי דילמא משום דמרחמא ליה כאם טובה. ואשכחן כי האי גוונא ולשון חביבות הוא. ועוד כיון דהמגדל יתום נקרא בנו אז גם היתום ראוי לקרות לאלוף נעוריו אבי ולאשה אמי, ועוד דהבעל כאשתו וקרינא ביה לא יומתו אבות על בנים, עכ"ל.

 

ועל תשובת מהר"ם הלזו כתב הרב שבט בנימין בשם הרב בני אהרן )בסימן פ"ה( דתמה עליו דאמנם דכל שגדלה בביתו מעלה עליו כאילו ילדו אבל בבן אשתו שלא נתגדל בביתו מנא לן שיקרא על שם הבעל כאשתו. וניחא ליה דאולי בההיא עובדא בן האשה נתגדל בבית הבעל ולכן קאמר דשפיר שייך לקרותו בננו, אי נמי שאף שלא נתגדל בביתו כיון דאמור רבנן דמשום שגידלו בביתו הוי כאילו ילדו הכי נמי כשאמו נשואה לו שפיר קרי ליה בנו.

 

וכתב השדי חמד שנעלם מהרב ספר בני אהרן מש"כ הרמ"א )בחו"מ סימן מ"ב( וז"ל, מי שגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר בני או היתום כתב על המגדלו אבי או אמי לא מקרי מזוייף וכשר. הואיל וגידלוהו ראוי לכתוב כך )תשובת מיימוני סוף משפטים סי' מ"ח( עכ"ל. ופסק כן גם הרב הלבוש שם ומדלא הזכירו כלל בן אשתו מתבאר יפה דמשמע להו דאף שבתשובות מוהר"ם הנ"ל היתה השאלה על בן אשתו מ"מ מדברי תשובתו מוכח דלא משום שהוא בן אשתו קאמר דשפיר קרי ליה בנו אלא העיקר הוא משום שגדלו בביתו, והשואלים שאלו כפי המעשה שהיה, ובתשובתו הורה לדעת דלא תלי בהיותו בן אשתו דאף אם היה איניש דעלמא שגדלו בביתו וכתב עליו בני לישנא מעליא הוא, וזה דלא כהרב בני אהרן דמשמע ליה בדעת מוהר"ם בתשובה הנ"ל דלבן אשתו אף שלא גידלו בביתו קאמר דשפיר קרי ליה בנו. גם מדברי מוהר"ם עצמו מוכח כמו שכתבו הרמ"א והלבוש, שהרי כתב ואית לן כמה קריין, וכונתו שיש לנו הוכחה מכמה מקראי קודש דהמגדל יתום נקרא על שמו כמו שנ"ל בסנהדרין )דף י"ט(, אבל היכן מצינו דבן אשתו נקרא על שם בעל אמו, אלא ודאי כמו שהבינו בכונתו הרמ"א והלבוש, דבגידלו בביתו מיירי ולא תלי בבן אשתו כלל, דאף אם לא היה בן אשתו היה הדין כן, משום שגידלו בביתו. וכן כתב בשו"ת חיים שאל )ח"א סי' מ"א(. וא"כ מסתבר שגם לגבי קריאה לתורה יקראו בשם המגדל.

 

עיין בשו"ת חתם סופר חלק אבן העזר סימן ע"ו בעובדא באחד שהיה רגיל לחתום ולהיות נקרא לתורה בשם אברהם בן אלי' ואח"כ אמרו שהוא איננו אביו מתולדה רק שנתגדל אצלו, כ' שם החת"ס דשפיר יכול להיות כן. כי אורחא דמילתא הכי הוא להיות נקרא לתורה בשם המגדלו. אולם אם יש למאמץ אב ואם חיים פשיטא שצריך לקרוא המאומץ ע"ש אבותיו, אבל אם אין מכירים את אבותיו צריך לקרוא אותו על שם המאמץ. עי' יסודי ישורון מערכת קריאת התורה, ובשו"ת מנחת יצחק ח"א סימן קל"ו ובח"ב סימן קט"ו ובח"ג סימן צ"ט ובשו"ת לב אריה סימן נ"ה.

 

יחוד עם ילדים מאומצים

יש להזהר מאיסור יחוד בבן מאומץ או בבת מאומצת. דכיון דאינם בנם הטבעי של המגדלים אסורים ביחוד, דהיינו שאם ילד הוא אז בהגיעו לגיל תשע שנים אסור לאשה להתייחד עמו, ואם ילדה היא, כבר מגיל שלוש שנים אסור האיש להתייחד עמה וקודם זמנים אלו אין שום חשש כמבואר בשו"ע אבעה"ז סימן כ"ב סי"א, ואין לומר מפני שגדלים בביתם יחשבו להם כבן ובת גמורים, דלא התירה התורה יחוד אלא בבן או בת. ואין אנו יכולים לחדש שהמגדל ילד נחשב כבן טבעי. וכך מובא בס' דבר הלכה להלכות יחוד סימן ז' סעיף כ', דמביא בשם בעל החזו"א בנידון נער אחד בן י"ג שנים שגידלתו חורגתו מילדותו, והזהיר על איסור יחוד עם חורגתו כשאין אביו שם וכך מובא באוצר הפוסקים ח"ט עמוד דנ"ט ועמוד רס"ג להחמיר ביחוד של אם עם בנה המאומץ וכן האריך בזה בס' זכרון עקידת יצחק על הלכות יחוד מעמוד ל"ג ומביא דכל גדולי ישראל הסכימו לו.

 

וכ"כ בשו"ת דבר יהושע ח"נ סימן ט"ז וי"ז להגר"מ אהרנברג זצ"ל. וכן בשו"ת ישועת משה ח"ג סימן קט )וכך מובא בס' "הליכות והנהגות" ממרן בעל הקהילות יעקב זצוק"ל וז"ל - לגבי אימוץ ילדים, בדיני שמים זה כילדים, רק צריך להזהר מדיני "יחוד"(. וכך מובא פסקו של מרן הגרש"ז אוירבאך זצ"ל שיש איסור יחוד, בספר "עריסת הבמבוק". ומי שבביתו בן או בת מאומצים ישאל למורה הוראה איך לנהוג בענין "יחוד".

 

ונסיים מאמרנו בדברים המאלפים של מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל בהקדמת ספרו חזון יחזקאל על מסכת יבמות על ענין אימוץ ילדים וז"ל - גם אלה אשר הבורא מנע מהם פרי בטן, לא נמנע מהם ערכי הרוח שיש בחיים המשותפים של איש ואשה בקיומו של עולם "כל המגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו". בביתו דוקא שמקיים בו "עמלנו אלו הבנים" בגופו ולא בבית אחר בממונו. שקולים הם רחמי איש חסד כרחם אב על בנים על זרע לא לו, ורחמי אשה רחמניה שהעמיסה על זרועותיה ילד זה כגמול עלי אמו מתוך אהבה מאומצת במשך ימים רבים נגד רחמי אב על יוצאי חלציו ורחמי אם על פרי בטנה מתוך כלות הנפש שכורת אהבה טבעית, סוף דבר, כל איש ואשה ששאר רוח ותבונה יתירה בזווגם, יש להם יד ושם בבניני הדורות של נצחיות עם ישראל המוכתר בתואר "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

 

 

 

 

@5מכתב הרבנים הגאונים זצוק"ל בענין איסור יחוד עם מאומצים )שנדפס בס' "זכרון עקידת יצחק"(

 

ב"ה חדש אדר תשכ"ה

 

אנחנו הח"מ מצטרפים להזהיר את המאמצים בנים או בנות, שלא להשכיח שמות ההורים האמיתיים, והעיקר להזהירם על איסור היחוד ועל החיבוק ונישוק. ונחוץ לפרסם כי הם הלכות קבועות.

 

נאם דב בעריש וויידענפעלד

 

נאם זלמן סורוצקין

 

נאם עזרא עטייה

 

נאם משה אריה פריינד

 

נאם יחיאל יהושע בן לאמו"ר זצלל"ה מביאלא

 

נאם יעקב ישראל קניבסקי

 

נאם בנימין מנדלזון רב דקוממיות

 

מצות "והגדת לבנך" בבן מאומץ

יש לדון האם מקיימים מצות "והגדת לבנך" בבן מאומץ היות וכתוב "לבנך" ובן מאומץ אינו בנו ממש?. אולם נראה דברור דיוצאים ידי חובת והגדת לבנך דאף שאינו בנו ממש אולם לגבי חיוב הגדה לא חייב להיות שיהיה דווקא "בנו" וכך משמע מדברי הגמרא בפסחים דף קט"ז - חכם בנו שואלו ואם אינו חכם אשתו שואלתו ואם לאו שואל הוא בעצמו ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה, משמע דמה שכתוב "והגדת לבנך" לאו דוקא הוא אלא למצוה מן המובחר וכך מובא במכילתא שהביאה הרמב"ם בס' המצוות )מצות עשה קנ"ז( - כי ישאלך בנך, יכול אם ישאלך בנך אתה מגיד לו וכו', תלמוד לומר והגדת לבנך אעפ"י שאינו שואלך מאין אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין תלמוד לומר זכור את היום הזה, וכן מובא בתוספתא פסחים פרק עשירי הלכה ח' גם בספר החינוך מצוה כ"א כתב - ומה שכתבה תורה והגדת לבנם @1לאו דוקא בנו@2 אלא עם כל בריה. ולכן בן מאומץ אף שאינו בנו ממש אולם לא גרעו מאחר ובחר שיוצאים ידי חובת "והגדת לבנך".

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד