והדרת פני זקן - כבוד זקן ששכח תלמודו

מובא בגמ' ברכות ח' ע"ב: "היזהרו בזקן ששכח תלמודו (דברים י') אף השברים תשים בארון".

והנה עפ"י פשוטו הדמיון לת"ח ששכח תלמודו לשברי לוחות, דכמו שהשברי לוחות מונחות בארון אע"ג דעכשיו הם שברים יש להניח בארון מחמת אונסו, דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון". וכתב רש"י: "שחלה או שנטרד בדוחק מזונות הזהרו בו לכבדו, שברי לוחות מונחות בארון דכתיב "אשר שברת ושמתם בארון" (משום החשיבות שהיה פעם שלם, כמו"כ הזקן אעפ"י שעתה שכח תלמודו יש לכבדו משום החשיבות של פעם שהיה תלמיד חכם. וכתב המאירי בברכות ח' ע"ב שצריך לכבד הזקן דנחשב כאילו לא שכח תלמודו, וכ"כ בפירוש הרי"ף שעל עין יעקב.

לשון כעין זה מובא בגמ' מנחות צ"ט ע"א עה"פ "אשר שברת ושמתם בארון": "תני ר' יוסף מכאן לת"ח ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון". ומשמע מדברי הגמ' דאין לבזותו אבל לנהוג בו מנהג כבוד ולקום מפניו כמו ת"ח משמע שאין צריך.

אמנם בירושלמי מסכת מועד קטן פ"ג ה"א מובא בזה"ל: "רבי יעקב בר אביי בשם רב אחא אמר זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגין בו כקדושת ארון. ומשמע דלא רק שאין לבזותו אלא אף נוהגין בו מנהג כבוד.

וביאר המהר"ל מפראג בס' "נתיבות עולם" בנתיב התורה פי"ב שאם שכח מחמת אונסו לא נחשב שהתורה מסתלקת מן האדם, וכמו שתמצא במי שהוא חכם גדול בתורה דלא נאמר דבשעת שינה אין עליו שם ת"ח כיון שאין אונס, הגוף נחשב שהתורה מסתלקת ממנו, אלא לעולם תורתו עמו, וכ"כ בס' נועם אלימלך פרשת חוקת. וביאור דבריו נראה דאמנם שכח את תלמודו, מ"מ לעולם הבא מזכירים לו כל תורתו (עי' שו"ע הרב הלכות ת"ת פ"ב ה"י), ומכיון שלעולם הבא יש לו מעלת ומעמד ת"ח, אף בעוה"ז לא אבד ממנו שם ת"ח וכמו חכם שבשעת שינה לא מסתלק ממנו שם ת"ח,  וכן נראה מבואר מהלימוד שיש לו תורת ת"ח, דהרי מבואר בירושלמי שנוהגין בו כקדושת ארון, וביומא ע"ב ע"ב מובא ר"י רמי כתוב "ועשית לך ארון עץ" וכתוב "ועשו ארון עצי שיטים" (עשו לשון רבים) מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו, "מבית ומחוץ תצפנו" אמר רבא כל ת"ח שאין תוכו כברו אינו ת"ח", ומשמע שיש דימוי ת"ח לארון וכיון שלומדין שנוהגין בזקן ששכח תלמודו שנוהגין בו כקדושת ארון, א"כ היינו כדין ת"ח (עי' ס' "דברי חנינא" סימן י"ז משכב"ז).

וכתבו האחרונים לדקדק בלשון הגמ' הזהרו בזקן ששכח תלמודו, דהיינו מעיקר הדין לא צריך לכבדו כדעת הבבלי, וע"ז הזהירם לכבדו משום מדת חסידות. עי' במאסף תורני "זכרון רפאל" סימן כ"ב שהביא בשם הגאון הגדול רבינו חיים קניבסקי שליט"א דהוא רק הנהגה ומדה טובה מלשון הזהרו, אולם מלשון רש"י שהבאנו לעיל שכתב בהוספה על דברי הגמ' הזהרו בו לכבדו משמע שצריך לכבדו, ולשון הזהרו מצינו דהוא חיוב גמור וכמו דמובא בגמ' ביצה ד' ע"ב גבי יו"ט שני דאמרו הזהרו במנהג אבותיכם בידכם (עי' לח"מ פ"ו מהלכות ת"צ הי"ד), ובפרט מלשון הירושלמי הנ"ל נוהגין בו כקדושת ארון משמע הוא חיוב גמור.

ועוד כתבו דהלימוד משברי הלוחות רומז לזה, שמצינו בגמ' עירובין נ"ד שע"י ששיבר משה רבנו את הלוחות באה השכחה לעולם, א"כ אין הת"ח הגורם בעצמו שבא לכלל שכחה אלא שבירת הלוחות גרמו, (עי' ילקוט סוף יהושע). וע"ע בפי' הגר"א למגילת אסתר ע"ד הסוד עה"פ "כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש" דפירש שכיוון ששבירת הלוחות גרמה את השכחה לכך לעת"ל כאשר יתוקן החטא יתנו לכל א' השגה בתורה כפי אשר חפץ והיה יכול להשיג ללא שבירת הלוחות, וזה שאמרו היזהרו בזקן ששכח תלמודו כי לוחות ושברי לוחות מונחות בארון, ור"ל שכבר נגזר כן מזמן שבירת הלוחות, אולם מלשון רש"י משמע דהוא הגורם לשכחת הלימוד, דכתב ששכח תלמודו ע"י חליו או ע"י טרדת מזונות.

מובא במסכת אבות פ"ג מ"י: "השוכח דבר אחד ממשנתו כאילו מתחייב בנפשו, יכול אפילו תקפה משנתו ת"ל וכו'", וא"כ יש לפרש דשכח מחמת אונסו היינו שתקפה עליו משנתו דווקא, ומשמע דמיעטו בזה אם שכח ע"י שהלך אחרי שרירות לבו בתענוגים וכמו שמצינו בגמ' שבת קמ"ז בר"א בן ערך שנמשך אחר תענוגים שכח את כל מה שלמד שזה אינו בכלל אונס.

בס' "טעם הצבי" כתב לפרש עפימש"כ בס' "שפת אמת" בפירוש דברי המשנה יכול אפילו תקפה עליו משנתו וכו', דמובא בשם האר"י דכל מה ששכח האדם בגלל שתקפה עליו משנתו עתיד

הקב"ה להזכירו בעולם הבא, וכך מובא בס' תשב"ץ קטן למהר"ם מרוטנבורג סימן תקכ"ט. 

הרמ"ע מפאנו במאמרו "מאה קשיטה" סימן ל"ו דעל הלוחות הראשונות נאמר "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", פקדי הוא מלשון "פקוד יפקוד אלוקים אתכם" והוא לשבח וחטאתם פירוש חסרונם, כי עתידות לוחות הראשונות לחזור לקדמותן, ולפי"ז מובן הדמיון משברי לוחות לזקן ששכח תלמידו, דכשם כששברי לוחות מונחות בארון ויש להם חשיבות משום שעתידין להיות שלימין, כמו"כ צריכים לכבד זקן ששכח תלמודו ששכח משום שעתיד תלמודו לחזור אליו לעתיד לבוא.

כתב להעיר בס' "אור הישר"(הילמן) במנחות צ"ט דלכאורה אין דימוי לזקן ששכח תלמודו משברי לוחות שמונחות בארון, דהרי בשברי לוחות היתה חרותה התורה על כל חלק הנשבר ומשום כך היה להם הזכות להשאר בקדושתן ולהיות מונחים בארון וכש"כ שלא לבזותן חלילה, משא"כ ת"ח ששכח תלמודו אף שהיה מחמת אונסו מ"מ תורתו סרה ממנו ומה דמיון הוא לשברי לוחות? וי"ל דגם מן הלוחות פרח הכתב כמבואר בירושלמי תענית פ"ד ה"ה וכ"ה באבות דרבי נתן פ"ב נסתכל בהן נראה שפרח הכתב מעליהן אמר האיך אני נותן לישראל את הלוחות שאין בהם ממש אלא אאחוז ואשברם עי"ש, ולפי"ז שפיר דומה הת"ח ששכח תלמודו שפרח כתב התורה ממנו כמו הן הלוחות שנשתברו, וכמו שלא נהג משה בהם בזיון להשליכן בהחלט מפי חסרון הכתב רק הניחם בארון כמו"כ בת"ח ששכח לימודו.

מובא בגמ' שבת קט"ז ע"א ס"ת שנמחקו אותיותיה אין מצילין אותו בשבת, שהקלף מתקדש אגב הכתב, הלך הכתב הלכה לה קדושתו. וא"כ נאמר גם בזקן ששכח תלמודו אף באונס דפרח כתב התורה מלבו וממוחו? ומתרץ בס' "אור הישר" דגבי ס"ת כל קדושת הקלף היא ע"י אמירת פיו ורק בשביל הכתב המוכן להיות עליו בזה שייך לומר הלך הכתב הלך קדושתו, משא"כ הלוחות כתוב בהם "מעשה אלוקים הוא המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות", ולכן י"ל דבהם נתעצמה קדושה עצמית מהשי"ת הבלתי נפרדת לעולם כמובא בגמ' שבת ק"ה ע"א "אנכי" נוטריקון אנא נפשי כתיבת הבית (אני בעצמי כתבתי ונתתי), כן הת"ח בשעה שלומד נקבעה תורתו לא רק בלבו ומוחו הגופניים כי אם גם בנשמתו שהוא חלק מעצמות הבורא יתברך, ככתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", וכמבואר בזוה"ק "מאן דנפח מרוחיה נפח" וכתוב "חלקי ד' אמרה נפשי", וקדושה כזו ג"כ בלתי נמחקת לעולם.

ומן הראוי לציין מש"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תתפ"ג (תמ"ב) וז"ל: "ולכן אני אומר במחילה מרבוותן כי לפי דעת ר' יוסי והנמשכים אחריו שאמרו בכתב עברי נתנה התורה (עי' סנהדרין כ"א) מודים הם שהלוחות הראשונים היו כתובים בכתב אשורית, כי מעשה הלוחות והמכתב הראשון והלשון היה קודש קדשים, וכשירד משה מן ההר והלוחות בידו וירא את העגל ומחולות פרחו האותיות מרוב קדושתן וחזרו למקום אצילותן ונשארו הלוחות כגוף בלא נשמה ונשברו וטעמו של דבר כי האותיות כל אחת ואחת מורה על סוד יחודו יתברך וכיון שעבדו ע"ז ושתפו אחר דכתוב אלה אלהיך ישראל לא היו ראוים לאותו כתב הקודש המורה על יחוד שמו יתברך וכו'".

כתוב "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם" (דברים ט י"ז). מובא במדרש תנוחומא בפרשת עקב אות י"א וז"ל: "על מה שברן? על שפרח הכתב מעליהן לפיכך שברן". וכן בתנחומא פרשת תשא אות כ"ו: "בשעה שנתן לו הקב"ה את הלוחות היו סובלין את עצמן, כיון שירד וקרב אל המחנה נראה את העגל, פרח אותו כתב מעליהן ונמצאו כבידין על ידיו של משה מיד "ויחר אף משה וישלך מידיו". ומפרש העץ יוסף (שם) בשם האלשי"ך הקדוש כשהאותיות היו בלוחות היו בחינת חי נושא את עצמו, וכשפרחו האותיות, היו הלוחות בחינת מת שהוא כבד. וכן משמע באבות דרבי נתן פ"ד בריתא ב'. ועפי"ז כתב לפרש בס' "אמרי שמאי" פרשת עקב מדוע קודם כתוב "ושני לוחות הברית על שתי ידי", וכאן כתוב "ואתפוש בשני הלוחות", משום שקודם ששברן היו עליהם עשרת הדברות והיו קלים על ידיו, וכאן היו לוחות בלבד בלי עשרת הדברות שהיו כבדות לפיכך תפסן בשתי ידיו, וכן מפרש בעל הטורים כאן מדוע כתוב ואשלכם חסר י'? משום שחסרו עשרת הדברות שפרחו מעל הלוחות(עי' גמ' פסחים פ"ז ע"ב).

בשו"ת "נודע ביהודה" או"ח סימן ט' נשאל האם מותר להניח ס"ת פסול שקשה לתקנו בארון הקודש, ורצה מתחילה לצדד להיתר מזה דמעשים בכל יום שמוצאים בשבת ס"ת פסול בשעת הקריאה ומחזירין לארון. וכתב ע"ז דיש לדחות דספר שנמצא בו פסול עדין כשר שאר חומשי תורה שבאותו ספר עצמו וכשר לקרות בהם, ועוד דספר שנמצא בו טעות דבר הרגיל וי"ל לב בי"ד מתנה עליהם, (עי' שו"ת "זכר יהוסף" או"ח סימן ל"ז).

מובא בשו"ת "בנין ציון" ח"א סימן צ"ז לדון בעניין ס"ת בלוי שא"א לתקן עוד האם מותר להניחה בארון הקודש אצל ס"ת כשירות? ובתשובה הביא שם מספר חסידים סימן תתקל"ד שכתב שם וז"ל: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, אם יש ס"ת במקצתם קרועים ומחוקים ישים עם ס"ת בארון, ואם בא לגנוז יריעות ויגנזו במקום אחר ופן יהיו מושלכים, ועי' במג"א סימן קנ"ג סק"ג שהביא דברי הספר חסידים לענין יריעות, וכתב דאפשר דלב בי"ד מתנה עליהם.

בסוף מסכת קנים מובא: ר"ש בן עקשיא אומר זקני ע"ה כל זמן שהם מזקינים דעתן מיטרפת עליהן כו' אבל זקני תורה אינו כן אלא כ"ז שהם מזקינים דעתם מתישבת עליהם". ובשבת קנ"ב איתא משמי' דר"י בר"י בשנוי קצת ת"ח כ"ז שמזקינין חכמה נתוספת בהם כו' וע"ה כ"ז שמזקינין טפשות נתוספת בהן. ועי' ריש קה"ר על הפסוק הבל הבלים הזקין הרי הוא הקוף הדא דתימר בע"ה אבל בבני תורה כתי' והמלך זקן אע"פ שהוא זקן מלך.

ובשושנים לדוד להגר"ד פארדו ז"ל סוף קנים שם כ' והא דאמרי' הזהר בזקן ששכח תלמודו כו' (ר"ל דמשמע דיש זקן ששוכח תלמודו), מחמת אונסו שאני הא לא"ה מסתמא הזקנה והשיבה נאה לצדיקים דכתיב בהו עוד ינובון בשיבה עכ"ד (עי' כלי יקר פרשת חיי שרה עה"פ "ואברהם זקן בא בימים).