זכירת מרים

בפרשתנו נאמר: "זאת תהיה תורת המצורע" )ויקרא יד, ב(. אומר על כך בעל ה"אור החיים" הקדוש: "וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים שהם נגדיים, אף על פי כן על ידי שהרהר תשובה והתוודה על חטאתו כי בעוונו אשר פשע בלשונו גילה הנגע את עינו וישוב מחטאתו ויטהר לשונו, ויראה כי הנגע הפך את עינו, בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדיבר לשון הרע, והוא אמרו: @1זאת תהיה תורת המוציא שם רע".

מובא המעשה ברבנו ישראל מסלנט זצוק"ל, אשר ראה פעם שני ילדים שקועים במשחקם, כאשר הם מודדים את עצמם ומתווכחים ביניהם מי גבוה ממי. אחד מהילדים עמד על קצה המדרכה ודחף את חברו אל הכביש, ובכך חשב הוא שייראה יותר גבוה. עמד רבי ישראל ואמר: ילד זה יגדל בעל אופי רע. לא בגלל שהוא רוצה להיות יותר גבוה מחברו, זה כשלעצמו רצון לגיטימי, אך את הרצון הזה הוא יכול היה להשיג גם על ידי כך שיעמוד על אבן. אלא בגלל שבחר להשיג את שאיפתו על ידי כך שדחף את חברו למטה אל הכביש - בכך הוא גילה את אופיו הרע, שהוא נהנה להשפיל ולבזות את חברו.

כתב הרמב"ם: אמרו חכמים, שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא. עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים, כל המספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר. ועוד אמרו חכמים, שלשה, לשון הרע הורגת. האומרו והמקבלו וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו.

הפגם הגדול והקשה ביותר נעשה באדם שקיבל את הלשון הרע. והדבר צריך ביאור, מדוע דוקא זה, שלכאורה לא עשה כלום, רק הקשיב לסיפור הדברים, מדוע הוא הנתבע ביותר? ומבאר הרב מילר זצ"ל בספרו "שיעור ליום השבת", כי זה שמספר לשון הרע, עושה זאת במודע מתוך כוונה להשמיץ ולדבר סרה. יתכן אף שיש לו סיבה שגורמת לו לעשות זאת. יש לו תכלית וכוונה במעשיו. אבל האדם המקשיב ושומע את הלשון הרע, המקבלו, הוא לכאורה אינו צד בדבר. אין לו כל סיבה להנות מהדברים, פעמים רבות הוא אפילו אינו קשור כלל לאדם שמדברים עליו. ובזה שהוא שומע ומקבל את הלשון הרע, הוא נהנה מהרע עצמו. הוא נהנה מהשפלתו של הזולת. ולכן עליו התביעה כה גדולה. בהסכמתך ובנכונותך לשמוע לשון הרע, אתה מגלה דעתך כי אתה בעצם נהנה מהשפלת זולתך. אתה נהנה מקלון חברך.

"זכור את אשר עשה ד' א' למרים בדרך וגו'", ומביא רש"י את דברי הספרי: אל תספר לשון הרע, זכור העשוי למרים, שדברה באחיה ולקתה בנגעים. קח דוגמא ומוסר ממרים. והרמב"ן כתב שזו מצוות עשה ממש, כמו "זכור את יום השבת לקדשו" וכמו "זכור את אשר עשה לך עמלק", והיא אזהרה מלדבר לשון הרע. יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ד' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה, גמול חסדה אשר אהבה כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה. וכל מעשיה הטובים לא הועילוה. גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תינצל.

אנחנו מרשים לעצמנו בכזו קלות למתוח ביקורת על שלוחי ציבור, על מנהלי מוסדות, להתפלא בקול על מעשיהם או על מחדליהם. נכון, אנחנו מכבדים ומעריכים אותם, מוקירים את פועלם. אנחנו בוודאי לא מתכוונים ח"ו לבייש אותם, ובכלל הרי אנו בסך הכל מדברים בבית עם בני המשפחה, זה לא יוצא החוצה. זה כלל לא נראה לנו כדבר אסור. ועל כך בדיוק נצטוונו והוזהרנו בזכירת מעשה מרים.

וכתב מרן החפץ חיים זצוק"ל: וראה את גודל איסור לשון הרע, שאפילו אינו מדבר מתוך השנאה ולא נתכוון בהסיפור לגנותו, רק אמרו דרך שחוק וקלות ראש, אף על פי כן כיוון שעל פי אמת דברי גנאי הוא, אסור מן התורה.

המדרש רבה אומר: "כל מי שהוא מקבל לשון הרע אף על פי שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס, עדיין הוא בוער מבפנים". הרושם שיוצרת שמיעת לשון הרע הינו חזק ובלתי הפיך. אף אם תשוב ותנסה לתקן את הדברים שאמרת לא יצלח הדבר בידך. ההשפעה נוצרה והיא אינה ניתנת לשינוי. והביא שם הרב מילר הוכחה לכך, עד כמה טבועה בתודעת האדם השפעתו של לשון הרע ששמע. ציבא, נער מפיבושת, בא אל דוד וסיפר לו שמפיבשת, שהיה בנו של יהונתן, התחבר לבוגדים. זה היה שקר, שהרי מפיבשת רצה בכל כוחו להגיע לעזרתו של דוד ורק בגלל היותו פיסח נמנע ממנו הדבר. וכאשר דוד שמע את הדברים מפי מפיבשת, הבין שציבא העליל עלילת שוא על אדוניו החף מפשע. ובכל זאת הוא עונה ואומר למפיבשת: "למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה". והדבר פלא, אם דוד המלך האמין בצדקתו של מפיבשת והכיר כי היתה כאן עלילה של ציבא ורכושו נלקח ממנו על לא עוול בכפו, מדוע אומר דוד "אתה וציבא תחלקו את השדה"?

וכותב שם הרלב"ג: "לפי שקיבל דוד לשון הרע מציבא, לא יכול לצאת מהאמנתו לגמרי בדברי מפיבשת, ולזה שם הענין ממוצע בין האמנה ובין בלתי האמנה, ואמר שהוא וציבא יחלקו את השדה". לא יעזור, כיוון ששמעת את הלשון הרע, אפילו תצעק ותאמר אינני מאמין, אינני מקבל את הדברים, בכל זאת משהו נשאר בלבך. הדברים נשמעו ונקלטו בליבך ונקבעה בך עמדה לגבי האדם עליו שמעת לשון הרע. יש לך כבר דעה עליו. בתת ההכרה שלא במודע, נהפכת לצד בענין. זה כוחה של לשון הרע, ולכן כה חמור עונשו של השומע, של המקבל.

החיים והמוות ביד הלשון. דיבור אחד של לשון הרע יכול להרוג במכה אחת שלשה אנשים. האם אין זה בכלל ארור מכה רעהו בסתר, כאשר במילה אחת, בעקימת שפתיים אחת אתה יכול לחסל את רעך? לולי היו אומרים חכמים ששקול חטא לשון הרע כנגד שלשת החטאים החמורים ביותר, מי היה מעלה בדעתו שעד כדי כך יכולה להיות המשמעות של כמה מילים בודדות שאמרנו? הרי מה בסך הכל עשינו, רק דברנו, רק אמרנו.

ואמרו במדרש: "שלא תאמר הריני הולך ואומר לשון הרע, ואין בריה יודעת. אמר לו הקב"ה: הוי יודע שאני שולח מלאך והוא עומד אצלך וכותב כל מה שאתה מדבר על חברך". יש חשיבות עצומה לכל מילה לכל דיבור. והרי מותר האדם מן הבהמה הוא כח הדיבור. "ויהי האדם לנפש חיה" - "לרוח ממללא". כאשר אתה פוגם בכח הדיבור, אתה פוגם בכח המיוחד שנתן לך הקב"ה יותר מלכל שאר הברואים.

הדבר בידינו, בכוחנו ובאפשרותנו. לא נרים ידיים, לא נהיה כאותן אומות העולם שדחו ואמרו: זה לא בשבילנו. אנו אמרנו "נעשה ונשמע", כי יודעים אנו שלא נצטווינו על מה שאין בכוחותינו לקיים. נילחם, ניאבק לשמור על פה נקי, לא לדבר לשון הרע, ובעיקר ובמיוחד לא לשמוע ולא לקבל לשון הרע.