יצרא דעבודה זרה - לא רק כוכבים ומזלות

מאז נודע לפני כשבועיים על פסק ההלכה של מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין איסור תקרובת עבודה זרה הקיים בשיער אדם מהודו, הפך הנושא לשיחת היום בפי כל. רבים בינינו התוודעו לראשונה למציאות המדהימה של עובדי עבודה זרה, פשוטו כמשמעו, החיים ופועלים גם בתקופתנו.

 

התיאורים שהגיעו אודות הפולחנים האליליים הנפוצים במדינת הודו, כמו גם במדינות נוספות במזרח, הזכירו לפתע לרבים, כי הלכות עבודה זרה אינן איזו סוגיא השייכת רק לעבר הרחוק, אלא מדובר במציאות הקיימת אף בדורנו. דברי הנביאים אשר הוכיחו בשבט פיהם את עובדי עץ ואבן, נשמעו לפתע אקטואליים ורלוונטיים גם לעידן המודרני, לנוכח העובדה שמאות מיליוני בני אדם בזמננו, עדיין סוגדים לאלילים שונים ומשונים.

 

בעיני כל בר-דעת עלתה כמו מאליה הפליאה המתבקשת: איך הגיעו עובדי הע"ז לחיי הבל שכאלה. כיצד מוכנים מאות מיליונים להשתטות, לעבוד לצלמים מעשי ידיהם ולסגוד לאמונות הבל נלעגות.

 

העלאת הנושא על סדר היום בתפוצה רבה ובצורה אינטנסיבית, מהווה עיתוי הולם לבירור רעיוני הקשור לנושא. ההשתוממות מול התדבקות המונים בהבלי הע"ז, מובילה אותנו לדברי הרמב"ם המבאר כיצד התפתחו אמונות פולחני האלילים בעולם - דברים יסודיים שאחד מגדולי המוסר בדורנו עמד עליהם לעומקם, וקבע מסמרות בענין היסודות הרעיוניים והלקחים שיש להפיק מהם.

 

הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה כותב: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם: אמרו הואיל והאלקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון הק-ל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך. כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם, @3כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, @4וזה היה עיקר עבודת כוכבים וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה".

 

הרמב"ם מוסיף ומבאר, שלא עלה על דעתם כלל לחשוב שהכוכבים והצורות וכדו' הם כביכול מנהיגי העולם, שהרי באמת הכירו בבורא העולם, אלא שסברו כי יש צורך לסגוד לברואים מסוימים, דווקא לצורך עבודת הבורא. על כך אמר ירמיהו הנביא: "מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא", וכפי שמבאר הרמב"ם: "כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל - רצונך הוא".

 

השלב הבא, מבאר הרמב"ם, ביטא התדרדרות נוספת בהאלהת הכוכבים וכדו'. נביאי שקר שטענו כי זה צו משמים שיעבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים, ויקריבו וינסכו לו, יבנו לו היכל ויעשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם, הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ, "והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצין ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שהצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה, וכהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו ועשו כך כך ואל תעשו כך וכך, והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עמהם ואמר להם עבדוני בכך וכך והודיע להם דרך עבודתו ועשו כך ואל תעשו כך" וכו'.

 

בסופו של דבר, מה שהתחיל כ"אמצעים" ו"כלים" לחיזוק עבודת האלוקים, כביכול, הפך להפניית עורף ולמרידה הגדולה ביותר בבורא ית'. "ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות, וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו. ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה, והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוק אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן, אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו".

 

אברהם אבינו מקטנותו התבונן בבריאה והבין כי יש מנהיג לבירה, "ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוק אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא חוץ ממנו. וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם... ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוק העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו... והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוק אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר" )יעויין שם בהרחבה(.

 

מרן הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצוק"ל במאמר "יצר הרע דעבודה זרה" )מכתב מאליהו ד( מביא את דברי הרמב"ם ואומר, כי טמון בהם יסוד מוסד, הנוגע לדורות. אמנם, יהודים שומרי תורה ומצוות רחוקים מכל אביזרייהו דעבודה זרה, אך כשלונם של הדורות הקדמונים יכול לשמש לקח מאלף, עד אנה ניתן להגיע כאשר מתמקדים ב"כלים" וב"מכשירים", והדבר מביא בהרכח לזנוח את העיר.

 

"התורה אסרה עשיית צורות, חוץ מבאופן מוגבל מאד, דהיינו הכרובים בבית קדש הקדשים, וענינם כדי שנתבונן במדותיו והנהגותיו ית', כגון 'ראו חיבתכם לפני המקום' )יומא נד.( וכן הציורים שנצטיירו אצל הנביאים, כגון מעשה המרכבה, הכל משלים הם כדי שיהיה לנו מושג מה מכבודו ית'. אבל העבודה והמצוות אנו עושים לשמו ממש, ואליו פונים בתפלה, אל עצמו ממש, בלי שום אמצעים. ואסור לעשות שום צורה או לצייר שום ציור אפילו בדמיוננו, כדי להתבונן בעצמותו ית'. מה טעם? מפני שלבסוף אי אפשר שלא יבוא לדמות שהציור הוא הוא עצמותו ית'. וזהו 'ולא ראיתם כל תמונה' )דברים ד, טו(, שלא הראה להם במתן תורה שום תמונה או דמות בהשגת עצמו ית', אפילו לא בדרך נבואה, וכל שכן בדרך משל שנעשה מעצמנו".

 

מכך ניתן ללמוד, הסביר, יסוד בכחות הנפש, המביא לטעויות רבות. למשל: "כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי קמי ספר תורה ולא קיימי קמי גברא רבה" )מכות כב:(. אנשים קמים ומכבדים את ספר התורה, בעוד בליבם הם בזים ללומדי התורה. הכיצד?

 

"כך הוא כח בנפש גם היום: מתחילה משתמש האדם בכלי למען ללמוד ממנו את הפנים, ומכבד לכלי מפני כבוד הפנימיות הנלמדת ממנו, אבל לבסוף נדמה לו שהכלי עצמו הוא הקדושה, ואותו הוא מכבד ואת הפנים שוכח לגמרי. וזהו 'דקיימי קמי ספר תורה', כי אמנם ספר תורה הוא הכלי החיצוני שניתן ללמוד ממנו את רצונו ית', ואת הכלי הזה רואה האדם בעיניו בחוש ומכבדו. אבל את ה'תוך' של התורה המתגבש ב'גברא רבה' - את זה אינו רואה ואינו מכבד".

 

הוא מוסיף ומביא דוגמא מצויה מהחיים: "כן ראינו בעינינו שיש אנשים המכבדים את כלי המצוות, למשל עושים מנורת כסף יקרה לחנוכה, אבל אינם חוששים כלל להתבונן בתוכן ענין נס חנוכה ולהוסיף אמונה בד' וכדומה. כי התוכן הרוחני נשאר אצלם מזולזל ודי להם להטעות את עצמם במה שנותנים ערך רב לכלי המצוה החיצוני. ]אמנם יש ענין של זה ק- לי ואנוהו והידור מצוה, אבל זה נאמר כדי להדר את המצוה, היינו להרבות את ערכה בלבנו, ולא כשכל הערך ניתן לכלי החיצוני ואילו למצוה עצמה וענינה ולא כלום[".

 

"@3וזהו אותו הכח שמשתמש בו היצר הרע דעבודה זרה, שמסיתו להשתמש בצורה כדי לסייע להתבוננות, אבל סוף סוף ישאר עם הצורה לבדה, כיון שהיא הנקבעת בחוש, וממילא תאבד ממנו האמונה הנכונה, כי התוכן העיקרי יידחה מפני הכלי, כנ"ל".

 

דבריו של מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל המיוסדים על דברי הרמב"ם, משמשים כאבחנה נוקבת, שצריכה ללוות את חיי היהודי בכל אורחותיו: עד כמה הוא עוסק בפן החיצוני של הדבר, ומזניח את ההתמקדות בתוכן הפנימי.

 

בדורנו, שבו האוירה הכללית משדרת רדידות והתמקדות בחיצוניות בלבד, עלולה להיות לכך השפעה גם על שומרי התורה. לדוגמא, נצא נא אל חוצותינו, נשמע מה הבריות אומרות, ונראה עד כמה נוהים אחר "סגולות" למיניהן, שבמקרים רבים מקורן קלוש ומעורפל. ה"סגולות" הלו הפכו לעיקר העיקרים בעיני אי-אלו יהודים, וכמעט שאינם מעלים בדעתם שהדרך לישועה בכל ענין וענין טמונה בתפילה מעומק הלב ובהתחזקות בתורה וביראה.

 

נתבונן סביבנו ונבחין כמה ממון ישראל נשפך ע"י גבירים ובעלי הון על "דברים המסוגלים" כאלה ואחרים, בעוד כל גדול בישראל היה אומר להם, כי אילו היו מוזילים ממונם לצדקה, ובפרט להחזקת תורה ולומדיה, היו זוכים לברכת התוה"ק: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".

 

כך נראים הדברים כשמתמקדים בכלים ובמכשירים גרידא. הלא יסוד כל סגולה נעוץ בחיזוק האמונה בישועת הבורא, וכל פעולה סמלית שהיא נועדה לעורר את האדם להתחזקות פנימית בהכרה כי הכל בידי שמיים, ובזכות התעוררותו ייוושע ממרומים. אך כשהמעשה החיצוני הופך לעיקר, קצרה הדרך לטעויות בסיסיות.

 

ניתן להביא דוגמאות לתופעות נוספות רבות מנוף חיינו. כמו, למשל, התופעה המוכרת של "שבועונים" למיניהם, שבכל עמודיהם מטפטפים יחס רדוד ו"קליל" כלפי ההשקפה התורתית וכלפי דעת תורה - ודוקא הם נוהגים להדפיס מדי שבוע עמודים שלמים של תמונות גדולי תורה באירועים שונים, כמביעים את המסר: לא המדרש עיקר, אלא התמונה...

 

התופעה האחרונה, למשל, משקפת את הבעיתיות שבהתמקדות בחיצוניות גרידא. כשם שכתבו ספרי המוסר, כי אין אהבת העוה"ז והעוה"ב יכולות לשכון בלב אחד - כך גם בהקפדה על היחס הנכון שבין הפנימיות לחיצוניות. כאשר מתמקדים ברובד החיצוני, הדבר @1בהכרח@2 דוחק אל הצד כל התבוננות מעמיקה ומחייבת בתוכן המהותי.

 

כי בין החיצוניות לפנימיות, בין המכשירים לתכנים, בין הכלי למהות, שורר מאבק מתמיד, כוחו של מי יגבר, ועל האדם מוטלת החובה לקבוע בנפשו מה העיקר ומה הטפל, ולא לתת ערך עצמי ומוגזם לכלים החיצוניים, שזה היה, למעשה, שורש טעות העבודה הזרה בעולם.

 

ברוח זו לימדונו רבותינו כיצד להתייחס למימסדיות החרדית, על כל גווניה. כידוע, רבותינו בדורות האחרונים קבעו את נחיצות ההתארגנות במוסדות המאגדים ומיצגים את ציבור היראים. כך קמו מוסדות, תנועות, עתונים וכתבי עת, מוסדות קהילה וכו' וכו'. אין ספק כי פעילותם של כל הגורמים האלה, הצועדים לאור הרעיון התורתי ובכפיפות לגדולי תורה, הינה נחוצה וחיונית, אך יש לזכור תמיד, כי אלו הם רק כלים ומכשירים בלבד, לחיזוק השקפת התורה ולהרחבת גבולות הקדושה. אך אם כל תעצומות הנפש ומשאבי ההתענינות ותשומת-הלב יוקדשו אך ורק למנגנונים עצמם - חיוניים ככל שיהיו - בהכרח הדבר עלול להוביל להיסח הדעת מן העיקר, מחובת היחיד והכלל להתחזק בתורה המסורה לנו ולעמוד בפרץ מול כופרי עול ומסלפי דרך.

 

משום כך יצאו לפני עשרות שנים מרנן גדולי ישראל נגד תנועה חרדית, שפעלה נגד דעת תורה בענין חשוב שעלה על סדר היום. כמובן שההתנגדות למעשיהם נבעה מעצם התקלה שגרמו, אך גם מהמניעים שלהם לסטות מדעת תורה משיקולים אופרטוניסטיים. אותה תנועה טענה כי ההישרדות התנועתית חשובה ויקרה לה מכל - ועל כך יצא הקצף.

 

רבי משה שנפלד זצ"ל כתב אז את שקיבל מגדולי ישראל, כי טעותם של אנשי התנועה ההיא יסודה בהיפוך היוצרות: השתלטות המנגנון על הרעיון, והעדפת האמצעי על פני המטרה.

 

הוא הגדיר באותם ימים את טעותם בציטוט מדברי הגרש"ר הירש זצוק"ל על הפסוק "כי מספר עריך היו אלוקיך יהודה", הערים שביצרתם ובניתם - קורא הנביא ירמיהו - נראו בעיניכם כאלילים, לא כאמצעים בלבד, אלא כמטרה סופית בפני עצמה! )הדברים הובאו ב"השקפתנו" חלק א'-ב'(.

 

ר"מ שנפלד זצ"ל מוסיף ומביא באותו מאמר, את דברי מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצוק"ל, שהזהיר את ראשי התנועה ההיא מפני התנהגותם המוטעית והמסוכנת במשל נוקב. משל למה הדבר דומה - לאדם בן-תמותה, שהנשמה המחיה אותו, אינה נראית לעיניים כלל. רק הידיים, הרגליים ואברי הגוף האחרים, מתבלטים ומכריזים על ישותם. אולם משניטלה נשמתו של האדם ממנו, מיד הופך גופו לכלי חרס שבור, לאבן שאין לה הופכין, וכעבור זמן קצר אי אפשר שוב לעמוד במחיצתו. זו האחרית הצפויה לתנועה ציבורית, על כל מנגנוניה ומימסדה האירגוני, אם תנותק חלילה ממקור החיים, דעת התורה - הזהיר מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל.

 

הדברים אמורים לא רק לגבי גופים וכלים בתקופתנו. מאורי הדורות לימדונו שאפילו לגבי מושגים הנוגעים לערש כינונו של עם התורה, כמו הר סיני, הורנו נותן התורה מן השמים, כי יש להתייחס אליהם במבט הנכון ולא לשוות להם ערך וקדושה עצמיים. כך כותב רבינו ה"משך חכמה" על הפסוק "במשוך היובל המה יעלו בהר" - "דבאמת כל עיקר הדת היה כדי לעקור מלבות בנ"י עניני ע"ז ולהראות להם כי לא ראו כל תמונה כי אין קדושה בשום נברא רק להבורא יתברך. וזה שאמר שלא תדמו כי ההר הוא ענין קדוש ובסיבתו נגלה השם עליו. לא כן בני ישראל, כי במשוך היובל המה יעלו בהר, והוא מעון חיות ובהמות. רק כל זמן שהשכינה עליו הוא קדוש, מסיבת קדושת הבורא ית"ש, לכן אמר כי לא המקום מכבד כו' אלא האדם מכבד את מקומו. וזה רעיון נכבד. ולכן בבית עולמים שקדושתן לעולם, לכן שלא ידמו שיש קדושה בעצם הבנין לכן מותרים ליגע כל הטמאים אף טמאי מתים מאחוריו, וכמו שדרשו בתו"כ ר"פ תזריע, שמאחוריו מותרין ליגע בו כל הטמאים. להראות שרק ממי ששכן שמו בתוך הבית הזה אתה ירא - שבפנים הלוחות והעדות ומשכן הכבוד, ובפנים ממנו קודש, לא מאחוריו, ודו"ק".

 

במקום אחר מסביר ה"משך חכמה", שזה היה ענין שבירת הלוחות.

 

"כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות א"י וירושלים כו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא"י ובחו"ל ]לבד מצות התלוים בארץ[, וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלקים, להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצות ד', דת אחד לו עם השפל שבשפלים. ומשה לא קראתו התורה רק סרסור, אבל אין התיחסות התורה לו, והתורה היא מחויבת המציאות, כי קוב"ה ואורייתא חד, וכמו שהוא מחויב המציאות כן התורה, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות ית"ש".

 

הוא מזכיר את הרעיון שבדברי הרמב"ם, שההמונים שהתקשו להשיג את האמונה בבורא, החליטו למקד מחשבותיהם במושגים מוחשיים, ולהם עבדו וזבחו והקטירו, כי "רקודי הנפש ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה". ולכן כאשר ראו כי בושש משה, נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל "ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט ע"ז כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל והוא העלם ממצרים. וזה היה גם חטא עגלי ירבעם, יעוי"ש היטב למתבונן".

 

"סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה רק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שציוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם הי"ת בלבד. והכרובים חלילה אין להם עבודה ושום מחשבה וענין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושין רצונם של מקום בזמן שפניהן איש אל אחיו כו', ודו"ק. ולכן אין בארון רק לוחות והס"ת, והכרובים המה מבחוץ על הכפורת, לא בארון".

 

לכן החליט משה רבינו, לשבור את הלוחות. "ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ד', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל. חלילה - גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה... ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם, חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה... ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים המה, אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם".

 

"וזהו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ]וראה כי גדל טעותן עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו, רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלקי[ הבין טעותן, ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות. רצה לומר כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית"ש, ואם הביא הלוחות היו כמחליפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בד' ותורתו הטהורה".

 

"והראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב"ה יישר, על השורש שלימדת להם בשבירת הלוחות. וזה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון, ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה, כמשמעו הוא בכבודו עשאן, רש"י, המה שבורים, ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית"ש. ולפ"ז גם זה מכלל הטעות, שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים, ולא משה העלן, רק היה השליח לדבר לפרעה, אבל הקב"ה בהשגחתו הפרטית העלן, ולכך אמר הקב"ה לך רד כי שחת עמך, במה שחת, שאמרו 'אשר העלית מארץ מצרים', שגם אותך חשבו לאלקי וכאילו היית מעלה אותן ממצרים בכח אלקי בלתי השגחתי הפרטית, וזה רעיון יקר".

 

 

 

יסוד הדברים אחד הוא: יהודי מאמין מפנה כל ליבו ומחשבתו לבורא ית' ולתורה שהנחיל לנו מן השמים, כי קוב"ה ואורייתא חד, ואינו רואה כל ערך ומהות של קדושה עצמית בחפצי המצוה ובאמצעים המסייעים לעבודת ד'. אפילו על בית המקדש נאמר: "לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שהזהיר על המקדש" ואפילו משה רבינו לא היה אלא רק שליח להעביר לנו את תורת ד'.

 

מכיוון שטבע האדם להעדיף תמיד את המעטה החיצונית על הפנימיות ולהתמקד בדבר מוחשי, כי "רקודי הנפש ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה", קיימת נטיה להקדיש להם את כל החושים, תוך הסחת הדעת מהתוך הרוחני. ולכן כל מי שהתקשה ליייחד אמונתו בישות האלוקית, שאינה גוף ולא ישיגוה משיגי הגוף, העדיף לסגוד לנבראים למיניהם.

 

ואותו חטא המוני של התמקדות בכלים ולא בתכנים, כפי שמלמדנו מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל, שורשו ביצרא דעבודה זרה, ע"פ דברי הרמב"ם המבאר כיצד טעו ההמונים אחר הבלים אלה. "וזהו אותו הכח שמשתמש בו היצר הרע דעבודה זרה, שמסיתו להשתמש בצורה כדי לסייע להתבוננות, אבל סוף סוף ישאר עם הצורה לבדה, כיון שהיא הנקבעת בחוש, וממילא תאבד ממנו האמונה הנכונה, כי התוכן העיקרי יידחה מפני הכלי, כנ"ל".