
קשה כמו מים – חרקים במי שתיה
מי רוצה כוס קפה עם ימשושים? # גם בלי לדעת מה הם הימשושמים, זה לא נשמע תפריט משכנע # ואחרי שיודעים שמדובר בבני הדוד של היתושים המוכרים, זה כבר מתחיל להיות בעייה # תושבי תל אביב גילו בוקר אחד, כי הקפה החלבי שלהם מעורב עם קצת בשר # במשרד הבריאות מרגיעים שזה ממש לא מסוכן # אבל סכנת הימשושים, היא סכנה מוחשית לנשמה # אז מה עושים כנגד האורחים הבלתי קרואים הללו? והאם יש אפשרות לסלק אותם מהבתים ומייד? # תשובות לשאלות בכתה של מ. חברוני #
הימשושים, אומרים לנו, אינם עוקצים. נכון, הם שייכים למשפחת
היתושים, אבל העקיצה אינה הנשק שלהם.
אבל בשבילנו הימשושים מסוכנים הרבה יותר. במי
השתיה של תל אביב, התריע לאחרונה משרד הבריאות, נמצאו זחלי ימשושים.
זה לא נורא, ניסה מי שניסה להרגיע. הזחלים הללו אינם מזיקים.
הם מזיקים מאוד- מבחינת ההלכה. גם בלי הצד הזה, מי רוצה לשתות עם הקפה שלו ימשושים בגלגול זה או אחר? ופלישת ימשושים
כזו צפויה, לצערנו. איתותים כבר התקבלו בכמה בריכות בתל אביב.
@5 מה אוכלים הימשושים
ימשושים, בני דודיהם של היתושים, מתפתחים אך ורק במים שיש בהם
רקב. הרקב הוא מזונם של הימשושים. במים צלולים לא נמצא
אותם.
משהו בלתי מזוהה נצפה בכוס המים שלכם? קבלו כמה פרטים מזהים. גודלם של זחלי
הימשושים נע בין חצי סנטימטר לסנטימטר וחצי. המחושים של
הזכר שעירים מאוד ולכן הם נקראים "ימשושים",
מלשון מישוש. אם זה מנחם את מישהו.
השנה, פרסם משרד הבריאות, ישנה התרבות מואצת של ימשושים
בחלק מבריכות מי השתיה, ולא רק בתל אביב. גם בצפון הארץ נרשמו תלונות רבות על
נוכחות בלתי רצויה במים. על קרקעיתה של בריכת מים יכולים להצטופף כ-000,01 זחלים
לכל מטר מרובע. "אפשר בהחלט להבחין בהם", אומר ל"יתד נאמן" אינג' רמי הלפרין מה"ועדה
הארצית..." "הם אדומים".
אל תשקוני מן האדום האדום הזה... "המפגע
הזה אסור שיהיה", אומר אינג' הלפרין.
"זה לא צריך להיות באף ריכוז בארץ. אבל במציאות מוצאים אותם. הם מוצאים פתחים
בבריכות המים, מה שמאפשר להם, לימשושים הבוגרים, להכנס
פנימה ולדגור על הביצים שלהם".
@1 אם התופעה הזו מוכרת, מה עושים כדי למנוע אותה?@2
"אני יודע שמשתדלים למנוע את הדבר, והמניעה הזו אפשרית גם בבריכות מים
פתוחות. איך? קודם כל באמצעות הקפדה על נקיון הבריכות. צריך לדאוג שלא יצטברו
בקרקעית הבריכה משקעים שונים. חשוב מאוד לנקות את הבריכה אחת לשנה שנתיים, ולדאוג
לסתימת הפתחים כדי שהימשושים לא יצליחו לחדור
פנימה".
@1 צריך. מי הוא המופקד על שמירת מי השתיה שלנו?@2
"ספק המים הוא זה שחייב למנוע את כניסת הימשושים
למים ואת התרבותם", אומר אינג' הלפרין. "ספק המים הוא מי שמפעיל את מערכת המים".
@1 מי האחראי? האם האחריות מוטלת על כל רשות מקומית?@2
"אספקת המים הכללית ראשיתה בחברת "מקורות". מקורות עצמה
אחראית למים שאותם היא מספקת לישוב זה או אחר. אבל בדרך כלל מעורבות הרשויות
המקומיות באספקת המים. יש להן מערכת משלהן, ובחלקן אפילו קידוחי מים משלהן. לכן
מקורות אחראית עד לנקודת הכניסה לישוב שאליו היא מעבירה את המים. הרשות המקומית
מעורבת כשהמים מגיעים לתחומה ולכן היא אחראית על המים בשטחה.. קידוחים, כבר אמרתי,
ובריכות מים יש גם בישובים שונים". @1 האם המיכלים שעל גגות הבתים מספקים, גם
הם, תנאים נוחים להתרבות הימשושים?@2
"המיכלים שעל הגג מספקים נקודה נוספת לטובת הימשושים
היכולים להתרבות בהם. כאשר זה קורה בבריכת מים, האחריות מוטלת על מקורות או על
הרשות המקומית. האחריות על מי המיכל שלנו מוטלת עלינו, כלומר על בעלי המיכלים
האלו".
@1 במה מתבטאת האחריות הזו?@2
"על בעלי המיכלים להקפיד שהם יהיו סגורים סגירה הרמטית. מובן מאליו
שעליהם לדאוג לנקיון המיכל. אחת לשנה שנתיים יש לבדוק את המיכל ולראות אם הצטבר בו
לכלוך. במקרה שזה קורה חובה לשטוף את המיכל.
ואם מתגלים זחלים וכו' במערכת הכללית, בלי קשר לימשושים על הגג שלנו, צריך לדרוש הקפדה על הנ"ל מהרשות
המקומית".
@5 ימשושים על הגגות
דרישה כזו מפנה עתה משרד הבריאות לכל הרשויות. "בבריכה שהתבססה בה
אוכלוסיה של ימשושים, הניקוי בשיטות הקיימות אינו פותר
את הבעיה..." כך חוזר משרד הבריאות. "בטמפרטורות האופייניות לקיץ הזחלים
גדלים במהירות ומגיעים בתוך שלושה שבועות לבגרות ולהתרבות נוספת המכפילה במאות
אחוזים את האוכלוסיה. מחזור החיים המיוחד של הימשושים ]בוגר יומיים, ביצה יומיים, זחל+גולם
כשלושה שבועות[ מאפשר לתכנן סדרת טפילים המתאימה לסילוק האוכלוסיה
מהבריכות".
היה זה מכון בשם "שי שירותים טכניים" שערך לאחרונה בדיקות במיכלי
מים ב-84 בניינים בתל אביב. את הממצאים העביר המכון לעיריית תל אביב ולמשרד
הבריאות. אין ספק שמיכלי המים על הגגות דורשים טיפול יסודי. עשרה בניינים מתוך אלו
שנבדקו נמצאו נגועים בימשושים. מי אחראי למפגע הזה? ועד
הבית של כל בניין, קובעת עיריית תל אביב.
אבל, כמו שאמר אינג' הלפרין,
גם לעיריה אחריות, כי במי השתיה שמספקת תל אביב גם נמצאו זחלים. "במהלך נוהל
שגרתי של בדיקת מי השתיה בתל אביב יפו ע"י מחלקת המים של העיריה", נמסר
מעיריית תל אביב, "התגלתה כמות קטנה של רימות
שהגיעו מהמים מהמוביל הארצי. הממצאים הועברו למשרד הבריאות ובמקביל החלה העירייה
על פי הנוהל בהוצאת המים ובטיהור בריכת המים. העיריה חוזרת על פעולת הטיהור אחת
לשבוע, שהוא משך החיים של הימשושים. בכל מקרה",
הדגיש דובר עיריית תל אביב, "לא מדובר בסכנה כלשהיא
לציבור. על פי ממצאי הביניים נפתרה הבעיה ככל הנראה. במהלך השבוע יתקבלו תשובות אם
הבעיה אכן נוטרלה לחלוטין".
גם השנה הנחה מרכז השלטון המקומי את הרשויות המקומיות בדבר הצורך לטפל
במפגעים במים. דובר מרכז השלטון המקומי, אבירם כהן, העביר את תגובת מרכז השלטון
המקומי, ואילו חברת "מקורות" בתגובתה חזרה על כך ש"יש לנקות את
הבריכות בתדירות הנקבעת על ידי משרד הבריאות פעולה שתאפשר לצמצם את התופעה ואף
למנוע אותה. הימשושים", כך "מקורות",
מהווים מפגע אסתטי...
התפיסה הזאת מקוממת כל יהודי שומר מצוות. המפגע ה"אסתטי" הוא
מפגע כשרותי רציני. מה עושים? האם יש, בכלל, אפשרות להיזהר מפני לגימת ימשושים בכוס הקפה של הבוקר?
הרתחת המים, מתברר, איננה פטנט פלא. "הרתחה הורגת אותם", אומר אינג' הלפרין, "אבל אין בכוחה
לסלק אותם".
אבל בדבריו יש גם נחמה. אי אפשר לשתות ימשושים
בלי לחוש בהם. "אם אין רואים אותם", הוא אומר, "הם פשוט אינם. צבעם
של הימשושים אדום, וקשה לשתות אותם בלי לדעת על
כך". וכשרואים אותם חייבים לבדוק מיידית את המיכל על הגג, אם יש כזה, ואם לאו
לדרוש מהרשויות בדיקה ופעולה מתאימה.
@5 כרוניקה של מים מזוהמים
וזה, אנחנו כבר יודעים, יעלה מיד את איכות מי השתיה שלנו לגבהים... מדי פעם
אנחנו מתבשרים בתקשורת על תקלה באיכות המים. רשימה מקרית של אירועים על פני המים
משרטטת תמונה עגומה.
אירוע אילון: בינואר 3002 התקבלה הודעה על מים בצבע צהוב בהיר. נמצא כי מים
מהולים באנטיביוטיקה לעופות שהו במיכלי מים ללולים חדרו כתוצאה מטעות בהפעלת
המערכת אל מי השתיה.
איכות מי השתיה בטמרה: לאחר שחברת מקורות החלה
לספק לטמרה צים מבריכות
שפרעם הגיעו תלונות רבות על עכירות המים, על טעמם ועל ריחם. הקוויים נשטפו והתופעה
פחתה.
זחלים בשפרעם: לבריכות שפרעם חדרו יתושים. זחלים חיים בשלבים שונים נצפו
בבריכות. דגימות שנלקחו למעבדה אנטימולוגית אישרו כי
היו אלו זחלי יתושים מסוג כירונומידים. באחת הבריכות
נצפה זחל חי.
מה, באמת, אנחנו שותים? קודם כל את מי הכנרת. כללית מגיעים המים משלושה
מקורות: מהכנרת, מאקוויפר החוף ומאקוויפר ההר.
הכנרת היא מקור המים הגדול והמרכזי של ישראל. מי הכנרת מגיעים לברזים שלנו
באמצעות המוביל הארצי. רוב הערים במרכז הארץ מחוברים היום למוביל הארצי. למעלה
ממחצית התצרוכת העירונית מסופקת ע"י הכנרת. הכנרת היא מקור מים עילי ולא מאגר
תת קרקעי, וככזו היא חשופה לזיהומים ישירות מהסביבה. ישובים רבים קיימים על חוף
הכנרת והם, ולא מעט העיר טבריה, מזרימים אל הימה שפכים בדרגות זיהום שונות, מה
שמחמיר כאשר מתגלות תקלות במערכת הובלת השפכים העירונית. לא מעט ישובים חקלאיים
באזור הכנרת תורמים את תרומתם לזיהום המים. אפשר להביא בחשבון שפכים מרפתות, חומרי
הדברה ועוד. "הכנרת ניזונה ממי הירדן", כתבה עו"ד א. קארו-יפת מ"אדם, טבע ודין," "ואליו נשפכים,
בעיקר בתקופות גשומות, גורמי זיהום רבים". אלפי הנופשים והמתרחצים הזורמים אל
הכנרת בקיץ וכלי השיט המתודלקים המשייטים עליה מוסיפים את הזיהום שלהם.
לכן עכורים מי הכנרת. יש, כותבת עו"ד קארו-יפת,
"פרמטרים לקביעת איכות מי השתיה". אלו פרמטרים שנקבעו בתקנות בריאות העם
התשל"ד 4791. דרגת עכירות המים הקבועה היא אחד
הפרמטרים וזו נמדדת לפי כמות החומר האורגני במים. המים שאנו שותים מועברים אלינו
באמצעות המוביל הארצי והם אינם עומדים ברמת העכירות המותרת בתקנות.
אז אם למים יש ריח רע, מראם אינו צלול וזך ויש להם טעם לואי, יש מקום לחשוד
שהם עכורים ומזוהמים. "רמת העכירות מהווה אינדיקציה להימצאותם של טפילים
מחוללי מחלות במים ומשליכה ישירות על דרכי חיטוי המים".
"טעם וריח במים יכולים להגרם מהכלור שמוסיפים למי השתיה כדי להשמיד
חיידקים", מסבירים ב"מקורות". "גם אצות שונות הגדלות במים
עיליים עלולות לגרום לטעם לואי. ברוב המקרים אין סיכון בשתיית מים אלו, אבל רצוי
לדווח לרשויות על שינוי בטעם או בריח מי השתיה".
מחלות שמקורן במי השתיה, אומרים ב"מקורות", "מאופיינות בדרך
כלל בהקאות ושלשולים. לרוב הן תוצאה של טיפול לקוי במים או של זיהום שחדר למים. רק
במקרים נדירים לאור הטיפול שניתן למים בישראל, יש מקרי מחלה הקשורים למים. מי
השתיה בישראל עוברים טיפול בסיסי, היינו חיטוי. החיטוי משמיד חיידקים ומיקרו
אורגניזמים אחרים, הגורמים למחלות. כימיקלים המתחברים לחלקיקים המרחפים במים לאחר
מכן מסננים את החלקיקים. הסינון מאפשר גם את סילוק החיידקים העמידים. ובסוף עוברים
המים גם תהליך של חיטוי כדי להשמיד את החיידקים ששרדו. מי הברז, קובעים
ב"מקורות", הם תוצר של הליך תעשייתי. חומר הגלם, המים, עובר עיבוד עד
שהם הופכים למי שתיה. כלומר, לא שואבים סתם כך מים שבהם התרחצנו זה עתה מהכנרת
וישר לברז.
המסר הזה אינו מצליח להרגיע את אט"ד. אין
ספק שאת מי השתיה מן הכנרת חייבים לסנן. עו"ד קארו-יפת
ממליצה על סינון בטכנולוגיה מתקדמת. יש אפילו תקנים למתקן סינון שיעלה את איכות
המים, אבל תקציב אין. סיפור מוכר. לכן אנו שותים את מי הכנרת ללא סינון. כדאי
להקפיד על מסננות מורכבות בברזים, ממליץ אינג' הלפרין. לפחות זה.
"להרתיח", ממליצים ב"מקורות". "להרתיח את המים
ולחמם אותם דקה נוספת בתנור או במיקרוגל אם רוצים להיות בטוחים שכל החיידקים
הושמדו".
@5 זיהום מחלחל לתהום
ומה עם המים המגיעים מן האקוויפרים? נא לא להרגע. גם מי האקוויפרים, מי
התהום, חשופים למגוון לא מצומצם של זיהומים. שפכי תעשיה, ביוב עירוני, תוצרי
פעילות חקלאית, שטיפות כבישים משמן ומדלקים, כל המצבור הזה מחלחל אל תוך הקרקע.
לא תמיד קצב החלחול הזה אחיד. ההבדלים בין סוגי הקרקע, גובה מפלס מי התהום
ונתונים נוספים משנים את הקצב. לפעמים, לדברי עו"ד קארו-יפת,
מתגלה זיהום במים שנים רבות לאחר שהמקור המזהם נעלם.
כך, למשל, התגלו במי התהום שמתחת למפעל "מגן", מפעל של התעשיה
הצבאית השוכן בגבול תל אביב גבעתיים ריכוזים של מתכות רעילות: עופרת, כספית, כרום.
התגלו גם מזהמים אורגניים כמו טריכלוראתילן בריכוז
גבוה. בירושלים התגלה זיהום חמור של מי השתיה המגיעים מקידוחים הסמוכים למפעל
תעשיה צבאית. מהנדס מחברת תה"ל כתב, כי הסבירות שהזיהום במי השתיה בירושלים
מגיע מהמתקן הצבאי גבוהה.
מן הראוי להבהיר, שהרצאת הדברים הזו אינה אומרת שאנו שותים תמיד מים
מזוהמים. בדרך כלל זיהום מי התהום, כשזיהום כזה מתגלה, הוא נקודתי. אבל אפשר לעצור
את הזיהום. אפשר לאכוף את החוקים, והרשויות, קובעת קארו-יפת,
אינן עושות די.
"לא כל החומרים האורגניים מסוכנים", מסבירים
ב"מקורות". רובם אינם מסוכנים, אבל חומרים כגון בנזין, חומרי ניקוי,
מדללים, חומרי הדברה ועוד הם מסוכנים. במים מקידוחים וממקורות אחרים ניתן למצוא
חיידקי קוליפורם. אלו, לפי "מקורות", חיידקים בלתי מזיקים. הקוליפורמים
בפני עצמם אינם מסכנים את הבריאות, אבל הימצאותם במים מעידה על המצאות חיידקים
אחרים ולכן כשמוצאים קוליפורמים מקבלים איתות: יש עוד חיידקים, פחות ידידותיים, בסביבה
הנוזלית.
מה ניתן לעשות שלא נעשה? קודם כל לבדוק את המים בתדירות גבוהה. תקנות
בריאות העם מחייבות ניטור רמת הזיהום במי השתיה כדי למנוע התפרצות מחלות שמעבירים
חיידקים. "התקנות קובעות תדירות נמוכה ביותר לבדיקות הכימיות הבודקות
הימצאותם של חומרים אורגניים וכימיים במים", כותבת קארו-יפת.
בדיקה כימית חלקית מתבצעת אחת לחמש שנים ובדיקה כימית מלאה פעם בעשר שנים. וזה
איננו מספיק.
בזמן שבין בדיקה לבדיקה, סבורים באט"ד,
]אדם טבע ודין[ יכול זיהום לחלחל דרך הקרקע ולהגיע למי התהום. הבדיקות הכימיות המחוייבות אינן די מקיפות ואינן כוללות את כל המזהמים. כך
נתגלה בלא מעט בארות של מי שתיה חומר הטרכלואתילן שהוא
חומר רעיל בו משתמשים במכבסות ובמפעלים תעשייתיים.
משרד הבריאות וחברת מקורות ביצעו סקר ארצי של מיקרו מזהמים. הסקר העלה כי
חומרים רעילים מצויים בלמעלה ממחצית קידוחי המים של ישראל. לאחר שהתגלו חומרים
רעילים בריכוז גבוה מזה המותר ע"י משרד הבריאות נסגרו כמה בארות. אבל גם אם
החומרים הרעילים הנמצאים בבארות הם "בסדר", היינו אינם עוברים על התקן,
משאיר סימני שאלה על פני המים. העובדה היא שזיהומים חודרים, ודרגת הזיהום עלולה
לעלות בין בדיקה לבדיקה. האם המים, היום, מזוהמים יותר? בחברת "מקורות"
מרגיעים. "לפני 52 שנה לא היתה בידינו הטכנולוגיה לבדוק מה מכילים מי השתיה
שלנו. כיום, לעומת זאת, יש לנו מכשירי בדיקה מתוחכמים המאפשרים לנו לדעת יותר על
המים. לפי "מקורות", מי השתיה המסופקים דרך מערכת המים הם ברמה תברואתית
טובה ביותר. "אין שום סיבה שלא לשתות מים מן הברז". הם אפילו מזכירים
לנו שבארץ שתיה מרובה היא חיונית. מחיר כוס מים מבקבוקים כמחיר אלף כוסות מי
ברז... וזה נכון.
אז מה עושים? שותים בירה? זה, הרי, לא מעשי. התשובה המעשית היא די פשוטה
ומתבקשת: לבדוק בתדירות גבוהה יותר את מי השתיה, ברציפות ובתדירות. וזה לא מסתדר
עם תפיסת התקציב במשרד האוצר. בדיקות כאלו הן יקרות, חושבים באוצר, והן עלולות
לגרום לסגירת בארות. תעשו אחד ועוד אחד ותגיעו, אולי, לשורה תחתונה לא ממש
סימפטית: איכות המים אינה מוקפדת, וזה מסביר כל מיני מגיפות, לא עלינו.
מדי פעם אנחנו, "הציבור", מתוודעים לבעיה מיימית.
הימשושים, למשל, הם תגלית אצל רובנו. אין דיווח מסודר
על איכות מי השתיה. רק כאשר נמצאים במים זיהומים בקטריאליים באזור זה או אחר נקרא
הציבור להרתיח את המים, מה שאירע לא פעם ולא פעמיים בבני ברק והפרובינציה שלה, תל
אביב.
לאוצר יש, בדרך כלל, פתרון גורף להרבה מאוד בעיות: הפרטה. הפרט את החברה
]השלם את החסר[ ותציל את המדינה. מקורות, כך נראה, עוברת גם היא הפרטה.
איך בדיוק מעבירים את המים לידיים פרטיות? העתונאי א. ארד
מ"מעריב" מצטט את חוק המים שהתקבל ב-9591. המשפט הפותח של החוק הוא
"מקורות המים במדינה הם קניין הציבור". לפי החוק, הסמכות לניהול משק
המים ניתנת לממשלה לטובת הציבור.
"במשך עשרות שנים", כותב ארד, "הוטל הניהול בפועל על השלטון
המקומי, כלומר כל עירייה ניהלה את משק המים של תושביה ובתמורה גבתה תשלום. הכסף לא
היה מיועד לייצר רווחים אצל אף אחד. העירייה אינה גוף עסקי. הוא פשוט נועד לממן את
תחזוקת המערכת, משכורות לעובדים וכדומה".
כך היה צריך להיות. אבל הכסף שנגבה מאיתנו תמורת המים "דלף לכל מיני
מקומות". סגרו חורים בתקציב החינוך, אולי. כדי שלא נפתח את הברזים ונגלה שאין
להם מה להזיל לנו נחקק ב-1002 "חוק תאגידי המים והביוב". החוק הזה תובע
מהעיריות להקים חברות ציבוריות שתנהלנה את משק המים. כך ישאר הכסף המשולם תמורת
המים במסגרת הרלוונטית בלבד.
אבל, ויש אבל לא קטן, חוק תאגידי המים והביוב ]איזו שכנות לא חביבה[ רשאית
למכור את חברת המים הציבורית לגורמים פרטיים. כך נפתחת הדרך להלבנת ]או הזלת[ המים
לחברות פרטיות וההגנה שקיוו המחוקקים להציע ע"י הקמת חברה ציבורית ללא מטרות
רווח נופלת.
זה כבר התחיל, כותב ארד, בנתניה. עירית נתניה החליטה להנפיק את תאגיד המים
הציבורי שלה בבורסה. זה אומר העברת הבעלות...
בבריטניה הוחלט ב-9891 להפריט את רשויות המים האזוריות. כך הרויחה הממשלה
הבריטית כסף מנכס שהיה ברשותה ללא תשלום, והיא גם התנערה מהצורך לשפר ולהקים
תשתיות.
המים אכן הועברו לידיים פרטיות. התוצאה? במהלך חמש השנים שלאחר ההפרטה,
העלו חברות המים הפרטיות את תעריפי המים ב-%05 והן גם הפחיתו את ההשקעות בתחזוקה
ובשיפור התשתיות. החברות הפרטיות, הצליחו. הרווחים שלהן עמדו על %241. הפרטת המים
סיפקה סיבה למסיבה גדולה ברובד העסקי.
אבל בבריטניה הגדולה הלכו ורבו ניתוקי בתים מן המים מאחר שהחשבונות הגדולים
לא שולמו. מהר מאוד עלה מספרם של החולים במחלות זיהומיות כגון דיזנטריה. "שוד
המים הגדול", כך כינה העיתון הבריטי "דיילי מייל" את סיפור הפרטת
המים.
מה צפוי לנו, כאן בארץ המזרח תיכונית החמה הצד השני של המשוואה איכות חיים
= איכות מים? עליה בדרגה. אולי נעבור כולנו לשתות מים מינרליים.
פתרון חביב זה טוב לאלפיון העליון. הוא הרבה פחות לטוב לשאר, כלומר לרוב
הגדול.
@5 מים בבקבוק
על מים בבקבוקים, כמו על ביצי משק, אין פיקוח. גם המכשירים הנמכרים בבתים
לטיהור מי השתיה לאחר נסיון לצמרר אותנו ולזעזע את מצפוננו ]איך אתם נותנים לילדים
מים כל כך מזוהמים??[ אינם מבטיחים מים נקיים באמת. הפילטר, לפי מקורות, אינו הופך
את המים לבריאים יותר ואם תחזוקת מכשירי הטיהור אינה מתבצעת כיאות תתיכנה דווקא בעיות במים. התקנת מכשיר כזה דורשת תחזוקה שוטפת
בין אם הוא מבוסס על אוסמוזה הפוכה טכנולוגיה המרככת את המים ומסירה חומרים מומסים
כמו ניטריטים, כלורידים
ועוד, ובין אם המתקן פועל בעזרת מסנני חלקיקים, מסנני ספיחה ]שרובם, מעירים
ב"מקורות", אינם מסננים באמת[ המכילים פחם פעיל ועוד. בדרך יכולים
החיידקים להתרבות, והשימוש בפחם פעיל לא הוכח כמועיל למניעת התרבות החיידקים לטווח
ארוך ובאופן אחיד.
מים מזוקקים טובים למגהץ, אבל לא לשתיה. חסרים במים אלו מינרלים בריאים
הנמצאים במי השתיה הרגילים, ואין שום בטחון שהם אינם מכילים חיידקים שונים, כי מים
מזוקקים עשויים להזדהם, גם הם, ע"י כימיקלים אורגניים. אם, למשל, משתמשים
בתהליך הזיקוק במים מחוממים המכילים חומרים כמו כלורפורם
האדים, שמהם נוצרים המים המזוקקים, יכילו את החומר המזהם הזה.
אבנית, אגב, אינה מייצרת אבנים בכליות.