שאלות בעניני הלכה בהנהגת הקהילות
שאלות בעניני הלכה והנהגת הקהילות שהובאו קמיה רבינו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ע"י ועידת רבני אירופה
@7הקהילות הכלליות
באירופה, שונות בתכלית ממה שמוכר לנו בארץ. ניהולן הרוחני יוצר קשיים עצומים
ואתגרים גדולים לרבנים החשובים המכהנים בהנהגת הקהילות, שחלקם פוסקי הלכה ידועים. בעומדם בראש המערכה על צביונה של הקהילה וניווטה ברצף
היומיום, עולות על שולחנם שאלות קשות ובלתי שגרתיות - הן בענייני הלכה והן בנושאי
השקפה, כמעט מדי יום ביומו. אלו הן שאלות מהותיות ושורשיות העומדות כתמרורי דרך
ומצפן, כדי שהרבנים יוכלו, למרות הקשיים העצומים, לנווט את הקהילה בתוך הסערות
העזות של התקופה ובעיותיה. אלו הן שאלות שהזמן והמקום גרמו והן תובעות מענה. מטבע
הדברים, בעיקר בשל כובד המשא וגודל האחריות, מופנות שאלות מסוג למעלה בקודש, למרנן
ורבנן עיני העדה. שאלות יחודיות כאלה נמסרו לידינו, כדי להעבירם להכרעתו של רבינו מרן הגרי"ש אלישיב
שליט"א. לשם כך בקשנו מהגאון רבי יצחק זילברשטין שליט"א - רבה של רמת
אלחנן, שיאות להעלות את השאלות שהועברו לידינו ע"י ועידת רבני אירופה,
ולהביאם להכרעתו של מרן שליט"א - למען יעמדו כשלחן ערוך וכעמוד אש - על פיו
יסעו ועל פיו יחנו. נוספו עליהם שאלות מרתקות נוספות הנוגעות לסוגיות שבין ישראל
לעמים שנשאלו קמיה דהגאון
רבי יצחק זילברשטיין שליט"א. שאלות אלו שהובאו במסגרות, יוצרות שו"ת
מרתק בשאלה מהותית זו.
@1א( לאחרונה ישנה תופעה
מבורכת, אשר צעירים רבים, שבים לחיק עמם ותורתם, ובקהילות רבות מקיימים עבורם
מסיבות "עונג שבת" וכדו', כדי להנעים עליהם את נועם השבת, ולקרבם ליהדות
ע"י כך. ברם דא עקא, רבים מהם חוזרים לביתם
אח"כ בתחבורה ציבורית, כמובן תוך כדי חילול שבת. השאלה היא האם לאסור על
צעירים אלו להשתתף במסיבות אלו, או להעלים עין מכך. יצוין, כי ישנה אפשרות אף
ללינה במקום, אולם הם בוחרים לשוב לביתם מיוזמתם?
שאלתי את מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב
שליט"א והשיב לי, לא להזמין צעירים אלה למסיבות עונג שבת, ואע"פ )שנראה
לנו( שע"י כך נקרב אותם לתורה ומצוות, אין לנו רשות להחטיאם בחילול שבת כדי
לגרום להם להרגיש בטעם נועם השבת, וגם מה שנראה לנו שנוכל לקרבם לתורה ומצוות, אין
כך הדבר כי מחטאים לא יצאו מצוות. )ומצאתי קצת אסמכתא לדברי מו"ח
שליט"א, מדברי האמרי אמת, שהנהיג להתפלל תפילת
שחרית בזמן, והתלונן לפניו חסיד ותיק ואמר, שמאז שהרבי התקין להתפלל תפילה בזמן
נאבדה לו נעם זיו התפילה, כי מלפני התקנה נהג לטבול במקוה, ואח"כ ללמוד דף
היומי, ואח"כ לומר תהילים וכו', ואחר כך התפילה
היתה לו למשיבת נפש. ומעת שהותקנה התקנה החדשה, לא מספיק לו הזמן כדי לעשות את כל
הנ"ל, והתפילה הפכה להיות יבשה. אמר לו הרבי: אנו אומרים בפטום הקטורת, אילו
היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד בפני ריחה, והרי יכול להיות בזה
קידוש שם שמים נפלא אם אין אדם יכול לעמוד בפני ריחה, ולמרות זאת מה אעשה שאמרה
התורה כל שאור וכל דבש לא תתנו ממנו לד', גם אני מה אעשה ונאמר בשו"ע שצריך להתפלל בזמן...(.
@1ב.
בערים רבות )בעיקר במזרח אירופה( יש מרחק רב בין בית לבית, יותר משבעים אמה
ושיריים, ויוצא לכאורה שכל בית נחשב כעיר בפני עצמו, ע"פ ההגדרה ההלכתית של
עיר, ואם כך, כאשר אדם גר במרחק, יותר מתחום שבת מבית הכנסת, אין לו לכאורה אפשרות
ללכת לבית הכנסת. שאלה זו נוגעת, כמעט לכל מי שגר במרכזי הערים הגדולות!
הדבר נכון שאם יש מרחק רב
בין בית לבית, כל בית נחשב לעיר, כמבואר בשו"ע
)סימן שצח ובמשנ"ב ס"ק
ה, ו(, ויש לזה עצה: להקים סוכה קטנה של ב' מטר ועשרים, על ב' מטר ועשרים בפחות
משבעים אמה ושיריים זה מזה, ואז יתחברו כולם להיות עיר אחת, וכמו שעשו למשלח את
השעיר ביומא )דף סז(. והעלתי
את הדברים לפני מו"ח מרן הגרי"ש
אלישיב שליט"א והסכים לזה.
@1ג.
רבים מיהודי אירופה, משתמשים בשמות לעז, בעיקר במקומות עבודתם ובמסמכים הרשמיים,
ואף רבים מבני הקהילה והמשפחה מכנים אותם בשמות לעז אלו. השאלה האם לציין זאת
בכתובה, וא"כ באיזה אופן?
הצעתי את השאלה לפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב
שליט"א, והוספתי לשאול על פי דברי התוספות במסכת גיטין )דף לד ע"ב תוד"ה והוא( שהשיב ר"ת חלילה להזכיר שם עובד כוכבים
בתורת משה וישראל עכ"ל. ואם כן, האם אסור לכתוב שמות נכרים גם בכתובה? והשיב
לי מו"ח שליט"א שכוונת ר"ת היא על שם
מיוחד של עובדי עבודה זרה. כמבואר ב'גט פשוט' ס"ק כג הובא גם בפתחי תשובה )אבהע"ז סימן קכט ס"ק יא(. ויעוין גם בישועות
יעקב )סימן קכט סק"י(
שכתב דרוב ישראל שבחו"ל שמותיהם כשמות כנענים,
ולכן הסיק מו"ח שליט"א שסתם שמות נכרים שלא
מיוחדים לעובדי עבודה זרה כותבים אותם בכתובה.
ומעשה בכלה בעלת תשובה
שאביה קרא לה בשם איזבל, וכעת מתביישת בשמה זה, והנה
בשעת כתיבת הכתובה אמרה לרב: אני מבקשת ממך שתחליף את שמי, ומעתה יקראו לי רק בשם
החדש, וגם בכתובה אל תכתוב אלא את השם החדש, כיצד יכתוב הרב בכתובה?
והתשובה: תחילה יש לדון
אם יש בזה איסור לקרוא בשם אדם רשע, והאם יש להחליף לה את שמה, והנה בספר שיח השדה
)סוף קונטרס בשער המלך( הביא מהמהרש"א )ח"א
תענית דף כח ע"ב ד"ה הוא( שכתב דברשעים גם שם
עצם שלהם ירקב, שאסור לקרוא אדם בשמם כדאמרינן ביומא
)דף לח ע"ב( גבי דואג, משמע דהוה איסור.
ושמעתי ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב
שליט"א, דמצד הסברא היה מקום לומר דשם רשעים ירקב, נאמר רק על מי שנתן שם זה על שמו של הרשע
ולזכרו, אבל מי שקראו לה איזבל לא מחמת הזכרון למרשעת
המפורסמת אשתו של אחאב, אלא מחמת הצליל שנראה יפה להורי
הכלה, בזה לא נאמר דלא מסקו בשמייהו, אך דחה דברים אלו
מהא דכתבו התוס' במגילה דף י
ע"ב )ד"ה רבה( דגרסינן רבה בר עופרן ולא גרסינן עפרון, דשם רשעים ירקב ולא מסקו בשמייהו.
והרי בודאי לא קראו לאביו של האמורא רבה, על שם הרשע עפרון, כי אם מחמת סיבה אחרת,
ובכל זאת אמרו התוס' שצריך להגיה בגמ'
ולגרוס עופרן, ש"מ דבכל
גונא אין מסקי בשמייהו. ולכן
נראה שיש להחליף את שמה. )ויעוין בחשוקי חמד יומא )דף
לח ע"ב( בענין האם מותר לקרוא לילד בשם אדם רשע, שיש אומרים שהיכי שיש לשם הוראה נעימה, כגון ישמעאל וכדומה, אף שהוא שם
של רשע מותר לקרותו בו, אבל בעפרון אין שום שם כוונה טובה לכן כתבו התוס' שאין לקרות בו(.
ונראה שיכתוב רק את השם
החדש בכתובה, אף שלא נתחזק בשם זה, )וה"ה בגר שביום גיורו נושא אשה, יכתוב
בכתובתו השם החדש, הגם שעדיין לא נתחזק(, וטעמא דמלתא דבשעה שתבא האשה לגבות
כתובתה, כבר יהיה ידוע השם החדש.
עוד נראה שלכן יכתבו שמה
החדש בכתובה, משום שכתב בשו"ת חתם סופר )אבהע"ז
ח"ב סימן לח( ששם עריסה לא נחשב נשתקע, אם מיעוט
קורים אותו כן, או שעולה לתורה בשם זה, ואפילו בנקבה שאינה עולה לתורה, אם מברכים
אותה בחלייה לפני צדיק בשם זה. ונראה דבעניננו כיון שלא
יקראו לה כן גם בפני צדיק בשם זה, ובודאי רשאית וחייבת להקרא כעת בשם חדש, ושם זה
בלבד יכתבו בכתובה. ויש למחוק את השם הישן גם מתעודת הזיהוי.
ועוד מעשה שהיה בבחור
שביקש להירשם לנישואין. לשאלה - האיך קוראים לו, אמר
שקוראים לו ג'ורג'. וכששאלו אותו אם יש לו גם שם יהודי,
אמר לתדהמת כולם שקוראים לו חיה טויבע, לשאלתם - האיך קוראים לו שם של נקבה? - סיפר להם שבברית שלו, רצה אביו
לקראו בשם נכרי - ג'ורג', אך המוהל התנגד ואמר לאביו
שאין הוא קורא אלא שם יהודי, אמר אביו למוהל שבדיוק עכשיו נפטרו לו שתי דודותיו
לאחת קראו חיה, ולאחת קראו טויבע, ועל כן יקראו לו חיה טויבע, ועכשיו נסתפקו האם להחליף
לו את השם? ואם כן איך לכתוב בכתובתו?
והתשובה: צריכים להחליף
לו את השם, ויקראו לו חיים יונה, חיים במקום חיה, ויונה במקום טויבע,
)ויעוין עוד מש"כ בזה בשו"ת ציץ אליעזר )חלק
כ סימן לח((. ושאלתי את מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א איך יכתבו בכתובתו, שהרי מדינא צריך להמתין שלושים יום, ואמר מו"ח
שליט"א, ששם של נקיבה לזכר אין לו קיום, ואין זה שמו, ויכולים לכתוב מיד את
שמו חיים יונה, דהוא דומה לאדם שאין לו שם, שנותנים לו
שם ואין צריך להמתין ל' יום.
@1ד.
בקהילות רבות, בעיקר במזרח אירופה, ישנם קהילות חדשות של בעלי תשובה, אשר כבר כמה
דורות היו מנותקים משמירת תו"מ. רבים מהם אינם
יודעים בוודאות, לומר שאינם ממשפחות כהנים, וכמובן שאין להם שום חזקה. השאלה היא -
האם יכולים לברך, בעת פדיון הבן, כי אף אם נאמר שרוב אינם כהנים, ולפיכך מסתמא הם
מהרוב, שאינם כהנים, ואולם, הרי אין הולכין בממון אחר
הרוב, ואף אם נחמיר לפדותם, עדיין נשארת השאלה האם יכולים לברך ברכה?
מתחילה חשבתי כי מאחר
וחייב לפדות את בנו מדין רוב )שאינו כהן אלא ישראל(, ממילא יכול ואף חייב לברך על
מצותו, ועוד דמבואר במסכת יבמות )דף קכא ע"ב( שרב נחמן נשבע שהדגים אכלו את חסא. וכתב על כך הגליון הש"ס )בתשובת מיימוני ספר נשים סימן יב(: ואין
לתמוה על רב נחמן שנשבע שהדגים אכלו את חסא, איך נשבע
הרי אשתו אסורה להינשא כי אנו מסופקים שאולי חי? ויש לומר דרובם
של הטובעים לא ניצולים ומותר להישבע על סמך רוב, שהרי גם בדיני נפשות הולכים אחר
הרוב, אע"פ שאנו מחמירים בעריות ואוסרים עליה להינשא, גם בעניננו מותר לברך
על סמך הרוב.
והצעתי את השאלה לפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב
שליט"א והשיב לי שיש לחוש לדעת הצמח צדק )הקדמון סימן קכה(
שכתב שאם לא יודעים אם הוא כהן לוי או ישראל, פטור ממצות פדיון הבן, אע"ג דרובא דעלמא ישראלים הם ולא כהנים או לויים, מכל מקום לא אזלינן בתר רובא, כדי להוציא ממון.
והוסיף מו"ח שליט"א דמכיון
שיש חולקים עליו, )יעוין בקונטרס הספיקות( לכן יש
לפדותו, אך בלי ברכה.
@1ה.
האם יכולים רבנים לערוך חופות, לבעלי תשובה אשר אינם מוחזקים לכהנים הבאים לשאת
גרושה, כאשר להם שמות משפחה מובהקים המוחזקים במשפחות כהנים, כגון משפחת כ"ץ, וכדו'?
אם הם מוחזקים לישראלים,
אין ראיה לסתור חזקתם בגלל שם המשפחה, כי ישנם הרבה ששינו שמותם ל'כ"ץ' או רפפורט בגלל
הרדיפות או הצורך לעבור גבולות וכדומה. ולכן הכל לפי הענין ויש לחקור כל מקרה
לגופו, שאם חזקת הישראל שלו חזקה, יש לילך בתר החזקה.
)וסיפר לי גיסי הגאון הגדול ר"ח קניבסקי
שליט"א מעשה בתלמיד ישיבה בפ"ת שהיה לו שם כהן והלך לשאול את הגאון רבי
ראובן כ"ץ זצ"ל האם יחוש לכהונה, וחקר אותו
בעל 'דגל ראובן' ושאלו האם דודו או קרוב אחר מצד אביו פדה את בנו בכורו? ונזכר
התלמיד שבן דודו פדה את בנו ע"י כהן. אמר לו הרב זצ"ל א"כ אין לחוש
לכהונה... וכך בעניננו(.
ומו"ח שליט"א הוסיף שיש
לצרף בשעת הצורך את הספק שמא הוא חלל, מאידך יש לבדוק בבית החיים אולי ימצא בקברי
אבותיו ידים הנושאות כפיים, שהוא סימן מובהק שהוא כהן. כללו של דבר יש לבדוק היטב
כל מקרה ומקרה לגופו.
@1ו.
אנשים השומרים תו"מ באופן כללי, אולם מורים לעצמם
היתר לנסוע בשבת, ברכבת התחתית )מטרו(, כאשר הם מצמידים לדש בגדם את התג המאפשר
נסיעה חופשית ברכבת, כדי להינצל מאיסור טלטול, האם להתייחס אליהם כאל מחללי שבת
בפרהסיה, על כל המשמע מכך?
מאוד לא רצוי לנסוע במטרו
בשבת, והוא זלזול גדול בשבת, ויעוין בביאור הלכה )סימן תד ד"ה ואין( שכתב בשם החת"ס
בעגלות ההולכים ע"י קיטור )שנקרא אייזן באהן( שאין
לישב עליהם בשבת וגם בע"ש אסור אם יודע שיסעו בשבת
משום תחומין ועיי"ש עוד טעם )שיש בזה ביטול עונג
שבת( וכך כתב בתשובת מהרי"א דאסור,
וכך כתב בספר כלכלת השבת עכ"ל. אבל אין להתיחס אליהם כאל מחללי שבת בפרהסיא,
כי מסתבר שהם סומכים על איזה רב שהתיר להם, ויש לדבר על ליבם שיחדלו מכך,
"ולשון רכה תשבר גרם".
@1ז.
כידוע, ישנם מקומות רבים באירופה, אשר בקיץ, הלילות שם כימים, וכמובן שמצב זה יוצר
שאלות קשות, באשר לקביעת הזמנים השונים, זמני התפילה, וזמני קר"ש,
כניסת ויציאת השבת, וכו' וכו',
האם יש עניין לכוון צעירים המתעדים לבנות ביתם, ולהדריכם, שלא כדאי לגור במקומות
אלו?
מו"ח מרן הגרי"ש
אלישיב שליט"א השיב לי ודאי שאין לגור במקומות אלה: )וכמדומה ששמעתי בשם אחד
מהקדמונים שלכן מקומות אלו קרים מאוד, כדי שלא יגורו שם בני ישראל(.
@1ח.
ישנם מקומות רבים באירופה, אשר שנים רבות לא היו שם קהילות יהודים, ורק בתי הכנסת
נשמרו שם, ואולם תפילה מסודרת לא התפללו שם זמן רב, ולאחרונה חוזרים בתי הכנסת אלו
לתפקד, ותפילות נערכות שם ע"י קהילות חדשות. האם הם צריכים להמשיך את מנהג
הקהילות שהיו שם מקדמא דנא, או שהם יכולים להתחיל
מנהגים חדשים, ולנהוג כמנהג ארץ-ישראל, למשל?
נאמר במסכת פסחים )דף נ
ע"ב( אל ישנה אדם מפני המחלוקת וכתב האגרות משה )או"ח
ח"ב סימן כג( בדבר אחד
המתפלל בלחש יכול להתפלל לפי הנוסח שלו שהוא רגיל בו ולא שייך בזה איסור זה של לא
ישנה אדם כיון שהוא מתפלל תפילת לחש שלא יגרום למחלוקת יעו"ש.
וכל שכן בשאלתנו שבתי הכנסת מתחדשים על ידי קהלות חדשות ואין ביניהם מחלוקת מותר
להם להתפלל בנוסח שיקבעו.
והצעתי את הדברים לפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב
שליט"א ואמר לי דכיון שישנם שיטות שבית כנסת שומם
בטלה קדושתו ואפשר למכרו גם בלי ז' טובי העיר, )כמבואר בשער הציון סימן קנג ס"ק סא(
אם כן פשוט שמנהגי בית הכנסת הישן בטלו ואין חיוב לנהוג בו את מנהגיו הישנים.
@1ט.
בעלי תשובה, שהם צאצאים, למשפחות אשר נהגו במנהגים מסוימים, כגון נוסח התפילה
וכדו', אולם זה כמה דורות, אשר המנהגים לא נשתמרו במשפחתם, האם יש עניין, משום
"אל תיטוש תורת אמך", לחזור למנהגים הישנים של אבות משפחתם, או שהם
יכולים לאמץ לעצמם את מנהג הקהילה שהם משתייכים אליה עכשיו?
מו"ח מרן הגרי"ש
אלישיב שליט"א השיב לי דאם באותו מקום שבעלי
התשובה נתעוררו לשוב למקור מחצבתם, יש רק קהילה אחת, הרי מן הדין היו צריכים
להצטרף לקהילה זו ולקבל מנהגיה, ואם כן ינהגו כמנהגי אותה קהילה, אבל אם היו שם ב'
קהלות ואחת מהם נוהגת כמנהג אבותם עליהם להצטרף לקהילה
זו.
@1י.
האם יש לדחות ילדים אשר רק אבותם יהודים, ולא לקבלם
לבתי הספר הכלליים של קהילות שונות המיועדים בעיקר לקרב את ילדי ישראל אשר עדיין
לא שומרים תו"מ, או לקבלם כדי לנסות ע"י כך
לגרום לכך שכל המשפחה תהפוך למשפחה יהודית?
לפעמים יש ענין לקרב את
הילדים )הנחשבים להלכה לגוים( כדי לזכות את אבותם, שאם
הילדים יגדלו לשם ולתפארת וידבקו בתורה, הרי שהם יתגיירו ואמותם יתגיירו ואז אביהם
לא יענש ואין לך שכר גדול מזה. ואשרי מי שילמד אתם תורה שבזה יזכה את המשפחה כולה.
אך לפעמים הלימוד עם הילדים הוא שטחי ולא מעמיק ולא יכה שורשים והרי הוא רק כסות
עינים לאב שמוצא קצת פורקן למה שכואב לו פנימה בליבו ובמקרה כזה המלמד אותם תורה
הוא שותף לעבירה ולטשטוש של האבות ואין ללמדם תורה וצריך בדיקת חכם לדעת כל מקרה
כיצד לנהוג.
במסגרת: שאלה מברזיל @5להסתייע בכומר לצורך היתר עגונה
@1מעשה בבת ישראל עניה
שנשאה לאדם עשיר, הזווג לא עלה יפה והאשה בקשה גט והבעל ברח לברזיל הרחוקה והודיע
שבשום אופן שבעולם לא יתן לה גט פיטורין. אב"ד אשדוד הגר"י
שיינין שליט"א טרח רבות להתירה מכבלי העיגון ולא
עלה בידו, לאחר שכלו כל הקיצין החליט לנסוע לברזיל כדי להושיעה אותה. הוא פרסם
בעיתון מקומי יהודי את השתלשלות הדברים ואת פסק בית דין שהבעל חייב מדין תורה
לפטרה בגט. וביקש עזרה ממי שרק יכול לעזור. עיתון זה הגיע לכומר של המדינה והוא
התרשם מאוד מהרב שליט"א שטרח לנסוע מקצה העולם כדי לעזור לבת ישראל זו. הכומר
התקשר אל הרב שליט"א והתעניין מיהו הבעל המעגן, ונודע שהוא סיטונאי המוכר
פירות וירקות. אמר הכומר לבעל אפרסם בין הנוצרים שאסור לקנות ממך פירות וירקות אם
לא תשמע לרב שלך שציוה עליך לתת גט. הבעל ראה שהוא במייצר ויאבד פרנסתו נכנע ונתן
גט כדת משה וישראל, נתעוררה שאלה, האם מותר לפנות לכומר שיעזור לבת ישראל?
תשובה: הפניה לכומר לא
נעשתה מתוך הוקרה לע"ז או חלוקת כבוד כי אם מתוך שהוא בעל השפעה. בכה"ג אין איסור של מייקר שם ע"ז. כך השיב לי גיסי
הגאון הגדול ר"ח קניבסקי שליט"א.
במסגרת: שאלה מרוסיה
@5לברוח ממקום איסור, אך ילדיו עלולים להטמע
@1יהודי שהיתה לו משרה
בכירה בצבא הרוסי והסתיר את יהדותו, הוא נאלץ לעבור שם על איסורי תורה רבים וחי
במחתרת כיהודי. היתה בידו אפשרות לברוח אך אם יעשה זאת ישארו שם ילדיו לבדם ואז הם
לגמרי לא ישמרו תורה ומצוות. מה יעשה? האם יברח וישאיר שם ילדיו וח"ו עלולים
להיטמע בין הגויים, או ישאר עמהם שם, ויאלץ לעבור על איסור תורה?
תשובה: יברח ויציל את
עצמו ואל יתעכב בגלל בניו. וכך נראה מדברי הרמב"ם
)באגרת השמד, מאמר קידוש השם( וז"ל: אבל בשכופין
אותו לעבור על אחת מן המצות אסור לעמוד באותו מקום אלא יצא ויניח כל אשר לו וילך
ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו והעולם גדול ורחב. והתנצלות מי
שטוען בענין ביתו ובניו, אינה טענה לפי האמת, אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים
כפרו. ואין ראוי אצלי מי שיטען זאת הטענה כדי לדחות מעל נפשו, אלא יגלה למקום ראוי
ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד וכל העומד שם הרי הוא עובר ומחלל שם שמים והוא
קרוב למזיד. וטעם הדבר כי אם יכול לברוח ואינו בורח נחשב הוא למזיד, ומה שיקרה עם
ילדיו כשיברח הרי הם אנוסים, ואסור לאדם לחטוא במזיד כדי להציל את בניו מחטא
באונס. ועדיין צ"ע.
@1ומעשה בחייל יהודי
בחו"ל, שגויס בעל כורחו לצבא, ויש לפניו ב' אפשרויות או לשרת שנה במקום
פריצות, או שנתים במקום הגון, היכן ישרת? האם במקום הקצר דהיינו שנה ויזהר מפריצות
או שמא ישרת שנתיים ויבטל תורה וישרת במקום שאין בו פריצות ונמצאים שם רק חולים?
תשובה: האפשרות הראשונה
לא קיימת, כיון שהוא חייב לברוח ממקום חטא, כמבואר באגרת הרמב"ם
הנ"ל, ולכן נשארה בפניו רק אפשרות אחת והיא שישרת שנתיים ואף שיבטל תורה, ומה
יעשה שכך נגזר עליו.
במסגרת: שאלה מרומניה
@5למי שייכים היהלומים
@1ברומניה הפקיד ראובן
אצל שמעון ידידו חבילת יהלומים, ראובן נאסר ע"י השלטונות ובכלא נאלץ להודות
שחבילת היהלומים הופקדה אצל שמעון, כשנודע לשמעון שראובן נתפס, התכונן לכך שהבולשת
הרומנית תופיע אצלו ותדרוש את היהלומים, הוריד שמעון מהחבילה כמה יהלומים והחביאם,
מתוך הנחה שראובן לא מסר במדויק לשלטונות את מספר האבנים הנמצאים בחבילה, ולכך לא
יבחינו שחסרים כמה יהלומים בחבילה. וכך הוי. הבולשת החרימה את חבילת היהלומים, אך
כמה מהם נשארו בידי שמעון, נתעוררה שאלה אצל שמעון למי הם שייכים, האם לראובן
בעליהם, או שמא הם של שמעון משום שדומה למציל מזוטו של
ים דשייכים למציל מאחר והבעלים נתייאשו?
תשובה: כתב השו"ע )סימן שלד סעיף ט( "נפלה דליקה בשבת, אם הוא
בלילה קודם הסעודה יכול להציל כדי מזון ג' סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם
כל אחד מזון ג' סעודות אם רוצים זוכים בו מן ההפקר כיון שאמר הצילו לכם".
וכתב שם המשנ"ב )ס"ק
כב( וז"ל: "אבל אי לא אמר הצילו לכם, לא הוי
הפקר, שהיה יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים לעצמם,
ומחזירים לי", וכך כתב הביאור הלכה )ד"ה כיון( וז"ל: "מסתבר דאם לא אמר כלל הצילו לכם, לא הוי הפקר ממילא, דלא דמי לזוטו של ים וכמו שכתב הב"ח דמצוי להציל ע"י גוי, או ע"י אנשים ישראלים שמצילים
ומחזירים לבעליהם", עכ"ל.
לאור זאת גם בעניננו אינו
דומה לזוטו של ים, מאחר ומצוי שאנשים ישראלים מצילים
ומחזירים לבעליהם, ולכן אין ראובן מתייאש, משום שמקוה שמא שמעון יציל ויחזיר לו, ויעוין גם בשו"ע )שם סעיף ט(
שכתב: "ואם אינם רוצים לזכות אלא רוצים להחזירו לקבל שכר על הצלתם הרשות
בידם", וכתב שם המשנ"ב )ס"ק
כג(: "ואם אינם רוצים לזכות, מפני שיודעים שלא
מרצונו הפקירו". עכ"ל.
הרי שהדבר מצוי שישנם
אנשים שאינם רוצים לזכות בגלל כך שהם יודעים שלא מרצונו הפקירו, וה"ה בעניננו
דראובן חושב ששמעון יקיים השבת אבידה ויחביא, ואף אם
הדבר לא עולה בדעתו של ראובן כלל שאפשר להחביא כמה יהלומים, וברור הדבר שמתייאש,
מ"מ חייב להחזירו לראובן, דכתב המשנ"ב )שם ס"ק כד(:
"כתב המג"א עיין בחו"מ
סימן רנט וסימן שס"ח דדינא
דמלכותא דלא מהני יאוש,
ואפשר דהכא שאני כיון שאמר הצילו לכם", ואע"ג
דהכא כל מה שהחביא הוא נגד דינא
דמלכותא, זה אינו שהדינא הזה
הוא גניבה של המלכות, אבל שלא מהני יאוש, הוא מנהג טוב,
כדכתב הקצוה"ח )סימן רנט ס"ק ג( דלפנים משורת הדין צריך להחזיר, משום ועשית הישר והטוב.
@1ועוד מעשה שהיה בסוריה
בשנת תש"נ, שיהודי שמע שמכוניות משטרה מתקרבות אליו, וחשב שכנראה מישהו הלשין
עליו שיש לו מטבע זר בבית, הוא הזדרז וזרק החוצה לצד האחורי של הבית חבילה של כמה
עשרות אלפי דולרים. הם חיפשו ולא מצאו וכך ניצל מהמוות. עבר יהודי באותו רגע וראה
את חבילת הדולרים והרימה, למי הם שייכים ליהודי שזרק אותם בגלל אימת מות, או
למוצא?
תשובה: כאמור לעיל בדברי
הפוסקים אין אדם מתייאש כשפורצת דליקה משום שישראלים או גויים מצילים ומשיבים. אם
כן גם כאן אולי אין יאוש, וחייב המוצא להשיב את המעות לישראל שזרקם, וצ"ע.
במסגרת: שאלה מפליט מאיראן
@5לסכן חייו כדי להבריח כסף
@1מעשה באדם שנכנס לבנק
וביקש מהמנהל להפקיד את הכסף שבמזוודה, שאל אותו המנהל כמה כסף יש כאן? השיב האיש
אינני יודע צריך לספור. המנהל פתח את המזוודה ונדהם לראות שהיא מלאה בדולרים. הוא
הוציא את האנשים שהיו בבנק, ונעל את הבנק בל יכנסו אנשים חדשים, והוא עם הפקידים
ספרו את הדולרים ומצאוה מלאה במליוני דולרים, המנהל שאל
את הלקוח מה מעשיו? והשיב אני פליט שברחתי מאירן בדרך לא דרך, והיו בידי שתים עשרה
מזוודות כאלו עמוסות בדולרים, כי הייתי בעל רשת כל בו ענקית במשהד
שבאירן, וחלקתי אחת עשרה מזוודות לאנשי משטרה ומשמר הגבול וסכנתי את חיי כדי
להשאיר לי לפליטה מזוודה זו. יש בנותן טעם להביא כאן את דברי המדרש בקהלת )וילנא, פרשה ג ד"ה א )ו( עת( על הפסוק 'עת להשליך אבנים
ועת כנוס אבנים', וז"ל: עת לבקש בשעת שלום, ועת לאבד בשעת מלחמה, עת לשמור
בשעה טובה ועת להשליך בשעה רעה, עובדא הוה בחד פרגמטוטים דהוה אזיל פריש בימא הוא ובריה, והוה אייתי
גביה קובין דנרין יהיב ליה מותביהון באפלה, שמע קלהון דנווטיא אמרין
כד עללין אנא לפילגוס אנן קטלין לון ומשליכין
לון לימא ונסבין הדין מודליה דדינרין מיניה, מה עבד ההוא
גברא עבד גרמיה מצהיב עם בריה ונסב יתהון ורמא יתהון לימא,
כיון דעלון לון למדינתא, אזל
וקביל עליהון גבי אנטיפוטא דקסרין, ואייתינון בבי אסירי, ואזדון וחייבהון ליתן ליה מודליה דדינרין, אמרין ליה מנן את הכא דיינא לן דחייבין אמר לון משלמה
מלך ישראל דכתיב עת להשליך וגו'.
ותרגום הדברים: מעשה
בסוחר שהפליג בים הוא ובנו, והוביל עמו קביים דינרי זהב, הספן הקצה להם מקום סתר
ואפילה, הסוחר שמע את קולם של המלחים שדברו זה אל זה: כשנגיע ללב ים נהרוג את
הסוחר ואת בנו ונשליך את גופותיהם למים, ונקח לעצמנו את המשא של הדינרים. מה עשה
הסוחר, העמיד פנים של כעס על בנו והתקוטט עמו, ומתוך התגרה השליך את הדינרים לים,
ואז הרפו מהם הספנים. כשהגיעו למחוז חפצם התלונן הסוחר לפני מושל של קסריה על המלחים, עצר אותם המושל ושאל את הסוחר מנין למדת
חכמה זו להשליך את הדינרים לים? השיב לו הסוחר משלמה מלך ישראל שאמר עת להשליך
אבנים )דינרי זהב( עת לאסוף אבנים, יעו"ש.
וא"כ בעניננו יש להסתפק האם היה מותר לו לסכן את חייו כדי להביא עימו את
המזוודה?
תשובה: אמנם העברת
המזוודה מגדילה את הסכנה אך יחד עם זאת היא גם פתח תקוה להצלה מסכנות נוספות
שעלולות לצוץ, וא"כ נראה שהיה מותר לפליט שברח למסור את נפשו על מזוודה זו כי
לא יודעים באיזה דרך ינצל, אולי באמצעות הממון.
במסגרת: מעשה בצרפת
שופט בערכאות בחו"ל, שבאו לפניו שני יהודים
@1מעשה ביהודי שהיה שופט
בבית משפט בצרפת, ועתה שחזר השופט בתשובה שלמה, בא לשאול כיצד יש לו לנהוג, כאשר
יבואו לפניו להתדיין ב' בעלי דין שהם יהודים, שהרי אם לא ידון אותם, עלולים לפטר
אותו?
תשובה: נראה שהדרך הטובה
ביותר היא שהשופט יחליט על פשרה כדרך שנוהגים היום בבתי המשפט של ערכאות לעשות
'גישור', ובפשרה כזו אין הרמת יד בתורת משה. אמנם מבואר בסמ"ע
)סימן סח ס"ק יג( שגם
הפונה לערכאות שיעשו פשרה יש בזה הרמת יד בתורת משה יעו"ש,
מ"מ כמדומני שהאיסור הוא בפשרה הקרובה לדין, כלומר כשהשופט הגוי מפנה לכוון
מסוים שלשם נוטה הדין, ולכן מאחר והערכאות הם הסוללים דרך לכוון פשרה גם זה בכלל
האיסור, משא"כ באופן של 'גישור' שאין כל הכוונה
מהשופט, וכל כולה פשרה מבלי שיתערב בה משפט עכו"ם, אולי אין בזה משום הליכה
לערכאות. ואם כן באופן שנראה לשופט שכאשר ילכו לגישור לא ידונו כלל על פי 'דיניהם'
אלא רק יגרמו להם לעשות פשרה, יתכן שאין בזה איסור.
עוד נלענ"ד
שאם בעלי הדין היהודים כבר הגישו את טענותיהם לפני ערכאות, יתכן דשוב אין בפסק השופט משום הרמת יד בתורת משה כי היד כבר
הורמה, והשופט לא מוסיף מאומה בפסק דין שלו. אלא שבאופן כזה ישלח השופט את
טענותיהם לפני ת"ח או בי"ד והם יפסקו על פי דין תורה, כדי שהפסק של
השופט יהיה צודק, ולא יעבור על איסור גזל כמבואר ברע"א )בהגהותיו חו"מ סימן כו ס"א(.
ואע"פ שגם כאשר השופטים דנים על פי דין תורה יש איסור ללכת לערכאות, וכמובאר בסמ"ע )סימן כו סק"ב(, מכל מקום בנידוננו הרי בעלי הדין כבר עברו על האיסור, ופנו לערכאות
)ולא פנו לשופט זה(, ואם כן בפסק שלו אין מוסיף איסור, ורק יצילם מאיסור גזל.
