שוויון זכויות לתולעים
לקראת ט"ו בשבט שוב עולה על הפרק בעיית החרקים התוקפים את פירות הארץ בכלל ואת הפירות היבשים בפרט # ככל שהטכנולוגיה מתפתחת והאמצעים להשמדת החרקים מתרבים, כך מצליחים חרקים מסוימים אחרים לשרוד ביתר קלות # מ. חברוני ב"כתבת חובה" לקראת קניית פרות ט"ו בשבט # כתבה ראשונה #
ברוכים הבאים לפגישה השנתית עם הפרלטוריה ועם
הנמטודות, עם הפסוקאים ועם הארגולוס.
בקיצור, עם התולעים, הכנימות והרימות למיניהן הרוחשות במזוננו ונופשות במיוחד
בפירות היבשים.
טו' בשבט בפתח, כמובן, ואנחנו עומדים, כמו בכל שנה, מול
המבחר העליז, הצבעוני והמפתה שבחנויות. שפע שכזה. ממש ברכה. איפה, אנחנו חושבים,
היה לאבותינו בחו"ל אחוז מכל המגוון הנפלא הזה? אכלו שם, שמענו, פלח אחד של
תפוז, אולי, בטו' בשבט, ושמחו. הם לא שמעו אז על הצד
הזה של טורקיה.
השיעור הראשון
אנחנו שומעים, ועוד איך. ולא רק שומעים. קונים ופותחים שולחן. לא נעים
להשבית את השמחה, אבל אין ברירה. זה הזמן הקריטי לחזור ולדבר על התולעים ושאר מרעין בישין השורצים בפירות ובמזון
בכלל, ובפירות היבשים שהפכו אצלנו להיות פירות טו' בשבט
בפרט. ואם הכללים זכורים לכם מהפעם הקודמת מה טוב. סימן שעשינו משהו.
מה שלא השתנה בתחום התולעים, שם כללי, אלו שמותיהם של האנשים המזוהים עם
הנושא. יש לנו בסך הכל שני אנשים עיקריים שהחליטו להקדיש את חייהם למפעל ההצלה
שלנו מפי עצמנו. הם, איך לא, הרב משה ויא וכמובן גם הרב אליעזר סאקס. הרבנים של התולעים.
לא מכובד. לא אסתטי. דוחה, אפילו, במקצת. כך בדיוק הסתכלו על הנושא הזה עד
לפני כשש שנים, כאשר "יתד נאמן" עשה את פריצת הדרך שאפשרה את המהפכה
התקשורתית ונתן את האפשרות לפרסם בסדרת כתבות את הצורך להיזהר זהירות רבה מאכילת
שרצים.
מקור הסמכות הוא, ללא ספק, הרב ויא, שהידע שלו בכל מה שנוגע לתולעים במזון
הוא בלתי יאומן. מה מביא אדם להקדיש את זמנו והונו, וגם אונו, כדי שאתם ואנחנו
נשמע על כנימות המגן ונזהר מפניהן?
"בבית שלנו", אומר הרב ויא, "הקפידו תמיד לבדוק כל פרי
ולראות אם הוא נקי מתולעים לפני שאכלנו אותו. הנושא העסיק אותי, ושוחחתי עליו עם
רב גדול. אמרתי שאולי כדאי להתחיל לתת שיעורים בנושא.
"ברגע שתתחיל בזה", אמר הרב, "שוב לא תפסיק". זה היה
לפני עשרים שנה. באותו שבוע צלצל אלי מישהו ואמר שצריך לארגן איזה שהוא שיעור
בשכונה. האם אני מוכן להתנדב?
התנדבתי. כך זה התחיל". אין צורך לשאול על איזה נושא נסב השיעור ההוא.
"בשיעורים הראשונים הייתי מביא אתי פירות וירקות ומראה את הנגיעות. אבל
השיעורים הלכו והתרחבו ונעשה קשה יותר ויותר להדגים בשיעורים האלה. עלה כרוב עם
כנימה שעובר מיד ליד הופך להיות כרוב חף מפשע. אז שדרגנו. עברנו לשקופיות".
באחד השיעורים הגדולים שהחלו אז להימסר, השתתפה בתו של מרן הגאון רבי שלמה
זלמן אוירבך זצוק"ל. היא שאלה את אביה לדעתו על
נושא השיעורים.
"האם הרב אומר בשיעור אל תאכלו?" שאל מרן הגאון רבי שלמה זלמן
זצוק"ל.
"לא. הוא מציע פתרונות", השיבה הבת.
"אם כך, זה בסדר".
וזה מזכיר לרב ויא סיפור על מרן בעל ה'חפץ חיים'
זצוק"ל. כאשר הוא התחיל במהפכת שמירת הלשון ופרסם את ספרו, התלונן בפניו
יהודי ואמר: "אתה אינך מניח לנו לפתוח את הפה!"
"להיפך", השיב מרן החפץ חיים. "עד עכשיו אי אפשר היה לפתוח
את הפה, שמא הדיבור אסור. מעתה, מכיון שהכל מפורש בספר, אפשר גם לדבר!"
מסע התולעים
לארץ ישראל
איך הגיע מרן החפץ חיים לבקיאות המדהימה שלו בהלכות? איזו שאלה זו בכלל...
כדי לדעת צריך ללמוד. כך עושה גם הרב ויא. "נכנסנו לעניינים", הוא אומר.
"למדנו את הנושא. בספרי ההלכה מוזכרים התולעים הרבה. הציבור אינו מודע לכך.
בעבר היו מאכלים מוכרים אותם אכלו הכל. תירס, למשל, נחשב כמאכל בהמה. גם תות שדה
לא היה מוכר. אנשים נכשלו פחות, כנראה. "בגלויות השונות", אומר הרב ויא,
"אנשים חיו בסביבה מסויימת מאות בשנים. היתה שם
מסורת שעברה מאם לבת. ידעו מה מותר ומה אסור.
בדורות האחרונים חלו תהפוכות. אנשים נעים ממקום למקום, ובכל מדינה חדשה בה
התיישבו יהודים, הם התוודעו למאכלי אותה ארץ. כך נוספו לתפריט גם תולעיה של הארץ
הזרה. עם התפתחות אמצעי התחבורה המהירים, התחילו להעביר פירות טריים ממדינה למדינה
וגם התולעים שבתוכם עברו איתם. כך, לדוגמא, תולעת פירות מסויימת
היתה רק באפריקה, עד לפני 051 שנה. מאז יצאו התולעים למסעות וראו עולם. הם התאזרחו
בכל מקום אליו הגיעו, פרו ורבו ומילאו את הארץ. יש ברשותי ספר מ-0691. הספר אומר
כי מתחילת המאה העשרים, התגלו 001 חרקים חדשים שהגיעו לארץ. היום אנחנו, כזכור,
ב-4002 למניינם".
מסע התולעים לארץ ישראל נמשך עד היום. "לפני 51 שנה התחכם חקלאי
ישראלי והבריח ארצה באופן לא חוקי שתיל של פקאן שעניין אותו בחו"ל. הוא לא
חשב מה הוא גורם לעצמו ולאחרים עם השתיל האחד הזה. בשתיל נמצאו כמה חרקים קטנים.
אחד קטן. אלו הקטנים גדולים היו, לאחר שהתפשטו והרסו את ענף הפקאן בארץ".
מה עם חומרי ההדברה, שאלתם? הם קיימים. הם גם הורגים הרבה מן החרקים )וגם
חלק מבני האדם, למרבה הצער(, אבל הם אינם מצליחים לחסל את כולם. לנו מספיקה תולעת
אחת קטנה כדי לפתוח חשבון תולעים עם טור "זכות" מאוד מפוקפק על שמנו,
בשמים.
הרב סאקס שחבר לרב ויא בעבודה בלתי נלאית עקב
נסיון אישי שעבר, מזכיר, שכל זבובון מעביר את הנכשל על ששה לאוים. אם בשקית
צימוקים אחת נמצאו 52 זבובונים, כפי שבדק ומצא הרב ויא בשקית צימוקים שהעביר אליו
הרב סאקס, יוצא שכל שקית צימוקים היא 051 לאוים מן
התורה. והכל עם הכשר, כמובן, ואפילו מהודר. אם לחשב את תפוקת בית החרושת היומית
יתברר, שבסך הכל מנפיק בית חרושת אחד כ-000,000,3 לאוים ליום...
יש, מדגיש הרב סאקס, ריבית מאוד גדולה בחשבון
הלאוים הרבים שלנו, שלא נדע. "קודם כל העבירות, הלאוים, האיסורים הרבים עצמם.
אבל התוצאה המיידית היא טמטום הלב. זו מציאות עליה כבר הרבה לדבר, עוד לפני 003
שנה, בעל ה"פרי חדש" שכתב, כי "לפי שבזמננו אין נזהרים מעניינים
אלו, רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה, ורובם הם עזי פנים שבדור". )פרי חדש יו"ד
פ"א כו(.
מתברר כי גם אז, לפני מאות בשנים, אנשים לא נזהרו דיים. "זה כשלון
גדול", אומר הרב סאקס. "אבל אז היו פחות
תולעים. היום הפך העולם לכפר גלובלי. בכל מקום יש הכל, וגם המזיקים מגיעים
מקליפורניה לבני ברק. מצב זה, שאינו טבעי, גורם להתפשטות הנגעים במיוחד. אבל גם
קודם לכן היה הנושא מוזנח. מעטים בלבד התמחו בנושא. לא ידעו פרטים איך מגיעים
המזיקים למזון, איך הם נראים, היכן ואיך לחפש אותם".
זכינו בדור הזה להתחיל להקפיד על שש מצוות לא תעשה המפורשות בפרשת שמיני.
"התעוררו לקיים אותן", כדברי הרב סאקס.
"לתת שויון זכויות לתולעים". הזכות הזו שעליה הוא מדבר היא, נכון לשעה
זאת, עדיין מוגבלת. המודעות קיימת, אבל במינון נמוך מדי. ובזה אנחנו הולכים בעקבות
הדורות הקודמים, למרבה הצער, כפי שמעיד בעל ה"פרי חדש" )יו"ד
פ"ד(: "לא אוכל להתאפק מלהזכיר ולהודיע לעם ד' חומר איסור התולעים. לפי
שנעשה קל בעיני הבריות, וכיון שעבר אדם ושנה בו, נעשית לו כהיתר, ואפילו החכמים
והיחידים אינם נזהרים כראוי"...
"כל שיעור חשוב", אומר הרב סאקס.
"כל קבוצה המתעוררת יקרה. אבל זה עדיין טיפה מן הים ביחס לעם ישראל שממשיך
לאכול תולעים". ובאמת קשה לצפות שכל אחד יתמצא בבדיקות הנוגעות לכל פרי ויבצע
אותן. אפילו כששומעים שיעורים אפשר לשכוח די בקלות את הפרטים השונים. "בגלל
זה התחלתי, אני, לפרסם מכתבים ומאמרים. בידי העיתונות כוח רב ויכולות להגיע להרבה
מאוד בתים. זה מה שעושה את המהפכה. וזה לא היה קל, כי אנשים רבים התנגדו לרעיון
שהם, בעצם, אוכלי שרצים. "אתה רוצה להגיד לי שסבתא שלי אכלה תולעים?"
שאל אדם אחד בכעס. אולי הסבתא לא אכלה תולעים, אבל הנכד, יש מקום לשער, אכל, ועוד
איך".
פוטו נמטודות
זה, באמת, לא מכובד, אבל זו מציאות רוחשת ומתפתלת שאליה אפשר, היום, להתוודע
מהכתבות ב"יתד נאמן" ובעיתונים אחרים. אבל לא רק העיתונות מעלה את הידע
ואת המודעות אל פני השטח. גם ספרים וחוברות שכתב הרב ויא שליט"א. הכרך השני
של הספר "בדיקת המזון כהלכה" יצא זה מקרוב, והוא, אם מותר להעריך, ספר
יסוד חשוב לכל בית. "זהו ספר חשוב לרבנים במיוחד", סבור הרב סאקס. "לא כל רב מתמצא במדע האנטמולוגיה
ובשיטות השונות של בדיקות סוגי התולעים השונים והרבים, ואם מגיעה אליו שאלה זה די
מסובך לחפש תשובה. לא עוד. היום די בפתיחת הספר. שם מופיעים פרטים רבים ומדוייקים על נגיעות אפשרית במזון, ואיך בודקים ומטפלים בנגיעות
הזו".
הספר מתאר את החרקים המצויים בפירות, ירקות ודגים. הכל מתואר בבהירות, ומה
שמדבר יותר מכל אלו מאות התמונות. הן צבעוניות, מוגדלות, ובהחלט מחזקות את ההחלטה
לא להכניס אותם לפה. במסגרות קטנות מופיע החרק בגודל טבעי. קחו זכוכית מגדלת
ותרגישו שאתם צוללים לתוך מדע האנטמולוגיה.
ההפתעה של הספר היא בכך שבהחלט, לא הכל אסור. תפוחי עץ, למשל, אין צורך
לבדוק כשמדובר בתפוחי עץ בחורף. תמרים מרוסקים בממרח, אין צורך לבדוק, ואלו רק
דוגמאות אקראיות שנותנות מרווח נשימה. יש דברים שמהם מומלץ להתנזר טוטאלית.
התאנים, למשל.
הרב ויא אינו אומר לנו "אסור לאכול תאנים". הוא מפרט את הנגיעות
ומציע דרכים לבדיקה. סיפר הרב סאקס, שפעם הגיע אליו בנו
של אחד האדמורי"ם עם שתי תאנים טריות ויפות שהוא
ביקש לאכול. "בקש מהרב ויא לבדוק את התאנים האלו בשבילי", ביקש האיש.
הרב ויא בדק את התאנים. "הסתכלתי בשעון", אומר הרב סאקס. "בדיקת שתי התאנים נמשכה ביד מומחה ממדרגה ראשונה
עשרים דקות". התאנים היו נקיות? "לא".
