שנאה כבושה
כל זמן שהיו הגדרים והסייגים קיימים, לא היתה שום שנאה מערבים ליהודים. אבל בעוה"ר מיום שחסרנו כל אלה, הכניס הקב"ה שנאה כבושה מהערבים לישראל. המגיד הירושלמי הרה"צ רבי בן ציון יאדלר זצ"ל
אנשי כנסת הגדולה, שעמדו לישראל בסופה של גלות בבל, חזו
ברוח קדשם והבינו בחכמתם שלא חרבה ירושלים, אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה,
כלומר על ביטול הגדרים והסייגים ואי קיום החומרות והמנהגים שמוסיפים חכמי דור
ודור, ועל כן עמדו וציוו לתלמידיהם: "עשו סייג לתורה".
אף חכמי המוסר המשילו, כי בעת המלחמה מקיפים את בני
הישוב בחוטי ברזל דוקרני, ולפי האמת, איזו שמירה היא זו? הלא במספריים יכולים
להפסיקם, אבל האמת היא שכל זמן שהחוטים קיימים, בטוחים בני הישוב שלא יבואו לשום
נזק, ובזמן שרואים שנפסקו החוטים, אז לפחות מבינים שכל בני הישוב בסכנה - כן הוא
בשמירת התורה ומצוות. כל זמן שסייגי התורה בחזקם וקיומם, אז בטוחים אנו שקיומן של
התורה והמצוות יהיה במלואו.
חכמי המוסר מספרים על איש אחד שבא לרבו בשאלה כיצד לנצח
את היצר, שבכל יום ויום מתגבר עליו ומנצח אותו. הרב הציע לו לפנות בשאלה אל איש
פלוני, חכם ושכלו ישר, והלה ישיב לו את התשובה לשאלתו.
בבואו לביתו בתחילת הלילה, מצא את הדלת סגורה. הוא צלצל
ולא ענו לו. הוא צלצל פעם נוספת, ומשלא נענה, הציץ דרך החלון, וראה שהלה מסב
לשלחנו ובני ביתו סביבו. הוא דפק בחזקה, אך גם הפעם לא ענו לו.
חזר אפוא אל רבו, ולשאלה: "מה אמר לך?", סיפר
לו על ביקורו והדלת הסגורה.
"פלא גדול" - הגיב רבו - "הלה שהוא איש
ישר ובעל דרך ארץ גדול, לא יקבל אדם בביתו?", ועל כן הציע לו לבקר אותו שוב
למחרת בבוקר ולשאול אותו פשר דבר.
למחרת בבוקר פנה אליו שוב. אף הפעם מצא את הדלת סגורה,
אולם הפעם, מיד לאחר שצלצל, בא בעל הבית בעצמו לקראתו, פתח לו הדלת, קבלו בסבר
פנים יפות ואף נתן לו כסא לישב.
"מה בקשתך?" - שאל אותו בעל הבית.
"שאלה אחת בידי לשאול" - אמר לו.
"שאל, בני, שאל" - החזיר לו.
האורח פתח אפוא בסיפור הדברים: "אתמול בתחילת
הלילה הגעתי לכאן. צלצלתי כמה פעמים ולא ענו לי".
לשמע הדברים פנה אליו בעל הבית: "אתה היית זה
שדפקת אתמול, פעמים רבות על הדלת? האם אינך בוש לצלצל פעם, פעמים ושלש על דלת ביתו
של חברך? בזמן שאדם רואה שהוא מצלצל ולא נענה, עליו לחזור על עקבותיו ולא לצלצל
יותר. מי כאן בעל הבית, אני או אתה? אם אהיה מוכרח לפתוח לך את הדלת בכל פעם שאתה
תבוא, אם כן תהיה אתה בעל הבית, ואני אהיה המשמש שלך".
עם סיום השיחה, בא לו אצל רבו וסיפר לו את כל המאורע,
והפעם הסביר לו רבו: "בני, זוהי התשובה לשאלתך כיצד לנצח את היצר הרע, שכן היצה"ר, אין לו רשות ליכנס לאדם, אלא הוא עומד אצל הפתח
ומצלצל, כמו שאמר הכתוב: 'לפתח חטאת רובץ' )בראשית ד(. וכל החכמה של ירא שמים הוא
שלא לפתוח לו הדלת, ואז לא יצטרך לפתוח עמו במלחמה כלל, אבל מי שאין לו דעת ופותח
את הדלת, יתפרץ לתוכו היצר הרע והוא נעשה בעל הבית, כמו שאמרו חז"ל שמתחילתו
הוא אורח, אח"כ נעשה בעל הבית, והדלת היא הסייג של תורה. כל זמן שהסייג קיים,
אינו יכול ליכנס כלל, להלחם עמו". וזה שאמרו חז"ל: "לא חרבה
ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה" )בבא מציעא,
ל"ב(, שביטלו את הסייג ואז היצה"ר מתגבר עליו
בכל יום והוא עלול, ח"ו, לנצח.
מאז ועד עתה הלכו גדולי ומנהיגי ישראל, עד לדורות
האחרונים בכל העולם כולו, בעקבות הקדמונים, ופקודתם שמרה רוחם, וביחוד נתקבלו
סייגים אלה בירושלים עיר הקודש והמקדש. ומייסדי הישוב בירושלים, גאוני וצדיקי
עולם: הגה"צ ר' מאיר אויערבאך
מקאליש, הגה"צ ר' משה ליב מקוטנא, הגה"צ
ר' יהושע ליב דיסקין, הגה"צ ר' שמואל סלנט, הגה"צ ר' שניאור זלמן מלובלין
זצ"ל, כשבאו לייסד ולכונן את הישוב בירושלים וא"י מחדש, היתה ראשית
פעולתם לגדור גדר ולסתום פרץ.
כל זמן שהיו גדרים וסייגים אלו קיימים בירושלים, היתה
התורה מתקיימת לכל פרטיה ודקדוקיה, ומיום שפרצו פרצות ונהרסו הגדרים, ובפרט גדרי
החינוך השבת והצניעות, ירד מצב הדת מטה מטה, רח"ל, וילדי ישראל מתחנכים על דרכי הכפירה והמינות, שבת
קודש מתחללת בפרהסיא בראש כל חוצות, ובנות ישראל
מתערטלות מקדושתן.
והנסיון מעיד על זה שהדור שאני מצאתי, היו כולם דרים
בעיר העתיקה, ובזמני התחילו לבנות בתים מחוץ לעיר, וכל רוב מנין ובנין של הישוב
היה ברחוב שנקרא "רחוב חברון" )להזכיר תמיד זכות ישני חברון( והיינו
מרחוב היהודים ולמטה, ע"י שערי בית המקדש - שכל היראים שעברו ושבו ברחוב זה
היו משתחוים נגד שערי בית המקדש - והרחוב "מזבנה" עד שער שכם, וברחוב
"באבע האטע" עד
"שער האריות". בשטח הזה היו שנים ועשרים בתי כנסיות, ספרדים ואשכנזים,
ושתי הישיבות הגדולות "תורת חיים" ו"חיי עולם", מלבד ישיבות
הספרדים, ובשטח הזה היו חמשה עשר בתי מקואות, ובבתי הכנסיות של "שומרי
החומות" שהם ע"י שערי בית המקדש הנקרא "שער חנויות" היו שם
משמרות, היינו משמר הראשון מתחילת הלילה עד חצות, ומשמר השני מחצות הלילה עד אור
הבוקר, וישוב הזה היו מעורבים בשכנות עם ערבים, עם כל זאת לא היה פחד לילך יחידי,
שלא היה שום שנאה מערבים לישראל, אדרבא היתה אהבה בין השכנים הערבים וישראל ]אני
בעצמי נתגדלתי בשכנות עם הערבים, שהוא הישמעאלי היה בעל
החצר[ והמשמר הראשון הלכו לביתם בחצי הלילה, והמשמר השני באו אף מרחוב "באבע האטע" ולא היה להם שום
פחד, ומהם שהלכו להכותל המערבי בחצות הלילה לומר
"תיקון חצות" בבכיות והתלהבות גדולה, ולא היה שום פחד מהשכנים שלנו,
ונראה עין בעין שנתקיים הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו
ממך" )דברים כח( כי ממש היה נקרא שם ד' על כולם, על הגברים ונשים ועל הילדים
וילדות, היינו שהגברים היו מעוטרים בזקנים ובפיאות
ארוכות וגם הילדים בפיאות ארוכות והנשים בבגדי צניעות.
אשרי עין ראתה כל אלה, אשרי עין שראו הילדים הולכים
מה"חדרים" לביתם בימים ובלילות, עם הגמרות תחת זרועותיהם. אשרי אוזן
ששמעו את קול הזמירות בליל שבת קודש, שבידוע שהרחובות של עיר העתיקה קצרים מאד,
והחלונות זו כנגד זו בב' וג'
קומות, ובעת שהתחילו כולם לזמר זמירות, היה קולם הולך בכל הרחובות, וכולם הרגישו
קדושת המקום וקדושת השכינה ממש, שנתקיים אז הפסוק "כי ד' אלקיך מתהלך בקרב
מחניך, והיה מחניך קדוש" )דברים כג(. אבל
בעוונותינו הרבים מעת שחסרנו כל אלה, שהכניסו פריצות במקום צניעות, ובלוריות במקום
פיאה וזקן, ושעורי ערב מבחורים ובחורות במקום משמורים,
ומורים ומורות במקום מלמדים, וספרי חצונים במקום ספר
"צאינה וראינה" וכהנה וכהנה,
אז נתקיים הפסוק "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" )דברים כג( והכניס הקב"ה שנאה כבושה מערבים לישראל, והרגו מהם
כמה שהרגו והנשאר ברחו חוץ לעיר, ואפילו מי שהיו להם חצרות ובתים מקנין כספם
בירושלים העתיקה הניחו אותם וברחו חוץ לעיר, ונתקיים מחדש "נחלתינו לזרים בתינו לנכרים" )איכה ח(.
אף בתי כנסיות ובתי מדרשות, שכמעט לא נפסק מהם קול
התורה, לא ביום ולא בלילה, מהם חרבו ומהם נשרפו, ובכללם ישיבת "תורת
חיים", ובבתי כנסיות הנשארים יושבים ערבים ועושים שם מה שרוצים, ונתקיים מחדש
"באו גויים בנחלתיך טמאו את היכל קדשך". אוי
לנו שעונותינו גרמו לנו, שלאחר אלף ושמונה מאות שנה, היו ישובים אבותינו בעיר
העתיקה בקדושה ובטהרה והעיר חרבה בעוונותינו וגלה יקרנו, וכעת לא נמצא איש אחד בכל
השטח שיזכיר את שם ד'. תהלה לק-ל, שיש לנו זכות לילך אצל כותל המערבי - וגם כן
בפחד.
נתקיים בנו מאמר חז"ל ש"לא חרבה ירושלים אלא
שהעמידו דבריהם על דין תורה" כפשוטו.