כי נפלתי, קמתי - ישוב יהודי בגלות

 תוך כדי תקופת השואה ועל רקע החורבן הנורא של יהדות אירופה, כפי שהתברר במלוא היקפו המחריד לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השניה - טענו התעמלנים הציוניים, כי למעשה הוכרע כבר הויכוח בדבר טעם עצם קיומה של הגולה היהודית, כשלדבריהם אין לה עוד מקום, ולכן עליה להתחסל. ליהודים באשר הם, במיוחד לשארית הפליטה מיהדות אירופה החרבה וההרוסה - אין מקום אחר להמשך הקיום, זולת ארץ-ישראל, והמסקנה מכך, שאסור לתת יד לשיקום קהילות ישראל בגולה הדוויה.

 

חיזוק נוסף ומשמעותי לגישתם, לפחות לכאורה, בא עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, היום לפני חמישים ושבע שנים, כשנוצרה אפשרות בלתי-מוגבלת לעליית יהודים לארץ- ישראל. היתה זו תהפוכה רדיקלית במציאות החיים היהודית, שזו לראשונה, אולי מאז תקופת החורבן - נפתחו שערי הארץ לרווחה לכל יהודי באשר הוא, אם הנסיבות רק איפשרו לו לצאת ממקום שבתו ולבוא לכאן. אין, איפוא, ספק שעבור מאות אלפים מיהודי שארית הפליטה, שנותרו חסרי-בית ולא יכלו עוד לחזור למקומות מהם הוגלו - היתה זו פדות והצלה של ממש.

 

מדינת ישראל, בשנותיה הראשונות, ובודאי כך בשבועותיה ובחודשיה הראשונים - לא יכלה להציע להם יותר מאשר פיסת-קרקע לרגליהם וקורת-גג, אמנם דחוקה ביותר, לראשיהם. אמצעיה היו דלים, קופתה מרוששת, אבל בשביל יהודים שנעו-ונדו מזה שלוש שנים לאחר תום מלחמת האימים, כשרק מעט מאוד מדינות מוכנות היו להעניק להם מקלט, חרף כל הסבל והתלאות שעברו עליהם - היה זה הרבה, אולי אפילו הכל.

 

עם זאת, היו גם מספר מדינות, במיוחד במערב-אירופה, שבהן היה סיכוי סביר שלפחות אזרחיהן היהודיים, שבימי המלחמה הוגלו מבתיהם למחנות-הריכוז - יוכלו לשוב ולהשתקם מחדש, כמו גם בארה"ב ובקנדה, שחרף הגבלות ההגירה הקפדניות שלהן, איפשרו בכל זאת לרבבות יהודים להיקלט בתוכן, ושם, כידוע, עלה בידם, בחסדי שמים, להשתקם ואף לעשות חיל בכל המובנים.

 

בכל אופן, זה היה אז הרקע לויכוח, אם יש או אין מקום לדבר על שיקום קהילות ישראל שחרבו בגולה, כאשר הציונים, כאמור, שללו אפשרות כזאת מכל וכל. אלה שהובילו בזמנו את הקו של "רק ארץ ישראל", תוך כדי הכשלת נסיונות למצוא מקומות הגירה ליהודים במצוקה בשנים המכריעות שלפני פרוץ מלחמת העולם השניה - התחזקו עתה בעמדתם שוללת-הגולה במשנה מרץ ומוטיבציה מוגברת.

 

*

 

הויכוח הזה עבר זמנו מול המציאות שנוצרה מאז ועד היום, כשלצד קיומו של ישוב יהודי גדול, בן כחמישה מיליונים בארץ-ישראל, קיימת תפוצה יהודית גדולה ורחבה בהרבה ארצות בעולם, כאשר עם כל הבעיות הקיומיות, בעיקר במובן הרוחני - יש שגשוג גדול לקהילות של יהודים שומרי תורה ומצוות, כאשר בעשורים האחרונים הפריחה הזו הולכת ומתחזקת ביתר שאת.

 

והמפתיע מכל הוא במציאות החדשה ממש שהולכת ונוצרת ברחבי רוסיה והארצות האחרות שהיו בתחום הקומוניזם הסובייטי הטוטאליטרי. שם, במקום שהיה המוקד הגדול והנורא ביותר של חיסול יהדות, עוד לפני מלחמת העולם השניה ובכל השנים שלאחריה, עד קריסת הקומוניזם הסובייטי, יש עתה עדנה לשורה של קהילות, ביניהן כאלה ששואפות ופועלות לתחיה יהודית במלוא מובן המלה, כדוגמת הקמת מערכות חינוך, מערכות כשרות ומקוואות, עם תלמודי-תורה בשיטת ה"חדר" המסורתי וכל כיו"ב.

 

תיאור מרתק על כך היה בכתבתו המקיפה של עורך מוסף שבת קודש, הרב ישראל פרידמן, בגליון החגיגי של ערב פסח, בו הוא מתעכב על ההתפתחות הנפלאה של הקהילה התורנית במוסקבה, בירת רוסיה, עיר שהיתה במשך שבעים שנה מרכז-העצבים של המשטר שדיכא ביד אכזרית כל גילוי של יהדות. מול דמויותיהם הטראגיות של הרבנים מלפני עשרות שנים, דוגמת הרב שלייפר ז"ל והרב לוין ז"ל, שהשלטון הקומוניסטי השתמש בהם בציניות אכזרית כדי להעמיד פנים כאילו קיים "חופש דת" בברית-המועצות, כשהם עצמם מתאמצים בכל כוחותיהם להחזיק, ולו רק שביב קטן, של חיים דתיים יהודיים, קיימת עתה מערכת מאורגנת, עם בי"ד שבראשו הרה"ג ר' פנחס גולדשמידט הנמרץ, ובעיקרו של דבר - מלבד מערכות כשרות וכל השאר, שמים את הדגש הנכון על ה"חדר", עם מלמדי-דרדקי כנהוג בכל קהילה יהודית שמכבדת את עצמה ודואגת את דאגת ההווה, מתוך מבט לעתיד. והלא רק אם נותנים את הדעת ומתאמצים כל כך על ה"גדיים", מובטח הדבר שברבות השנים יהיו "תיישים".

 

*

 

למקרא הדברים התעוררנו להיזכר בויכוח ההיסטורי שניטש במיוחד בשלהי מלחמת העולם השניה, עבור לתקופה הראשונה של הקמת מדינת ישראל, אותו ויכוח שכבר הזכרנו, בדבר שאלת "היש עתיד לגולה" והאם צריכים ואף חייבים לפעול לשקמה, באופן שלצד קיומו והתבצרותו של הישוב היהודי בארץ-ישראל, שאכן נהפך בנסיבות הזמן למרכז התורה הגדול בעולם, יהיה קיום מבוצר של קהילות ישראל בתפוצות, עם כל מה שדרוש להן כדי לקיים חיי תורה ויהדות מלאים.

 

כמה מענין הדבר, שכבר בניסן שנת תש"ה, חודש לפני הסיום הרשמי של מלחמת העולם השניה, לעת שמנהיגיה המובסים של גרמניה הנאצית חתמו על כתב הכניעה שלהם לכוחות בנות-הברית, התייחס לכך מנהיגה הבלתי-נשכח של אגודת ישראל באר"י, הרב משה בלוי ז"ל, במאמר שפירסם ב"קול ישראל" הירושלמי, תחת הכותרת "חשיבות שיקום הגולה".

 

הרב בלוי ז"ל קושר את עצמו לנושא בעקבות יוזמת אגודת הרבנים החרדים באמריקה לכנס "קונגרס רבני עולמי אשר על סדר היום שלו תעמוד רק שאלה אחת: לבנות שוב את הקהילות היהודיות בגולה". לאור זאת הוא כותב להלן: "פעולה זו אין לה דורשים, היא אינה מודרנית כיום, ואלמלא נתעוררה השאלה ע"י ראשי רבני החרדים באמריקה, היתה נשארת מוזנחה ונשכחה מן הלב, וגם עתה כאשר עוררו אותה... הרי לא רק שלא תמצא תומכים ועוזרים, וכל כובד הפעולה הגדולה והמקיפה הזאת מוטלת רק על כתפי היהדות החרדית, אלא שעוד ברור שהיא תפגש גם בהתנגות אמיצה מצד הציונים, הרואים בזה פגיעה בתעמולתם והפניית הדעת לשאלה יהודית, מחוץ לשאלת ארץ ישראל, ובשביל כך יש לנו לעודד את הפעולה הזאת... ולבקש מאת המעוניינים שלא ישימו לב לדברי הציונים, אשר ינסו להפריע להם, ואף לא לדברי הציונים למחצה, או החנפים לציונים, אשר ילעגו להם ויניחו להם אבני נגף על דרכם".

 

"הציונים" - כותב הרב בלוי - "יתנגדו לכך, מפני שהם קיוו, אחרי מסע השמד של היטלר, להגשמת המטרה 'חסול הגולה', ומפני שככל מה שהסבל בגולה הוא יותר גדול, הרי הסכוי למדיניות שלהם יותר גדול. ולא נעלים, שלגבי הציונים, ועכ"פ אצל קלי- הדעת שבהם, לא היה רע מוחלט בהשמדת הגולה, וכששמעו על הרס הקהילות, על רצח אלפי יהודים, בלי ספק הצטערו, ברור שלבם כאב על הרציחות ועל ההשמדה, אבל לא יהיה זה לא-אמת אם נגיד שבלבם פנימה נתגנבה גם מחשבה שאין רע מוחלט בלי צד טוב, והצד הטוב בזה היה שבדיעבד הרי זה מקרב לחיסול הגולה ולמדיניות של רק-ארץ-ישראל, שאין מקום ליהודים בגולה".

 

*

 

מפעל שיקום והקמת קהילות יהודיות בתפוצות, מאז לאחר השואה, וכיום - ברחבי רוסיה, הוא המשך לאותו ויכוח שלמעשה הוכרע במציאות לפי התפיסה החרדית, שהרי עדים אנו לקיומה של יהדות גדולה, פורחת ותוססת, שמתרחבת בצעדי-און בשורה של מדינות בעולם, אם בארה"ב ואם באירופה, כשהיא מהווה משענת נאמנה ותומכת ליהדות החרדית המתרחבת בארץ-ישראל, אבל לא רק צד מעשי בדבר, אלא גם ענין רעיוני עמוק, שגם עליו עומד הרב משה בלוי ז"ל במאמרו )"כתבי רבי משה בלוי", עמ' 264-266(:

 

"ליהדות החרדית ברור שגם בארץ ישראל לא יצאנו מן הגלות )כל זמן שלא תבוא הגאולה המקווה(. בארץ ישראל יש לנו כיום שלוש גלויות, גלות אדום )הכוונה למשטר המנדט הבריטי(, גלות ישמעאל, וגם גלות היהדות החפשית, ואולי עולה ארץ ישראל על חו"ל בגלות זו האחרונה, שעכ"פ אינה בצורה כזו בשום ארץ מחוץ לארץ ישראל".

 

על זה הוא מוסיף מימד רעיוני עמוק: "דבר ד' 'ואתכם אזרה בגויים' הוא נצחי לשעתו כפי אשר היעוד 'וקבצך מכל העמים' הוא נצחי, וכל זמן שלא נתקיים 'וקבצך', ומכיון שכל מי שזיק של יהדות אמיתית יוקד בלבבו לא יגיד ששלטון החפשים בארץ ישראל הוא 'וקבצך', קיימת ממילא עוד הנצחיות של 'ואתכם אזרה בגויים'. וכל הזמן ההוא אנו תלויים, בין שאר חסדי ד', גם בחסד שעשה הקב"ה לישראל שפזרם בין האומות... והחסד הזה זקוק לנו עד הגאולה המקווה, וחלילה לעם ישראל שיהיה תלוי בחסד של אומה אחת..."

 

כזו היא התפיסה שבעקבותיה הוא מוסיף: "תחזקנה איפוא ידי העושים להקמת הריסות הגולה, ולהקמת הקהילות היהודיות בגולה, שעתידות עוד להיות מבצרי היהדות החרדית ומעוז ומחסה גם ליהדות החרדית בארץ ישראל הנרדפת על צוארה, שתגרת ידי החפשים גברה עליה מעת שאיבדה את המשען ביהדות הבריאה והעסיסית בגלות אירופה".

 

אבל, ביחד עם זאת, כותב הרב בלוי ז"ל: "אין פעולה זו צריכה כמובן להחשב כהיסח הדעת מבנין ארץ ישראל וישובה, ואין זה פוגם גם במה שנתקבל כמעט אצל כל חלקי האומה, שארץ ישראל עומדת עתה במרכז היהדות, וכל חלקי האומה מחוייבים, וביחוד היהדות שומרת התורה מחוייבת יותר מאחרים, להתמסר לבנין הארץ"...

 

*

 

קיום יהודי בארץ ישראל איננו סתירה לקיום מקביל של חיים יהודיים בארצות הפזורה, כפי שהחיים שם, בדרך התורה, אינם סתירה לחיינו התורניים כאן בארץ-ישראל, אבל במקרים מסויימים יש לפעמים שהיתרון הוא דוקא בצד המשך החיים היהודיים שם, כשלגודל הדאבון - הסכנה הרוחנית נשקפת יותר דוקא כאן, ובמיוחד כשאנו מדברים על היהודים ברחבי מדינות "חבר העמים", שנוסד לאחר קריסתה של המעצמה הסובייטית.

 

זו, בעצם, הסיבה העיקרית המחייבת להושיט כיום יד עוזרת ותומכת לכל יוזמה שבאה כדי להקהיל יהודים מרוחקים ומנותקים ברוסיה ולהופכם לישות קהילתית יהודית, על יסודות דרכי התורה ומצוותיה. עדים אנו כולנו לעובדה, שרק מעטים ממאות אלפי היהודים שעלו בעשור וחצי האחרונים מרחבי מדינות בריה"מ-לשעבר - התקרבו כאן בארץ לחיים של תורה, וזאת מהסיבה הפשוטה: בהיותם ממילא כה מנותקים וכה מנוכרים לתכנים של יהדות צרופה, הרי בואם ארצה ממש קיבע אותם במצבם הקפוא, כי בראותם, מיד בבואם, שמקבלי פניהם הם בדרך כלל חילוניים כמותם, כך בביקורת הגבולות, כך השוטרים, כך הנהגים וכיו"ב - כי אז מיד גומלת בלבם ההכרה שהם יהודים לכל דבר ואין להם כל צורך לאמץ לעצמם איזה שהוא תוכן רוחני, זאת אפילו אצל מי שמחשבות כאלה עלו בלבם במהלך הכנותיהם לעליה ארצה.

 

שונה הדבר שם, ועל כך מעידים כל הפעילים והבקיאים בדבר. שם, בקרב הגויים, הם מרגישים צורך להתייחד במשהו, להעניק תוכן להיותם יהודים, ועל כן, במצבם הם, עדיף לעשות הכל כדי לעודד את הישארותם שם, לפחות לפרק זמן של שנים מספר, כדי שבמהלך הזמן הזה יתקרבו לחיי תורה ומצוות ובעיקר שיעניקו חינוך תורני לילדיהם, כך שגם אם כעבור מספר שנים יעלו ארצה, כי אז יגיעו כיהודים בעלי הכרה יהודית ותורנית, והעליה לארץ רק תעמיק אצלם את התודעה היהודית, עם כל המעלות שנשתבחה בהן ארץ ישראל.

 

בכל מקרה, כאשר הברירה היא בין חיים תלושים מכל זיק של תורה ומצוות בארץ ישראל, לבין סיכוי סביר של התערות בחיים של קהילה יהודית תורנית שם - העדיפות המובנת היא לאפשרות השניה. אין מעלה גדולה יותר מלהיות יהודי דבק במורשת המקודשת, ואין טרגדיה קשה מלהיות יהודי שחי בארץ-ישראל ותלוש מכל מקוריות יהודית. יש, כמובן, דרך שלישית, והיא קירוב רחוקים כאן בארץ-ישראל, ויש מי שעסוקים בכך, אבל הם מודים כי מדובר בקושי גדול, עם סיכוי להגיע ללבם של מעטים בלבד.

 

*

 

איך שלא יהיה, אנו מוצאים את עצמנו היום, ששים שנה לאחר סיום מלחמת העולם השניה, עסוקים באותה סוגיא שהעסיקה אז גדולים וטובים, ומפליאה באמת הראיה הבהירה דוגמת זו שהבאנו כציטוטים ממאמרו של הרב משה בלוי ז"ל, שהיה ידוע באמיצות הלב שלו וביכולתו להשקיף על מאורעות הזמן מתוך ראיה תורנית שהיתה יפה לשעתה ויפה גם לימינו.

 

כי זו, בעצם, הנקודה שעומדת ביסוד הפעולה המבורכת בחיזוקן של קהילות ישראל ובהקמתן של קהילות חדשות בתפוצות הגולה, לרבות ובמיוחד ברחבי רוסיה, מקום שבו היתה עד לפני כתשעים שנה יהדות פורחת, בכמות ובאיכות, והיא נהרסה ביד אכזרית של הקומוניזם הברוטאלי. סמלי הדבר שבמקום בו היתה הנפילה הנוראה, מסתמנת עתה תקומה מעודדת ומבטיחה, המעידה על הראיה הנכונה של ההנהגה החרדית בזמנה, כשלא רק בארצות הרווחה ישנה פריחה חסרת תקדים, בהיקפים מרשימים ביותר, של חיים יהודיים, כמו בארה"ב ובאירופה, אלא גם ראשיתה של תחיה חדשה ברוסיה ובחלק מסביבותיה.

 

ואולי נעוץ באמת הדבר בנבואת הנביא: "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי" )מיכה ז, ח(. ובהערה הנפלאה בפירוש הרד"ק: "ואמר קמתי, עבר במקום עתיד, כדרך הנבואות, כי מה שאומר הק-ל יתברך שיהיה, הוא קיים כאלו היה"!...

 

 

@5טיזרים:

 

@5המפתיע מכל הוא במציאות החדשה ממש שהולכת ונוצרת ברחבי רוסיה והארצות האחרות שהיו בתחום הקומוניזם הסובייטי הטוטאליטרי. שם, במקום שהיה המוקד הגדול והנורא ביותר של חיסול יהדות, עוד לפני מלחמת העולם השניה ובכל השנים שלאחריה, עד קריסת הקומוניזם הסובייטי, יש עתה עדנה לשורה של קהילות, ביניהן כאלה ששואפות ופועלות לתחיה יהודית במלוא מובן המלה, כדוגמת הקמת מערכות חינוך, מערכות כשרות ומקוואות, עם תלמודי-תורה בשיטת ה"חדר" המסורתי וכל כיו"ב.

 

@5"הציונים" - כותב הרב בלוי - "יתנגדו לכך, מפני שהם קיוו, אחרי מסע השמד של היטלר, להגשמת המטרה 'חסול הגולה', ומפני שככל מה שהסבל בגולה הוא יותר גדול, הרי הסכוי למדיניות שלהם יותר גדול. ולא נעלים, שלגבי הציונים, ועכ"פ אצל קלי- הדעת שבהם, לא היה רע מוחלט בהשמדת הגולה, וכששמעו על הרס הקהילות, על רצח אלפי יהודים, בלי ספק הצטערו, ברור שלבם כאב על הרציחות ועל ההשמדה, אבל לא יהיה זה לא-אמת אם נגיד שבלבם פנימה נתגנבה גם מחשבה שאין רע מוחלט בלי צד טוב, והצד הטוב בזה היה שבדיעבד הרי זה מקרב לחיסול הגולה ולמדיניות של רק-ארץ-ישראל, שאין מקום ליהודים בגולה".

 

@5זו, בעצם, הסיבה העיקרית המחייבת להושיט כיום יד עוזרת ותומכת לכל יוזמה שבאה כדי להקהיל יהודים מרוחקים ומנותקים ברוסיה ולהופכם לישות קהילתית יהודית, על יסודות דרכי התורה ומצוותיה. עדים אנו כולנו לעובדה, שרק מעטים ממאות אלפי היהודים שעלו בעשור וחצי האחרונים מרחבי מדינות בריה"מ-לשעבר - התקרבו כאן בארץ לחיים של תורה, וזאת מהסיבה הפשוטה: בהיותם ממילא כה מנותקים וכה מנוכרים לתכנים של יהדות צרופה, הרי בואם ארצה ממש קיבע אותם במצבם הקפוא, כי בראותם, מיד בבואם, שמקבלי פניהם הם בדרך כלל חילוניים כמותם, כך בביקורת הגבולות, כך השוטרים, כך הנהגים וכיו"ב - כי אז מיד גומלת בלבם ההכרה שהם יהודים לכל דבר ואין להם כל צורך לאמץ לעצמם איזה שהוא תוכן רוחני, זאת אפילו אצל מי שמחשבות כאלה עלו בלבם במהלך הכנותיהם לעליה ארצה.