אבותינו סיפרו לנו...

כל סיפור-הפלאים המיוחד של עם ישראל מתנוצץ בפסוק הראשון של פרשתנו: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". אין יצחק בלי אברהם, ובלי יצחק לא היה אברהם במשמעות הרוחנית של אבי האומה לכל הדורות. זהו כוחה העצום של הקבלה העוברת מדור לדור; הכל עומד על מה שאנו מקבלים מאבותינו שקדמו לנו ואנו מעבירים לדורות שלאחרינו. מ"ואלה תולדות יצחק" למד היהודי בן כל הדורות, כי יש כאן כוח עצום של "חזקה", כי מכיוון שכל אחד מאתנו יכול לתור אחורה כמה דורות בידיעה ברורה שכך היה, הרי שכך היה גם בדורות שקדמו לאלה, ואותה "חזקה" נקבעה בפסוק הראשון של פרשתנו: "יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק".

 

"אלקים באזנינו שמענו אבותנו ספרו לנו, פועל פעלת בימיהם בימי קדם" (תהלים מד, ב), ושם ברש"י: "באזנינו שמענו, מכאן אתה למד, שהיו מדברים בני קרח בשביל דורות הללו הבאים אחריהם, שאילו בשביל עצמם, לא היה להם לומר אבותינו ספרו לנו, שהרי הם עצמם ראו נסי המדבר והים והירדן ומלחמות יהושע".

 

מה ש"אבותינו סיפרו לנו" היא נקודת-האחיזה של סוד נצח ישראל, סוד ההישרדות שכל עמי תבל מפליאים כל כך. לא נשארו שרידים מהאימפריות הגדולות של יוון ורומי, אבל לעם הזה שדבק כל כך באותה ה"חזקה" שיצחק הוא בן אברהם, ואברהם הוא אבי יצחק - יש המשכיות רצופה ובלתי-פוסקת. יצחק מתייחס לאברהם לתמיד, לעולם, ובאופן המוחלט ביותר, ולא יועילו להם לכל המכחישים הנתלים בליצנים: "שהיו ליצני הדור אומרים" (רש"י בריש הפרשה), והליצנים תמיד אומרים ומפיצים את להגיהם: "אין לך דור שאין בו ליצנים" (תנחומא תולדות, ו).

 

"אלקים באזנינו שמענו וגו'. בעינינו אנו לא ראינו את התערבותך הגלויה בהליכות ההיסטוריה, אולם ידיעותינו והוודאות של הכרתנו הפנימית מיוסדות על מסורת אבותינו המספרת לנו מה שראו הם בעיניהם, וראתה האומה כולה באותו הדור ממעשיך ופעולותיך" (הגרש"ר הירש זצ"ל, שם בתהלים).

 

* אבחנה עתיקה זו של חז"ל: "אין לך דור שאין בו ליצנים", אין טובה ממנה כדי להסביר גם את התופעה של ליצנים בדור שלנו, על כל שלל תואריהם: פרופסורים, היסטוריונים, ארכיאולוגים, מבקרי מקרא, וכל כיוצא בהם המתהדרים באיצטלאות של "אנשי רוח" ו"חכמת ישראל", שעם כל נסיונם להציג את עצמם "מתקדמים" - אין הם אלא חיקוי לליצני הדור ההוא.

 

צא וראה עד היכן הדברים הגיעו אז: אחרי שכבר השתכנעו ששרה ילדה את יצחק, כפי שרש"י מפרש בפסוק "היניקה בנים שרה" (בראשית כא, ו), עדיין לגלגו על אברהם המוליד, עד ש"צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם" (רש"י שם, כה יט), ועדיין לא נחו מזעפם, שאם כבר לא היתה ברירה אלא להשלים עם "אברהם הוליד את יצחק", אבל לא לגמרי עם "יצחק בן אברהם", וכיצד? שיצחק איננו לבדו, יש גם ישמעאל...

 

"לפי שנאמר: 'ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם' (כה, יב) וכאן: 'ואלה תולדות יצחק בן אברהם', אפשר לחשוב ששווים הם יצחק וישמעאל; ואף שבישמעאל הוסיף: 'אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה', ויצחק הוא בן הגבירה - עדיין אפשר לחשוב שרק אמהות שונות היו ליצחק וישמעאל, אבל אב אחד לשניהם, לפיכך הוסיף 'אברהם' (לאחר שקראו הקב"ה 'אברהם') הוליד את יצחק; אבל ישמעאל נולד ל'אברם', ר"ל טרם שנימל, שאז היה במדרגה כזו, שהיה נופל בשעה שהקב"ה היה מדבר עמו; משא"כ יצחק, שנולד ל'אברהם', ר"ל לאחר שנימל והיה עומד אפילו כשהקב"ה מדבר אליו. לא רק אם אחרת היתה ליצחק, אך גם אביו שונה לגמרי מאביו של ישמעאל" ("אזנים לתורה").

 

"ליצני הדור" לעולם אינם נרגעים. אם כבר נסתתמו טענותיהם בדבר המוצא הביולוגי, רוצים הם לצאת עם שלל אחד לכל הפחות: שאין הבדל בין יצחק לישמעאל, שהרי שניהם בני אב אחד הם, אלא שלא לחינם הדגישה התורה בישמעאל "אשר ילדה הגר" וכן בבני קטורה "כל אלה בני קטורה": "ר"ל שלא היו סגולה ולב ופרי מתיחסים לאברהם, רק פסולת וקליפות מתיחסים לאמותיהם ולא יקראו בשם בני אברהם כמ"ש הנודר מזרע אברהם מותר בבני ישמעאל" (מלבי"ם).

 

ענין חשוב הוא בודאי, לבטל את לגלוגי ליצני הדור ולחזק את המופת של לידת יצחק לאברהם ושרה כשהם זקנים באים בימים, אבל חשוב מזה הוא לקבוע את היחוס הרוחני שהוא בלעדי ליצחק, כי בזה הוא, ורק הוא, בנו של אברהם. ההמשכיות הרוחנית היא הקובעת היחידה בענין זה. והדבר מתגלגל עד לדורנו, כשגם משומדים וצאצאיהם "מוכרים" במדינת ישראל כ"יהודים" בגלל זיקה כלשהי (ובמקרים רבים בדויה ומזוייפת) לאיזה סב יהודי, וכבר לפני עשרות שנים כתב ע"כ מרן הגר"א וסרמן זצוק"ל, הי"ד: "המוצא הביולוגי לבדו בלעדי התורה מחוסר כל ערך" ("אור אלחנן" ח"א, עמ' קמא).

 

* אנחנו חייבים לזכור תמיד, שהדבר המכריע בהיותנו בני אברהם, יצחק ויעקב, הוא קודם כל ולפני הכל במובן הרוחני, כי במה שנוגע למוצא הביולוגי - גם גרים, אפילו מזרעו של המן, הם כיהודים לכל דבר, ולא מדובר, כמובן, ב"גרים" מזוייפים, אלא בגרי צדק ואמת, ולעומת זאת, הרי ידוע היטב מעמדו המופקע של משומד, ולא יועיל לו אפילו אם מוצאו מגזע של גדולים וצדיקים.

 

אכן, גם ענין זה נלמד היטב בפרשתנו, לא רק בהבדל הברור שנתחם בין יצחק לישמעאל, שהם בני אב אחד, אלא גם בהבדל הברור שבין יעקב ועשו, ששניהם לא רק בני אב אחד, אלא גם בני אם אחת, ליצחק ולרבקה. כאן הכל תקין וכבר אין שום "מחסום ביולוגי", ואף על פי כן תהום כה עמוקה מבדילה בין השנים מאז ועד אחרית-הימים: יעקב הוא אביהם של שנים-עשר שבטי ק-ה, ועשו הוא סבו של עמלק: "ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק" (בראשית לו, יב).

 

איך וכיצד מתחיל הדבר? הוא מתחיל מן "ויתרוצצו הבנים בקרבה", כמסופר בפרשתנו, דבר שעורר כל כך את חרדתה של רבקה אמנו ע"ה, שבודאי לא באה סתם מחמת צער רגיל של עיבור, כי אין להעלות על הדעת שאחרי ציפיה כה ארוכה, לאחר כל התפילות ומעייני הדמעות ששפכו היא ויצחק שיברכם ד' בבנים, היא תאמר "למה זה אנכי" רק בגלל צער פיסי פשוט. והדבר מוכח גם מהעובדה, שלאחר שהלכה לבית מדרשו של שם ונאמר לה שם מפי ד' ששני גויים בבטנה - היא נרגעה, כלומר, שטירדתה היתה נפשית מחמת שלא ידעה שמדובר בתאומים: "שלא ידעה כי תאומים בבטנה" (מלבי"ם); "סבורה היתה רבקה, כי בן אחד הוא זה" ("קול שמחה").

 

מכאן נבעה דאגתה הנוראה, מדמותו של הבן הזה העומד להיוולד לה, בן "מתרוצץ" ומפוצל, שרץ לכאן וגם לכאן, ובכל מקום הוא מנסה להיות "משולב" ומתאים את עצמו, גם בבתי-כנסיות וגם, להבדיל, בבתי יראתם של עוע"ז. האם לזה ציפתה? והאם ייפלא באמת שאמרה "אם כן גדול צער העיבור, למה זה אנכי, מתאוה ומתפללת על הריון" (רש"י). הנה כאן האב-טיפוס של האם היהודיה הצדקנית: לאחר כל הציפיה של כעשרים שנה להיפקד ואחר כל הצער - אם בן כזה עתיד להיוולד לה, הרי "למה זה אנכי", לא בזה היא חפצה!

 

מסופר שבימי גזירת הקנטוניסטים ברוסיה, נכנסה אשה שבנה נלקח ממנה לצבא הצאר, להיכלו של הצדיק מרוז'ין זיע"א וזעקה בקול מר: אם יישאר הבן בידיהם ויגזלו ממנו את האמונה ואת צלם האלוקים שעליו, מוטב שימות ואל אראנו ברעתו הרוחנית. הרים הצדיק עיניו לשמים ואמר: מי ישער גודל צדקתה של אם בישראל זו, שכאשר היא חרדה שבנה יצא לתרבות רעה, מעדיפה היא את מותו על חייו, הרי זהו שאמר דוד המלך: "היסופר בקבר חסדך" (תהלים פח, יב) דהיינו שבמצב איום כזה, הקבר נהפך לחסד!...

 

* רבקה נרגעת כשהיא מתבשרת שאין זה בן אחד, כי אם שני בנים, אבל אינה טועה בעצם האבחנה על טיבו של עשו המתרוצץ והנדחק לצאת כל אימת שהיא עוברת על פתח של ע"ז. כל מה שחרדה לו מן ה"ויתרוצצו", בחושבה שמדובר בבן אחד, נתקיים בו בעשו, שחברו בו שנים שאינם אחד: "איש יודע ציד" ו"איש שדה".

 

"מדוע בעשו הכפילה התורה תיבת 'איש', ואילו ביעקב נאמר 'איש תם יושב אהלים'?... 'איש יודע ציד', פירש רש"י, יודע לצוד את אביו ולרמותו בפיו ושואלו האיך מעשרין את התבן וכו', וכסבור אביו שהוא מדקדק במצוות וכו', ואם כל מעשיו וכל לבו היו בכי רע האיך לא הבחין יצחק שכל דבריו מן השפה ולחוץ המה? אלא, שבשעה שבא לפני אביו, היה מכבדו באמת, וכיון שידע כי יצטער אביו אם יבחן פנימיותו, לכך העמיד עצמו כצדיק ממש באותה שעה, והיה לו מה להראות, ולכן חוזרת התורה פעמיים על תיבת 'איש', לומר לך שכל מהות עשו היתה פצולה ומחולקת לשנים, האחד, איש יודע ציד, שבשעה שנתעסק בדברים הטובים היה באמת אוחז בדרגה זו" (הגר"ש שבדרון זצ"ל, "לב שלום", עמ' רטו).

 

עשו הציג את עצמו כבעל "שיטה", ובזה הצליח להערים על יצחק: "כשהיה בא עשו מן החוץ היה אומר לאביו, אבא, המלח מהו שתהא חייבת במעשר" וכו'. מה הסתתר מאחורי זה? "חז"ל הוציאו את פירוש המלה 'ציד' מפשוטו... ומשום כך דרשו את המלה 'ציד', כצידה רוחנית, שנצוד בה יצחק הצדיק... המחלוקת בין עשו ליעקב היתה ב'ציד' הזה, שלדברי עשו היה בו משום רכישת נפשות להכרת ד' מחוגים רחבים כאלה שבדרכי יעקב אבינו אי אפשר בשום אופן להגיע אליהם. השפעתו של יעקב הצטמצמה, לדברי עשו, רק בין ה'צאן והבקר' הביתיים - יושבי אהלים - ורוב העולם החפשי - החיות והעופות - לא היה לו שום עסק עמהם... ואני הולך לשדה ו'צד' צבאים חיות ועופות, ומתקנם ומכניסם תחת כנפי השכינה... ה'ציד' הזה קנה את לבו של יצחק, שרצה להכניס תחת כנפי השכינה את כל העולם" ("למען אחי ורעי", להגר"א סורוצקין זצ"ל).

 

אבל כל זה לא עשה שום רושם על רבקה, כי לא זו בלבד ששמעה את הנבואה ש"שני לאומים ממעיך יפרדו - זה לרשעו וזה לתומו" (רש"י), אלא גם צפתה במעשיו של עשו וראתה שהכל הוא רק "ציד בפיו", כי במקום לצוד אחרים - הוא "נצוד" בתרבות השדה הקלוקלת, נהפך לאיש שמבזה את הבכורה, עובר על כל העבירות החמורות ובא עד לכדי כפירה בעיקר, ועל כן "ורבקה אוהבת את יעקב", שהוא "איש תם", שנאמר בו "איש" רק פעם אחת, שהוא שלם, שפיו ולבו שווים, והוא משעבד הכל, עד תום, לרצונו ית', וכמ"ש: "ויבא יעקב שלם" (בראשית לג, יח), וכפירש"י: "שלם בתורתו".

 

* מ"אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" ועד "ויבא יעקב שלם", סובב והולך מעגל הקיום הרוחני העל-היסטורי של עם ישראל, מעגל שלא יינתק רק אם נצמדים בכל הכוח למורשת היציבות של דרך ישראל סבא, ללא פשרות וויתורים, וגם ללא התפעלות משינויים, חליפות ותמורות שבכל התקופות.

 

כל המשברים והאסונות שלדאבוננו ניתכו על חלקים מעם ישראל, ובתקופתנו - על חלקים גדולים ביותר, עד כדי סכנה מוחשית של היעלמות מוחלטת, הם תוצאה ישירה מתופעת "ויתרוצצו", מן הנסיונות "לחדש", להיות "חכמים" יותר מאבות האומה, מנחילי ומוסרי התורה מדור לדור, מן הערעור והקטרוג שמשמיעים נגד "יושבי אוהלים", אוהלה של תורה, ש"אינם מבינים" את צורכי ה"עידן המודרני" ואת מה שמחייבת ה"קידמה", שאינה אלא פיגור וחזרה-לאחור, לימיהם של עשו, דור הפלגה ודור המבול.

 

כזו היא ה"תזכורת" המהדהדת מהשבוע האחרון, כאשר הוצגו בוועדת החינוך של הכנסת הנתונים המדהימים והמזעזעים על עוצמת הקריסה של החינוך הכללי, ולא רחוק מזה - גם בחינוך הממ"ד, מול נתונים הפוכים לחלוטין במערכות החינוך התורני, שהם חיוביים בכל המובנים. אבל גם לנוכח כל זה, קשה לצפות שהם יתעוררו לשנות את המציאות הטראגית הזאת בדרך של מהפך רדיקלי בכל מה שנוגע לחינוך הדור העתיד. הם מתרוצצים בתוך עצמם, רואים את האמת הבוקעת מאהלי התורה ואת כוח-הקיום העצום הטמון בה, אלא שאין להם האומץ להסיק את המסקנה הנכונה, והם הולכים מדחי אל דחי.

 

ואולי זהו כבר השלב האחרון במרד הגלוי שמתנהל מזה כמה דורות נגד יסודות הקיום האמתיים של עם ד', שהרי עובדה מרנינה היא, כי אנו זוכים כבר לראות בנצנוצי-האור של העתיד המתחדש, בדמותם של הלגיונות הגדולים של לומדי התורה וההמון המתרחב של שומרי התורה והמצוות, וזה צריך לנסוך בכולנו עידוד רב ותקוה גדולה.

 

"וימלאו ימיה ללדת והנה תומים" (כה, כד): "ר"ל אעפ"י שתחלה התרוצצו זה בזה מ"מ אחר שמלאו ימיה ללדת היו תומים ולא התרוצצו עוד, וע"כ נכתב תומים חסר א', ובא להורות שהרצוץ וההתנגדות הזה לא ימשך רק עד שיגיע זמן הלידה הכללית, שהיא עת הגאולה המכונה בכתבי הקדש בשם לידה כמ"ש האני אשביר ולא אוליד, שבעת הגאולה יכנע עשו תחת יעקב לעולם" (מלבי"ם).