בלי טובות – המטרה אינה מקדשת את האמצעים

שלמה המלך ע"ה אומר בקהלת )ד' ו'(: "טוב מלא כף נחת ממלוא חפניים עמל ורעות רוח". אומרים על כך חז"ל במדרש רבה )ויקרא פ"ג א'(: "טוב מי שהולך ופועל ועושה צדקה משלו, ממי שהולך וגוזל וחומס ונותן לצדקה משל אחרים. כמשל שאומרים: גייפא בתפוחיא ומפלגא לבישיא )החוטאת בתפוחים ומחלקת לעניים(, אלא 'ורעות רוח' - רעותיה דמתקרי בר מצוותא".

רבותינו מדברים על עשיר שאינו חפץ לתת צדקה לאחרים משלו, ולכן הוא הולך וחומס מהבריות, כדי שיהיה לו כסף לחלק לעניים. ומשל משלו על כך: כמו אותה חוטאת המקבלת תפוחים עבור חטאיה, והיא מחלקת אותם לעניים, כך דומה האדם המבקש לעשות מצוות על חשבון כספי הזולת. ומדוע כה עז חפצו לתת צדקה לעניים? על כל משיבים רבותינו: "דמתקרי בר מצוותא" - כדי שיקראוהו בן-מצוות. היינו, כדי שיתכבד בעיני הבריות, על מעשי הצדקה שהוא עושה כביכול. והרי כך כתב רבינו יונה בביאורו למשלי )י"ט, כ"ב( על הפסוק: "תאות אדם חסדו וטוב רש מאיש כזב": "אל תאהב לגזול ולחמוס ולעשות חסד, כי על איש כזה ועושה חסד דיבר... כאשר פירשו ואמרו חז"ל בדרך משל על העניין הזה, החוטאת המקבלת תפוחים ומחלקת אותם לחולים".

רבותינו מלמדים אותנו, כי בקיום מצוות התורה, אין המטרה מקדשת את כל האמצעים. אדרבה, אם מבקש אדם להשיג מטרה - ולו גם תהיה זו חיובית לכשעצמה - באמצעים פסולים, אזי חוטא ופושע הוא. התנהגותו של אחד מגיבורי תרבות העולם המיתולוגיים, רובין הוד שמו, שהתפרסם במעשי השוד שביצע בטירות העשירים, כדי לחלק את השלל בין העניים, כבר זכתה לחיקויים רבים במהלך ההיסטוריה, ואף במדינת ישראל היו התארגנויות שונות, במטרה לסייע לחלשים דרך שוד העשירים וגזילת רכושם. )למרבה האבסורד, היה גם שר אוצר אחד שנהג הפוך, כאשר במטרה להעשיר את העשירים, שדד את כספי העניים...(

למעשה, כל האידיאולוגיה הקומוניסטית, זו שנהרות דם של עשרות מיליונים נשפכו כדי להגשימה, התבססה על תורת 'השוויון', ולפיה יש לחלק את כל הרכוש בין כל שכבות הציבור, גם במחיר עושק העשירים, גזילת כספם ורכושם, אף אם רכשו זאת בדין וביושר. הנהגה זו, כל כולה חטא ופשע וראויה היא לכל גינוי. כי אכן כדי להגשים את ציוויי התורה, יש לעשות זאת רק בדרכיה, ולא מתוך סטייה מהם. כך בצדקה, כך בכל המצוות, כמו קירוב רחוקים, למשל, שיש שעשו זאת תוך רמיסת כמה וכמה ציוויי תורה, ואף התגאו בכך כי בדרכם הם, מתקרבים יותר יהודים ליהדות. אוי לאותה יהדות אליה הם קרבו את הרחוקים.

מה פשר אותה התנהגות, הגורמת לאדם לחטוא ולאחר מכן לגמול חסדים ברווחיו? האמנם רק תאוות הכבוד, כדי שיקראוהו 'בעל חסד', היא זו הגורמת להתנהגות בזויה זו? פרשת השבוע, חושפת רובד נוסף בנפשו של אותו חוטא ופושע, המשתמש בחטאיו כדי לעשות כביכול מצוות. התורה אוסרת להקריב קרבנות שנקנו מכספי חטא. פשוטם של דברים, כפי שהסביר רבא במסכת ב"ק )צד.(, שמאוס אותו קרבן אשר נקנה מכספי החטא, בפני הקב"ה, ואין רצונו שיוקרב לפניו. אך ברמב"ן מוסיף טעם נוסף. אותן חוטאות העושות כספי החטא שלהם מצוות - "חושבות לכפר על חטאתן, כמו שיזכירו רבותינו במשל שלהם - גייפא בתפוחייא ומפלגא לבאישיא".

החוטא, לאחר שהוא עושה עבירה, חש הוא בתוככי לבו נקיפות מצפון. אם עדיין לא איבד כל זיק יהודי, הרי מצפונו מייסר אותו על מעשהו. לו היה מנצל את תחושות הלב הללו, כדי לשוב בתשובה לפני קונו, אזי היה הוא "אהוב ונחמד לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם" כלשון הרמב"ם בהלכות תשובה. אבל יש לו דרך נוספת בניסיון להשתיק את המצפון, וזאת באמצעות העברת רווחי החטא, כולם או חלקם, לדברים טובים.

בדומה לכך ביארו חז"ל )שמות רבה פרשה ל"א( על דברי הפסוק במשלי "מרבה הונו בנשך ותרבית, לחונן דלים יקבצנו": "כגון הגמונים ודוכסים שהם יוצאים לעיירות וגוזלין ובוזזין, וכשהם חוזרים אומרים - הביאו לנו עניים ונפרנסם, והמשל אומר גייפא בתפוחים וחולקת לחולים". הרי לנו ירידה לנפש האדם, אשר עדיין לא איבד צלם אנוש, ויודע הוא להבחין בין מותר לאסור, אשר מבקש הוא להרגיע את לבו המייסרו, באמצעות עשיית מצוות בכספי החטא. )כי הרי יש אנשים, שיכולים לעבור על כל חטא ופשע, ולבם כלל אינו מייסר אותם על כך, ואותם כינה רבינו יונה בשערי תשובה שער ג' אות קס"ט "כת עוזבי ד'", ויכולים להיות בהם - כלשונו של רבינו יונה - אנשים המקיימים את מצוות התורה כמצוות אנשים מלומדה, אך כאשר יזדמן להם דבר חטא, הם יעברו עליו, מבלי שמצפונם ייסר אותם על כך(,

אלא שהרמב"ן אינו מסתפק בהגדרה זו, והוא מוסיף עוד משפט, היורד ונוקב עד עמקי הלב: "ולכך אסרה תורה אתנן לכל נדר כי עתה יוסיפו לחטוא בהן"! היינו, לא רק שלבו יפסיק לייסרו על חטאו, אלא אדרבה, כאשר עושה הוא מעשי מצוות בכספי החטא, נפתחת בפניו הדרך להוסיף ולחטוא עוד ועוד. מצפונו של האדם המייסרו על חטאיו, הוא זה המושך אותו לעשות מצוות עם רווחי החטא, כדי שיוכל להמשיך ולחטוא בלי שלבו ייסרהו על כך. )על פי ספרו של הגה"צ רבי יונתן שרגא דומב, מנהל רוחני דישיבת "בית מאיר" - "להעיר להורות ולהשכיל"(.

שמעתי פעם מאחד המשגיחים שאמר דבר נורא ואיום: לעיתים יכול האדם לחוש התעוררות עצומה ביום הכיפורים, המביאה אותו לידי בכי תמרורים, ועם כל זאת עליו לחשוש שמא בכי זה, נגרם על ידי יצרו הרע! והכיצד יתכן דבר זה? זהו עלול להיות אחד מתכסיסי היצר, המבקש להמשיך ולהחטיא את האדם, אך ביודעו כי האדם עלול 'לתפוס את עצמו' ולהבין להיכן הוא עלול להידרדר, לפיכך עוזב הוא אותו כביכול ביום הכיפורים, נותן לו לבכות ולהיאנח על חטאיו, כדי שיחוש במוצאי יום הכיפורים תחושת הקלה, כאילו וכל עוונותיו נמחקו ואינם, ומעתה יכול הוא לפתוח דף חדש ולהתחיל ולחטוא מחדש...

יהודי אינו עושה טובה לקב"ה, כאשר מקיים הוא את מצוותיו. הוא לא בא לעולם על מנת לדאוג ל'אינטרסים' של בורא העולם, אלא כדי לקיים את מצוותיו כעבד המקיים מצוות אדונו. את כל המצוות האדם מצווה לקיים אך ורק על פי דרכי התורה. כאשר האדם סבור כי יכול הוא לסטות מחוקי התורה, כדי לעשות מעשים שבעיניו נחשבים כמצוות, אזי הוא חוטא ופושע וגדול עוונו מנשוא. יש דוגמאות אין ספור מהנהגתם של גדולי ישראל, שהקפידו על דרך התורה, גם אם נראה היה לעין-בשר, כאילו ובהנהגתם זו עלולים הם או הציבור להפסיד. כמו אותם גדולי עולם, שעל שכמם היה מוטל עול קיום התורה, ועם כל זאת הם סירבו ליטול כספים שהושגו מחילולי שבת ומעשי עבירות, גם אם יכלו בכספים אלו לפרנס מאות ואלפי בני תורה.

הכוהנים בבית המקדש, כאשר אחזה בו האש, השליכו את המפתחות כלפי מעלה, כדי להמחיש כי תפקידם בשמירת מקום המקדש הסתיים. אם אין אפשרות לקיים מקום תורה, אלא באמצעות כספי חוטאים ופושעים או פעולות הסותרות את דרכי התורה, אזי צריך להשיב את המפתחות לשמיים ולומר: עשיתי ככל אשר ציוויתני ומעתה לא עלי מוטלת החובה להמשיך. כי אכן לא עלינו המלאכה לגמור, אלא רק לבצע אותה בדייקנות על פי ציוויי התורה. וכאשר בא היצר ומפתה את האדם לעבור על איסור זה או אחר, בטענה כי בכך יוכל להיטיב עם הזולת או להרבות תורה ומצוות וכדומה, אזי עליו לדעת כי חטא ופשע הוא ככל חטא אחר, והעובדה ש"כל ההכנסות קודש" - כפי שמתהדרים אי-אלו מופעים אסורים - אינה מפחיתה מחומרת החטא במאומה, אלא רק עלולה לדרדר את האדם אל עברי פי-פחת, כי בכך ירגיע את מצפונו המייסרו - "ועתה יוסיפו לחטוא בהן".