ברוך שובר אויבים ומכניע זדים

חייב אדם לשוש ולשמוח על מפלת רשעים שהיא מפלת הרע. אמרו חז"ל )סנהדרין לט, ב(: "'ויעבור הרינה במחנה', אמר ר' אחא בר חנינא, 'באבוד רשעים רינה'... וכי שמח קודשא בריך הוא במפלתם של רשעים וכו', באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להם הקב"ה, מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? אמר ר"י בר חנינא, הוא אינו שש, אבל אחרים משיש. דיקא נמי דכתיב 'ישיש' ולא ישוש", ע"כ.

ויש להבין, הרי הכלל הוא בידינו, "הוי דומה לו", וכאן התורה אומרת לאדם לעשות את מה שהקב"ה אינו עושה. הוא אינו שש בשעה שמעשי ידיו טובעים בים, ואת האדם ציווה לשמוח על מפלתם של רשעים, ובה בשעה שמהמלאכים לא קיבל שירה, שרו וזימרו בני ישראל ולא השתתפו בצערו של מקום? התשובה היא כי שנאת הרע יש בדבר. מצוה זו היא גדולה כל כך, עד שמכרעת את כל צדדי המעלה שבשתיקה!

אם אי אפשר להפריד את הרע מעושהו - חייב אדם לשמוח על מפלת עושהו, כמו ששרו ישראל על הים. כל השירה ההיא - לבד פסוקים אחדים - על מפלתם וטביעתם של מצרים בים נאמרה. על כל פרט ופרט שירה בפני עצמה: על כל חלק וחלק פסוק מיוחד שרו. על הרשעים שבהם - "יאכלמו כקש", על הבינונים - "כמו אבן", על הטובים - "צללו כעופרת", ועל מה שחשבו להתעשר ולהשתרר - פסוק לעצמו. שירה זו כעין נקמה היא, נקמת המנצח על המנוצח? הרגש הכי מוזר לעם ישראל. אבל לא כן הדבר. נקמה מידה מגונה היא, ואין משה רבנו ודור דעה מחזיקים בה. אולם אין כאן מנצח ומנוצח - השם נלחם להם במצרים. אלא אהבת הטוב ושנאת הרע יש בדבר. משפט של אמת ראו ואמרו שירה. שנאת הרע היא מצוה גדולה כל כך עד שמכריעה את כל מידת החסד, כשאי אפשר להפריד ביניהן.

במשך כמה עשרות שנים ראו ישראל את זדון לבם של מצרים. עבדו עבודת פרך על לא חמס בכפם, ילדי ישראל תחת לבנים הכניסו, בדם ישראל רחצו באמבטיאות. שאלה גדולה היתה לעם ישראל: איה האמת?! ידעו ישראל, ומשה רבם על כולם, כי חותמו של הקב"ה אמת, אבל לא ראו זאת בעיניהם. יום אחר יום עמדו וחיכו: מתי יתגלה הקץ? מתי תיראה האמת הגדולה לעין כל? וכיון שזכו לה, כיון שראו את אבדן הרע - פתחו ואמרו שירה. אם אי אפשר להפריד את הרע מעושהו, יבוער הרע יחד עם עושהו.

כשאדם מתבונן בהנהגת השם ורואה את הטוב הנעשה לצדיקים - נותן שבח והודאה על כך: "ברוך משען ומבטח לצדיקים". וכן הוא מסתכל ברע הנעשה לרשעים ומברך על כך: "ברוך שובר אויבים ומכניע זדים". הודאות אלו, אם הן נובעות מהבנתו הנכונה והרגשתו בצדק וביושר שבהן - רב כוחן להגדיל מפעם לפעם את אהבת הטוב ושנאת הרע. לכן חייבו חכמינו ז"ל לברך ברכות אלו שלוש פעמים ביום, כדי שיתעלה האדם מיום ליום במעלת האמת הזו. כי שנאת הרע והרצון להאביד אותו מן העולם, אהבת הטוב והרצון להרבות אותו בעולם, יסוד האמת הוא, אמת שהקב"ה מנהיג בה את עולמו. והוי דומה לו.