חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

"בריתי שלום" ו"בריתי שלם"

הקב"ה בעצמו העיד על שלמות המעשה ושלמות האדם: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן...

בקנאו את קנאתי". אך לא כל מי שמבקש להתהדר בתואר "קנאי", ראוי לו. לא כל מי  

שמתכסה באדרת ואיצטלה זו, קנאי הוא. רק מי ש1@כל2@ מידותיו רחוצות בבורית של  

ההלכה היהודית ומוסר התורה, ללא רבב ותערובת של משהו אישי, יכול לעטור לראשו  

את העטרת הגדולה והנעלה הזו. לעיתים, אנשים שהכוח שמניע את פעולותיהם הוא     

מידותיהם הרעות. אך אלה מבקשים לעטוף את מעשיהם הרעים באיצטלה מטעה של        

"קנאות". לאורך הדורות היו גדולי תורה וענקי רוח, שלחמו את מלחמת ד' וקנאו את 

קנאתו, ללא מורא וללא משוא פנים. אך יש גם שקטני מדרגה שההשחתה שמקננת במעמקי 

נפשם, מבקשים להצדיק את מעשיהם הנלוזים ולהתעטף באדרת לא להם. זה לא רק שיש   

צורך להיות נקי מכל רבב. המעשים הללו עומדים גם למבחן התוצאה:»               

הגאון רבי מרדכי מילר זצ"ל מגיטסהד מביא (בספר "שעור ליום השבת") בשם גדולי   

הדורות: "קנאותו האמיתית של פנחס לכבוד שמים השפיעה על שבט שמעון והחזירה אותם

בתשובה. לכן כתוב "בקנאו את קנאתי בתוכם". קנאותו של פנחס היתה "בתוכם", חדרה 

אל תוך העם, נשמותיהם של ישראל התעלו מכוח קנאותו של פנחס" (עמ' שס"א וראה גם 

אזנים לתורה למרן הגר"ז סורוצקין זצוק"ל).»                                  

יכול אדם לטעון כי הוא קנאי - המדרגה הנעלה ביותר. יכול הוא לנסות לשכנע את   

סביבתו כי נמנה הוא על אותם יחידי סגולה שרוח ד' מפעמת בם. אך לעולם הוא ייאלץ

להתמודד עם מבחן התוצאה: האם במעשי קנאותו הוא מקרב את סביבתו ואת אלה שנמצאים

במעגל שלו אל ד', האם הוא גורם להם להתעלות, או שמא הוא הופך אותם לפורעים, 

מחרחרי ריב ומדון, פראים משולחי רסן, שרומסים ברגל גסה את כל ערכי היהדות ודרך התורה,

 באיצטלה מדומה של מגיניה, כביכול. מבחנו של הקנאי הוא האם הוא הגביה את העם,

או שמא הנמיכם, האם רוממם, או שמא הפכם לשפלים ומחרחרי מדון.»           

מי שראוי לעטרת "קנאי", אלו הם רק גדולי ישראל - אלו שבדקו את עצמם במשקפים של

תורה ועיבדו כל מידה ממידותיהם בכלי סיתות של תורה. רק אלה שהזדככו לנקיות    

מושלמת, הם ראויים להיות קנאים אמיתיים. זה לא רק שאין להם כל נגיעה אישית    

למעשה הקנאות שעומד באותה שעה על הפרק. אין זה רק שהם חפים מרצון אישי        

ואינטרס, במעשה פגיעתם בזולת. אין די שיהא המעשה לשם שמים, ושלא יהא מעורב בו 

משהו מ"לא לשם שמים - אלא לצורך מטרה אישית והגשמת מאוויי לב". קנאות שייכת אך

ורק לאדם ששלם ונקי, בכל מעשיו. מי שבכל מעשיו האחרים יש בו "את בריתי שלם".» 

ועבר עליו רוח "קנאה" - מלשון קנאות. 1@"ומה זו קנאות? מידה כזו באדם שאינו   

סובל כל כיעור, שהוא בין שהוא על עצמו ובין על אחרים, ועל כן הוא מתרה בה"... 

2@מרן המשגיח דמיר הגה"צ רבי ירוחם זצוק"ל, דעת תורה, תחילת פ' נשא).»        

אולם בכל דור אנו נתקלים באינשי דלא מעלי, פשקווילנים מחרחרי ריב ומדון, שופכי

דם ודיו, שכל דרכם וכל התנהלותם אינה ע"פ דעת תורה, לא ע"פ מוסר התורה ולא ע"פ

ההלכה הצרופה. הללו מרעילים את הפרהסייא, בסוגיות שונות שעולות על הפרק,      

ומזהמים את החוצות בכל המכוער והאסור. אותם משולחי רסן, בוודאי ללא כל סמכות  

רבנית שעומדת מאחוריהם, מוסכים את הארס לורידי ההמון, והכל תוך חילול נורא של 

המושג הקדוש והנעלה ביותר של ה"קנאות". המדובר באנשים שרחוקים משלמות בכל     

מעשיהם, כרחוק מדבר סהרה הלוהט מאלסקה הקפואה. אלא שגם באותם נושאים שהם

מעלים על הפרק חדשות לבקרים כחומרי תבעירה, הם בעלי ענין השקועים עד צוואר ברפש     

ה"נגיעותיהם". זאת מלבד תחושת החוויה והסיפוק העמוק שמשרה עליהם תבערת

המחלוקת – כאותו  קיסר שהצית את הגפרור והבעיר את רומא, ואח"כ התיצב בהנאה מרובה       

להתבונן בלהבות.»                                                           

מי שזוכה לדרגת קנאות אמיתית - אין דרגה גבוהה ממנה. אך לא כל אחד ראוי להתהדר

באיצטלה הזו. הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצוק"ל, עמד בהרחבה על הנקודה הזו, 

כדי לאבחן את המורסה שמבדילה בין קנאות אמת לאחותה המזויפת. וכך הוא מגדיר כי 

דתן ואבירם 1@"פעלו מתוך שיטה ואידאולוגיה... בכל מקום שבו מוזכרים דתן       

ואבירם, הדברים סובבים סביב דאגתם לשלום הצבור וטובתו. כך הם גוערים במשה     

בצאתו מלפני פרעה, ומקנאים את קנאת הצבור: מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, כאילו 

דואגים הם להציל את הצבור מאדם אלים אשר רצה להשתרר עליהם. גם בפרשת קורח     

טוענים הם: כי תשתרר עלינו גם תשתרר בכל פעם, הכל מתוך אידיאולוגיה - דאגה    

כביכול לטובתו של הצבור!»                                                   

1@אבל על אותם הקנאים לכבוד הצבור אשר במאבקם נגד משה רבינו ממהרים להראות

 את  עצמם כדואגים לצבור ומכריזים: "מי שמך לאיש שר ושופט", מקדים רש"י להודיענו   

כבר בתחילת המערכה: "הם שהתירו את המן"! כלומר: אל תתפתו להבין לכנות         

כוונותיהם של אלו ולתרוצים אותם הם מוצאים למעשיהם, כי הם, המתריסים נגד משה  

רבינו, הם המתריסים גם נגד הקב"ה, הם דתן ואבירם - הרשעים מתחילה ועד סוף!    

2@(לב שלום, ע"פ שמות).»                                                    

הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון ממשיך לנתח באזמל חד את מה שהוא מגדיר כ"קנאותם  

של דתן ואבירם", ברצונם בהנהגה: 1@"כשנסקור את כל שרשרת המאבקים שבין דתן     

ואבירם למשה ואהרן, נמצא כי מלבד הקנאה הפשוטה של דתן ואבירם במשה ואהרן -    

היתה להם בעיה קשה יותר. הם נשאו את עיניהם אל ה"שטעלע" של הנהגת הצבור.      

ולפיכך כשהגיע משה והם הרגישו שהוא תופס את מקומם - הם הרשעים מתחילה עד סוף!"

2@(לב שלום שם)»                                                            

בכל מקום שרואים את קנאותם של דתן ואבירם, בכל פעם שהם מבקשים להצטייר כדואגים

לצבור, מאחורי המסכה הזו מסתתר רצון לשלוט, להכתיב את סדר היום של העם. בגלל  

נגיעותיהם ומידותיהם הרעות, הם אינם מכירים את מקומם. מאחורי מסווה קנאות הם  

מנסים להסית את ההמון. כך הם מקוים לשפר עמדות בדעת הקהל, מה שלדעתם יאפשר להם

לתת את הטון ברחבי הפרהסיא. לכן הם נוקטים שיטות הטעיה, הוצאת שם רע, הבערת אש מחלוקת,

 ולא בוחלים בשמוש בשקרים בוטים שמוסווים מאחורי דמגוגיה זולה, כדי  לפגוע במשה

 ואהרן - מי שבעיניהם תפסו את המקום הראוי להם - כמובן לפי דעתם.»  

הגה"צ רבי שלום שבדרון זצוק"ל (שם) מגדיר את מעשיהם של השנים - 1@"לא קנאות,  

זו קנאה". 2@ובאותו מאמר הוא גם מגדיר אמת מידה נוספת: כל אדם מתחזק לפי נטיית

לבו ומתאמץ במצוה מסוימת. יש אנשים שמחבבים לעצמם דווקא את מצוות "הוכח תוכיח,

ואף שומרים עליה מכל משמר... לאמיתו של דבר, מכיון שלא היו בדרגה הראויה      

להוכיח, אין זו מצוה אלא עבירה, שכן נתערבו במעשיהם איסורים רבים כלשה"ר      

ומחלוקת"...»   

1@"שמא יאמר הרואה, הלא אף משה רבינו עצמו קנאי גדול היה... יום אחד הורג את  

המצרי, למחרת מוכיח את דתן, ואח"כ בבואו למדין מגרש את הרועים... הנה כל עוול 

שרואה - מיד בוערת בו להבת הקנאות... מדוע לא אלמד ממעשיו»?                  

1@לכך מקדימה התורה ומספרת: "ויצא משה אל אחיו וירא בסבלותם" - ופרש"י: "נתן  

עיניו ולבו להיות מיצר עליהם"!! ובמדרש איתא: "שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר:

חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד"!!»   

1@משה לא דאג לזולתו רק בתוכחה... הוא דאג בראש ובראשונה לשלומו ולטובתו של כל

אחד ואחד מהם!! אדם כזה - שמוכן לתת את כולו למען הכלל - הוא יכול גם להוכיח!!

אך מי שנוהג הפוך, שדואג בראשונה לתוכחת חבירו - אות הוא הדבר שדאגת עצמו לנגד

עיניו. לכן אל יהרוס אדם לבא אל הקודש בכל עת ללמוד מגדולי ישראל שהיו מלאים  

בקנאות, מפני שקודם ילמד מה שחינכו את עצמם ומה שתקנו בתכלית את אהבתם ודאגתם 

האמיתית לכל אחד ואחד מן הכלל!!" 2@(לב שלום, שם)»                           

הארכנו הפעם בדבריו הנוקבים של הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצוק"ל, בגלל     

חדותם וחד משמעיותם. פלס המדידה ברור. כאשר הזולת נמצא במצוקה, היכן הוא? כאשר

לשני כואב, האם גם אז הוא דואג ובוכה - או שמא תראהו ניעור וחושף את טובו, רק 

כשלדעתו יש כאן "הוכח תוכיח", ואז נחשפת ברבים כל "טובתו" ו"אהבת הזולת שבו.»  

למרות גדלות הענקים של "הקנאי" האמיתי, על אף שדרגה זו אין לה שעור וקץ, בראש 

ובראשונה על האדם להשלים את עצמו ואת מידותיו ודרגותיו - כדי להיות ראוי      

לעטרת. עליו למרק את אישיותו בבורית של מידות, למדוד את נקיותו מבעד לפלס     

מרן הח"ח זצוק"ל. רק אחרי שישלים את היושר של מרן הגרי"ס זצוק"ל ואבן הבוחן של

עצמו, יכול הוא לטפס אל מרומי סולם הרוח, שם הקנאות מונפת כדגל של "ברית שלום"

ש"וו' קטיעא לה" כאומרת - "ברית שלם". רק אחרי השלם, גם מעשה הקנאות הלוחמת   

ללא פשרות - ללא מורא - ללא משוא פנים - תהא ברית שלום...»                   

הגה"צ רבי שלום זצוק"ל, במילים שמנקות ראי המוצב אל מול עינינו ומצחצחות את   

זגוגיתו כדי להטיב את ההתבוננות. קנאות אמת מול קנאות מדומה ומסולפת. ההבדל   

הגדול!»

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד