'דקדוק הדין' של דור המבול

הידרדרותו המוסרית של העולם ה'בראשיתי', הגיעה לשיאה בימי נח. רק כ-006,1 שנה חלפו מאז גורש אדם הראשון מגן-עדן, והעולם החדש הגיע לשפל מחפיר. אנשי דורו של נח, לא נמנעו מכל תועבה. מעשי שוד ורצח, גזל וחמס, כמו גם הפקרות מוסרית נוראה, היו לחם חוקם. מהרגע בו גילה העולם את כוחו של היצר הרע, הוא עשה בו שימוש נרחב, עד שהבריאה כולה הגיעה לשפלות מוסרית. התורה תמצתה את מצבו של האדם במשפט קצר אחד: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". הרוע המוחלט.

בתוככי אותה אפלה, מבארים לנו חז"ל מהי משמעות האמור בתורה "כי מלאה הארץ חמס". לדבריהם 'חמס' הוא נטילת ממון הזולת ששוויו פחות מפרוטה, ולא בכדי השתמשה התורה במלה זו ולא במלה 'גזל': "וכך היו אנשי דור המבול עושים, היה אחד מהם מוציא קופתו מלאה תורמוסים, והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין". אנשי דור המבול, דור מופקר ומושחת, מוצגים על ידי חז"ל כמי ש'מקפידים' על הדין. כאשר ביקשו ליטול את רכוש הזולת, הם עשו זאת ב'היתר'. במקום לגזול את הכל בלי חשבון, הם השתדלו לקחת פחות משוה פרוטה, כדי שיהיו פטורים מהשבה.

ולבל תהיה טעות, כי הם חששו שמא שופטי התקופה יחייבו אותם בהשבה. השופטים עצמם, כך על פי חז"ל, היו מושחתים כאנשי הדור. הם אלו הקרויים בתורה 'בני האלוקים' (בראשית רבה, כ"ו, ה'), שהיו שותפים במעשי הפשע של הדור כולו. כך שלא החשש מפני ההליכים המשפטיים, הביא את אנשי הדור לגזול פחות משוה פרוטה. ואם כן מה פשר אותה הקפדה 'הלכתית' במעשי הגזל?

מבאר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצוק"ל: "למדנו כאן דבר פלאי בכוחות נפש האדם, האיך שיכול גם יכול לעשות כל תועבה, ועם כל זאת בתוך ביצת הרוע ששקוע בה, יכול לחשוב את עצמו למדקדק בדברים מסוימים, כאומר לנפשו מהיות טוב אל תהי רע... שאם אפשר לקחת בהיתר למה לעשות איסור... ואינו מרגיש כל סתירה בנפשו בקיצוניות מעשיו. מצד אחד נהנה הוא מגזל, ומאידך מתענג על דקדוק מצווה שאינו גוזל ואומר לנפשו, האח! כמה ירא וחרד אני!"

כדרכו, מתבל רבי שלום את ביאורו בסיפור מהחיים: "פעם הלכתי באחת מסמטאותיה של ירושלים עיה"ק, וראיתי מרחוק אנשים עוברים על יד מקום כלשהו, וסותמים את אפם ובורחים להם לנפשם. אמרתי לעצמי כשאגיע למקום ההוא אראה על מה ולמה הם בורחים מאותו המקום. המשכתי בדרכי והתחלתי להרגיש ריח נורא, אבל עוד לא ראיתי מהיכן יוצא הריח הנורא הלזה. ואולם לאחר שהמשכתי עוד, וכאמור הריח התגבר עוד, הבחנתי שמרחוק עומדים קבוצת אנשים וסובבים סביב בור ומביטים פנימה, והנחתי בדעתי שאכן שם הוא מקור הריח..."

"כשהתקרבתי סמוך לאותו מקום נדחקתי לשולי הרחוב וזירזתי פעמי כשידי על אפי לגודל הצחנה. אך לפתע עלה בדעתי וחשבתי על מה מביטים האנשים הסובבים את המקום ומה יש להתעניין שם. התגברתי איפוא על ריח הצחנה הקשה והתקרבתי קרוב וראיתי מחזה פלא. המדובר היה בבור ביוב מרכזי שפתחוהו בשל תקלה, ולכן נדף ממנו הריח למרחק כה רב. ומכיוון שהבור היה בור מרכזי, היה גדול ככדי כניסת כמה אנשים לתוכו, וכמה ערבים היו בתוכו, ולא פחות ולא יותר אחד מהם פינה לעצמו בתוך הבור איזה מקום, מצא איזה ברזל לשבת עליו והתענג באכילת פיתה פלאפל... היה אפשר להבחין שגודל תענוגו שווה לאיסטניס הבא למסעדה ויושב על כסא מרופד ואוכל עם כלים נאים. אותו פלאפל ואותו תענוג...!"

"כשראיתי את זה הרהרתי בדעתי שלא לחינם ראיתי, אלא ללמדנו מוסר-השכל עמוק ונורא. הלא אני כבר ממרחק רב לא סבלתי הריח ואילו ערבי זה יושב לו בתוך הגומא עצמה כשכל סביביו מזוהם, ומוצא מקום בנפשו ליהנות ולהתענג על הפלאפל. והאיך לא נדחית נפשו מן הריח הרע? הוי אומר שכשהאדם בתוך הסירחון אינו מרגיש...!"

הלקח המוסרי מהסיפור, אותו למד הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, שגם ברוחניות יש והאדם נוהג כך. הנה תמהים אנו על אנשי דור המבול. רשעים ומופקרים, הן במעשי נבלה בין אדם לחבירו, והן במעשי תועבה שבין אדם למקום. ועם כל זאת לא מצאו סתירה בנפשם כאשר דקדקו שלא לגזול שווה פרוטה, ובכך ביקשו להרגיע את מצפונם. ההסבר לכך הוא, שכאשר שקוע האדם בתוך רפש מעשיו הנבזים, אפו סתום ולבו אטום, ולכן מתענג הוא על איזה הקפדה של גזילה בפחות משווה פרוטה. בכך משביע הוא את יצרו הרע באומרו, כי אדם טוב וישר הוא, שאינו גוזל יותר משווה פרוטה.

גם אם במשך אלפי השנים שחלפו מאז דור המבול ועד ימינו, עשה העולם כברת דרך אדירה בתחומי החכמה השונים, מכל מקום הטבע האנושי נותר כשהיה. העולם אולי השתנה, אבל האדם 'הגולמי', ללא שיתקן עצמו ויעמול על מידותיו, נותר כבשעת בריאתו. יכול אדם להיות שקוע בתוככי הרפש והסחי, להיות משועבד לכל תאווה שפילה, לרמוס ולדרוך על כל ערך אנושי, ועם זאת למצוא לעצמו איזו פינה נידחת של 'הקפדה' על איזה ערך מוסרי שהוא יצר לעצמו, כדי להרגיע את מצפונו כדי שיחוש 'האח! איזה אדם מוסרי אני"!

אם רואים אנו סתירות כה רבות בהנהגותיהם של יצורי אנוש, בין שפלותם האישית מחד, לבין איזו התנהגות מוסרית מאידך, אל לנו להיות מופתעים. יכולים אנו לראות את היצור המאוס, שאף את שמו נרתעים אנו מלהזכיר בפה מלא, מתפלש לו בתוככי הסחי והזוהמה, ומתענג מכל רגע. בני האדם, אלו הקרויים בלשון הכתוב בסוף ספר יונה - 'ובהמה רבה', כמוהם כאותו יצור. יכולים אנו לראות אדם מושחת, המוכן לרדוף את זולתו עד חורמה, לרדת לחייו ולהשפילו עד עפר, והנה חבר הוא מן המניין ב'אגודת צער בעלי חיים'. מה לו, המתענג על צער הבריות, ולצערם של בעלי החיים? הכיצד אין הוא חש בסתירה המהותית בין מעשיו? אין זאת, אלא שמי שנמצא בתוככי ביב השופכין, שכל העובר לידו נאלץ לסתום את אפו מריח הצחנה, יכול להתענג באותה שעה ממאכל טוב, בלא לחוש ולהרגיש את שפלות מצבו.

סיפורו הנפלא של המגיד הירושלמי, שופך אור יקרות על תופעות רבות בעולם, שאנו עומדים תמהים על קיומן. כמעט בכל תחום, נמצאים אותם 'מפוצלי אישיות', שמעשיהם כה מנוגדים וסותרים. מוצאים אנו אותם בין אוהבי ישמעאל, למשל, המוכנים לרדוף את בני עמם עד חורמה. מוצאים אנו אותם בכל מיני אגודות וגופים הומניסטיים, הנותנים ידם להרעבת תינוקות של בית רבן. מה שבעינינו נראה כסתירה מהותית, נראה בעיניהם כדבר טבעי מאין כמוהו. הם איבדו זה מכבר את תחושות הלב והנפש, בהיותם שקועים ברדיפת התאוות ומנותקים מערכי הנצח, שרק הם יכולים להנחיל לאדם את התחושה המאוזנת בין הערכים השונים ולהנחותו בדרך ישרה, שאין בה כל תהיות וסתירות.