ההרגל וחינוך

א. "ההרגל - שלטון על כל דבר" * הדרכת הרמב"ם איך להרגיל ילדים ונערים ללימוד התורה.

ב. אישיותו המפוצלת של לוט - מקיים מצוות במסי"נ ועושה עבירות חמורות * "שתרגילנו בתורתך" * כוחו של ההרגל שעומד מול כל התהפוכות ורוחות הרעות שבעולם.

ג. צריך להתייחס לכל תלמיד כ"נר ד' נשמת אדם" * "וירח את ריח בגדיו" * לא להחשיך את האור הגנוז שבקרבנו ובקרב התלמידים * כוחו של ההרגל וההתמדה להאיר את הנשמה.

מאמר החכם "ההרגל שלטון על כל דבר". יש ולפעמים מתגלה איזה קושי להקנות לתלמידים ולחניכים מסויימים את חשיבותם של לימוד התורה וקיום המצוות ועבודת המידות, אל לנו להתייאש או להזניח זאת לגיל יותר מאוחר ולאמר שלאחר זמן יבינו כל זאת מעצמם.

לשם כך ישנה עצה נפלאה והיא ה'הרגל'. להרגיל את הילדים ואת התלמידים בלימוד התורה ובקיום המצוות, גם כשהם לא מבינים ולא עומדים על סוד חשיבותם, כי ההרגל יעשה את שלו, וברבות הזמן יהפך להם לטבע שני.

גישה חינוכית זה נוקט הרמב"ם הלכה למעשה, ומאריך לתאר ולבאר אותה )בפירוש המשניות בהקדמה לפרק "חלק"(: שים בדעתך, נער הביאוהו אצל המלמד ללמוד תורה שזהו הדבר הטוב ביותר והשלימות הנעלה ביותר, אבל הנער הוא קטן ובמעוט שנותיו וחולשת שכלו, איננו מבין את החשיבות שבלימוד התורה. מה עושה המלמד, משדל את הילדים בפרסים קטנים אומר לו: "קרא מעט ואתן לך אגוזים ותאנים או מעט דבש", וכך הילד לומד, לא לשם הלימוד אלא לשם קבלת הפרס. וכשהילד גדל, נותנים לו פרסים גדולים יותר לפני הרמה שלו: מענק כספי או עידוד, כבוד והוקרה, וכך הוא הולך ומתרגל בלימוד התורה. לגישה זו קורא הרמב"ם "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

אך עדיין צריך להבין, מהי התועלת בכך שהתלמיד יתרגל ללמוד אך ורק בשביל תועלת צדדית על מנת לקבל פרס ומיני מתיקה, איך בצורה כזו יבוא במשך הזמן ללימוד התורה לשמה.

אכן, זהו כוחו של ההרגל. ההרגל מטביע בנפש התלמיד והחניך את ההרגלים הטובים, וברבות הימים ההרגלים הללו לא יסורו ממנו, וכשיתבגר שכלו, יבין גם את החשיבות העצמית של הדברים.

כי על כן, כוחו של חינוך להרגלים טובים הוא חזק מאוד, ועומד בגאון ובעוז בכל תהפוכות החיים ובכל הנסיונות. גם כשנקלע התלמיד למערבולת החיים, מטולטל בין מלחמת יצר הטוב עם יצר הרע, ההרגל עושה את שלו, והוא נשאר דבק בעוז בהרגלים הטובים שהקנו לו המחנכים.

ב.

מצינו אצל לוט בן אחי אברהם, ביום שישב להיות שופט בשערי העיר סדום, העיר הידועה לשימצה בחוסר הכנסת האורחים שלה, באותו היום הזדמנו לשם המלאכים. לוט רץ לקראתם, השתחווה לפניהם אפיים ארצה והתחנן אליהם שיבואו להתאכסן אצלו, למרות כל הסיכון הקיים בדבר הזה. )ראה בראשית פרק יט פסוקים א-ד(.

באישיותו של לוט אנו רואים תהפוכות מן הקצה אל הקצה. אישיותו של לוט מהווה עבורנו תעלומה.

מחד אנו רואים בו ובהתנהגותו השחתה וגנות שכמעט קשה להבינה. הרמב"ן )שם בפסוק ח'( כותב, שלוט לא היה רע לב, אלא שלא היה ענין הזימה רחוק בעיניו ובודאי לא היה עושה לבנותיו חמס גדול אם היה בזה עולה כפי דעתו, לכן אמרו רבותינו ז"ל )במדרש תנחומא וירא יב(: בנוהג שבעולם, אדם מוסר נפשו על בנותיו ועל אשתו יהרוג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהם, אמר לו הקב"ה לעצמך אתה משמרן.

וחז"ל הדגישו )מד"ר נא, ט( את הגנות שבלוט ש"בכל תושיה יתגלע" "ולעצמך אתה משמרן", תופעה נדירה שבנדירות כמעט מהיחידות בתולדות אנוש עלי חלד, שהתייחס כך אדם לבנותיו, ירידה מוסרית ללא דוגמא. זהו מחד גיסא.

ומאידך, לוט היושב בשער סדום ושופט של סדום ומכירם היטב, בודאי יודע את הצפוי לו ולאנשי ביתו כתוצאה מהכנסת אורחים, סכנת נפשות ממש, ובכל זאת לא נרתע, ומזמין אורחים. וכשנתקל בסירוב של אנשי העיר, הוא תוקף ומפייס ומשדל אותם בכל כוחו, וכמו שכתוב )שם בפסוק ט( "ויפצרו באיש בלוט מאוד". הרי הוא מכניס את עצמו ובני ביתו בסיכון נפשות, ובלבד לקיים הכנסת אורחים.

האם יתכן שיהיו שני ההפכים בנושא אחד באישיות אחת.

זאת ועוד, הוא אפה להם מצות בגלל שפסח היה )שם פסוק ג, וברש"י(, לוט מקיים מצוות עוד לפני שניתנה תורה, אותו לוט שהעידה עליו התורה שהסיע עצמו מקדמונו של עולם, ואמר אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו, )בפרשת לך לך יג, יא(.

ואחרי המהפיכה של סדום ועמורה, ואחרי שזכה להשגחה מיוחדת ולהצלה מתוך החורבן, בזכותו של אברהם, כאמרם ז"ל - אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול )ב"ר נ, יא. ומובא ברש"י שם יט, יז(, ואחרי ראותו נסים ונפלאות ממש, בכל זאת כשאמרו לו המלאכים )שם( "ההרה המלט" - שהציעו לו לברוח אצל אברהם שהוא יושב בהר שנאמר "ויעתק משם ההרה" )שם יב, ח(, אנו נתקלים באי רצון וסרוב מצידו של לוט, בנימוקים של חשבונות ואמתלאות, שיסודו באי רצון להידבק באברהם, ושכתוצאה מזה נכשל בכשלון חרוץ של גנות וחרפה.

הנה אנחנו רואים, שאותו לוט מקיים מצוות בחירוף נפש, מצות אפה והכניס אורחים, ומאידך גיסא, הוא מפקיר את בנותיו ובורח מהקב"ה ומאברהם.

מה הוא סוד הפיצול והניגודים הללו.

אילולא ניתנה תורה, ואלמלא פירשוה גדולי חכמי המוסר, חוקרי נפש ומהות האדם, אי אפשר היה למצא פתרון וישוב לסבך הסתירות, אבל חז"ל האירו לנו בקילורין לעינים באמרם: שמבית אברהם למד לחזר על האורחים )ב"ר נ, ד(.

זהו סודם של דברים! ההרגל והחינוך בביתו של אברהם אבינו, הטביעו בנפשו ובדמו של לוט רצון לגמול חסד ורצון להכניס אורחים, ולמרות כל ההרפתקאות שעברו עליו, ולמרות שהוא יושב בסדום וחי באוירה של סדום ומוקף באנשים רעים וחטאים, בכל זאת, לא פוגם בחינוך והרגל שקיבל בביתו של אברהם אבינו, עד כדי סיכון וחירוף נפש ממש. כל כך גדול כוחו של הרגל.

"שתרגילנו בתורתך" - זוהי תפילה שאנו חוזרים עליה מידי יום בבוקר בתחילת התפילה, ולוואי שנתרגל, שאז ההרגל כבר יעשה את שלו.

אמנם גם הרגל יכול להתערער, גם חומת פלדה של הרגל איננה בלתי שבירה לחלוטין, הרי לוט התרגל לעוד הרבה דברים טובים בביתו של אברהם אבינו, והרגלים אלו לא עמדו מול הסתערות עצומה של כוחות הרצון והתאוה. אבל בכל זאת הוכיח ההרגל את כוחו, שהוא יפה במקרה שלא עומדים נגדו כוחות עצומים של רצון ותאוות, במקרה כזה אין למעלה מכח ההרגל שנעשה טבע.

ג. במבט מעמיק יותר, ניתן להבין היטב את ההשפעה העמוקה ואת כוחם הגדול של הרגלים טובים, שעומדים גם נגד רוחות רעות ותהפוכות החיים.

נשמת אדם הישראלי הוא דבר גדול ונעלה עד למאוד, עד אין חקר. אנחנו מסתכלים על כל אדם כעל בשר ודם עם תכונות טבעיות והרגלים, אבל לאמיתו של דבר, צריך לשנות את כל המבט ואת כל היחס, מפני שבקרב כל אחד שוכנת הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, כי מאן דנפח מדיליה נפח, והנשמה שבקרב כל אחד ואחד היא ניצוץ מזיו השכינה, כדברי שלמה המלך "נר ד' נשמת אדם" )משלי כב, ב(. ודי בניצוץ קל במעט מן אור התורה והמצוות, להעלות את אור הנשמה שתאיר את כל מהותו של האדם.

כפי שאמרו חז"ל במדרש )ב"ר סה, כב( על הפסוק "וירח את ריח בגדיו ויברכהו )בראשית כז, כב(: כגון יוסף משיתא ויקום איש צררות. למרות שהיו בשפל המדריגה והיו מכונים בתואר המפוקפק "בוגדיו" ר"ל, שבגדו בקב"ה ובתורתו, למרות זאת, בניצוץ אחד חזרו בתשובה שלימה והגיעו למדרגות נעלות.

היתכן, זהו כוחה של הנשמה! הנשמה השוכנת בקרב האיש הישראלי, ואף באדם הנמצא בשפל המדריגה, היא "נר ד' נשמת אדם", ודי בניצוץ אחד ללבות את הגחלים הלוחשות ללהבה גדולה המאירה את כל מהותו של האדם.

תפקידנו כמחנכים וגם כלפי עצמנו הוא, לא להחשיך את האור הגנוז בקרבנו. יש ומעשים קטנים ופעולות שליליות קלות ערך, גורמים אף הם לחושך בנפשו ובנשמתו של האדם. למרות שאם נבחן את המעשה לגופו, לא נראה בו כל כך פגם וחסרון, אך ביחס לאור וחושך המשמשים בערבוביא, גם המעשה הקטן ביותר, בכוחו להחשיך ולהסתיר את האור האלקי שבקרבנו.

לדוגמא, ניתן להצביע על התופעה השלילית שפשה בקרב מחננו. ישנם כאלו )אמנם מעטים, אבל ישנם כאלו( שבדרכם לתפילת שחרית, הם 'מציצים' וקוראים בעיתון היומי. במבט ראשון לא מבינים כל כך את הפגם בזה. אמנם יודעים הם, כי יש בזה איזו בעיה הלכתית, אך לזה ניתן למצא פתרונות. אבל במבט קצת יותר מעמיק, הלא במי מדובר כאן, באדם מישראל ההולך עם הטלית ותפילין לעמוד לפני הקב"ה ולשפוך שיח, האם זה הזמן המתאים והראוי לקרוא בעיתון, הקריאה בעיתון גורמת לחושך בנפש האדם, והתפילה שלאחריה כבר איננה תפילה הראויה.

זהו סוד ההרגל. ההרגלים הטובים שמקנים לחניכים בשנות הנעורים, הם מלבים את אור הנשמה הגנוזה בקרב כל ילד יהודי, וממשיכים להאיר אותו ולהאיר את דרכו במשך כל תהפוכות החיים, והניצוץ הזה ממשיך להאיר ולרומם.

בזמני, כשלמדתי בגרודנא, היה אחד הבחורים המיוחדים רבי משה זריצקי זצ"ל )גברא רבא וגאון גדול בתורה, לימים כיהן כרב דכרכור כאן בארץ ישראל( התואר שלו היה "משה מתמיד".

הוא הגיע ממשפחה עניה ופשוטה, ולא היה באפשרותם לשכור לו מלמד ראוי, אך נפשו חשקה בתורה ושם את פעמיו לעבר ישיבת גרודנא. בעניותו יצא רגלי לדרך והגיע עיף ויגע למבחן אצל אדמו"ר מרן הגר"ש שקופ זצוק"ל. רבינו זצ"ל במבטו הגאוני, עמד מיד על טיבו של הבחור, וסבר שעדיף לו להיכנס למסגרת ישיבה אחרת, אבל הבחור לא ויתר. נפשו חשקה בתורה ונשאר בישיבה למרות שלא התקבל ולא קיבל את תמיכת הישיבה לאוכל ומקום ללינה.

לקח גמרא וסטנדר וישב ללמוד בהיכל הישיבה באיזה פינה, וכשהגיע זמן האוכל, לא היה לו מה לאכול, עד שהגיע שמעו לאזני נשים רחמניות, שריחמו עליו והביאו לו אוכל. בשעת הלימוד היה לומד בקול גדול עם התלהבות שהיתה ממריצה את הצעירים. ובלילה משום שלא היה לו אכסניה ללון, כאשר היו כולם הולכים מהיכל הישיבה, היה מקריב שולחן לתנור של הישיבה, ונשכב עליו לשינה חטופה, ובבוקר, בטרם הגיעו הבחורים, היה מסדר את השולחן בחזרה במקומו.

כך נמשך הדבר במשך כמה חודשים, ובמשך זמן קצר הפך לאחד הבחורים המצויינים של הישיבה, ויגדל לגברא רבא ולאילנא רברבא לגאון ולתפארת.

זה כוחו של הרגל והתמדה, בכוחם להאיר את הנשמה ולהפוך את האדם מן הקצה אל הקצה.