הכרת הטוב ולא: תשלום הטוב

"זיידי, יש לי מטמון בשבילך," אמרה לי נכדתי, "מצאתי פתגם ביידיש ובטוחה אני שתהנה ממילים אלו, שלפי דעתי, הן לבביות, ודורשות הרבה מחשבה".

 

ומה הוא הפתגם?

 

"חובות דארף מען באצאלן" = "בן אדם צריך לשלם חובותיו".

 

"טובות דארף מען שולדיק בלייבן" = "לטובות צריכים להישאר חייבים".

 

במבט ראשון, לפתגם זה יש צליל מיוחד. אבל יש בו לימוד הכי חשוב.

 

בדרך כלל, כשאנו שומעים מאדם רעיון, חידוש, הערה וכדומה, אנו יכולים בלא קושי להבין מיד את העניין.

 

כאן, חלק ראשון של הפתגם "חובות דארף מען באצאלן" כמעט מובן מעצמו. הלא כתוב בחז"ל "פריעת בעל חוב מצוה" ]כתובות פו.[, אבל החלק השני של הפתגם "טובות דארף מען שולדיק בלייבן" לכאורה, קשה להבנה.

 

ב"טובות" למה להישאר כמו בעל חוב? למה אין יכולים לסלק את החוב? למה אין סוף לחיוב תשלום של טובה?

 

מה המקור לרעיון זה? למה כשמקבלים טובה ממישהו אי אפשר לפרוע?

 

רבינו המשגיח מרן הגה"צ רבי ירוחם לייוואוויץ זצ"ל מאיר עינינו בענין זה.

 

כתוב בתורה "לא תתעב ]תשנא[ מצרי כי גר היית בארצו" ]דברים כג, ח[ ופירש רש"י אע"פ שזרקו זכריהם ליאור, מה טעם שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק.

 

מכאן ניתן ללמוד יסוד במצוות; כשהנך מקבל טובה מאחד, ותהיה הטובה קטנה ככל שתהיה, וגם יתכן שבנוסף עשה לך הרעות הגדולות ביותר, למרות זאת הנך צריך ומחויב להכיר טובה על הטובה שעשה לך, ולא לשנוא אותו בשום אופן.

 

מידה נשגבה למעלה ראש, מי כהקב"ה השוקל טוב ורע. הוא יתברך נתן לנו המדידה בזה, והיא תהילתנו. ]דעת תורה, פ' כי תצא עמ' ט[.

 

ורבי ירוחם מוסיף נקודה נוספת בעניין:

 

המלים "לא תתעב מצרי" משמעותן להרבה זמן, כמעט בלי סוף, כי הטובה שקיבל אדם מחברו לו יכול לפרוע, וכמעט שאין לה תשלומין, כי אע"פ שעשה לו חברו הרבה רעות, אבל לו עשה גם טובה קטנה, הוא צריך להכיר לו טובה על כך.

 

אחרי לימוד דברי רבי ירוחם, אנו מבינים את החלק השני של הפתגם "טובות דאף מען שולדיק בלייבן" - טובות צריכות להישאר בצורה בלתי משולמת.

 

מפאת כל האמור לעיל, נושא מאמרינו הינו "הכרת הטוב" ולא "תשלום הטוב" שלא שייך לשלם לו כגמולו, אלא שיכיר את ה"טוב" ולא "תשלום הטוב".

 

הביטוי "הכרת הטוב" מלמדנו שיש כאן מציאות של הכרה ללא הפסקה, כלומר אין לסיים בלהכיר טובה.

 

כמבואר בדברי הרמח"ל:

 

ההתעוררות הזו היא הסתכלות ברוב הטובות שהקב"ה עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה והנפלאות הגדולות שעושה עמו מלידתו עד יומו האחרון ]מסילת ישרים, פרק ח'[.

 

ונביא שני סיפורים, בהם אנו רואים כיצד הכרת הטוב קיימת ללא הפסקה.

 

שמעתי על אחד מגדולי ישראל שליט"א שלאחרונה ניחם אבלים בבית משפחה שאמם נפטרה. כשניחם את בני המשפחה הזכיר בתוך הדברים, כי הוא חייב להם הכרת טובה; בשעתו נסע לחתונה מירושלים לתל אביב, בטנדר גדול עם הקרובים, ובזמן ההוא, לפני ארבעים שנה, התחבורה היתה קשה, הכבישים היו מוגבלים וצרים והרכבים היו לא טובים כמו היום.

 

כאשר הגיעו הנוסעים, לאחר קושי ועמל הדרך מירושלים לתל אביב, חש שלא בטוב והתעלף, בשל הנסיעה הממושכת בטנדר מיושן ללא אויר מספיק וכו'.

 

אחד האורחים בחתונה הציע לקחתו ברכבו הפרטי לביתו, והיה זה אחד מבני המשפחה האבלה. ואותו גדול בישראל שליט"א סיפר להם סיפור זה עתה באומרו כי הוא חש הכרת טובה על כך עד היום.

 

כאמור, מדובר במעשה שקרה לפני כארבעים שנה, זמן רב לכל הדעות, ומאז עברו על כל אחד הרבה מאורעות, וכל אחד מאיתנו כבר היה שוכח אירוע כזה שנעלם בתהום הנשיה. אך אותו גדול בישראל שליט"א לא שכח לאותו יהודי הכרת טובה אישית זו, למרות הזמן הרב שעבר מאותו אירוע.

 

ספור מעין זה ארע בעיר ראדין לפני שנים רבות ששם היה ביתו וישיבתו של מרן החפץ חיים זצוק"ל.

 

באחד הימים ראו תלמידיו של מרן הח"ח שהוא עסוק בעזרה לתלמיד צעיר שזה עתה הגיע לישיבה בראדין. מרן החפץ חיים בליווי התלמיד החדש, עברו בכל המקומות בעיר על מנת למצוא מקום מתאים ללינה ולאכילה.

 

התלמידים תהו מדוע מרן הח"ח בעצמו מטפל בענין זה, הלא כל שעה וכל רגע היו יקרים וחשובים מאד בעיניו, מפאת עיסוקו הרב בהרבצת התורה שלו לתלמידיו.

 

כששאלו את מרן הח"ח לסיבה לדבר, הוא ענה: לפני הרבה שנים הסבא של הבחור החדש עשה אתו טובה ועכשיו יש לו ההזדמנות להכיר ולשלם טובתו.

 

אולם ישנם גם אנשים שאינם רוצים שמישהו יעשה להם טובה, מכיוון שאינם רוצים להיות בעלי חוב לזולתם.

 

בספר "תולדות יעקב" ]על מרן הסטייפלר זצוק"ל[ כתוב שהיה אומר: כשמישהו עושה לי טובה, אני נהיה לבעל חוב, אינני יודע במה לפרוע לו את חובי. כשאני משלם אני רגוע. כמו שאומרים בשם מרן הרב מבריסק זצוק"ל שהתשלום הזול ביותר זה כסף ]כי אם לא משלמים נשארים תמיד בעל חוב ולעולם לא תדע מתי שילמת מספיק[.

 

עוד הוא מבאר על ענין זה, שאחת הסיבות שלא רצה אברהם אבינו ע"ה לקחת מעפרון את מערת המכפלה במתנה, היתה משום שלא רצה להיות לו לבעל חוב ]ספר ברכת פרץ, פרשת חיי שרה[.

 

כל אחד כאשר נכנס לעומק ענין "הכרת הטוב" ימצא שנושא זה רחב ועמוק, ולא יתכן במאמר זה לדון בכל פרטי מדה זו.

 

 

@9

 

 

לסיום נביא עוד כמה נקודות בענין זה:

 

רבי ירוחם היה מתלונן על חסרון בהנהגה של בני תורה לגבי "הכרת הטוב" וז"ל: "כאן נביא ביקורות על בני התורה הממעטים יותר מן המידה מלהודות למטיביהם. הרבה פעמים בן- תורה מוצא לו היתר ע"ז בחושבו, כי העיקר הלא הוא הלב, רחמנא ליבא בעי, ופעמים גם לא נאה לו להביע תודותיו, למען לא יתראה כמחקה אנשי העולם, המרבים כבר לדבר יותר מן המדה, והם כולם שקרנים וכזבים, ומסתפק הוא הבן-תורה במה אשר לבו.

 

אמנם באמת מאד מאד הוא מכיר טובתו של חברו, וגם מוכן הוא בקרבו לגמול לו עבור זה בכל לבבו ובכל נפשו, וזאת סיבת מניעתו להראות בגלוי את רגשותיו והלא לנו פרשה שלמה בגודל המצווה והחיוב "להיות מגלה הכרתו ותודתו על הטוב שמקבל, באריכת דברים ובקול רם" ]דעת תורה, פרשה כי תבא עמ' לד[.

 

מכאן לומדים שכדאי לגלות הכרת הטוב ע"י דיבורים ולהביע בפה את הטוב שהוא מקבל מחבירו.

 

אין מקום להאריך בענין זה. יתכן וצריכים היו לחשוב היטב על הנהגת החתן והכלה לשלוח "מכתב תודה" בכתב או בע"פ על המתנות שהם מקבלים בשמחת חתונה.

 

ואסיים מאמר זה עם דברי בעל ה"גור אריה" שמדגיש בצורה מיוחדת את גודל חשיבות "הכרת הטוב".

 

כתוב "וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ד' אלוקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה" ]בראשית ב, ה[.

 

ורש"י מפרש ומה טעם 'לא המטיר', לפי שלאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים.

 

ובעל "הגור אריה" מוסיף רעיונו הבהיר על דברי רש"י "ואין מכיר בטובתן ואסור לעשות טובה לאיש שאין מכיר בטובה, ולפיכך כל זמן שלא היה האדם לא המטיר".

 

אחרי כל לימודנו בעניין זה, כולנו צריכים לזכור את דברי חז"ל: "ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו" ]מדרש רבה, פ' שמות ד, ב[.