תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
הלקח ממיתת תלמידי ר"ע, לימוד "תורת" המידות
מן, הרב מ' יתד נאמן יתד השבוע גליון 924 אמור אייר תשס"ז עמ' 31 – 32 הרה"ג רבי משה מן
ימים אלו, בהם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא מתו, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה,
כדאיתא במס' יבמות (ס"ב ע"ב). רצוי וראוי להתעורר ולהתבונן בהם על מנת לקבל כלים
לחיזוק תורת המידות בכלל, ואהבת וכבוד הבריות בפרט, וכן מהי הדרך שהאדם יקנה שיהיה
קנינו, ומהותו בתורת המידות. יש להבין מדוע מצינו דוקא בתלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד
זה לזה, על אף שהיה להם בזה רב גדול ענק שבענקים עד שאמרו חז"ל על ר"ע במס' מנחות
(כ"ט ע"ב) שמשה רבנו אמר לרבש"ע, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י. וכלל לא מצינו
אצל תנאים אחרים שח"ו מתו תלמידיהם, וכן כיצד תלמידי ר"ע, נכשלו "שלא נהגו כבוד זה
לזה". ונראה, דבפרשת קדושים (י"ט א') כתיב, "וידבר ד' אל משה לאמר, דבר אל כל עדת
בני ישראל ואמרת אליהם" וכו'. וכתב שם רש"י, "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל (ובשפ"ח
אנשים נשים וטף) מפני שרוב גופי תורה תלויין בה" וצ"ב איזה גופי תורה כתובים בפר'
זו, יותר משאר הפר' שגם בהם יש מצוות רבות, וביאר בעל התורה תמימה שם, דכונת הלשון
"שרוב גופי תורה תלויין בה", מפני דכתיב בפר' זו (י"ט י"ח) "ואהבת לרעך כמוך"
שעליה אמרו (כפי שמביא רש"י שם בשם ת"כ) "אמר ר"ע זה כלל גדול בתורה", וכן הוא
בירושלמי (נדרים ט' ד'), ובתו"ת שם ביאר "דרומז למ"ש באגדה דשבת (ל"א ע"א) "בההוא
גר שבא לפני הלל שילמדנו כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת, וא"ל מה דעלך סני לחברך
לא תעביד, זו היא כל התורה" ואידך פירושא הוא זיל גמור ע"כ. וצ"ב מדוע התורה צריכה
פה לומר לבנ"י את ענין זה "של ואהבת לרעך כמוך" באופן שלא מצינו במקומות אחרים,
דהיינו ע"י "הקהל" לפני אנשים נשים וטף.
ונראה לבאר דאיתא במס' אבות (פ"ג י"ז) ראב"ע אומר "אם אין דרך ארץ אין תורה" וביארשם רבינו יונה "ר"ל שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות ובזה תשכון התורה עליו שאינה
שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות".
וביותר יש להקפיד בענין מידת כבוד ואהבת חברו, כפי שכותב המהר"ל בחידושי אגדות שםביבמות, "כאשר נוהג כבוד בחברו, דבר זה הוא עצם החיים וכמו שאמרו (מגילה כ"ח ע"א)
שאלו תלמידיו את רבי נחוניה בן הקנה במה הארכת ימים א"ל, מימי לא נתכבדתי בקלון
חברי וכו'. כי הוא אורח חיים ממש, ע"כ.. ונראה להוסיף דמצינו גם כעין זה במס'
ברכות (כ"ח ע"ב) דכשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו ואמרו לו רבינו למדנו אורחות חיים
ונזכה בהן לחיי העוה"ב א"ל הזהרו בכבוד חבריכם וכו', רואים בכך שר"א לימדם שזהירות
בכבוד חבריכם, הוא החיים ואורח החיים.
לכן מכיוון שגופי התורה שנאמרו בפר' זו הם חובות שבין אדם לחברו, והתורה ירדה לסוףדעתו של האדם, שאף אם הוא ירא וחרד ומחמיר, ולומד על בוריו, בחובות שבין אדם
למקום, אבל הוא נוטה למצא היתרים ואמתלאות וכל מיני תירוצים להקל, ואף לזלזל,
ופחות להקפיד בחובות אלו שבין אדם לחברו, לכן פה התורה אמרה דברים אלו באופן שונה
ובפרסום גדול משאר אמירת המצוות לבנ"י, כדי שבנ"י יתבוננו בכך שזה ממש גופי תורה
וחשיבותם גדולה מאד ואסור להפחית מערכם מול ערכם של חובות שבין אדם למקום. לפ"ז
אפשר לבאר, לכן מצינו אצל תלמידי ר"ע שמתו, "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", דהיא
הנותנת מפני שלמדו אצל רבי כזה ענק, והרי הוא זה שלימד ואמר ד"ואהבת לרעך כמוך",
"זו היא כל התורה" ומסתמא כבדו ואהבו זה את זה כיאה ונאה לתלמידים של ר"ע, ואולי
אפילו יותר מתלמידים של חכמים אחרים, אבל אמנם היה חסרון דק שבדק שלא נהגו כבוד זה
בזה. ועליהם היתה תביעה גדולה יותר ונוקבת מאחרים, באשר הם היו צריכים גם להתבונן
ולהיזהר בכבוד החברים גם בדברים של דק שבדק, מחמת שהם תלמידי ר"ע וזה מחייבם יותר
שהרי לימדם שלנהוג כבוד ולאהוב את רעך זה כל התורה, וא"כ, אם זה כלל יסוד ודבר
גדול ביותר, שזה כל התורה, יש צורך יותר להיזהר בזה ביותר. ומכיוון שהם לא נזהרו
כראוי בזה, לכן מחמת זה הם נענשו בכך, יותר מאשר אם אחרים היו נוהגים גם כמותם.
ואמנם עדיין צ"ב מדוע מתו תלמידי ר"ע, הרי לא מצינו שעל "שלא נוהגים כבוד זה לזה"יש חיוב מיתה, ובפרט אצלם שהיה דק מן הדק, ונראה דהתשב"ץ (בשו"ת ח"א קע"ח) ביאר
זאת, וכך כתב "ולא נתפרש בגמ' מהו זה הזלזול שנהגו זה בזה, אלא מפני ששנינו (אבות
ח' ח') "יהי כבוד חבירך עליך כשלך", ושנינו עוד שם (ד' י"ג) "וכבוד חבריך כמורא
רבך ומורא רבך כמורא שמים", והם לא נהגו כן ונענשו ומתו, לפי שהיו גורמין לתורה
שתתחלל על ידן, שהבריות אומרות אוי לו למי שלמד תורה וכו' כדאיתא במס' יומא (פ"ו
א') וכו'. וכן גם הבן איש חי בספרו בן יהוידע שם ביבמות כתב, וכי עוון זה כדאי
לחייבם מיתה? וביאר, אך חיוב מיתתם היה מפני חילול השם דנפיק מדבר זה לפני המון
העם, ועוון חילול ד' במיתה דכתיב "אם יכופר עוון זה עד ימותון". וכן מרן הח"ח
זצוק"ל כתב כן בספרו חובת השמירה (פתיחה אות ח') "איתא בגמ' כ"ד אלף תלמידים היו
לו לר"ע וכולם מתו מפסח ועד עצרת שלא נהגו כבוד זה בזה, והנה על עון אונאת דברים
אין לנו חיוב מיתה, וע"כ מטעם שהיה חילול ד' עי"ז לפני ההמון שת"ח רבים זה עם זה,
וכל מה שהאדם גדול יותר חילול ד' הוא יותר גדול וכו' ע"כ. והכי איתא להדיא ברמב"ם
הל' יסוה"ת (ה' י"א) ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול ד', והוא שיעשה אותם אדם גדול
בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואעפ"י שאינן עבירות,
הרי זה חילול ד' כגון וכו' או שדבורו אינו בנחת, ואינו מקבלן בסבר פנים יפות וכו'
וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת
הדין וכו' ע"כ.
ונראה להוסיף דגם אם עושים אותם המעשים תלמידים של אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות,דברים שהבריות מרננים אחריהם בשבילם אעפ"י שאינם עבירות הרי זה גם חילול ד', וא"כ
סיבת מותם של תלמידי ר"ע שע"י שלא נהגו כבוד זה לזה אפילו שזה היה דק שבדק, ועי"ז
אין חיוב מיתה, מ"מ מחמת שהיו ת"ח ותלמידים של "גדול בתורה ומפורסם בחסידות" כרבם
הענק ר"ע, הוי בזה חילול ד' ולכן נתחייבו מיתה. וכבר כתב מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל
באיגרת "דוקא אלה אשר תקוה נשקפת להם להיות גדולים בישראל, צריכים להיות מקושטים
בעדי המוסר ונועם המדות, ולהיזהר מאוד שלא יהא ח"ו רבב על בגדיהם החמודות, אלו הם
מידותיו של האדם, ולעשות כמצווה עליהם להרבות דעת ד' ושלום אמת ובעולם. ע"כ.
ובאמת יסוד ושורש הדבר שאין אדם מכבד ואוהב את חבריו כפי שצריך, כתב מרן הח"חזצוק"ל בספרו קונטרס אהבת ישראל פ"ג הסיבות הגורמות לשנאת חינם, (ובמילא אינו אוהב
ומכבד חברו) ראשית לכל, היא הקנאה שמקנא אדם בחברו על עניינים שונים וכאשר נבאר,
יש שמקנא בחברו על מה שברכו ד' בעושר ונכסים, וכל אשר הוא עושה ד' מצליח בידו, וכן
שחברו מכובד יותר ממנו, וקשה לו לראות איך שנותנים לחבירו כבוד, וכן לפעמים מצוי
שיש לחברו מעלות ומידות טובות ונתפרסם לתהלה בפי כל, ואף שיודע האדם בעצמו שחסרים
לו כל אלה, אך מ"מ בטבעו עינו רעה על תהלות ומעלות חברו, עיי"ש שמבאר כיצד להוריד
סיבות אלו שלא יכשילוהו בשנאת חינם, ע"כ. ומכיון שבהל' מידות האלו אין אדם בקיא
ויודע על בורים את כל כללי ועניני ההלכה בה, כמו שאר הל' ברכות, שבת, תפלה וכדומה,
לכן מחמת טבעו הוא נוטה לומר זה מותר ומוצא היתרים ואמתלאות שונות וכל מיני
תירוצים להקל בזה. לפ"ז אפשר להסביר את דברי מרן החזו"א מה שאמר (קוב"א א' י"ד)
"עשיר אני באהבת זולתי", לא מצאנו ביטוי כזה שאמר, שעשיר הוא על דברים אחרים,
ואפשר לבאר, כדברנו לעיל, כי הבאנו דהסבה הגורמת לאדם לשנאה שהיא ההיפך מאהבה, היא
"הקנאה", והרי הקנאה נובעת מזה שאדם לא שמח במה שיש בחלקו, ומקנא במה שיש לשני
יותר, והרי אמרו חז"ל במס' אבות (ד' א') "בן זומא אומר איזהו עשיר השמח בחלקו".
א"כ מרן החזו"א שהתבטא שיש בו מידה גדולה של אהבת הזולת וזה הרי נובע מחמת שאין בו
כלל קנאה במה שיש לזולתו והוא שמח במה שד' נתן לו, לכן התבטא בביטוי זה "עשיר אני
באהבת זולתי" כי מי ששמח בחלקו הוא נקרא עשיר.
ואמנם גם תועלת גדולה יהיה לאדם באם יאהב ויכבד את חביריו. כפי' שכתב בספר אורחותצדיקים (שער האהבה) "תועלת גדול למי שנוהג בחיבה ובריעות עם בנ"א, תועלת בעוה"ז,
כשמתנהג באהבה עם כל אדם יעזרוהו הכל, אם יפול ירבו עוזריו וסומכיו, ואם יעמוד אדם
נגדו לריב עמו, רבים ישתיקו את המדברים הרעה ומכלימים אותו, אם תבוא עליו צרה הכל
מצטערים עליו ונותנים לו יד, ואם יבוא לידי דוחק ועוני רבים ירחמוהו בנתינת
מתנותיהם, וכן יהיה לו תועלת לעוה"ב, מחמת שהוא נאהב לכל אז דבריו נשמעים, ויהיה
יכולת בידו להוכיח בנ"א שיטיבו דרכיהם, וגם מתוך האהבה יעמוד בשלום עם הכל, ומתוך
האהבה הוא שקט ושלו ופנוי ללמוד ולעשות מעש"ט. וגם מתוך אהבה יעזרוהו ויעשו מלאכתו
ויגינו בעדו, וימצא הרוחה יתירה לעבוד הבורא יתברך עבודה שלימה, ומחמת האהבה הוא
נושא חן בעיני כל רואיו, ומעשיו הטובים יהיו מקובלים לכל, וכל אחד יחמוד לעשות
כמוהו".
ומה הדרכים להגיע לאהבת הבריות? כתב שם באורחות צדיקים "ובאיזה דרך יגיע האדם לאהבתכל אדם, אשכילך ואורך הדרך, הוא שיעזור בנפשו ובממונו כפי יכלתו, העזר בנפשו, הוא
שישרת לכל אדם הן עני הן עשיר ויטרח עבורם, העזר בממונו, הוא שילוה לעשיר בעת
הצטרכו למעות וכן לעני ילווה בעת דחקו, וכן יפקדהו במתנות כפי כוחו ולקצת עתים
ישלח מנות ודורנות גם לעשירים, ויהיה ותרן משלו, ואם יהיה לו עסק עם בנ"א, יהיה כל
משא ומתן שלו בנאמנות, ואל יקפיד בדבר מועט על חבירו, לעולם יהיה חפץ שחברו יהנה
ממנו, ואל ישתדל הוא להנות מחברו, ויהיו דבריו בנחת עם בנ"א, בישוהו אל יביישהו,
הטעהו אדם אל יטעהו, יסבול על צוארו עול העולם, והוא לא יכביד עליהם, ולא יתקוטט
עם בנ"א ויקבל כ"א בשמחה ובסבר פנים יפות, כי הסברת פנים תחזק האהבה, וישא ויתן עם
חברו בטובתו, וינחם כל אדם מעצבונו ודאגתו, ולא ידבר על אדם רע, ולא ישמע שידברו
רעות על אדם, ולעולם ישתדל למצוא זכות על בנ"א במקום שאפשר להיות, ויותר מזה יזהר
ואז יהיה אהוב לכל ויכבד כל אדם במעשיו ובדבריו ולא יתגאה על שום אדם אך יכנע תחת
כל אדם, ובכל יכוין לשמים ע"כ , וכן איתא באדר"נ [ט"ו] כיצד יהי' כבוד חברך חביב
עליך כשלך, מלמד שכשם שרואה את כבודו, כך יראה כבוד חברו, וכשם שאין אדם רוצה שיהא
שם רע על כבודו, כך ישמור על שם חברו, ובאמת מלשון דברי רבי אליעזר מס' אבות (ב'
י') שאמר "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" נראה דתוספת לשון "חביב", בא ללמדנו דבר
נוסף כפי שכתב בספר להורות נתן, דתואר חביב נופל על דבר שאינו מוכרח שיעשה אלא
נעשה מחמת חביבות יתירה, והיינו שטבע האדם לאהוב את הכבוד אף שמכבדים אותו יותר מן
ההכרח. גם אז הוא מקבל את הכבוד באהבה וחביבות, וא"כ כשם שהכבוד נוח ורצוי לו
לעצמו, ואף שהוא בא בשיעור גדול מן ההכרח, כך בדיוק מצווה האדם שגם כבוד חברו יהא
חביב עליו ע"כ ,
ועד כמה צריך האדם לאהוב את חברו כמותו.הגדרה נפלאה אמר ע"ז רבי משה ליב מסאסוב זצ"ל: מובא (במעיש"ת שם). וכך אמר, לאהייתי יודע אהבת ישראל מהי, עד שלמדתי מאיכר אחד, שכן שמעתי פעם איכר מבוסם במקצת
שואל את חבירו:
"אתה אוהב אותי?" השיב הלה "אני אוהב אותך עד מאוד", א"ל "התדע מה חסר לי?" א"ל,
"וכי מנין אדע זאת", א"ל חברו: "אם אינך יודע מה חסר לי כדי שתוכל לעזור לי, כיצד
יכול אתה לומר שאתה אוהב אותי..."
ומצינו כעין זה דאחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם היא (אבות ו' ה') "אוהב אתהבריות" וכתב שם בתפ"י.
"שיכיר שמחת וצרת חברו וישוה את עצמו אליו להרגיש צרתו כאילו קרה לעצמו", וזכורני
בהיותי תלמיד בישיבת פוניבז' בשנת תשכ"ז, בעת המלחמה עלה מרן המשגיח זצ"ל על דוכנו
ובכה ותבע מאתנו תלמידיו שכולנו חייבים לשאת בעול עם הרבים מבנ"י המתגוללים בשדות
במצב מלחמה ופחד המות לנגד עיניהם, ועם בני משפחותיהם המודאגים, והביא את דברי
התומר דבורה 'כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק
מזה ובזה חלק מזה' וכו'. לכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חבירו ועינו טובה על
טובת חברו, שהרי הוא הוא ממש, ומטעם זה נצטווינו "ואהבת לרעך כמוך" וירע לו כאילו
הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותו טובה ע"כ,
על האדם לדעת עד כמה חשוב ויסודי ענין זה של אהבת וכבוד חברו, כפי דאיתא במס' חיבוטהקבר (פ"ד) בשעה שאדם נפטר מן העולם שואלין אותו שאלה ראשונה, המלכת את חברך בנחת
רוח וכו', אם יש בו דברים הללו יוצאת נשמתו בלא צער. וכן רואים שזוהי בקשתו
הראשונה של הקב"ה מישראל, דאיתא בתד"א (כ"ח) "וכך אמר להם הקב"ה לישראל בני אהובי,
כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבים זא"ז, ותהיו מכבדים
זא"ז, ותהיו יראים זה מזה, וכו' ע"כ.
ונראה דכדי שאדם אכן יקיים את הציווי של "ואהבת לרעך כמוך, יהי כבוד חברך חביב עליךכשלך, אוהב את הבריות הזהרו בכבוד חבריכם", וכו', עליו ללמוד את "תורת" המידות
באופן וכדרך שלומד "תורת" הגמ' והלכה. עם יגיעה ועמל עצומה, כשמברר את כל הסוגיה
וכל ההלכה לפרטיה ודיקדוקיה, עד שיודע ומכיר את כל פרטיה דיקדוקיה וסעיפיה על
בורים, וכ"ז בא מתוך עיון ומשא ומתן עמוק בה, כך על האדם ללמוד גם את הסוגיות
והענינים של "תורת" המידות, רק באופן זה שילמד, ידע את כל פרטיה וסעיפיה וידע כיצד
עליו להתנהג באופן ברור, ואז ג"כ לא ימשך להקל ולזלזל ולמצוא היתרים בקיום חובת
המידות שעליו, וכמו שמרן החפץ חיים למד וחיבר את ספריו, ח"ח שמירת הלשון ואהבת
חסד, וכבר כתב על כך איגרת הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל בשבח וחשיבות ענין זה, וכך
כתב: כששני לוחות העדות נזכרים בתורה הרי תיבת לוחות באה כשהיא חסרה [(שמות ל"א
י') 'שני לחת העדות לחת אבן'] באופן שמצד המקרא יש כאן לשון רבים ומצד המסורת לשון
יחיד, פירשו חכמים שהלוחות היו שווים. שיויון זה של לוחות מה בא ללמדנו. מאורע
מעמד הר סיני הוא גם המאורע של כניסה בברית והיא גם טבועה בד"ת שנאמרו באותו מעמד
השאלה כריתות ברית בעצם הדיבורים והדברות כיצד הוא נקבע. והנה מתחלקים הדיבורים
לחצאין, 5 דיברות הם בן אדם למקום ו-5 בין אדם לחברו. חצי לגבוה וחצי לאומה פלגא
עלי ופלגא עלך. חלוקת חצי חצי היא מעשה של חלוקת הברית, וכיון שחמש הראשונות ב"א
למקום כתובות על לוח אחד וחמש בן אדם לחברו כתובות על הלוח השני וגם מתן הלוחות
צריכות לעמוד בסוד של כריתת ברית, מפני כך מוכרח הוא שויון הלוחות, וא"כ אין
המצוות של ב"א למקום והמצוות של ב"א לחברו שני חלקים או שני מקצועות של כלליות
התורה, אלא שהעמדת המצוות של בין אדם לחברו הוא על משקל אחד עם המצוות של בין אדם
למקום. וזו היתה קריאתו הגדולה של רבי ישראל סלנטר להטביע את המטבע של דרכי העיון
של הלכה. וגם צרכי המשא ומתן של הלכה גם במקצוע של תורת המדות, במצוות שבין אדם
לחברו. ושיגרת המחשבה המצווה תופסת, שענינה של הקריאה הזו, הוא לשם התעוררות
והתחזקות והתאמצות לסלק את הרפיון השולט בשטח זה של תורת המידות במצוות שבין אדם
לחברו. לאמתו של דבר אין זו אלא שטחיות הבאה מתוך ניתוק הענפים מן השורש. קריאתו
של ר' ישראל היא היא שהולידה את הספר חפץ חיים, ואת הספר אהבת חסד, דבר זה קיבלתי
במסורה מאת מרן הסבא מסלבודקה זצוק"ל, בודאי שזה אמת, אבל לעמקו של דבר, עלינו
לדעת, שאין עצם הופעת הספרים פסגת ההישג בזה, אלא שנקודת הפסגה בזה היא, שספר משנה
ברורה, וספר חפץ חיים שניהם יצאו מקולמוס אחד ומלב אחד, הלא זו היא העבודה הקדושה
של השוואת שני הלוחות לשם התחדשות כריתות הברית הנתונה בארון הברית. ע"כ.
ונראה, דאם באמת האדם יעמול ויגע "בתורת" המידות כפי שהוא יגע ועמל "בתורת" הגמ'והל', ע"י כך הוא ידע כל הלכותיה פרטיה ודיקדוקיה על בורים, ויבין וידע תמיד כיצד
לנהוג ולעשות גם בתורת המידות וגם באופן שצריך להתנהג עם חבריו. דהנה מצינו שדבר
שאדם עמל בו זה נקשר אליו עד שנהיה חלק מעצמותו ומהותו.
דאיתא דהנביא הושע הוכיח את בנ"י שהקב"ה כועס עליהם ומדמה כעסו (הושע י"ג ח')
"אפגשם כדב שכול ואקרע סגור לבם", ושואל שם הרד"ק, למה לא דימה לאריה או נמר שכול,
וביאר "אומרים, כי בדוב כשתלד, תלד כמו חתיכות בשר כי הולד מכוסה כולו בהוולדו
בשיליה עבה מאוד, והדובה מלחכת השליה וחותכת מעט כדי שלא תזיק לולד, והיא יגעה בזה
מאוד עד שתעביר כל הבשר ויצא הולד, ולפי שטרחה הרבה בו היא מרת נפש יותר כשיהרגו
אותו ע"כ. רואים בדבריו, שככל שהאדם יותר טורח בדבר, כך יותר מתקשר חזק אליו, א"כ
אם האדם ילמד את "תורת" המידות ביגיעה ועמל בפילפול ובדרך משא ומתן, הרי שהמידות
יהיו חלק מעצמו ומהותו, ואז יתנהג כראוי.
ואבי מורי הגאון הגדול רבי מרדכי מן זצ"ל ראש ישיבת בית הלל, הביא לכך גם ראיהמדברי הגמ' במס' ע"ז (י"ט ע"א) ואמר רבא בתחילה נקראת (התורה) ע"ש של הקב"ה.
ולבסוף נקראת על שמו וכו', וכתב שם רש"י "של אותו תלמיד שטרח בה". א"כ מזה הוכיח,
שע"י שאדם טורח ויגע בלימודה, ע"י כך מתקשר לזה, ונהפך חלק מעצמותו ולכן נקרא אז
על שמו. וכעין זה כתב מרן הגרי"י קניבסקי זצ"ל בספרו ברכת פרץ בפר' כי תשא, שעיקר
הצלחת התורה שתתקיים בידו הוא ע"י היגיעה שיגע בה ונצטער עליה, והוא מתרי טעמי,
אחד טבעי והשני סגולי, הא' שכך הוא טבעו של האדם דדבר הבא לו בקלות יהיה מה שיהיה
לא נחקק היטב בזכרונו וכו', משא"כ כשיגע וסבל עליהם הרבה יסורים, דאז הדברים
נחקקים מאוד מאוד בזכרונו, והיא שעומדת לו שלא תשתכח ממנו. ועוד יש בה ענין סגולי,
כי כל צער וצער שהאדם מצטער עבור התורה וכל משהו יגיעה שיגע בתורה אינו הולך
לאיבוד ח"ו, וזוכה עבורו קנין בתורה והשגתה, וכו', ובודאי כל מה שסבל יותר עבור
התורה, זוכה יותר לס"ד וכדתנן לפום צערא אגרא, ולכן ע"י עסק התורה מתוך הצער ומתוך
היסורים וכו', זוכה שתהא תורתו משתמרת בידו ע"כ. וכן כתב כעין זה מרן החזו"א בספר
אמונה ובטחון (א' ט"ו) "ומה נכבד האיש אשר בעבודתו "המתמדת" עלתה בידו לקבוע רסן
על פי מידות הגסות עדין לבלום. אין כעס ואין רוגז, אין שנאה ואין איבה. וכו' ע"כ.
רואים ג"כ בדבריו שע"י "עבודתו המתמדת" יוכל להגיע לרסן ולהשתמש במידותיו כפי
שראוי וצריך.
ובאמת מצד דבר נוסף יש לאדם לעסוק ולעמול מתוך משא ומתן ועיון עמוק לדעת את כל דבריהדינים של תורת המידות, דהנה כתב הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ז ג') אל תאמר שאין תשובה
אלא מעבירות שיש בהם מעשה וכו' אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש
בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה, ומן הקנאה וכו' וכיוצא בהן מן הכל
צריך לחזור בתשובה, ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו
קשה הוא לפרוש מהם וכו' ע"כ. א"כ רואים ברמב"ם שבענין מידות, גם אחרי שעבר עליהם,
הקושי גדול יותר לחזור בתשובה וזוהי ג"כ סיבה גדולה ומספיקה ללמוד ולעין מתוך משא
ומתן לדעת תורת המידות, לפרטיה ודיקדוקיה. כדי שח"ו לא "ישקע באלו", שאז יקשה
לפרוש מהם.
ובאמת גם בתורת המידות יכול להיות אפשרות שאדם למד ענין מדה מסוימת ועפ"י לימוד זהההלכה למעשה היא באופן אחד, אבל באם ילמד הל' מדה זו לעומקה ובעיון, יגיע למסקנה
שעפ"י התנהגותו אחרי לימוד זה, ההלכה למעשה תהיה אחרת. ואפרש שיחתי זו, מובא בספר
לולי תורתך (עמ' רכ"ג) דפעם עסק מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל בשידוך והביאו לידי גמר.
עברו שנים והזוג לא נפקד, נועצו בת"ח, ושאלם מי היה השדכן, ענו, שהיה זה מרן זצ"ל.
חקר האם שלמו לו דמי שדכנות, ושהשיבו בשלילה. ענה שמקובל כי עיכוב דמי שדכנות עלול
לעכב פקידה בבנים, נבוכו בני הזוג. כיצד יבואו עתה, לאחר תקופה כה ארוכה, למרן
זצוק"ל ויציעו דמי שדכנות, מה עוד שידעו לבטח כי יסרב ליטול מהם. בצר להם פנו אל
מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א וביקשו עצתו, הורה להם, עפ"י דין פטורים אתם
מתשלום, שכן בהלכה מבואר שקרוב משפחה אינו מקבל דמי שדכנות שכן פעל מתוך אהבה
וקירבה ולא כפועל הנושא עיניו לשכר, וכשמרן עוסק בשידוך אמר, הרי הוא ממש כאב
המשדך צאצאיו... ע"כ. א"כ הרי חז"ל אמרו באבות (ד' י"ב) 'יהי כבוד תלמידך חביב
עליך כשלך' וכו' כשאדם לומד משנה זו כפשוטה בלי עמקות ועיון, א"כ עדיין לא יורד
לסוף הענין מה הבחינה שצריכה, להיות של הרב לתלמיד . אלא מבטו בענין הוא שטחי,
שהקשר של הרב לתלמיד הוא קצת יותר מקשר שצריך להיות איש עם רעהו, ואז באמת הוא לא
הוי כאב או כקרוב לתלמיד, ואם היה שדכן לתלמיד, זה הוי כאיניש דעלמא ומגיע לו דמי
שדכנות, אבל אם לומד משנה זו בעמקות ועיון, הרי שמגיע למסקנה שהבחינה של הרב
לתלמיד צריכה להיות כמו אב לבנו כדחז"ל במס' סנהדרין (י"ט ע"ב) "כל המלמד את בן
חברו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", וא"כ, אם שידך לו שידוך, הרי שתלמידו לא צריך
לשלם לרב דמי שדכנות "כי הרי הוא ממש כאב המשדך את צאצאיו", כדברי הגאון הגדול ר"ח
קניבסקי שליט"א. וכן מצינו בספרי דברים (ו' ז') "ושננתם לבניך" אלו תלמידיך וכו'
וכן אתה מוצא בחזקיהו שלמד לישראל וקראם בנים וכו' ע"כ.
המורם מכל זה הוא, שכדי שהאדם ילמד יבין וידע על בוריה את תורת המידות, עם כל פרטיהוהלכותיה, עליו ללמוד תורה זו בעמל ויגיעה ובמשא ומתן ופלפול, כמו שלומד גמ'
והלכה, ורק כך ידע ברור ובבהירות כיצד יש להתנהג בכל מידה ומידה, וגם ע"י העמל
והיגיעה של משא ומתן של הדברים יהפך לחלק ממהותו. וע"י כך יזכור זאת כפי שהבאנו
לעיל. וכן יש ללמוד מדברנו לעיל דאם ח"ו לא מתנהג האדם במדות כראוי וכצריך, הרי
הוי חילול ד'. וככל שהאדם יותר בן תורה ות"ח, או תלמיד של רבי גאון ומפורסם, כך
גדול החילול השם, ועונשו בזה גדול מאוד רח"ל וכפי שהבאנו לעיל . וכן ראוי ג"כ
להתייחס לתורת המידות ובפרט ענין ואהבת לרעך כמוך. גם מחמת סיבה נוספת, דהנה כתב
מרן הח"ח בספרו "אהבת ישראל" (פ"ה) והנה אחי ורעי אחרי שידענו כי החטא והעוון
העיקרי שגרם לחורבן בית מקדשנו, וסיבת אריכת גלותנו, הוא העון של שנאת חנם בין איש
לרעהו, על כן כשאנו רוצים ומצפים שיבנה בית מקדשנו, מחוייבים אנו לתקן את אשר
קלקלנו ובאותו עון שחטאנו אנו צריכים לתקן, והתיקון לזה העון, הוא שיפעל כל אחד
בנפשו לאהוב את כל אחד ואחד מישראל, בין בגופו ובין בממונו ולחוס על כבודו וממונו
של חברו כשם שחס על כבוד וממון עצמו וכו' ע"כ, אם כן אם לא ילמד את תורת המידות
כראוי בעיון ובעמקות הרי לא ידע על בוריו את כל כלליה ופרטיה. ולא יתנהג במדות כפי
שראוי. וא"כ שוב לא יתקן ח"ו כפי שצריך את אשר קלקלנו.
