המאבק הנצחי בין שארית ישראל לבין נדחי ישראל
מטבעו של כל גוף חי בריא, לפלוט מקרבו כל דם פגום ומקולקל. זוהי רפואת הגוף. כך הוא שומר על בריאותו וטהרתו מבפנים. כיוצא בזה גם העם היהודי, שהוא דוחה מקרבו את האלמנטים המתבוללים וההשפעות הזרות. כך שומר גוף העם על טהרתו הפנימית, על רוחו ותוכנו המקוריים, כפי שנקבעו על-ידי הבורא יתברך.
החל מהצדוקים והנוצרים, וכלה ברפורמיים
וה"משכילים" של המאה האחרונה, בכל אלה עדים אנו לתהליך-דחיה זה. תהליך זה חל אפילו
על אלה אשר ראו את עצמם - וגם חלקים גדולים של העם ראו בהם מנהיגים ומורי דרך של
העם. היהדות הבריאה השורשית, למרות כל הבוז והלעג מצד מתנגדיה, ממשיכה להתקיים
לנצח.
הם חזקים וגיבורים מאתנו, הם הרבים ואנחנו
לכאורה שארית ישראל, במובן של שיורים מן העבר, ומן הדין שהעתיד הוא שלהם. אבל
הדברים הם להיפך. אנחנו ברוך ד' חננו שארית ישראל - הנשארים והקיימים לנצח, בעוד
שהם נתונים תמיד בתהליך של היעלמות ושקיעה. הם הנאבקים פנימית בגורלם החתום
ומתייסרים בעוויתות רוחניות, עד שנדחים מאליהם מתוך כלל ישראל, הם נדחי
ישראל.
תהליך הדחיה גורם הרבה צער ויסורים לשארית
ישראל, אשר כל נשמה יהודית יקרה בעיניה. גם אלה העומדים במאבק למען "שיפור וייפוי"
מצב היהודים, מרגישים עם זאת שהם נדחים לאט לאט מתוך העם
היהודי, ושהם וביחוד הבאים בעקבותיהם - משתייכים כבר למחנה הבלתי-יהודים לעתיד, או
אפילו למחנה שונאי ישראל....
יחד עם רגש - הגאווה שלהם על היותם יהודים
מודרניים, המתנשאים בביטול על היהודים "הנחשלים" שצריך לחנכם "ולהפכם לאנשים מן
הישוב" - מרגישים הם בתוך תוכם גם פחד פנימי בנוגע לגורלם בעתיד. מתחולל בהם מאבק
עמוק בין האידיאות הכוזבות שלהם ובין האינסטינקט היהודי הפנימי שבהם. האינסטינקט
הזה מנקר בתת-הכרתם ומזהיר אותם מפני הסכנה של כליון רוחני, אשר דרכם מובילה אליו.
אופייני הוא, כי המאבק הפנימי הזה משפיע בשני כיוונים מנוגדים. מצד אחד הוא מגביר
את תאוות-הקרב נגד האמת המכרסמת בלבם, אבל מצד שני מתעוררים בהם - לפחות מזמן לזמן
- הירהורי תשובה המרתיעים אותם מהרבה דברים ומביאים אותם
על-כורחם לצעדים העומדים בסתירה גמורה להשקפותיהם.
את המאבק הזה, וההתנהגות מלאת-הסתירות הזאת
מגדירים חז"ל במאמר קצר: "רשעים מלאים חרטות". אבל, כאמור, מצד שני זה מחריף ומקשיח
יותר את מאבקם הגלוי. הנביא ישעיהו מבטא זאת בפסוק )ישעיה נ"ז(: "והרשעים כים נגרש
כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט". כלומר, אי-שקט פנימי מביא לפעמים לידי
מעשים נתעבים, שהם פועל-יוצא של התלבטות פנימית, של
יסורי-מצפון.
כל אדם יש לו אמונה, כי האמת "שלו" חייבת לנצח,
ואמונה זו נותנת בו כוח ללחום ואפילו להקריב עצמו למענה.
עדים אנו לתהליך כף-הקלע, התייחסויות מעוותות,
אכזבות המובילות לטעויות חדשות, שמתאכזבים מהן כהרף-עין ונחפזים לאחרות, או חוזרים
ושבים מהן אל הטעויות הקודמות.
התרבות פשטה את הרגל. נאחזים איפוא בפיסת שארית מפוקפקת - "דמוקרטיה". משרואים שהעולם
"הדמוקרטי" אינו דואג לנו ולצדק בכלל, הולכים ומצטרפים לקומוניזם, הריהו מקדם את
פנינו ב"מתנה נאה" של עלילות ורצח. ומיד רצים לחפש מחסה ותקווה אצל הזיות
ואשליות-שוא אחרות. קשה למנוע את כל האשליות, שהן רבות כמספר אכזבותינו ורחבות
ועמוקות כמו ים צרותינו.
הנביא כבר חזה מראש את הטרגדיה הזאת וטען: "כי
מרעה אל רעה יצאו ואותי לא ידעו נאום ד'" )ירמיהו ט, ב(, ומבאר רש"י: מרעה אל רעה,
היינו מעבירה לעבירה. נשאלת השאלה, אם כן, למה אמר "יצאו", והרי צריך היה לומר
"הלכו?" אלא פירוש הדברים כך הוא: הם יצאו מן העבירה ועזבו אותה, כי התאכזבו ממנה,
ובכל זאת זה לא הוביל אותם אל האמת אלא עברו לעבירה אחרת, לטעות אחרת, ואת האמת
האלוקית עדיין לא הכירו.
קשה לו לאדם להבחין באמת, בעת שהוא שוגה ומאמין
בטעות. מצער הרבה יותר שכאשר הוא מתנער סוף סוף מן
הטעות, הריהו מחפש לו עבודה-זרה אחרת בלי לרצות בעצמו להכיר את
האמת.
על כך אומר הנביא: "אם תשוב ישראל, נאם ד', אלי
תשוב, ואם תסיר את שיקוציך מפני ולא תנוד" )ירמיהו ד, א(
- אם אינך רוצה לשוב בתשובה ולעזוב את אליליך כל זמן שאתה מאמין בהם, הריני מבקש
ממך בכל-זאת כי "אם תשוב" - אם בין כה ובין כה תתאכזב ותשוב מהם - "אלי תשוב",
לפחות פנה אז אלי, וכאשר יבוא היום ותסיר את שיקוציך,
יהיה זה לפחות "מפני" - כדי להכיר בי, "ולא תנוד" - ולא תמשיך עוד להתנודד מטעות אל
טעות.
ובכאב עמוק נשאלת השאלה, מדוע כה מעטים הסימנים
של שיבה אל האמת? מדוע אין אנו רואים, כי האכזבה המרה מן האלילים של "כוחי ועוצם
ידי", של ההתבוללות לצורותיה השונות בממד האישי או הלאומי, של "חסד לאומים", וכדומה
- תוליך את העם אל האמת?
הסיבה לכך נעוצה, בקוצר הזכרון שאנו לוקים בו
כל כך. אילו ראו היהודים מדורות עברו את תהפוכות הבזק האלה בתולדות העולם, בודאי
היו נוכחים להכיר את האמת לאמיתה. אבל בדורות עברו היו התהפוכות מתרחשות בקצב איטי
מאד. שנים או שלושה דורות רצופים יכלו לחיות באשליית-שוא, והשיבה אל הטעויות הישנות
באה אחרי מאה או מאה וחמישים שנה.
ואילו כיום התמוטטו העבודות הזרות השונות
בתקופה של עשרים וחמש עד שלושים שנה. אבל הזכרון הוא כה קצר, עד כי הדבר אשר נוכחו
להכיר בו אתמול, כבר נשכח היום, וכך בני אדם מתנודדים ושבים אל
קיאם...
כיום הננו רצוצים, נדכאים, בושים ונכלמים,
מאוכזבים מכל מיני האלילים מעשי ידי אדם. אנו מתבוססים בדמנו, נואשים, נובלים
וכמשים, ללא הווה, והמחר אפוף בעלטה. עתה היא "עת דודים" לנו! כעת מוכנים אנו לשמוע
אמת כבירה. כעת הגיע הזמן שעליו אומר הנביא: "הנה ימים באים, נאום ד' אלוקים, והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את
דברי ד'" )עמוס ח', י"א( - כי אז יקיץ הקץ על העבודות-הזרות למיניהן, ואלילי דן
ובאר-שבע יפלו ולא יקומו עוד.