המוסר מחכים - התבוננות

כל דיבור וכל פעולה שלנו דורשים את השלימות מכל הצדדים. כדי להגיע לרמה זו, אנו מחוייבים להשתמש בחכמה ובחשבון.

 

ובכן, אז יכולים לשאול מהי הגדלות של מושג זה? איזה חידוש יש במלים אלו?

 

כל אדם מבין שכל דיבור וכל פעולה דורשים חכמה וחשבון. בודאי, מושג זה כבר ידוע לרוב הציבור.

 

אבל באמת, כמו שמוכר רעיון זה לרוב בני האדם, כמו כן נעלם הוא בהבנה ברורה מהם ביום יום מחייהם.

 

בגלל זה אנו פונים להדרכה של רבי משה חיים לוצאטו זצוק"ל.

 

בהקדמתו לספרו "מסילת ישרים" אומר: החיבור הזה לא חברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול וכו'. אלא שכפי רוב פירסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך העלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה.

 

רבי ישראל מסלנט זצ"ל מדגיש אותו הלימוד. הוא אומר: חכמת המוסר היא רק הרחבת הדברים הפשוטים והגלויים. )"אור ישראל" מכתב ג.(

 

לאור דברים אלו ברצוני להעלות נושא שבעצם ידוע לכל, אך חשיבתו מביאה אותי להעלותו, לדון בו ולעורר את כולנו לקיימו. כל דיבור וכל פעולה שלנו דורשת את השלימות מכל הצדדים, כדי להגיע לרמה זו, אנו מחוייבים להשתמש בחכמה ובחשבון.

 

כדי לבאר רעיון זה לתלמידים בלימוד מידות, הייתי מביא סיפור נפלא מאת מרן הגאון רבי חיים עוזר זצוק"ל. ]חלק א, הלכות מצות סוכה, סימן פח עמ' קעד, מאת הרב משה שטרנבוך(.

 

בזכרוני ששמעתי על מרן הגאון רבי חיים עוזר זצוק"ל שנזדמן לו אורח בסוכות, ובשעת אכילה הסתכל מרן הגרח"ע בחוץ והיה קר מאד, ובמצב בריאותו הסכים שפטור מכח מצער, אבל האורח השיב שלו אין פטור ומוכרח לרדת. וע"כ ציוה מרן הגרח"ע להכין לאורחו סעודה בסוכה. לאחר רגעים מספר הופיע מרן הגרח"ע בסוכה לאכול, והאורח תמה הלא בעצמו החליט שפטור מכח מצטער ולמה שינה דעתו, אבל מרן הגרח"ע זצוק"ל פירש, שפטור מצטער מפני גשמים היא רק ממצות סוכה אבל לא משאר מצות, וכאן לפניו מצות הכנסת אורחים להנעים לאורחו ובזה אין פטור מצטער, ולכן גם בקור ירד לקיים מצוה זו, ע"כ שמעתי. לאחרי שסיימתי לספר את מעשה זה, היו שאלות לעומק הענין. אחת מן השאלות בשיחה זו עם התלמידים היתה: מה אתם לומדים מסיפור זה? מהי עיקר הנקודה באירוע זה?

 

בדרך כלל, כל התשובות היו על קו אחד. לפי דעתם, מלמד אותנו הספור את החשיבות של הכנסת אורחים. וזה נכון. מכאן לומדים איך לנהג במצוה זו.

 

קבלתי את דברי התלמידים ואז התחלתי לעודד אותם להסתכל ביתר עמקות בדברי הסיפור. האם יש עוד שלב בסיפור מעבר למצות הכנסת אורחים? אמרתי, אם תתעמקו, אולי תמצאו עוד רעיון חשוב בדבר.

 

אמרתי לתלמידים: נחזור פעם נוספת על הסיפור. תזכרו שרבי חיים עוזר בתוך הסיפור שינה דעתו ושינה דרכו. קודם, אמר לאורח שהוא פטור מסוכה ואז אחרי כמה רגעים הוא אמר שאף על פי שהוא פטור ממצות סוכה, יש לו חיוב במצות הכנסת אורחים. מכל זה אנו למדים כלל גדול בענין רכישת מידות טובות. כל פעולה ופעולה של אדם, דורשת ממנו לראות את התמונה השלמה של דבר. וזה לא פשוט. כדי להצליח בדרך זו, יש צורך להשתמש בחכמה, בהסתכלות בכל רוחב כל מדה ומדה. בתחלה, רבי חיים עוזר ראה הענין של חיוב במצות סוכה לבד, ולבסוף קשר את זה לענין של הכנסת אורחים.

 

לא די לעשות פעולה עם כל הלב. כל שלב ושלב בפעולה דורש חשבון גדול ועמוק ונתוח. כל זה יוצא מהבנת הסיפור של רבי חיים עוזר. חשוב מאד ללמוד איך גדולי הדור היו נזהרים לעשות מצוה על כל פרטיה ודקדוקיה.

 

נביא סיפור נוסף שיעזור לנו להבין יותר טוב רעיון זה.

 

כרגיל, רבי עקיבא איגר זצוק"ל הזמין עניים לשולחנו בליל פסח להשתתף בכל מצות הסדר. השולחן היה ערוך בהידור. לפני כל אורח הוגש במקומו, כוס יין במלוא שיעורו.

 

באחד מלילות סדר אלו, לפתע, אחד האורחים שהיה יהודי עני ופשוט, דחף את כוסו והיין נשפך על המפה הלבנה והצחה.

 

הגרע"א, כאשר ראה את ה"חורבן", הזיז בצנעה את השולחן וגרם לכך שכל הכוסות, אשר היו בסמוך אליו, נעו ממקומן, והיין ניגר על המפה וליכלכה. ומיד אמר רבי עקיבא, "חבל, חבל, כנראה שהשולחן שלנו אינו עומד ישר"

 

כאן הייתי ג"כ שואל התלמידים למה הגרע"א הגיב דוקא בצורה זו. הרי היו כמה אפשרויות תגובה בכדי להרגיע את העני ששפך את יינו. כגון: א. להרגיע את העני בדיבור, במלים נעימות ומפייסות, ב. לעשות את עצמו כאילו לא הבחין בכך שנשפך היין, או רק ע"י שפיכת כוס אחת שלו, למה הוא בחר דוקא את הדרך הזו להזיז את השלחן, וע"י זה נשפכו כמה כוסות?

 

בודאי שהגרע"א חשב על כל אלו הדרכים. אבל הוא בחר את הדרך הכי נכונה וחשובה, שע"י זה העני יחשוב שהוא בעצמו לא עשה מאומה. אם אין השולחן עומד כראוי, אז אין לו כל אשמה בענין זה. שלמות של דבר צריכה להיות מחושבת עד הפרט האחרון.

 

שלמות הדבר צריכה להיות לא רק בעניני מעשה, של פעולה כמו גמילות חסדים. אפילו דיבור של אדם צריך להיות בצורה מושלמת.

 

ע"י מחשבה בחכמה. מהו תוכן הדיבור שלו? באיזה ניסוח הוא משתמש?

 

כתוב וסביביו נשערה מאד )תהילים נ, ג( מלמד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה )ירושלמי שקלים יד.(

 

בעל "מסילת ישרים" מביא כמה דוגמאות לחז"ל דלעיל )פרק ד'(. הנוגע לעניננו, הוא הראיה מיעקב אבינו, ואומר על כך הרמח"ל: הקב"ה דקדק ביעקב על שחרה אפו ברחל שאמרה לו "הבה לי בנים" )בראשית ל, א( ויעקב ענה לה התחת אלקים אנכי"? )בראשית ל, ב( ואמרו במדרש, וזה לשונו: אמר לו הקב"ה כך עונים את המעוקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה )בראשית רבה ע"א(

 

ועל זה מפרש מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצוק"ל בלשונו הבהירה והעמוקה הובא בספר "מראש אמנה" )בר' פ' ויצא(

 

והדברים צריכים ביאור: הרי לכאורה היתה זאת תשובה כהלכה לבקשתה של רחל שיתן לה יעקב בנים. בדבריו הפנה אותה יעקב אבינו אל המקור של הברכות והדריך אותה בעניני אמונה ובטחון, שהכל תלוי ברצונו של ד' יתברך. ואם כן, מדוע בא אליו הקב"ה בתביעה, ובהודעה ש"חייך - בניך עומדים לפני בנה"?

 

והביאור הוא, שהתורה, שהיא "ספר תולדות האדם", דורשת מאתנו, שגם כאשר אנו צודקים בדברינו, ואין בהם כל פגיעה, ואף כאשר הם כוללים דברי אמונה והדרכה, עלינו לשים לב אם אין ביכולתנו לומר אותם בצורה אחרת, צורה שתניח את דעתו של השומע, הנמצא במצוקה. תביעתו של הקב"ה מיעקב היא לא על עצם דבריו, אלא על כך שהיה יכול לאמרם בצורה שבה היתה רחל נרגעת. כך אין משיבים לאשה הסובלת ממועקה!

 

ומשלא אמר יעקב את דבריו בצורה היותר נכונה, הרי דקדוק הדין הוא כה נורא, עד שנגזר על בניו שיעמדו לפני בנה.

 

זוהי הערה נוספת עד כמה התביעה לשלימות ההנהגה של האדם היא תביעה מחייבת! )ספר "מראש אמנה", פרשת ויצא, עמ' קלד'-קלה(

 

לומדים מכאן שכל מעשה, וכל דיבור דורש מחשבה והבנה. כדי לרדת לכל פרט של הענין, יש צורך לשקול כל חלק של הפעולה או הדיבור.

 

על ידי שני מפרשי המשנה באבות, יש לנו עוד בהירות בענין. כתוב, ארבע מדות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מדה בינונית, ויש אומרים: זו מדת סדום; שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ, שלי שלך ושלך שלך - חסיד; שלי שלי ושלך שלי - רשע )אבות, פרק ה, יא(

 

חלק אחד מן המשנה הוא )האומר( שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ. ולמה אדם זה נקרא בשם עם הארץ? ופרש הרבינו יונה: מפני שזה רוצה בתיקון העולם לא מחכמה היא זאת כי "שונא מתנות יחיה" )משלי טו, כז( והמדה הטובה ליתן ושלא ליקח.

 

פירושו של רבי עובדיה מברטנורא על משנה זו שופך אור נוסף על דברי המשנה.

 

)האומר( שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ, מפני שנהנה ומהנה בשוה, וזהו ישובה של הארץ, אבל אינו יודע קרא דכתיב )משלי טו, כז( "ושונא מתנות יחיה" וזהו לשון עם הארץ האמור בכל מקום, שרוצה בתיקונה של הארץ אבל אין בו חכמה להבדיל בתיקונים הראויים. שני פירושים אלו מדגישים את החסרון של חכמה בענין זה. היוצא מכל דברי המאמר הזה הוא עיקר הנקודה, שכל מעשינו, מחשבותינו ודברינו, צריכים להיות בחכמה ובחשבון.

 

נקודה זו היתה מרגלא בפומיה דהגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, המגיד של ירושלים. מלים אלו בשפת היידיש היו נמסרים בשם מרן הגה"צ רבי יהודה ליב חסמן זצוק"ל, משגיח רוחני בישיבת חברון "כנסת ישראל". "מוסר מאכט ניט פרום, עם מאכט קלוג" "לימוד מוסר אינו מביא את האדם ל'פרומקייט', הוא מחכימו"

 

תפילתנו, שאכן נזכה וכל דיבורינו ומעשינו יהיו בנויים על דרך של חכמה וחישוב, כל הפרטים בהיקפם המלא, על מנת להיטיב ולהועיל, וחלילה לא לפגוע בכהוא זה באחרים.