המחלה הנוראה

בשבת שלפני ראש השנה קוראים בתורה מדי שנה את פרשת ניצבים. ואמרו דורשי רשומות שזהו רמז למצבו של האדם בראש השנה, שעליו להיות ניצב, עומד, להתבונן ולעשות את חשבון נפשו, כל אחד על פי דרגתו ומדרגתו.

 

 

הפרשה מלמדת אותנו שהנקודה המרכזית והחשובה היא שאדם לא יאמר "שלום יהיה לי". ולכאורה קשה, אם התורה מדברת לאדם שפרק עול, השקוע בתרדמת הזמן, מה יועילו כל התוכחות. אם הלב אטום משמוע מוסר, מה יעזרו איומים בעונשים הקשים ביותר, הרי האדם כלל לא שומע והדברים נופלים על אזניים ערלות.

 

 

בזאת השנה אירע מעשה נורא ואיום בעיר מונסי שבארה"ב, עיר שרובה הגדול בני תורה אמיתיים. נתגלה שחנות מרכזית עם הכשר מהודר, מכרה במשך זמן בלתי ידוע בשר לא שחוט ולא מלוח.

 

 

הדברים מזעזעים כל לב! יהודים יראים ושלמים יושבים בליל שבת, מקדשים על היין, אומרים דברי תורה, שרים זמירות בדביקות איש על מחנהו ואיש על דגלו - ואוכלים טרף!! זה בלתי נתפש! יהודים שנזהרים על קלה כחמורה, יהודים שמדקדקים במצוות, והנה הם נכשלו במשך תקופה ארוכה באכילת מאכלות אסורות. נורא ואיום.

 

 

הזעם הציבורי נגד אותו אדם, אם אפשר לקרוא לו אדם, הוא זעם מוצדק. זה אדם שכלפי חוץ נראה חרדי, בעל תוקע ובעל קריאה ומוסר שיעור דף היומי, אבל בעצם אין לו שום קשר עם יהדות. הוא מסוגל להאכיל עיר שלמה בטרפות ונבלות, דבר שלא היה מאז ימות עולם. אנשים שנזהרו במסירות נפש מכל חשש איסור הוכשלו בעבירה כל כך חמורה. אבל אסור להסתפק בהטחת האשמות כלפי אותו אדם. אנו מחוייבים לשאול את עצמנו מה זה אומר לגבינו. אמנם נכון שזה היה אונס גמור, אף אחד לא האמין שזה יכול לקרות ושאר תירוצים, אבל זה לא מחפה על העובדה המרה שיהודים אכלו טריפה. לא רק שטמטום הלב באונס הוא טמטום הלב, אלא שעלינו לשאול מדוע הקב"ה גלגל את הדברים שיהודים אכלו, באונס או בשוגג, בשר טריפה. אמנם אין לנו אפשרות לדעת את כוונת הנהגתו ית', אבל זה מחייב אותנו לשאול ולזעוק מה זה היה לנו.

 

 

התשובה היא ש"שלום יהיה לי" לא נאמר על פורק עול, אלא אדרבה, על אדם ירא שמיים ומדקדק במצוות. דווקא לו אורבת הסכנה הגדולה של "שלום יהיה לי", כי הוא בטוח ושאנן. הוא יודע שהוא "מסודר" מכל הכיוונים: הוא אוכל רק את ההכשר הטוב ביותר, רוכש את התפילין המהודרות ביותר ומקפיד באמת ובתמים על קוצו של יו"ד. דווקא אותו מזהירה התורה שלא יאמר "שלום יהיה לי", כי הוא עלול לאבד את הלב, את הרגש. הוא עלול להגיע למצב שהוא עושה הכול כמצוות אנשים מלומדה. העניין הזה הוא הסכנה הגדולה ביותר לאדם. יהודי יכול לחיות חיי תורה ומצוות מתוך הרגל, להתפלל ולהדר במצוות מתוך הרגל. הוא חונך כך וגדל כך. הוא מבצע את המוטל עליו בשלמות, אבל אין פה שום רגש פנימי, שום הרגשה אמיתית, שום דבר שחודר אל הלב. הוא שקוע וטבוע בים ההרגל, שבוע רודף שבוע וחודש רודף חודש. לזה נועד ראש השנה, לעצור פעם בשנה, להתבונן ולבחון את הדברים. לנער את האדם משלוותו ולהוציא אותו משגרת ה"מלומדה".

 

 

התרגלנו לטוב ביותר, למהודר ביותר, הן ברוחניות והן בגשמיות. במצוות מחפשים את הטוב ביותר: הלולב המהודר ביותר וההכשר המעולה ביותר, אבל שוכחים את כוונת הלב. הסטנדרט הגבוה ביותר הפך להרגל, ואדם שהתרגל פירושו אדם שהפסיק לחשוב. הוא פועל כמו מכונה. יש סידורים שבראש כל עמוד כתבו את כוונות השמות הקדושים, אבל גם בהם אפשר להתפלל בלי כוונה, כי גם זה נכנס למערכת ההרגל. אנשים אומרים "ברוך ד'" ו"בעזרת ד'", וכלל לא מתכוונים לדבר היוצא מפיהם. אפשר לשמוע אדם אומר "שד' יעזור בעזרת ד'". כמה הדברים נלעגים, והסיבה היא שהוא רק מדקלם את מה שהתרגל לומר מקטנות, בלי לשים על לב ובלי לקוות באמת ובתמים לישועת ד'.

 

 

ובל נחשוב שהדברים אירעו באמריקה הרחוקה ואינם נוגעים לנו. הדבר יכול רחמנא ליצלן לקרות גם פה, בארץ ישראל, ואיש אל יהא מופתע אם בארץ תתרחש שערורייה נוראה מעין זו, כי גם אנו רגילים לטוב ולמהודר ביותר. גם אנו פועלים מכוח ההרגל ואיננו שמים על לב

 

 

הדבר זועק וקורא לנו לבדוק את עצמנו מההתחלה: את הלימוד, את התפילה, את התפילין, את המזוזות ואת אופני השגת הפרנסה. כל דבר צריך בדיקה. עלינו להירפא ממחלת ה"מלומדה". כי בלי זה, אנשים יכולים לחיות את כל חייהם בשלווה, ובסוף יתברר שהכול שקר.

 

 

העצה לכך היא אחת: להפסיק להדר בענייני העולם הזה. להפסיק לאכול כל מה שמותר, לעשות כל מה שמותר ולדבר כל מה שמותר. יהודי חייב לשים לעצמו מגבלות. יש דברים שאינם אסורים, אבל כל אדם צריך להגביל את עצמו. בכך הוא נמצא במצב תמידי של מחשבה ושקילת הדברים, ואינו נכנס לתרדמת השיגרה. בכך הוא מזכיר לעצמו תמיד שיש לב מאחורי המעשים השגרתיים שהוא עושה. ואם במותר האדם אינו פועל כמצות אנשים מלומדה אלא עם מחשבה מתמדת, גם באיסור הוא יגיע למעלה זו. הוא לא יקיים מצוות כמעשה שבשגרה, אלא עם לב ומחשבה. עם מהות פנימית.

 

 

מספרים על מרן החזון איש זצוק"ל שבוקר אחד ניגש אליו יהודי ואמר שהוא נוסע לירושלים. שאל אותו מרן החזון איש לשם מה הוא נוסע, והלה ענה שהוא רוצה לנסוע לכותל. אמר לו מרן החזון איש: אצלנו לימדו שלא עושים כל מה שרוצים.

 

 

את זה שכחנו בדור הזה. אנשים עושים כל מה שהם רוצים. לא כתוב בשום מקום שאסור? אז עושים. אין זו דרך התורה, כי זה שאתה רוצה זו לא סיבה לעשות את הדבר. אדם צריך לשלוט ברצונותיו ולהרגיל את עצמו לא לעשות הכול. "קדש את עצמך במותר לך" הוא אינו חיוב דאורייתא, כי אם כך היה, זה כבר לא היה מותר. התורה דורשת מאיתנו, אפוא, שגם כאשר הדבר מותר, אנו צריכים להגביל את עצמנו.

 

 

ידוע הסיפור החסידי על שני אדמו"רים שנפגשו בפונדק דרכים, האחד נסע בכרכרה רתומה לארבעה סוסים אבירים כראוי למעמדו, והשני נסע בעגלה רעועה עם סוס כחוש אחד. שאל האדמו"ר האחד את השני: כיצד אפשר לנסוע כך? והשני ענה שאמנם הדרך אורכת יותר זמן, אך בסופו של דבר מגיעים. אבל איך אתה נחלץ במקרה שהעגלה נכנסת לבוץ, שאל הראשון, מילא אני, לי יש ארבעה סוסים אבירים, אם איך אתה יוצא מהבוץ? ענה האדמו"ר השני: לי יש רק סוס כחוש אחד, ולכן אני פשוט לא נכנס לבוץ.

 

 

הבעיה היא שאנו חיים באווירה של ארבעה סוסים אבירים, כאשר באמת יש לנו בקושי סוס אחד חלוש וכחוש, ואסור לנו להיכנס לבוץ השאננות. אנו צריכים לעמוד כל הזמן על המשמר ולא לשקוע בטמטום הלב של ה"מצוות אנשים מלומדה". פרשת השבוע מלמדת אותנו שהשקיעה בחלומות של ה"שלום יהיה לי" היא המחלה הקשה ביותר, הסכנה הגדולה ביותר, סכנה המביאה לכליון של כל חלקה טובה ביהדות, והעונש עליה חלילה הוא "גפרית ומלח שריפה כל ארצה"

 

 

ערב ראש השנה עלינו להביא את עצמנו למצב של "אתם ניצבים". לעצור לרגע את מרוצת החיים, לעמוד, להתבונן ולעשות את חשבון נפשנו. לבדוק מה צריך לתקן ובעיקר להפסיק לחיות במצב של "מלומדה". לחשוב, לפתוח את הלב, להרגיש ולחוש את הדברים. לנסות ולזכות לקשר פנימי עם תורה ומצוות, כי רק כך נזכה לכל הברכות הכתובות בספר התורה הזה.

 

 

 

)נרשם ע"י אחד השומעים(