הפרטים הם הקובעים – הקפדה על פרטים

טיזר:

שמתם לב כיצד התורה מנחה אותנו לחיים של הבחנה ומתן תשומת-לב לפרטים? המון-המון פרטים, קטנים שבקטנים, לפעמים דברים הנראים לכאורה חסרי חשיבות לחלוטין. כן, התורה מרגילה אותנו לחשוב שאין להתעלם משום דבר, או להכתירו כ"זניח".

כנראה אדישות אינה תכונה יהודית. אנו מצווים, לדוגמא, לחצות את הכביש ולא לעבור על פני בית עבודה זרה, ולהשפיל עינינו לנוכח מראה בלתי צנוע. אך כדי לעשות את הפעולות הללו, אנו חייבים להיות מודעים למה שמתרחש לנגד עינינו - או לפחות למה שבעוד רגע יהיה שם!

לעתים, אין זה כה פשוט להיות ערנים לפרטים. אני יכולה אמנם להיזהר לא לפגוע באף אחד, אבל לפעמים אנו מועדים לשיכחה. מתן תשומת-לב לפרטים - למשל לעובדה שגב' א' זה עתה פוטרה מעבודתה, או שגב' ב' עדיין לא זכתה לילדים משלה - יכול למנוע ממני לצער אותן בלי כוונה. אך זכירת כל הפרטים הללו כאשר אנו יושבות יחד בשמחה או באירוע אחר, עלולה להיות קשה יותר. אבל איזה חסד גדול זה, לנווט שיחה לכיוון "בטוח", כך שלא תגרום אף לאחת מיושבות השולחן מבוכה או כאב?

ואם מדברים על חסד, זה מביא אותי לבלבול שעלול להיגרם בנושא זה בפרטים שונים. זה חסד לומר לילדך, אותו את שולחת למכולת ממילא, שיציע לשכנה הקשישה לקנות עבורה שקית חלב או חלה ביום שישי, וכך לחסוך לה את היציאה המייגעת. זה בלי ספק חסד עצום להציע להביא גם את בנה של חברתך מהגן, אם את כבר הולכת לשם בכל מקרה. ולזכור להזמין אורחים, בפרט אנשים בודדים וחסרי משפחה, כבר בתחילת השבוע, כך שידעו שהם "מסודרים" לשבת או לחג, ובהזדמנות זו גם יספיקו להרגיש מעט "רצויים".

אך תוהה אני, היכן עובר הגבול בין עשיית חסד עבור מישהו, ובו-בזמן גרימת צער למישהו אחר?... כי ראיתי נשים הדואגות לבשל ולהביא ארוחות לחולים מאושפזים ולבני משפחותיהם, בעוד ילדיהן-שלהן חוזרים מלימודיהם לבית בו האם מותשת, שכן זה עתה חזרה ממירוץ החסד, והשולחן עדיין אינו ערוך לארוחת הצהריים. ושמעתי על מתנדבים ששוהים לצד מיטת ילד חולה, בעוד מזה שבועות כבר לא ישבו לשחק עם ילדיהם-שלהם, מחוסר פנאי. וראיתי נשים שנזהרו להתפלל בבית הכנסת לפני קיר דווקא, כדי שלא תופרע כוונתן, אלא שלא קלטו שהן חוסמות בכך את הפתח לכל הציבור... אמת, נכון הדבר, שמקרים אלו אינם נחלת הכלל, אבל הם קיימים.

ומה עם אותה שכנה ששואלת, אם הבן הנשוי שלה, אשתו וילדו, יוכל לישון אצלכם כדי שלא יצטרך "להיסחב" הביתה בליל שבת, אך שוכחת לוודא שמישהו ישגיח על בן השנתיים בעוד הוריו נמים עדיין את שנתם?

האם אנשים מודעים לרעש שהם מקימים באישון לילה, בשכונה שקטה, אחרי שנסתיימה שמחה? או עד כמה חילופי דברים עליזים, צחוקים וטריקות דלתות מכוניות יכולים להיות רועשים בשובם מחתונה בשעה שבין יום ללילה?

ונניח שהבטחנו לאדם המתגורר לבדו, שנביא לו דבר-מה "תוך כמה דקות", כאשר כוונתנו האמיתית "תוך שעה או קצת יותר"... או אולי כבר היינו בדרך החוצה, ו"רק" ענינו לשיחת טלפון, ויצאנו באיחור של רבע שעה - אין פירושו של דבר רק שלא דייקנו, אלא שגרמנו לאותו אדם מצוקה. כיצד? ובכן, הרי בבית אין מישהו נוסף שיכול לפתוח את הדלת, ואם אנו מגיעים "תוך כמה דקות", הוא פחות או יותר מחויב להמתין בידיים שלובות. אי-אפשר לסיים את התפילה, לברך "ברכת המזון" או להתחיל לבשל, כי אנחנו כבר בפתח... לא כדאי אפילו להרים טלפון, שמא נגיע בדיוק ברגע שהדודה שרה תתחיל למנות באוזניו את כל תחלואיה, או שבדיוק יצליח לתפוס את החבר שאינו זמין כבר שבוע. אם לא הצבנו לאותו אדם מסגרת זמן סבירה, הרי שהוא נידון להסתובב לפני דלת דירתו בהמתנה דרוכה )אם ייסוג לחדר פנימי, אולי לא ישמע את דפיקותינו...(. רשימת האפשרויות אין-סופית, אם אנחנו אמורים להגיע "כל רגע"!

איך נוכל לדעת או לצפות כל אחד מהמצבים הנ"ל, וגם שלל אינסופי של מצבים אחרים, שדורשים ערנות לפרטים קטנים? כל שביכולתנו לעשות הוא להביט סביבנו ולנסות לראות את התמונה על כל פרטיה, להשתדל להתחשב - ואז להתפלל שהחסדים שלנו לא יפגעו באף אחד.

®מאנגלית: רונית הופנר