התבוננות - כשם שאמתתם גלויה כך ההעלם מהם מצוי

כמה מידידי הציעו לי, שראוי וכדאי בימים אלו של ספירת העומר, לכתוב מאמר על הבעיות המתגלות בנושא של "בין אדם לחברו". לפי דעתם, לא מובן איך אנשים מתנהגים בחיי היום-יום עם הזולת. הם תיארו מצבים שונים, החוזרים על עצמם בצורות שונות מדי פעם.

 

בלי ספק, חשיבות הנושא "בין אדם לחברו" מוכרת לרוב הציבור. לעתים, אנו ממש "מתוסכלים" כאשר מתחילים לעסוק בתיקון ענין זה.

 

במבט כללי, התגובה הראשונה היא שלא כדאי לדבר על תיקון, לא יועיל שום דיבור, לא תועיל שום הדרכה, וכל מאמץ בענין זה הנו בגדר ביטול זמן, ולכן לשם מה לעמול ולהשתדל בתיקון "בין אדם לחברו"?

 

גישה זו היא ממש הפכו של היסוד הגדול שלמדנו מדברי בעל "מסילת ישרים". בהקדמה לספרו, הוא מלמד אותנו איך לחשוב בענין זה.

 

"אמר המחבר: החבור הזה לא חברתיו ללמד לבני אדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול, כי לא תמצא ברוב דברי, אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגדם מה שאמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה".

 

אחד מן הידידים הדגיש את החשיבות שבדיבור כסדר על תיקון המדות. כראיה לצדקת דבריו הביא את עשיית הפעולות ללא הפוגה למען עניני שמירת הלשון.

 

הוא הביא הערה חשובה בגישה זו, לפיה אחרי הרבה דברי התעוררות במשך שנים רבות בעניני לימוד הלכות של שמירת הלשון, רואים תועלת גדולה למעשה. הוא הדגיש שרק בשנים האחרונות, מצויה התמונה כדלהלן:

 

עשרה אנשים יושבים בסעודת חתונה סביב שולחן אוכל. במשך הסעודה, פתאום מרגישים שעולה על השולחן שיחה של לשון הרע. מן הצד, אחד מהמסובים מרים קולו במילים אלו: "רבותי, השיחה כמעט נכנסה לגדר של לשון הרע". חבריו שומעים לדבריו ומפסיקים את השיחה.

 

מה שקרה כאן לא היה יכול להתרחש לפני הרבה שנים. רק עכשיו, כשנושא איסור דיבור לשון הרע יותר ידוע, יכולה להיות מציאות כזו, שאחד מעיר הערה בענין שמירת הלשון, ובוודאי היוצאים דבריו מן הלב מגיעים ישירות ללבם של האורחים.

 

אחד מהידידים העלה דוגמא לבעיה המתרחשת בנוגע לענינים ש"בין אדם לחברו": כרגיל, התלמידים בישיבות עסוקים כסדר בלימוד תורה שלהם. לפעמים יש צורך לנוח מעט, ואז הם שותים קפה. קפה זה הם מכינים בכוס חד פעמית מפלסטיק.

 

אחרי השתיה יש צורך שכל אחד יניח את כוסו הריקה בפח, שמוכן לדברים אלה. במקום לעשות פעולה קטנה זו, התלמידים ששתו קפה משאירים כוסותיהם, אם ריקות או חצי מלאות, על השולחנות שבבית המדרש. לפעמים טפות קפה נשארות ממש על השולחן. קורה גם שכוסות כאלו מונחות סמוך לספרי הלימוד או אפילו עליהם. בקיצור, צורת בית המדרש עלולה לקבל מראה ממש מבזה, כתוצאה מחוסר יחס מתאים לנעשה מסביב, למרות קדושתו של בית המדרש. מרגישים כאן אי סדר וחסרון בכבוד בית המדרש, ובכלל חסרון ב"כבוד הבריות".

 

השאלה היא, מי אחראי לקחת את כל הכוסות הריקות הללו לפח האשפה? האם תלמידים אלו חשבו, ולו לרגע, על בעיה זו?

 

מי לא מכיר את המושגים "כבוד הבריות" ו"דרך ארץ"? איפה תשומת הלב לענין זה? איזה תירוץ יש להנהגה בלתי מובנת זו?

 

מרן הגאון רבי ישראל סלנטר זצוק"ל היה כסדר מדגיש, שאין מקיימים מצוה על חשבונם וכתפיהם של אחרים.

 

מובא בספר "תנועת המוסר," חלק א עמ' 723: "מרגלא בפומיה של רבי ישראל: הכתוב אומר "מצות ד' ברה מאירת עינים, יראת ד' טהורה עומדת לעד, משפטי ד' אמת צדקו יחדיו" )תהלים יט, י(. אימתי מצוות ד' ברה ויראת ד' טהורה? - אם צדקו יחדיו גם מצד משפטיה, כלומר: אם אין בהן כל פגם גם מבחינת הלכות המשפטים ש"בין אדם לחברו" )מפי תלמידים ותיקים(.

 

אומרים על רבי ישראל, שבהתפללו פעם מנחה בבית כנסת אחד, ראה יהודי נכנס בחפזון "לחטוף" קדושה, ותוך מרוצתו, דרך על רגליו של מישהו וליכלך את נעליו המצוחצחות. אחרי תפלת מנחה, פנה רבי ישראל אל היהודי הזה והעיר לו, שעליו לפצות את האיש על הנזק שגרם לו, בהוסיפו, שעד כמה שתהיה חשובה אמירת הקדושה, היא מאבדת את כל ערכה אם על ידה נגרם למישהו איזה נזק או צער )תנועת המוסר, חלק א, עמ' 033(.

 

עוד דוגמה בבעיות "בין אדם לחברו":

 

האם כל יהודי, המתעטף בטליתו לפני תפילת שחרית, מסתכל סביבו כדי לוודא שהציציות של הטלית שלו לא יפגעו באף אדם? לפעמים, כשהמתפלל כל כך עסוק בכוונת הענין, הוא פורש את טליתו על כל גופו ובא חס וחלילה לידי היזק לחברו, והכל מחוסר תשומת לב ונתינת הדעת בצורה מספקת לכבוד הבריות.

 

לאחד מידידיי מפריע מאד לראות כיצד אדם נכנס למקוה ותולה את בגדיו במקום המיועד לכך, אך בלי להתחשב בעובדה שהמתלים הסמוכים מיועדים לאנשים נוספים. עם קצת מחשבה, הרגשה, אהבת הבריות ורצון לכבדם, היינו יכולים להביא לשיפור בענין זה.

 

מרן הגאון רבי אהרן קטלר זצוק"ל מוסיף דברים עמוקים לענין של "בין אדם לחברו". הוא מדגיש את החשיבות של התחשבות בזולת, בכבודו והנאתו. וז"ל: "הענין דניהוג כבוד זה בזה, היינו התחשבות בזולת, בכבודו ובהנאתו, למנוע ממנו צער ואפילו אי נעימות או טרדה קלה. ונכלל בזה גם שלא למשוך אליו התעניינות של אחרים בחינם, שלא יוטרדו אף רגע ממחשבתם בשבילו ללא תועלת וצורך. וזהו הענין דאיזהו בן עוה"ב, ענוותנות ושפל ברך שייף ועייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא )תרגום של שייף ועייל שייף ונפיק: מתכופף נכנס ומתכופף יוצא ולומד תורה כסדר(". )סנהדרין פח:(.

 

כל הדוגמאות המובאות כאן אינן מעשים מיוחדים, אלא דברים שבכל יום. כל אחד מאתנו יכול להוסיף ספורים על בעיות דומות בעניני "בין אדם לחברו".

 

מצאנו שמרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצוק"ל מדבר בהרחבה בעניננו. הוא מביא בספרו כמה דוגמאות חשובות נוספות, הקשורות לנושא מאמרנו.

 

הוא מדבר על ענינים כגון השלכת נייר על הרצפה בישיבה, המוציא ספר ואינו מחזירו למקומו, המדבר בקול רם באוזני חברו ומפריע בזה לאחרים, הגורם טרחה יתירה לעובדים עבורו, וז"ל כאן:

 

"יש בזה פרטים לאין שיעור, ואזכיר אחדים. אם משליך נייר על הרצפה בישיבה, מלבד שיש בזה משום מורא מקום המקודש לתורה, הר"ז גורם אי נעימות לכל העוברים ואין לו שום טורח במניעת הדבר, אלא שאינו מתחשב כלל עם כל סביביו. וכיו"ב אם הוא מוציא ספר בבית המדרש ואפילו בבית ואינו מחזירו למקומו, הרי הוא גורם טרחא וביטול תורה, אין לך חסרון בדרך ארץ בביתו והתחשבות עם הסביבה גדול מזה )מלבד חשש גזל שיש בזה(. וכן כשיושבים במסיבה ואחד מדבר עם סביביו בקול רם עד שנשמע לאחרים שאינם עסוקים באותה שיחה, הר"ז מבלבלם וטורדם. ומכ"ש שאין לגרום טירחא יתירה לעובדים עבורו, ועאכ"ו שלא להפריע בשנתם, שזה ממש כאומר אני ואפסי עוד, מלבד גדרי נזקי שכנים שבזה.

 

"והרבה כבר נכתב על ענין של רשלנות להחזיר ספרים למקומם. כשנכנסים להתפלל בבית המדרש ורואים כל הספרים שהשאירו התלמידים מאתמול, כל זה מפריע למתפללים ולתלמידים.

 

"יכולים לטעון שכל אי סדר זה דבר קטן. אבל לבסוף מי מחוייב להחזיר הספרים למקומן לפי מספר כל אחד למקום הנכון שלהם?"

 

ממאמר זה לומדים כמה יסודות בעניני "בין אדם לחברו" וכבוד הזולת. ההנהגה שלנו בקיום מצוות צריכה להיות בנויה על משפטי התורה. אסור שיהיה שום פגם בכל פעולתנו. אל לנו לגרום שום נזק וצער לזולת, כשאנו מקיימים מצוות. צריכים כסדר לשקול עשיית מצוה כנגד הפסדה. בשעת עשיית המצוה, יש צורך להיות מודע וערני לכל מה שמסביב.

 

כמה צריכים לעסוק בהתחשבות בזולת, בכבודו ובהנאתו עם כל סביבותיו.

 

מדברי רבי אהרן לומדים שכדאי לדבר באוזני הציבור על פרטים שהם בגדר "בין איש לרעהו" ",כבוד בית המדרש", וכדומה.

 

למדנו מכל זה, שחכמינו לא נמנעו מלדבר על פרטי פרטים לגבי עניני "בין אדם לחברו". הם לא פחדו מלבאר, למשל, פרטים קטנים וחשובים בקיום מצות הכנסת אורחים. כתוב בסידור "בית יעקב" מאת רבי יעקב מעמדין )עמ' קיג(: בא לידך אורח אדם כשר, שמח בו כעל מציאה טובה, פנה לו חדר יפה במבחר ביתך ושים לו שם מטה ושולחן, כסא ומנורה ואחוי )ולהראות( ליה בית הכסא".

 

מספרים שמרן הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל היה מדגיש את ההנהגה של קיום מצות הכנסת אורחים בצורה מלאה. כרגיל, כשאורחים באים להתארח, מראים להם את החדר שלהם וגם את המטבח, אבל שוכחים להראות לאורחים בית הכבוד. בוודאי לאורחים יהיה יותר נוח כשידעו את מיקומו של חדר זה.

 

ואז רבי יעקב מוסיף ידיעה חשובה בעניין זה: כשיוצאים מבית הכבוד, כדאי להשאיר הדלת פתוחה מעט, כדי שאחרים יבינו שאין מקום זה בשימוש. )מפי השמועה(.

 

מעניין שהנהגה זו בנויה על דברי המשנה, פרק א, משנה א במשניות תמיד. כתוב: "ובית כסא של כבוד )היה שם סמוך לבית הטבילה( וזה היה כבודו: מצאו נעול, יודע שיש שם אדם )ואינו נכנס לשם(, פתוח )מצאו פתוח(, יודע שאין שם אדם )ויכול הוא להכנס(.

 

מה שכתבנו כאן הם רק דברים אחדים בעניין "בין אדם לחברו".

 

העיקר הוא שבני האדם יתבוננו היטב במה שהם יודעים כבר, וכאשר יהיה האדם כבר תפוס במושגים אלו, אז הוא חייב לעבור הרבה פעמים על הדוגמאות של עניני "כבוד הבריות".

 

יסוד ועיקר הדברים הללו נמצאים בלימוד של דברי הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים", וז"ל:

 

"על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר )מאמר כזה( יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני אדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה".