חוסר הסיפוק הנובע מריקנות הנפש הוא כיום "אם כל חטאת"!

הרגשת חוסר הסיפוק הגיעה לשיאה המדהים והיא כיום מניע פנימי להתרחשויות רבות - ולרוב שליליות, אם כל חטאת.

האנשים מתהלכים רעבים וצמאים, למרות שאכלו ושתו לרווייה. האנשים שרויים בתחושת ציפיה מתמדת, אם כי אינם יודעים למה. האדם נחפז לשמוע חדשות כל בוקר צהרים וערב ובכל שעה אפשרית. מה נשמע? מה חדש? האדם מדפדף ללא הרף בכל עתון ומחפש משהו חדש, איזה שהוא דבר מענין, איזו תמורה מרשימה, ואינו בא על סיפוקו ולרוב פולט הוא מפיו באכזבה: לא מעניין, הכל כרגיל, אין חדש!

המונים מציפים את הרחובות ויושבי קרנות ממלאים את הככרות בכל שעה פנויה. מה הם מחפשים בחוצות? למה אינם יכולים להישאר עם עצמם בביתם הם? - תקופתנו מצטיינת בריבוי התענוגות - החברה המודרנית היא חברת השפע, האדם משופע בכל תענוגות העולם, אולם הרגשת הסיפוק היא ממנו והלאה... והנוער מבתי העשירים, שאינו חסר מאומה, מרגיש את עצמו כה חסר ונעדר ענין בחייו, עד שהוא מחפש סיפוק בהרפתקאות, ומוצא לו ענין ופורקן בהתפרצויות נפשעות ובמעשי פלילים, ורבים הבורחים ממציאות חייהם, מתמסרים לעישון הסמים למיניהם ומוצאים מפלט מדומה בזרועות האשלייה המכלה גוף ונפש.

תסיסה מתוך ריקנות

העדר סיפוק זה כרוך באי-שקט נפשי. בד-בבד עם חוסר הסיפוק, עלתה הבהלה הפנימית הנפשית בתוככי כל אדם. שלוות הנפש היא מאתנו והלאה. ההתמודדויות הנפשיות הן כה מרובות, מקרי מעשי הרצח וההתאבדויות גברו ללא כל תקדים וללא שום יחס. מרובים בתי חולים לחולי רוח וכל כך הרבה אנשים רצים אל רופאי העצבים וה"פסיכיאטרים", - ואך למותר הוא להאריך בנושא זה, בכדי לתאר ולהמחיש את רגשות אי הסיפוק והעדר המנוחה הנפשית האופייניות לבני דור זה, ואת תוצאות המצב האומלל הזה, הקובע בכל הווי חיינו, הדברים ידועים ואף מוסכמים.

עצם אי השקט הנפשי והציפיה לתמורות - איננה תופעה חדשה. זה טבוע עמוק בשורשי נפש האדם. אי שקט זה יכול להוות דחף ומניע לטובה, לא פחות מאשר לרעה, צמאון זה מן הראוי לרוותו בדברים ממשיים ומועילים, המשביעים את נפש האדם, ואז הוא מקור ברכה. אלא שבני דורנו מרבים להשקות את עצמם בדברים מדומים ומסוג כזה, אשר במקום לרוות או לפחות לשבור צמאון זה, הם עוד מחריפים אותו: "דומה לשותה מים מלוחים ידמה לו שמרוה צמאונו וצמא יותר" )מבחר הפנינים(.

מי שמגלה עצבנות יתירה לרדיפה אחרי חדשות - סימן מובהק הוא שנפשו התרוקנה מבפנים ואין לו במה למלאותה. הרי זה, איפוא, סימן דלות. מי שזוכה למעיין ההתחדשות האמיתית שבתוך הנפש פנימה, הצמודה ודבוקה לחי החיים, אין לו צמאון לקלוט חדשות חיצוניות. כאשר הנפש חסרה את מזונה הנכון ולא חיה את חייה האמיתיים - נדחף האדם בצמאונו ובסערת רוחו ומחפש שינויים, מצפה לתמורות וחותר לקראתם, שמא ימצא נחת ומרגוע וסיפוק לריקנות המרעיבה שבתוכו - ולשוא!

השורש: צמאון הנפש לאלוקות!

כי מקור צמאון זה הוא מעיקרו: נפשי! הרי האדם מורכב מגוף ונפש, והנפש פועלת בתוכו בכח עצום.

נשמתו של בן אדם תובעת את שלה. נפשו של יהודי אף פעם לא תשבע מתענוגי העולם הזה. היא זקוקה למזון משלה, המספק אותה ומחסנה: "שהיא אינה מוצאת שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם", והוא מה שלימדונו ז"ל במדרש קוהלת )פ"ו( וזו לשונם: "משל לעירוני שנשא בת מלך. אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים". )מסילת ישרים, פרק ראשון(. משל זה על המתח המתמיד ששרוי בין הכפרי ולבין זוגתו בת המלך, היינו בין הגוף ועינוגיו והנשמה ומשאלותיה, קיים ועומד ומתאשר בכל יום מחדש. כי לא יתכן לספק את הצמאון הרוחני הנעלה באמצעים חומריים. הנשמה היהודית דורשת את שלה. ואם אפילו נדמה מבחוץ שהיא נתאבנה וקליפה נוקשה כיסתה אותה כולה, הרי בפנימיות לא ככה זיק הנפש העילאי. הוא קיים ולוחש מתחת ערימות האפר החומריים.

הנשמה דורשת את שלה וזקוקה למזון רוחני ונפשי סדיר ותמידי. אולם מה מספקים אנחנו לה?! הרי כמעט אין בכלל חיים רוחניים לאדם המודרני, אשר דהירתו המבוהלת אחרי חיי החומר הנחיתה מהלומת מוות לחיי הרוח. הרי כל מה שמכנים היום בשם "חיי רוח" אינם אלא צורות שונות ומשונות - מעודנות יותר או פחות - של הנאות ועינוגים, ליבוי יצרים וסיפוקם, ותכלית הכל היא תועלת חומרית והנאה חושנית - דברים שאין להם ולא כלום עם חיי הנפש ורוח אמיתיים. הבכך תבוא הנפש על סיפוקה?! הרי האדם של ימינו דומה למכבה דליקה בחומרי תבערה, אשר כל כמה שהוא מרבה להשתמש בהם היובש גדל והבעירה מתפשטת יותר ויותר. כך גם חוסר הסיפוק הנפשי שלו הולך ומחמיר.

אין בעולמנו כדי שביעה

היש בכלל סיפוק ושביעה בחיי העולם הזה, במעדני עולמנו? כאשר נתבונן ניווכח, שכל עמלנו החומרי אשר אנו עמלים בו כל ימי חיינו, אינו מסוגל להעניק לאדם הרגשת סיפוק כלל ולעולם לא ישביע את רעבונו. כל מבטי ומאמצי האדם נתונים לרוב כלפי מה שאין לו, דברים שלא ישיג אף פעם. כל ערך חומרי שכה ציפינו לו, ואשר נדמה היה לנו כי אך נשיגנו ונהיה מאושרים ונבוא אז אל המנוחה ואל הנחלה, היה זה רק בדמיוננו ולפני שהשגנו אותו. ואולם בו ברגע שהשגנוהו, הרינו מרגישים באפסותו וכאילו מתאכזבים אנחנו, אלא שתיכף גדל תיאבוננו ומתרחב מושג מאוויינו והרינו שואפים למשהו אחר... משהו יותר.. הנה אנו חותרים במלוא מאמצינו להשיג דבר מה, וכשאנו משיגים את מטרתנו, הרי בין רגע הננו חולפים על פניה ביעף ושוב אנו דרוכים לקראת מטרה רחוקה, אחרת, חדשה, שהיא ממנו והלאה... וכך נשנה המירוץ וחוזר חלילה כל ימי חיינו, זהו בדיוק כפי שאמרו חז"ל: "מי שיש לו מנה, רוצה מאתים... יש לו מאתים רוצה ארבע מאות..." וכך ללא גבול וללא הפסק, עד ש"אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" )קהלת רבה, א(

דמיון תעתועים

כאשר נעמיק בדבר נופתע לא במעט אם ניווכח, כי קסם חישני האדם וסיפוקיו החומריים, המצויים בעולמנו זה, הם דברים שרובם ככולם דמיון פורה. הדברים קוסמים, בעיקר כאשר הם מרחוק, ולכן ההשתוקקות אליהם עולה לאין ערוך על עצם הדבר כאשר הוא לאחר שהושג כבר. הסיפוק שהאדם יונק מכל דבר שהשיג ורכש הוא כאין וכאפס לעומת מה שחזה בדמיונו. אלא שכח המדמה שבאדם הוא מקסם מדוחים מאין כמותו, והוא שממציא לו בלי הרף דמיונות חדשים לבקרים, ושוב ושוב הוגה האדם בהם, וכך כל ימי חייו. לא יצוייר אדם שהגיע לקצה דמיונו ואין לפניו חלום חדש לצפות לו - הריהו מיד נופל לזרועות השעמום ומגיע עד לסף המרה השחורה... רוויית צמאונו וסיפוקו של האדם בחייו הוא בחזיון התעתועים של ה"פאטא מורגאנה" הפוקד כידוע את הצמא הנודד במדבר..

כח הדמיון מתעתע ומפליא זה שבתוך האדם - הוא אחד ממכשיריו הכבירים של ה"יצר", והרבה ביארו בזה גדולי המוסר מבית מדרשה של היהדות, התובעת מן האדם להבחין בין חיים מציאותיים לבין חיי דמיון. והדברים ארוכים ועמוקים. נגענו כאן בנושא זה רק בדרך רפרוף, בכדי להמחיש את מהות חוסר סיפוקו של האדם ומקור אי שלוות נפשו, אשר היא כיום בעיה בוערת, המציתה תבערות רבות בחיינו. והגדיר זאת רבינו סעדיה גאון במלים דלהלן: "כל הנפשות אשר ידעתים אינן נחות בעולם הזה ולא בוטחות, אף אם הגיעו אל הגדול שבמלכיות ואל עליונה שבמעלותם. ואין זה בטבעה, כי אם בעבור ידיעתה כי יש מדור אחר יותר נכבד מכל טובות העולם והיא נכספת לו ועיניה צופיות אליו, ולולא זאת היתה נחה ושוקטה" )אמונות ודעות, מאמר ט(. מכאן אי השקט הנפשי וחוסר המנוחה. כל זה נובע מרגשי השתוקקות להתעלות נפשית, אשר פורצת החוצה בכל מיני צורות ובשום פנים אין להחניקה. הנפש הישראלית צופה לעולם מלא אור, אשר משם לוקחה ושם בית חייה הטבעי.

במצב זה על כל אחד להאזין ל"בת קול" היוצאת בכל יום ויום מהר חורב ומכרזת ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף", )אבות פ"ו(. במצב זה בוקעת ועולה בחלל עולמנו קריאת ד' בפי הנביא: "הוי כל צמא לכו למים! למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה, שמעו שמוע אלי ותתענג בדשן נפשכם!"

אחים אהובים זרע קודש, בני ק-ל חי: הבה נלמד ונעסוק בתורה! נקבע עתים ללימודה, ניגע ונעמול בה, נלמד תורה ממש, כמאמרה, בטהרתה ובשלימותה, כפי שניתנה לנו מורשה מפי הגבורה.