חיי שעה לעומת חיי הנצח – מצווה / עבירה שנושאת פירות לעתיד

החיים פה בעולם אינם אלא חלק קטן, ואולי עוד פחות מזה, מהחיים הנצחיים. כל אסונו של בשר ודם נובע מן העובדה שחושב כי ה"חיים" מסתכמים במה שרואה מול עיניו, במה שממשש בידיו, ובמה שהלב חומד. לפיכך הוא מחרף את נפשו על הבלים של חיי שעה. אכן מי שיודע כי רק עכשיו לאחר המוות היא ההתחלה של החיים, וכל החיים בעוה"ז לא נחשבו כי אם בגדר הכנה והתכשרות, מי איש כמוהו יבזבז את זמנו היקר מפז על חפצים של חיי שעה שכולם בבחינת עראי וחולף. רק מי שמדשדש בידיעה זו, מסוגל לחיות חיים כל כך טהורים ונהדרים.

דוד המלך מתפלל בתהלותיו: "ד' אלקים עוז ישועתי סכות לראשי ביום נשק", הוה מסוכך עלי מפני הנשק שיורים בו עלי, ומבארים חז"ל, שהתכוון בזה ליום המיתה שהוא בבחינת "יום נשק" על שם "שנושקין בו עולם הזה ועולם הבא, עוה"ז יוצא ועוה"ב נכנס". על זאת התפלל דהמע"ה, שיהיו ימיו שלו נושקין ביום המיתה, כי יש לך אדם החי בעוה"ז לשם עוה"ז וכולו אומר סתירה לעוה"ב. החיים בשבילו פירושם לחטוף ולאכול ולמלא תאוות היצה"ר, עד שימיו שלו בכלל אינם נושקין, מכיוון שהעוה"ז שלו והעוה"ב שלו סותרים אהדדי. אימתי יום המיתה הוא "יום נשק"? - כשאדם חי אף בעוה"ז חיים של עוה"ב, חיים רוחניים, וכל ימי חייו הכנה לטרקלין. לא די בזה הכנה זוטא אלא דווקא כל החיים. אמרו חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום" דווקא "מובטח לו שהוא בן עולם הבא", לא אמרו הבטחה שיזכה לעתיד בחלק עוה"ב, אלא שהוא כבר עכשיו "בן עולם הבא", באשר כגודל ועומק הרגשתו הטהורה בלימוד התוה"ק, באותה מידה זוכה הוא להרגשה עילאית מעוה"ב פה עלי אדמות.

@9חז"ל אומרים, שבראש השנה נפתחין במרום ספרי חיים וספרי מתים, ויש להבין, מהו ענין ספרי מתים שנפתחין בכל שנה מחדש, לאיזה צורך, הרי מכיון שאדם מת אינו יכול לפעול עוד שום מצוה או עבירה - והמשפט לשם מה? אלא כפי שביארו בספרים, משל לאדם אשר המציא המצאה מחוכמת שעתידה להכניס רווחים, והוא מקבל שכרו על אתר עבור עצם ההמצאה. אך בזה עוד לא נשלם תגמולו ועושים אותו שותף - באחוזים מסויימים - בכל הרווחים והפירות שעתידין להפיק הודות להמצאתו כל הימים. וכן כשאדם נעשה סוכן לפירמה מסויימת וכובש מהלכים לתוצרתה בשווקים חדשים, שמקבל בשכרו לא רק תשלום עבור העבודה והיגיעה, אלא זוקפים לזכותו אחוזים מסויימים מכל עיסקא וממכר שיעשו בעתיד במקום הזה, מכיון שהיא נעשית על בסיס הגרעין שלו.

כיוצא בדבר הנוהג במשפט שמים לגבי מצוות ועבירות. אמנם בעד כל מצוה או עבירה קצוב לו לאדם השכר והעונש, מצוה ושכרה, עבירה ועונשה, אבל אם המצוה אשר עשה מניבה גם פירות ועושה רושם לטווח רחוק, מקבל האיש בגמולו כעין אחוזים מכל רווח ומכל פרי ותוצאה משובחת שהוליד מעשהו עד סוף כל הדורות. גם להיפך שריד וקיים זה הדין כדברי חז"ל במס' קדושין: "עבירה, שעושה פירות יש לה פירות". אדם העובר עבירה וגורם במעשהו לקלקול הרבים, לעולם אינו משלים לפרוע את חובו, מכיון שהשפעה שלילית על רבים משמעה קלקול לדורות שאינו יכול לתקנו, וכל קלקול נוסף אשר צומח כתוצאה מקלקולו, נזקף על חשבונו.

אי לזאת, יש בהחלט מקום לפתוח כל שנה מחדש את ספרי המתים, לבדוק שמא הוסיפו זכות ע"י פירות שהשביחו מעשיהם הטובים, או שמא להיפך ח"ו. כי החשבון במרום לעולם אינו נסגר עד סוף כל הדורות. והדבר נורא ומבהיל מאד. אדם נכשל בפעולה רעה וחושב כי הענין מסתיים במה שעשה, ותו לא, אבל באמת יתכן שהסתבך פה עם עבירה שתהיה לו למכשול ופוקה כל הימים, וכן להיפך, במדה טובה מרובה.