חמרנות גסה בגוף וברוח – על החילוניות

תלמיד אחד הי' לו לרבה של לובלין רבי מאיר שפירא, והוא יצא לתרבות רעה, הי' אותו

 תלמיד רוטן על רבו ואומר: "מי יתנני והייתי קורע אותו כדג, שכן אין אני מסוגל

 ליהנות מעבירה כדרך שנוהגים עמיתי ורעי להפקרות כל אימת שדבר עבירה בא לידי, מיד

 עולה דמותו של מורי ורבי לנגד עיני, צפות תורות והוכחות מוסר ששמעתי מפיו וגם מקצת

 יראת העונש שנטע בלבי, נמצא שקיפחתי את שני עולמותי: העולם הבא שאינני מאמין או

 מתיימר שלא להאמין בו והעולם הזה שאינני מסוגל למצות את תענוגותיו עד תומם", אולם

 יש להם לחילונים מלבד המדיניות האישית גם קובלנות היסטוריות כלפי היהדות הנאמנה

 (כמובן שאף אלו אין הם מגלים מלבם לפיהם): על מה ולמה מנעו היהודים העקשנים

 באמונתם מהעם היהודי להיטמע בין הגויים, בעטיים של מקדשי ד' והסרבנים שעלו על

 המוקד, שלא שינו את שמם, לשונם ומלבושם. הפכו היהודים שעיר לחטאת של העולם כולו

 וצוו לבניהם אחריהם את החיים והקיום המובדל ואת הייחוד שכל כך קשה להתפרק ממנו.

הקנאה כיצד? הגויים שטופי הזימה, שכרות והרצח, היו מעיפים מבטי קנאה לעבר הגטאות,

 שהעניות המרודה לא העבירה מעולם את תושביהם על דעת קונם וברחובותיהם הצרים

 והדחוסים היו מתהלכים בני מלכים ובני חורין, החוננים דלים וסועדים רעבים, אשר

 רדיפות וגזירות לא יכלו לשמחת החיים שלהם ולבם נשאר פתוח כאולם לערכי רוח ומוחם

 צלול כמעין להשתלמות, מה פלא שהרהורים נראו בעיני הגויים כבריות שלא מעלמא הדין

 ומאחר שלא אבו להכיר בעליונותם התאמצו להשפילם עד עפר ולמחות זכרם מעל פני האדמה.

יהודים חילוניים, המתיימרים להיות כביכול מאושרים, לאחר שהשתחררו מכבלי ההלכה

 מקנאים לאמיתו של דבר קנאה קשה כשאול באלה שנטו שכם לסבול עול יהדות. בעיניים

 בוהות הם תרים אחר קן המשפחה החמים אצל שכניהם שומרי התורה, רואים שם את הבנים

 והבנות כשתילי זיתים סביב שולחן ההורים, את עונג שבתותיהם ומועדיהם את אורח החיים,

 מהלך המחשבה והניב המאחד את כל בני הבית ואחר הם מפנים מבטם אל עצמם וחשים את

 המפולת בחיי המשפחה החילונית, הבן הלם באביו והבת באמה, את השער שלהם לאחר שהורידו ממנו את המזוזה. אלמלי קמה בחילונים רוח של לב אמיץ, היו עורכים חשבון נפשם, אולם הם מסרבים אפילו להשלים עם ההתפעלות, שמעורר בחביונם הזולת, שבחר בתורה ובמצוותי' ולכן הם שוטמים אותו ובוחלים בו.

שנאה זו קדומה היא כשנאת הגויים ולא עוד אלא שהיא נפרצת יותר – "גדולה שנאה ששונאין

 עמי הארץ את ת"ח יזהר מששונאין עכי"כ את ישראל", הרקע לשתי השנאות אחד הוא – הקנאה ונקיפת המצפון, נקיפת מצפון כיצד? היהודי. הנודד הנצחי, משבית את שמחת ההוללות של הגויים, צלם האלוקים שעל פניו מזכיר להם, כי יש דין ויש דיין, ניטשה הפילוסוף

 הגרמני טען כלפי היהודים כי הרעילי את עמי תבל ב"מוסר העבדים" שלהם. ללמדך, שטרם

 נפגשו ביהודים, חשבו כי אדונים הם לעצמם וסגרו לאלילים הוללים ופרוצים כמותם, אף

 זעמם של יהודים חילונים מפעפע ומתלתל על אי שקט מוסרי ומצפוני שגורם להם אורח

 החיים של שומרי תורה.

יפה אמר האומר: "ארבע תקופות לעבודה זרה וכולן מרומזות במעשה העגל" – "ויעלו עולות

 ויגשו שלמים וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק", בתקופה הראשונה, כל עוד חזון עץ

 חדש הוא, מוכנים עובדיו להקריב את עצמם על מזבחו כליל – בבחינת עולות, בתקופה

 השני', הרי הם כבר מחפשים טובת הנאה גם לעצמם – ויגשו שלמים, שגם לבעלים חלב בהם,

 בתקופה שלישית - יישב העם לאכול ושתו פג טעמם של האידיאלים וכל איש דורש רק את

 טובת עצמו בלבד. בתקופה רביעית – ויקומו לצחק – ולועגים לאליליהם (מפי רבי יעקב

 גלינסקי ר"מ ישיבת חדרה).

דומה שהחילוניות הגיעה היום כבר לתקופה נוספת – חמישית – שעלי' ניבא יחזקאל: "ונקטו

 בפניהם אל הרעות אשר עשו לכל תועבותיהם", כבר נקעה הנפש מן הצחוק והבידור וכבר

 נשמעים קולות בינתיים אמנם בודדים אולם הולכים הם תוכפים, של נוחם וחרטה. קסמה של

 החילוניות נמוג, ולא נשאר בידה אלא כוח הכפייה וההשתלטות אנו רואים אותה בקלונה

 ובחדלונה. כאשר בתי הסוהר קולטים את טובי אבירי' יש ועולה על הדעת השאלה, מה טעם

 אין אנו מברכים ברכה מיוחדת: "שלא עשני חילוני?" אולם בעצומו של דבר אנו יוצאים

 ידי חובתנו בברכה "שלא עשני עבד": עבד לתאוות ועבד להבלי עולם הזה, עבד לחזיונות

 שווא ומדהים, עבד לחומרנות הגסה בגוף וברוח, אנו מאמינים כי לא יסור שבט בני חורין

 מיהודה, כי העם, שבורא עולמים וקורא הדורות הוציאו מבית עבדים, ושוב להיות גם בן

 חורין מהחילוניות. שזמורת זר היא בכרם בית ישראל, "והאלילים כליל יחלוף".

(דגלנו – ניסן תשכ"ב)