חסרון "הנגיעה" במעשים, והדרך להינצל

אחת מההתמודדויות והקשיים שעומדים לפני האדם מיום שעומד על דעתו "במשך עשרים וארבע שעות ביממה", כלשון מרן החזו"א זצוק"ל שנביאו להלן. ועד ימי זקנה ושיבה כדברי מרן

 הגה"צ רבי ליב חסמן זצוק"ל הוא לשפוט ולהכריע בכל מחשבה שחושב ומעשה שעושה, שיהיה

 כפי דרך התורה והמוסר במדויק, בלי כל "נגיעה עצמית כלל", באשר במשך ימי חלדו של

 האדם עומדים לפניו כל שעה ושעה מחשבות ומעשים, שהוא צריך להתבונן בהם ולהכריע כיצד

 עליו לנהוג ולעשות, והקושי להחליט ללא נגיעה אישית, הוא מהדברים הקשים שעומדים

 לפניו. "ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו" כלשון המס"י נביאו להלן, וראינו בדברי חז"ל

 "דגם גדולים ומעולים בחכמה וראשים ונשיאים בעם", עלולים ח"ו להכשל בזה. כפי שמצינו

 בפרשת המרגלים שיצאו לתור את ארץ כנען שנאמר (במדבר יג ג) "וישלח אותם משה ממדבר

 פארן על פי ד' כולם אנשים ראשי בני ישראל, המה", וכתב רש"י "אנשים, כל אנשים

 שבמקרא לשון חשיבות", וברמב"ן כתב שם (יג ד') למטה ראובן וכו' למטה שמעון וכו'

 למטה יהודה כלב בן יפונה וכו', שמנה הכתוב השבטים לא לדגליהם, ולא לצבאותם, ולא

 כתולדותם וכו' כי היו ראשים ונשיאים בעם, אבל יש בהם גדול מחברו בחכמה ובמנין

 ובכבוד, והקדים הנכבד הקודם במעלה כי ממעלת עצמם מנאם לא למעלת השבט ע"כ. רואים

 בדברי הרמב"ן שהנשיאים שיצאו לתור את הארץ היו גדולים בחכמה, ובמנין ובכבוד,

 וראשים מהעם, ונשיאי ראובן ושמעון היו גדולים יותר אפילו מיהושוע וכלב, ובספורנו

 כתב "כל נשיא בהם כל מי שהוא המעולה שבכל שבטו". וצריך ביאור א"כ איך זה שנכשלו

 כ"כ עד שאמרו (יג, לא) "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו", וכתב רש"י שם

 "כביכול כלפי מעלה אמרו", והוא דברי חז"ל במס' סוטה (לה, א') 'כביכול אפילו בעה"ב

 אינו יכול להוציא כליו משם'", ובבעה"ט כתב "י"מ ממנו לשון מאנה תרגום כלי" . וכן

 בהמשך נאמר (יד, ד) "ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה", וכתב שם רש"י,

 ורבותינו ז"ל פירשו לשון עבודת כוכבים. וכן קשה הרי הם הגיעו להשגות גדולות מאוד

 ע"י שראו את ניסי יצי"מ קי"ס ומעמד הר סיני, ואח"כ את ההנהגה הגלויה שהיתה מפי

 הקב"ה במדבר ע"י עמוד האש והענן ובמן, ובבאר, א"כ איך יכול להיות ומה הביאם שירדו

 מכזו דרגה גדולה ועצומה שהם היו, לדיוטא תחתונה ביותר. וכדי לחדד ולהעמיק את התימא

 הגדולה הזו, נביא בזה את דברי הירושלמי במס' סוטה (פ"ז ה"ה) "כתיב איש אחד לשבט,

 על דעתיה דר"ע דו אמר לשונות (איש אחד איש אחד) רבויים הם, עשרים וארבעה היו",

 ובפני משה כתב שם "ואעפ"י שלא הוזכרו בכתוב אלא י"ב, אפשר דהאחרים פחותין מהם היו

 ולא כחשיב בהדייהו". וכן ביאר שם בקרבן העדה שהם לא היו חשובים כמותם, ושאל אחי

 חביבי הגאון רבי אליהו שליט"א את מו"ר הגאון הגדול רבי חיים קניבסקי שליט"א, בשם

 שמעתי להקשות, א"כ איך למדו במס' סנהדרין (ב' א') "מנין לעדה שהיא עשרה שנאמר עד

 מתי לעדה הרעה הזאת יצא יהושע וכלב" והרי לדברי ר"ע הרי היו עשרים (או עשרים

 ושתים). ותירץ לו הגאון הגדול שליט"א דמנא לן שגם אלו הוציאו דיבה, אמנם אח"כ

 נמשכו עם כל ישראל וככל ישראל היו ורק יהושע וכלב זכו להיכנס לאר"י, אבל הם לא

 הוציאו דיבה ע"כ, א"כ הרי רואים בכך תמיהה עצומה, אותם עשרה נשיאים שהיו הגדולים

 והמעולים ביותר בחכמה מכל אנשי שבטיהם. הם נכשלו בהוצאת דיבה על הארץ, ואילו עשרה

 אנשים הנוספים שהיו ביחד איתם לתור את הארץ, "והיו פחותין מהם ולא היו חשובין

 כמותם" כלשון פ"מ וקרה"ע. הם לא הוציאו דיבה, דבר זה צריך ביאור גדול, מצינו

 דיהושע לפני שנכנס לאר"י שלח שני מרגלים כנאמר (יהושע א, כד) "וישלח יהושע בן נון

 מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, לכו ראו את הארץ וכו'", והקשה הרלב"ג למה

 הסכים לשלוח מרגלים עם מה שהתפרסם לו מה שהגיע מהתאחר במדבר לישראל, על דבר

 המרגלים אשר שלח משה, ע"כ. וכן צריך לבאר מה עשו וכיצד נזהרו שני מרגלים אלו שלא

 נכשלו ולא הוציאו כלל דיבה על הארץ, כמו המרגלים אצל רבו משה, וכן צ"ב מקום

 אכסנייתם אצל רחב היה, והיא א"ל "ידעתי כי נתן לכם ד' את הארץ, וכי נפלה אימתכם

 עלינו, וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם, כי שמענו את אשר הוביש ד' את מי ים סוף

 מפניכם בצאתכם ממצרים וכו' ואשר עשיתם לשני מלכי האמרי וכו'" צ"ב. רחב שלא ראתה

 כלל את קי"ס ונצחון ישראל, אלא רק שמעה, וזה הספיק לה להבין ולהאמין, שד' יתן בידם

 את הארץ, ואילו המרגלים אצל משה ראו ועברו בעצמם בעת קי"ס וראו את כל המופתים שהיו

 במצרים ובמדבר, ובכ"ז לא האמינו בד' והוציאו דיבה.

וכן מצינו אצל קרח ועדתו איך שהיו מיוחדים שבעדה ומפורסמים לאנשי מעלה, בכ"ז ירדו

 לדיוטא תחתונה עד שבלעה אותם האדמה. ומצינו אצל קרח בדברי חז"ל במד"ר פר' במדבר

 (פי"ח ג') "אמרו חכמים חכם גדול היה קרח, ומטועני הארן שנאמר וכו'" ובחידושי הרד"ל

 שם כתב "ומטועני הארון שהיו כולם גדולים בתורה", ע"כ. ומשמעות "ומטועני הארון היו"

 משמעותן גדולה ועצומה. כפי שאיתא במ"ר במדבר (פרשה ג' י"א) ולמה פירש הכתוב (ג'

 כח) במספר בני קהת "שמרי משמרת הקדש", מה שלא נאמר לא במספר בני גרשון, ולא במספר

 בני מררי, וכן למה נאמר רק בבני קהת "מבן חדש ומעלה שומרים משמרת הקדש" והלא עד

 שהיה בן שלושים לא היה כשר לעבודה, לפי שהיה הארון מכלה בבני קהת והיה ממעטן, שהיה

 מקצר ימיהם, ואעפ"כ מחיבת הקדש היו רצים בני קהת אחריו, לפיכך העלה עליהם שכר כאלו

 מבן חודש נכנסו לשמש, ע"כ, ובפירוש מהרז"ו שם ביאר "מקצר ימיהם, שלא היו יכולים

 להזהר בגודל קדושתו". וכו'.

א"כ רואים בזה שקורח שהיה מטועני הארון אעפ"י שהארון היה מקצר ימיהם מ"מ לא חשש,

 ומחמת חיבת הקודש הכניס עצמו לחשש סכנה ובדרגה כזו גדולה היה וכן הרי קורח ראה את

 יציאת מצרים, קי"ס, מ"ת, ואחר כך במדבר את ההנהגה הגלויה מד' על ידי עמוד הענן, מן

 ובאר.

א"כ צריך להבין איך הגיע לכזה דיוטא תחתונה, עד כדי כך שאמרו בירושלמי במס' סנהדרין

 (פ"י ה"א) "רב אמר קרח אפיקורס היה וכו' באותו שעה אמר קרח, אין תורה מן השמים ולא

 משה נביא וכו', (ובשם מרן הגרי"ז זצוק"ל מטו דלכן בלועי קרח אומרים מתוך האדמה,

 "משה ותורתו אמת", (ב"ב ע"ד ע"א) כדי לתקן את דבריהם שהתורה ומשה לא היו אמת)

 ובמד"ר שם כתב "ויקח קרח וכו' שחלק על משה ועל המקום, וביותר כתב שם במד"ר (ה"ד)

 דבקשו לסקלו למשה, ואח"כ אמר משה להקב"ה "והרי עומדים כנגדנו להרגנו", וכו'.

 וביותר צריך להבין מה הביא אותו כ"כ חזק ועמוק לעשות את כל מה שעשה עד כדי כך,

 שמכח רצונו החזק והעמוק היה בזה גם כח שיכל למשוך אל דעותיו ורצונו גם אחרים,

 כנאמר בפסוק (טז ב') "ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה

 קרואי מועד אנשי שם", ואיתא במס' סנהדרין (קי עא) "מיוחדים שבעדה שהיו יודעים לעבר

 שנים ולקבוע חדשים, שהיה להם שם בכל העולם".

ובפירוש העמק דבר ביאר, "נשיאי עדה מנהיגי הדור, קרואי מועד שישבו עם משה ואהרן בכל

 מועד שנדרש לעצה ותושיה, אנשי שם מפורסמים בשם לאנשי מעלה, ע"כ, ובמ"ר במדבר (יח,

 ב) כתב, ויקח קרח שנמשכו כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו. א"כ צ"ב מה הביאו לכזה

 חוזק ועוצמה למה שפעל ועשה עד כדי כך שע"י עוצמה זו, יכל למשוך גם את "מנהיגי

 הדור, מפורסמים בשם לאנשי מעלה וכל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו".

ונראה לבאר, דאין אנחנו יכולים ורשאים מעצמנו ח"ו להסביר ולבאר מה הביאם לזה, אבל

 אנו מביאים בזה את מה שביאר בספר מסילת ישרים, את חטאם של המרגלים וקורח, וכך כתב

 בפי"א "בפרטי מדת הנקיות" בסופו, מי גרם לקרח שיאבד הוא וכל עדתו עמו וכו', וחכמים

 ז"ל (במ"ר י"ח) הגידו לנו, כי כל זה נמשך מפני שראה אלצפן בן עוזיאל נשיא, והיה

 רוצה להיות הוא נשיא במקומו, הוא שגרם לפי דעת חכמינו ז"ל אל המרגלים שיוציאו דבה

 על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם, מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם

 נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם, ע"כ . הרי לנו בזה עד כמה חמור, ויש לאדם

 להיזהר מאד מנגיעה עצמית בהתנהגותו ובמעשיו, שמחמת נגיעה אישית, אצל קרח "שרצה

 להיות נשיא", ואצל המרגלים "שחששו שלא ימשיכו להיות נשיאים", זה גרם להם לרדת

 מדרגתם הגדולה שהיו עד למה שירדו, עד כדי כך שהמרגלים, וגם קרח לדעת ר"ע רח"ל אין

 להם חלק לעוה"ב, כדאיתא במס' סנהדרין פ"י, וכן כתב בספר משנת אהרן (ע' רכ"ד) לבאר

 כעין זה, שאמנם מדרגתם של קורח ועדתו היתה גבוהה, אבל למדנו עד היכן מגיעה כוחה של

 נגיעה שאפילו קלה היא יש בכוחה לעוור חכמים כמו שנאמר "כי השוחד יעוור עיני חכמים"

 וכו' ע"כ. בספר 'נפש החיים' (ש"א פ"ו) ביאר, דכל הענין שיש לאדם "נגיעה" במעשיו.

 בא לעולם ע"י חטא של אדם הראשון וכך כתב, "אחז"ל (שבת קמ"ו ע"א) "כשבא הנחש על חוה

 והטיל בה זוהמא" ר"ל בתוכה ממש, ומאז גרם ע"י זה עירבוביא גדולה במעשיו שכל מעשה

 האדם המה בעירבוביא והשתנות רבים מאד, פעם טוב ופעם רע, ומתהפך תמיד מטוב לרע ומרע

 לטוב, וגם המעשה הטוב עצמה כמעט בלתי אפשר לרוב העולם שתהיה כולה קודש זכה ונקיה

 לגמרי בלי שום נטיה לאיזה פניה ומחשבה קלה לגרמיה וכו', וזש"ה (קהלת ז' כ"ט) "אשר

 עשה האלקים את האדם ישר" כנ"ל, "והמה" בחטאם "בקשו חשבונות רבים" ע"כ.

וכן יתבהר דמרגלי משה חוץ מרצון משה שיתורו את הארץ גם עירבבו בשליחותם את רצונם של

 נגיעתם שאולי לא יהיו יותר נשיאים ולכן נכשלו משא"כ מרגלי יהושע כל שליחותם היתה

 רק מה שיהושע שם בתוכם "לכו ראו את הארץ", ולא עירבבו כל מחשבה ורצון נוסף לכן לא

 נכשלו, וכן רחב גם היא לא היתה לה כל נגיעה בענין, לכן אמרה את מה שנראה באופן

 כללי בלי נגיעות שאכן ד' יתן אותם לפני בנ"י.

אדם אף שנראה גדול בחכמה ויראה, מ"מ אם 'נגיעה' יכולה לסנוורו ולשחדו אינו נקרא אדם

 גדול, כפי שמצינו שכך אמר מרן החזו"א זצוק"ל כפי שמובא בספר פאר הדור (ח"ב ע'

 רנ"ח) פעם אחת היה מרן החזו"א זצוק"ל מטייל עם הגר"א פלצינסקי שליט"א שסיפר

 באוזניו על משגיח מסויים בישיבה, אדם גדול, שהוא בעל רעיונות נשגבים ושיחותיו

 עמוקות מאד מאד, אבל בענין שיש לו נגיעה כלשהי יאבד עשתונותיו מיד, לשמע דבריו

 האחרונים נתחייך מרן החזו"א ונעצר מהילוכו ואמר.

אילו סיפרת על אדם גדול שנתפס בעבירה חמורה, עדיין אין בזה סתירא לגדלותו.. אבל

 ביחס לנגיעה אישית, הלא עשרים וארבע שעות ביממה הנגיעה קיימת, ואין זה אלא קטן

 שבקטנים, ע"כ.

מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד כתב פעם מאמר בעתון הריגאי "היינט" בטאון

 אגוד"י בלטביה (מובא בספר אור אלחנן) וכן כתב יש תופעה מענינית, שרואים בעת

 האחרונה, שנתרבו בישראל אירוגנים שונים בכל התחומים וכו', ומחפשים עצות להיטיב

 מצבנו, וכו', אך מכל העצות האלו מחלת העם רק מכבידה ומוסיפה, אנו מיתדרדרים מבחינה

 גשמית ובמקביל ברוחניות. ושואל, מדוע מביאות כל העצות בדיוק לידי תוצאות הפוכות,

 והוא מסביר, בכדי להיות בר סמכא להשיא עצה נכונה ויעילה צריך האדם להכיל את תנאי

 הנפש הבאים א. שיהא בר דעת ב. שלא יהיה נוגע בדבר. ג. שונא בצע ד. על המייעץ להכיל

 דעת תורה ה. סייעתא דשמיא. ומפרט שם בנושאים אלו. וראוי להביא את דבריו במה שכתב

 שלא יהיה נוגע בדבר "בדבר זה שהוא דן ומייעץ אודותיו, כי מאחר שיש בלבו נגיעות

 אפילו אם יהיה בר דעת הגדול שבעולם אינו מסוגל לראות מישרים, זהו חוק הטבע, רצונו

 של אדם משפיע על שכלו וככל שיגדל הרצון גדלה והולכת גם מידת ההשפעה", ע"כ.

וכעין זה כתב מרן החזו"א (קוב"א ב' י"ח) העיקר אצל האדם היא דעת עצמו, וליבא דאינש

 אינש הוא, ועפ"י נטית לבו הוא מרחק ומקרב, ובעת קרבו הדבר שליבו נוטה אליו, הוא

 תומך באותו גאון שהוא נוטר לו בזה, ובעת רחקו הוא בוחר בפקפוקים וכו'.

דבר זה שנגיעה עבור כבוד יכול להביא את האדם אפילו הגדול בחכמה וביראה עד שאול

 תחתית, זוהי משנה ערוכה במס' אבות (פ"ד כ"א) "רבי אליעזר הקפר אומר, הקנאה והתאוה

 והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". וביאר מרן הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצוק"ל. מזה

 שנאמר "האדם" כלומר אפילו האדם הגדול, אם יש בו המידות האלה, אז מוציאות אותו מן

 העולם, ע"כ.

ואל יאמר האדם, שרק כשיש לאדם את שלושת המידות הרעות האלו כולן ביחד, אז מוציאות

 אותו מן העולם אבל רק באחד מהן לא מוציאות זה אינו, דמובא בספר המאורות הגדולים

 (ע' קצ"ו) מעשה שמרן הסבא מנובהרדוק שבת פעם בריגא אצל הרב דמתא. והיגישו מנת כבד

 (לעבער), אמר הרב בדרך בדיחותא, זהו שליש ההוצאה, לפי הכלל בפרקי אבות "הקנאה

 התאוה והכבוד מוציאין". וכו' נמצא "הכבוד" הוא שליש ההוצאה מן העולם, העיר מרן

 הסבא זצוק"ל ואמר זוהי כל ההוצאה, כי אני גורס קנאה לחוד, תאוה לחוד, "וכבוד"

 לחוד, כל אחד עלול להוציא את האדם מן העולם, ע"כ.

וכן אל יאמר האדם דבשעה שהאדם כבר הגיע לזקנה ושיבה שחושיו נחלשו. אין בו כבר ייצר

 ונגיעת הכבוד, זה אינו, דבספר שיחות מוסר (ל"ב כ"ט) מביא "וכידוע ממעשה שהיה בימי

 מרן הגרי"ל חסמן זצ"ל. שנתקיימה אסיפה של חכמים וגדולים ונחלקו הדעות באיזה ענין,

 קם אחד זקן ונשוא פנים ואמר (בהקדמה לספרו אור יהל בתולדותיו סעיף 10 מובא גם

 סיפור זה בקצת שינוי דהאסיפה התקיימה בבית אחד מגדולי הדור, נענה גדול דורנו זה).

 דעו נא רבותי הן כבר זקנתי ושבתי ואין פני לרדיפת הכבוד, על כן קבלו דעתי כי היא

 האמת הטהורה, מכל רבב, מיד קם מרן הגרי"ל חסמן זצ"ל על רגליו ואמר, אני מוחה על

 דברי הרב הלז, כי אין בפיהו נכונה באמרו כי זקן הוא ובטלה הימנו תאות הכבוד אלא

 נהפוך הוא, המתאוה לכבוד קודם שהגיע לשבעים שנה בגבול ובחשבון, תאב הוא לאחר שבעים

 שנה לכבוד בלי קצבה, בלא סוף, בלא חשבון.

ויש נגיעה לפעמים אצל האדם, שהוא חושב להתנהג כך, מחמת "פרומקייט", דהיינו להחמיר

 ע"ע, אבל בהתנהגות זו יכול להכניס א"ע לספק פיקו"נ. כפי שמובא בספר עובדות והנהגות

 לבית בריסק ח"א (ע' רס"ב) "מעשה ביולדת שילדה בין כסה לעשור, וכבר נפסק בשו"ע לגבי

 לצום ביוכ"פ "אם אמרה צריכה אני מאכילין אותה" וחששו בני משפחתה מלשאול אותה,

 כיוון שידעו שתחמיר ע"ע, אולם מאידך סברו שמפני מצב בריאותה צריכה היא לאכול, והלך

 הגרמ"א שטרן זצ"ל בשליחות המשפחה לשאול את פי מרן הגרי"ז זצוק"ל מה לעשות ואמר מרן

 הגרי"ז זצוק"ל, שבוודאי צריכין ליתן לה לאכול, ולא לשאול אותה בשום אופן, והוסיף,

 הנשים שלנו הן צדיקות ומחמירות, ועל כן לא צריך לשאול אותה. וביאר דבריו, הנה הדין

 של "אם אמרה צריכה אני מאכילין אותה" צריך להיות בשיקול הדעת צרוף ונקי מכל שיקולי

 "פרומקייט", אולם כיוון שאכשר דרא ובזמננו הנשים צדקניות, ולא ימלט שבתוך שיקול

 דעתן בנידון לא התערב איזה שיקול של "פרומקייט", על כן אין לשאול אותה, כי זהו ספק

 פיקוח נפש, וצריכים להאכילה ללא שום פיקפוק ע"כ.

וכבר התריע מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל ראש ישיבת מיר בספרו שיחות מוסר,

 (ל"ב כ"ט) דענין הכבוד, "הוא המפסיד העיקרי לבן הישיבה מלעלות במעלות התורה, כי

 פעם הוא נמנע מלשאול מחברו את הדבר הקשה עליו שמא יתמעט כבודו, ופעם הוא חושש לבקש

 את חברו ללמוד בחברותא יחד, כי אינו לפי כבודו, וכך הוא מפסיד נצחיות על חשבונות

 של הבל וכלימה, ומעשים בכל יום שיאבד אדם ח"ו טובה הרבה בגלל הכבוד, ע"כ. ומה היא

 הדרך והעצה שאדם יעשה כדי שלא יהיה בו נגיעות בשעה שצריך לשפוט ולהכריע במעשיו,

 נראה, דיש ללמוד מה היא הדרך ממעשה שהיה עם מרן הגאון רבי אמ"מ שך זצוק"ל מובא

 בספר תורתך שעשועי בפר' שלח, "בהזדמנות אחת בעיצומו של מאבק מר, כאשר רבו מיום

 ליום הלחצים למשוך יד מן המאבק, ות"ח רבים פרשו מן המערכה, וכמעט שנותר לבדו בכל

 המערכה, שאל תלמיד את מרן זצוק"ל תורה וללמוד אני צריך, מנין הבטחון המלא בצדקת

 הדרך, בפסקנות השיבו מרן זצוק"ל על אתר "משום שאין לי נגיעה"... ע"כ . א"כ רואים

 בכך שכדי שאדם יגיע למצב שיוכל להכריע ולעשות בכל מה שצריך בלי שיהיה לו כלל

 נגיעות, הדרך היא "להיות כמרן הגראמ"מ שך זצוק"ל", ובאמת מדוע אצל מרן זצוק"ל לא

 היו נגיעות, ונראה דע"י שאדם ילמד תורה לשמה בעמל יגיעה לזה, שלא יהיה לו נגיעה,

 כפי דאיתא במס' אבות (פ"ו א') ר"מ אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה,

 וכו' נקרא רע וכו' וחסיד, וישר, ונאמן, וביאר שם בתפא"י נאמן וכו' ולא תתקפהו

 המקרה או הייצר". וביאור המקרה או הייצר דבר אחד הוא, הוא נאמן במעשיו, והייצר לא

 ימשכהו לעשות פעם במקרה שהוא לא בדרך "הישר", (הכתוב לפני "נאמן") ולכן מיד אח"כ

 ממשיך ר"מ ואומר ונהנין ממנה עצה "ותושיה", מכיון "שלא תתקפהו המקרה" לכן עצתו

 אמונה בלי נגיעות ולכן נהנין ממנו עצה בכך משלם. וכפי שכתב בספר מכתב מאליהו (ג'

 249) דהקשה מה השייכות "הלומד תורה לשמה", לזה "שנהנין ממנו עצה ותושיה" וביאר,

 שמדריגת הלשמה היא השאיפה הבלעדית אל האמת, ענין העצה הטובה הוא שמסתכל בענין

 אליבא דאמת, וכו'. וזו אחת מהסגולות של הלומד תורה לשמה, וזה מה שהיה אצל מרן

 הגראמ"מ שך זצוק"ל, ולכן יכל לומר "שאין לי נגיעה", וכפי שכתב מרן החזו"א זצוק"ל

 מובא בספר חזון האיש (ע' 108) "תיקון המידות הוא רק בעמל התורה לשמה, והרצון

 לתקונן, ושישפוט האדם את עצמו, ולהצטער על הטבעיות הרעות" ע"כ. ואמנם יש "נגיעה"

 אחת שראוי לכל אדם להתאמץ מאוד לעשותה דאיתא (בתדא"ר כ"ה) חייב אדם לומר מתי יגיעו

 מעשי למעשה אבותי" וביאר האדמו"ר מקאצק, דהאדם צריך לכה"פ שיהיה לו "נגיעה", במעשה

 אבותיו, וא"כ "נגיעה" זו יש לאדם כל ימי חייו ולעשותה ולחזקה.