"ירהבו הנער בזקן" – חטא המרגלים
שבוע לפני פטירתו, על סף כניסתם של בני ישראל אל הארץ המובטחת, מוכיחם משה רבינו על כל אשר המרו את פי הגבורה בשנות לכתם במדבר. בין העוולות אותן מונה משה רבינו לפניהם הוא מזכיר להם את חטא המרגלים החמור, שבעטיו נותרו ארבעים שנה במדבר.
"ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים
לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וכו'". רש"י במקום
מבאר, כי טענת משה רבינו נגדם לא היתה רק עצם הבקשה, כי
אם גם על צורתה - "ותקרבון אלי כולכם -
בערבוביא". זאת בניגוד ל"קריבה" אחרת,
בעת מתן תורה, שם אומר להם משה רבינו: "ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וכו'". מבאר רש"י כי הבדל גדול היה בין שתי
ה"קריבות" - @1"אותה קריבה@2 )של מתן תורה(@1 היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים
ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן @2)בבקשת המרגלים(@1
- ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את
הראשים".@2 היינו, כבר מצורת פנייתם אל משה רבינו,
ניתן היה לראות שאין מדובר בבקשה "תמימה" וראויה, כי אם בבקשה שיש בה
מניעים נסתרים בלתי ראויים.
יתרה מזאת, האיזכור של צורת הקריבה בפרשת
מרגלים, תוך הבלטת הניגוד בינה לבין קריבתם בשעת מתן
תורה, היתה חלק מהתוכחה, להורותם כי עתה, בעת בואם לבקש על המרגלים, התברר למפרע
כי גם קריבתם בשעת מתן תורה, לא היתה ראויה. כיוון שאם
אכן אין הם נוהגים בכבוד הראוי בזקניהם ובראשיהם, מה טעם כיבדום בשעת מתן תורה? מה
ההבדל בין התנהגותם כעת, בעת בואם לבקש על שילוח מרגלים, לבין בואם לבקש ממשה רבינו ללמדם תורה?
אין זאת אלא שחסר היה - לפי רום מעלתם של בני דור המדבר כמובן - בתשוקתם
לתורה. הם ראו בחשקת התורה עניין בו יש להקדים את
הזקנים. את המכובדים. אלו שכבר אינם להוטים אחרי הנאות העולם הזה, דמם כבר אינו
בוער בקרבם, ולבם פנוי לעסוק בחכמת השי"ת - "בישישים חכמה". אבל
הצעירים, שעדיין חשים תענוג בהנאות העולם הזה, אין להם מה למהר לשמוע דברי תורה.
נראה להם שעוד היום גדול, ויש די פנאי לכך. על כן מואילים הם ברוב טובם ונימוסם,
לתת את הכבוד הראוי לזקניהם וראשיהם, שהם יקדימו אותם בבקשת התורה וחכמתה, בעוד
שהם, הצעירים, מוכנים להמתין בסבלנות מאחור.
ברם שונה הדבר בבואם לבקש לשלוח מרגלים. הן ארץ ישראל, הארץ הנכספת, היא
ארץ זבת חלב ודבש. כל חמדות העולם הזה טמונות בה. ארץ אשר כל טוב לא יחסר בה. זו
הארץ הראויה לצעירים. לאותם שעדיין חשים בטוב העולם הזה. זו אינה ארץ של
"זקנים". אלו הרי כבר אינם חשים בתענוגות העולם, מה להם ולטוב הארץ?
לפריה המתוק וללחמה הערב? בדין הוא שהצעירים, הם שיקדימו את הזקנים.
משה רבינו, אשר זכר את הנהגתם
"המנומסת" של הצעירים, בעת בואם לבקש "ואת תדבר אלינו את כל אשר
ידבר ד' אלוקינו אליך"; את הכבוד הרב שהעניקו לזקניהם ולראשיהם למרגלות הר
סיני, תמה על מה ולמה דוחפים הם כעת את זקניהם וראשיהם בבואם לבקש את שילוח
המרגלים. להיכן נעלמו כל כללי "הנימוס" ומתן הכבוד לזקנים? על כך השיבו
לו המבקשים: "ויחפרו לנו את הארץ". "לנו", לצעירים, ולא
"להם", הארץ ראויה. כי כל חמדות הארץ ותענוגותיה, ראויים ומתאימים רק
לצעירים ולא לזקני העדה, על כן מן הדין צריכים הצעירים להקדים את הזקנים בבקשה זו.
מכאן הבין משה רבינו, כי גם קריבתם
המכובדת בעת מתן תורה, לא נבעה מרגש הכבוד הראוי אל זקני העדה וגדוליה. לא בשל
תכונות נפש ראויות, נהגו הם כבוד בזקניהם ושיגרום לפניהם, כי אם בשל אי הכרת ערך
החכמה ומעלתה. לו היו חשים תאווה לחכמה, כשם שחשו תאווה לחמדות הארץ, היו בוודאי
דוחפים את זקניהם כדי להקדימם, כשם שנהגו בבואם לבקש מרגלים. הכבוד שנהגו בזקניהם,
נבע מחסרון ולא ממעלה. מהבנתם הלקויה כאילו וחכמת התורה לזקנים, הם המבינים בה והם
הצריכים לעמוד בראש, ואילו כאשר עוסקים בענייני העולם
הזה, שם אין מקום לזקנים. שם הצעירים מבינים טוב יותר מה ראוי ומה נכון. שם כבר
אין צורך לכבד את זקני העדה, שהרי מה להם ולענייני העולם הזה?
זו התוכחה החמורה, שהוכיחם משה רבינו. אותה
הנהגה פסולה, שביקשה להפריד בין חכמת התורה, לבין ענייני העולם. כאילו וחלקם הקודם
של זקני העדה וראשיה, נוגע רק לעניינים הרוחניים, שם הם מבינים יותר, ושם ראוי
לשמוע בדעתם. אבל בעניינים הגשמיים, הנוגעים לענייני העולם הזה, מה כבר מבינים
הזקנים הללו? וכי יכולים הם לחוש את הצעירים ותשוקותיהם ולהורות להם את הדרך ילכו
בה? מוטב שיעסקו הם בענייניהם הרוחניים, ויותירו את העולם הזה לצעירים...
בקריבה שאינה ראויה זו, אפשר לבאר את דברי הנביא ישעיה, בבואו
לקלל את עם ישראל. רבותינו במסכת חגיגה )יד.( אומרים: @1"כי
אתא רב דימי אמר, שמונה עשרה
קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה 'ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד'" - "אלו בני אדם שמנוערין מן המצוות, ירהבו במי
שממולא במצוות כרימון, והנקלה בנכבד, יבוא מי שחמורות דומות עליו כקלות, וירהבו במי שקלות דומות עליו כחמורות".@2 לכאורה, דברי תימה הם, וכי היו הנביאים שמחים, חלילה, באידם של ישראל, עד
שביקשו לקללם "ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה"?
ברם ישעיהו הנביא, בקבלו את נבואת השי"ת לקלל את ישראל קללה על קללה,
אחת חמורה מחברתה, היה לבו אכול ספיקות, על מה ולמה הפלא ד' את מכותם? מדוע נגזרו עליהם קללות כה קשות? מהו העוון הנורא
שבעטיו חרה בהם אף השי"ת עד שהוסיף להם מכה על מכה, קללה על קללה? רק כאשר
הגיע אל הקללה האחרונה "ירהבו הנער בזקן והנקלה
בנכבד", נודע לו כי כל העונשים הללו, שורשם הוא בחטא המרגלים, בו דחפו
הצעירים את הזקנים, וביקשו להקדימם, כדי לזכות בהנאות העולם הזה. או אז נתקררה
דעתו. אכן, עוון חמור הוא. שורש פורה ראש ולענה, שבעטיו מגיע לקללם ולהכותם מכה על
מכה.
@1"ועד היום לא הטהרנו ממדה רעה זו, הלא
היא המחרבת שני בתי מקדשים ועוד היד נטויה עד אשר ישקיף ד' ויראה".@2 )על פי
פירוש ה@1"כלי יקר"@2
בפרשתנו(.
רבם של ישראל, מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל, מצא בדברי הנביא ישעיהו, גם דברי נחמה
לישראל. היינו, לאחר כל הקללות שקיללם, כאשר הגיע לקללה של "ירהבו הנער בזקן", נתקררה דעתו, כיוון שראה בקללה זו פתח
תקווה להתפכחותם מרעייה בשדות זרים ושובם אל חיק הבורא יתברך. וכך אמר מרן
זצוק"ל )מתוך דברי ההספד שנשא על כ"ק האדמו"ר מסאטמר
זצוק"ל - "מכתבים ומאמרים" חלק א'(:
@1"הקללה הגרועה ביותר היא כאשר באים נערים
וירהבו בזקן. משליכים אחרי גוום את הדרך הישנה המסורה
לנו, ובאים באידיאולוגיות ובאידיאות חדשות, שיטות ודרכים חדשות. זה הרע מכל רע.
אמנם היו זמנים ותמורות שונות בעם ישראל, היו עליות ומורדות, אולם תמיד היו מנהיגי
הדור זקן ונשוא פנים, ולא אשה מושלת בהם או נער קטן ינהג בהם, מחללי שבת ואוכלי
נבלות וטרפות וריק זה או אחר, וכל זאת נעקר מאתנו ועל ידי כך ממירים את דמותו של
עם ישראל".
@1"והנה לישעיהו הנביא שהיה בדור של
נביאים, גדולה היתה הקללה בהעדר כל העניינים המנויים בכתוב, ולא נתקררה דעתו עד
שאמר 'ירהבו הנער בזקן' - דרכים ודעות חדשות! עיקרים
חדשים! זה עושה עיקר מצה"ל! וזה עושה עיקר משטחים! ואין קללה יותר גרועה
מזאת. ועל כן אפשר ששוב יראו את האמת ואת ההבדל מכל האידיאולוגיות והאידיאות שהיו
להם עד עכשיו..."@2
מרן זצוק"ל, בבחינת 'חכם עדיף מנביא', ביאר כי יש שפל אשר ממנו אפשר
רק להתרומם. הנביא ישעיהו התנבא כי מצב האומה יגיע עד לשאול תחתיה, למצב כה שפל
וירוד, בו 'נערים ימשלו בם', עד אשר כל אחד ואחד, אם רק יתבונן מעט סביבו, יוכל
להבין כי כל האידיאולוגיות, כל השקפות העולם, כל דרכי הנהגת הציבור, כשלו ופשטו
רגל. מצב שכזה נותן תקווה כי בני הדור הירוד יחלו בחיפוש האמת. לאחר שנואשו מכל
אמונות ההבל שהנחילו להם אבותיהם ומוריהם, הם יבקשו את דרך הישר, הדרך המסורה
מדורי דורות, זו שהובילה את האומה בין משברי הגלות ושמרה על טהרתה וייחודה. נבואת
הפורענות הקשה ביותר של הנביא ישעיהו, היא נבואת הנחמה הגדולה ביותר, ולפיכך 'לא
נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן'.
בימים אלו של אבל, צער וחשבון נפש, ראוי לשוב ולהתחזק ביסודות ברורים
ופשוטים אלו. אין בדברים הללו כל "כוונה נסתרת" למישהו או למשהו. מי
שיחפש למצוא בהם, עושה זאת על אחריותו בלבד, שלא על דעת הכותב!!! אין בהם כדי
להטיף מוסר למאן דהוא, אלא רק בגדר "דברים
פשוטים", מיסודות הדת והנהגת הציבור, שיש לשוב ולחזקם, בוודאי בימים אלו של
ימי החורבן, מתוך תפילה כי בחיזוקם ובהעמדתם על תלם, נזכה לראות במהרה בנחמת ציון
ובבניין ירושלים.
