יש שמיעה ויש שמיעה»
האוזן היא הנכבדה משאר האיברים, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, שאם סימא את
עינו, נותן לו דמי
עינו; ]אבל[ חירשו - נותן לו דמי כולו.»
האוזן היא האיבר
שדרכו מתבצעת השמיעה.»
השמיעה היא פעולה
חשובה ביותר אצל האדם - היא יוצרת את התקשורת בין אב לילדו, בין
רב לתלמידו, בין בעל
לאשתו ובין איש לרעהו.»
רבינו יונה בספרו "שערי תשובה"
(השער השני אות יב) כותב: "העין איבר נכבד מאד,
כי
יראו בו את המאורות המשמחין את הלב, ונכבד ממנו האוזן, כי ישמח בו שמועה
טובה
המדשנת את העצם שאין
בו הרגשה".»
חז"ל אומרים
שהתורה נקנית במ"ח דברים: בתלמוד, בשמיעת האוזן וכו'
(אבות ו, ה). גם
מכאן אנו רואים את
חשיבות השמיעה, שהרי היא השניה בסדר מ"ח הדברים.»
בעל "תפארת
ישראל" מוסיף, שבביטוי "שמיעת האוזן" המילה "אוזן"
לכאורה מיותרת, אלא
שיש במלה זו הדגשה,
כי יש צורך בהקשבה רבה ויש צורך שייחד האדם את אוזניו, שיהיו
קשובות בחיבה רבה
לדברי תורה.»
ממבט ראשון, היינו
חושבים שחיוב "בין אדם לחבירו" שייך רק
בדברים נשגבים, כמו
במדות הכעס, הקנאה,
הגאוה וכדומה.»
אך לא כן הדבר.
מחכמינו למדנו שאפילו בשמיעת דבר קטן מהחבר יש עניין של מצוה. איך
האדם מקשיב למה שחברו
אומר? האם הוא רק שומע, או באמת מקשיב באזניו?
הנהגה נכונה בשמיעה היא מדרכי הטבה וגמילות
חסדים (עיין בספר "ישמרו דעת"
של מרן הגאון רבי דוד
פוברסקי
זצוק"ל, עמ' כב),
וכן ממדת הענוה, כמבואר להלן.»
בעל ה"פלא
יועץ" מביא דוגמא מיוחדת, דברים נפלאים, לרעיון שלנו. בספרו "יעלזו
חסידים" (עמ' טו), הוא מביא הדרכה ברורה
לאדם השומע סיפור מפי חברו. לכאורה,
הענין נראה פשוט
ומעשה שבכל יום. אבל לא כן הדבר וז"ל.
"כששומע שחברו
מדבר דבר והוא יודעו כבר, אל יכנס לתוך דברי חברו לומר ידעתיה,
אלא ישתוק וישמענו,
כי פעמים רבות שישמע בדבר איזה טעם או תוספת אשר לא שמעו,
וגם מה
הנאה יש לך להתפאר בדבר לאמר גם אני כמוהו ידעתי, ולצער חברך...
סוף דבר, כל דבר מה שהאדם יכול למעט כבודו כדי להגדיל כבוד
חברו, צריך לעשות, שנאמר (תהלים
טו, ד): 'נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ד'
יכבד'". (עיין שם במפרשים).»
בהקשר לעניננו,
מספרים סיפור מיוחד שקרה למרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצןק"ל.»
פעם נסע מרן הגרש"ז במכונית עם כמה אנשים לשמחת ברית מילה בשכונת
מבשרת ציון.
בדרך, מסר לאנשים
שהיו עמו דבר תורה, ודיבר על כך שבפרקי דרבי אליעזר כתוב שאליהו
הנביא בא כאורח לברית
מילה.»
הגיעו למבשרת ציון,
וכאשר ירד רבנו במדרגות למקום השמחה, ניגש סבו של התינוק אל
מרן הגרש"ז ואמר ממש את כל הדברים שנאמרו זה עתה במכונית
בדרך למקום השמחה.»
תגובתו של מרן הגרש"ז היתה נפלאה. הוא האזין לדבריו בנעימות ובנחת,
כאילו הוא
שומע דברים אלו בפעם
הראשונה, ואח"כ אמר: "יישר כחך".»
מרן הגרש"ז לא הגיב: "רק עכשיו, בדרך הנה, אמרתי את
אותו רעיון"... היה ברור לו
מהי ההנהגה הנכונה
במצב כזה.»
רואים מכאן שאם אדם
רוצה באמת להאזין היטב לדברי חברו ולהגדיל כבודו, הוא צריך
להקטין את עצמו. כאן
מדברים על חשיבות של "ביטול היש" וחיזוק מידת הענוה.»
כדי להקשיב היטב,
"להיטיב אוזן", לימדו אותנו חז"ל: "עשה אזנך באפרכסת"
(חולין
פט, חגיגה ג).
"אפרכסת" - פירושה משפך, שדרכו מכניסים חומר לריחים
וכדומה.»
אין דומה שמיעה אחת לחברתה. יש שמיעה, ויש שמיעה.»
שתי צורות
ה"שמיעה" מבוארות היטב ע"י שתי מלים ידועות בשפת היידיש - "הערן"
("שמיעה") ו"דערהערן" ("הקשבה"). האותיות "דער" שמוסיפין להתחלת המלה
"הערן",
מוסיפות לה משמעות,
ולכן הפתגם המפורסם הוא:»
עס איז ניט גענוג צו "הערן" - מען דארף "דערהרן" (לא די
לשמוע - יש צורך להאזין
ולהסכית).»
יש שמיעה, בה השומע
מאזין לכל פרט היוצא מפי הדובר. בכל גופו, כוחו ושימת לבו,
הוא מקשיב לזולתו.
כשהוא שומע, הוא כמעט נראה כנכנס ללב המדבר.»
שמיעה כזו היא בדרגה
גבוהה. אין זה כתגובה לאחר יד. יכולים לקרוא לזה שמיעה
פעילה, או עירנית.»
מאידך גיסא, יש אדם
שאינו שומע את זולתו שמיעה מלאה, אלא עסוק תוך כדי כך בעניניו
הוא, ואינו נותן לבו
לשמוע לזולתו.»
לפיכך, אם הוא שואל
בשלומו של חבירו, התשובה איננה ממש מעניינת אותו.»
הסיבות לשמיעה לא
רצויה זו יכולות להיות רבות.»
לעתים, המקום לשיחה
בין השניים לא מתאים, ומפריע לרכוז והקשבה, או שמצב השומע
אינו כשיר, מתוח
משהו, ולכן הוא שומע "בחצי אוזן".»
יש תחבולות איך לקיים
את מצוות ההאזנה לזולת בשלמות. כדאי לרמז לו שתפסנו את תוכן
דבריו והמסר שלו נקלט
בתודעתנו. המדבר רוצה להיות בטוח שדבריו מקובלים על לב
השומע. מטרה זו ניתן
להשיג, אם השומע ישאל שאלות על נושא השיחה, ויברר את הפרטים.»
בהלכות ברכות, אנו
למדים מושג יסודי המבואר כאן.»
כתוב במשנה ברורה דאמרינן בעלמא ]קס"ז סי"א[
דאם הסבו יחד, אחד מוציא כולם ועדיף
טפי משום (משלי
כ"ח) "ברוב עם הדרת מלך", אבל בברכה שבתוך הסעודה לא יעשו כן
(או"ח
קע"ד ס"ק מ').»
ועל כלל זה יש שני
הסברים:»
על יין שבתוך הסעודה,
כל אחד ואחד מברך לעצמו, אפילו הסבו יחד. הגה: דלא יכולים
לענות אמן משום דחיישינן שמא יקדים קנה לוושט.»
ויש אומרים דאם אמר להם סברי רבותי וישמעו
ויכוונו לברכה ולא יאכלו או ויענו
אמן אחר מברך לכולם,
וכן נוהגין. וכאן המשנה ברורה מבאר, דהם (היש אומרים) סבירא
להם הטעם דאין אחד יכול להוציא חבירו בברכת
היין שבתוך הסעודה, משום דטרודים הם
לאכול ולא יתנו לב
לכוון לשמיעה ולצאת (סע"ק מ"ג).»
מעניין להביא שתי
דוגמאות, שמהן אנו יכולים לראות מהי גדלות השמיעה
הנכונה.»
הרב שרגא שטיינוביץ מבית וגן מביא סיפור חשוב. כאשר היה בחור צעיר,
התארח בבית
הבראה בקרית צאנז. בין האורחים היה הגאון רבי אפרים נחום בורודיאנסקי זצ"ל.»
רבי אפרים היה מספר
סיפורים אודות גדולי הדורות. בדבריו סיפר לאורחיו סיפורים על
מרן הגאונים רבי חיים
עוזר זצוק"ל, רבי שמעון שקאפ זצוק"ל, רבי
ברוך בער זצוק"ל
ועוד, והיה מוסיף
ואומר: אתם לא הכרתם אותם, אבל אני הכרתי אותם מקרוב.»
והיה רבי אפרים אומר:
באותה מידה שיש לי רצון לספר, יש לי גם תשוקה לשמוע. הוא היה
"נייגעריג צו הערן" -
"שואף לשמוע".»
מבינים מכאן שהשמיעה
אצלו היתה בדרגה גבוהה ביותר.»
כמו כן, מובא בספר
"פרקי תולדות של הרב יעקב משה שורקין
זצ"ל:»
"מטבעו היה רי"מ (יעקב משה) מבורך בחוש מיוחד של "שמיעה",
מקשיב ומאזין תמיד
לשמוע איזה חידוש
בדבר תורה. באופן כזה, הרבה ידיעות יסודיות מגדולי הלמדנים של
הישיבה וקלט החידושים
וביאורים היסודיים שרווחו בבי מדרשא של הישיבות
הדגולות
דליטא".»
לכאורה, משמע מכאן
שהיה לו חוש מיוחד של "שמיעה". בשמיעה שלו נמצאו כלי קיבול של
האזנה, הקשבה.»
מרן הגה"צ רבי ירוחם הלוי ליוואוויץ
זצוק"ל מביא לדעתנו חידוש נפלא בענין השמיעה.
בספרו "ספר דעת תורה", מובא רק מאמר אחד על ענין זה.»
קיימת הנחה שכאשר
המדבר פונה אל הזולת, הוא צריך להיות בטוח שהשומע מאזין ומבין.»
וז"ל רבי
ירוחם:»
במלבי"ם (ישעיה ז, ט-י) מפרש שם דברים נפלאים
ועמוקים בחכמה, ולימודים גדולים
בפעולה, לעשות את
האדם לאיש שומע ומבין, וז"ל: שיעור הכתוב, לך ואמרת שמעו שמוע
ואל (תאמר) תבינו,
(ואמרת) ראו ראו ואל (תאמר) תבינו, (ואמרת) ראו ראו ואל
(תאמר) תדעו, פן יראה
בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. וביאור
הדברים כי לב ישראל
היה נסוג אחור בעת ההיא מלקבל כל דבר חכמה ומוסר. ולא היו
רוצים לשמוע לדבר
הנביא כלל. יעץ לו ד' שבעת יבא אליהם לדבר עמהם, יאמר להם בסתם
שמעו שמוע או ראו ראו ולא לאמר להם שיבינו, או שידעו, כי אם יזכיר להם
שנמצא
בדבריו דבר בינה או
דעה, ימאנו מהקשיב ומלראות, ואם תשאל: מה ארויח במה
שישמעו או
אמר: בזה תרויח פן על
ידי שיראה בעיניו, וישמע שיראו, אם לא
יבינו וידעו? על זה
באזניו, יתן לבסוף
הדברים על לבו ויבין גם כן (הגם שלא נתכוין לזה) וישוב
בתשובה
וימצא רפואה לחולי
נפשו. ועיי"ש בפנים יתר אריכות בזה.»
כעין הדברים האלה,
שמענו עובדה בהנהגת מרן הסבא מקלם זצוק"ל. בימי חייו, היה נוהג
לנסוע בעיירות ולהשמיע תוכחותיו לפני בעה"ב בבתי
מדרשות, כדרך כל המגידים בימים ההם.
בעת דרשתו, נהג להעמיד
קערה שיטילו בה כסף דמי דרשתו. פעם שאלו אחד ממכיריו,
מדוע הוא עושה כך,
בידעו כי הסבא אינו לוקח כל פרוטה מהציבור ואף לא יהנה מהכסף.
והשיב לו מרן הסבא
זצוק"ל: אני יודע ומכיר אותם האנשים כי שונאי תוכחות המה,
ובהתנגדותם
לתוכחותי, לא יאבו לשמוע ולקבל כלום מדברי. על כן העמדתי הקערה,
כדי שיחשבו שמטרת
דרשתי היא רק על הדמים, ובזה כבר תסור התנגדותם לדברי,
ובלי כל כוונה, סוף כל סוף הדברים יכנסו
באזניהם, ושבו ורפאו להם.»
דברים כאלה נאמרים רק
על ידי גדולי החכמים והנבונים, יודעי עומק כוחות נפשו של
האדם, אשר רק בתבונות
ידלום.»
מדברי רבי ירוחם אנו
למדים כמה דברים יסודיים בענין השמיעה.»
בשיחת ההורים עם
ילדיהם, בחיי היום-יום או ליד שולחן השבת, אין לומר לילדים
"תשמעו"
וגם "ותבינו". המלה "תבינו" היא כמוקש בקשר בין ההורים לבני
המשפחה.
תפקיד ההורים לדבר,
ובני הבית כבר יבינו...»
שלאחר תקופה, ולפעמים אפילו לאחר שנים, הילדים
קולטים את דברי רואים מן הנסיו
הוריהם, שבשעתו לא
שתו לבם אליהם. הילדים פשוט זוכרים את המילים אשר רק עתה קבלו
את
"משמעותן". דבר זה בא לידי ביטוי כאשר הבן בבגרותו אומר: אבא היה אומר
דבר זה,
אמא היתה מדגישה
נקודה בהנהגת היום-יום, וכדומה.»
כלל זה מעשי גם בקשר
שבין רב לתלמיד. אין צורך להדגיש "תבינו"! כל תלמיד שומע
בכלי השמיעה שלו,
ובס"ד הכל נשמע.»
אם אנו מדגישים את
ה"תבינו" תוך כדי דיבור, השומעים ימאנו להקשיב ולהתעמק. ההורים
צריכים להשקיע ולדבר,
ולבסוף הבנים יבינו.»
רעיון זה מופיע באופן
יסודי בספר "שם משמואל" (פרשת ואתחנן עמ' נ'
שנת תרע"ז),
וז"ל.
כתוב, "והיו
הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו, ד), ויש להבין,
שלכאורה יותר יצדק
לשון "בלבבך", כמ"ש "בפיך ובלבבך
לעשותו" (שם ל, יד).»
וכ"כ זקני
האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק,
שצריך שיהיו הדברים מונחים כאבן על הלב,
ואשר יפתח הלב בזמנים
מיוחדים יפלו לתוכו, עכדה"ק.»
ים אינם נכנסים לתוך
הלב. ומ"מ, אין ופירוש הדבר, שהלב
ברוב הזמן הוא סגור, והדב
לאדם לישב אז בטל,
אלא יעשה את שלו ולא ישים לב לכך שאין הדברים נכנסים לתוך לבו
של השומע והוא אינו
מתפעל, אלא יהיו הדברים מונחים כאבן על לבו מבחוץ, וכאשר תבוא
העת שהלב נפתח,
בזמנים המקודשים וכדומה, אז ממילא יפלו הדברים אל תוך הלב ועל
אוזניים
קשובות.»
