לא להחריב את העולם לשם מצוה

יש לעשות כל מאמץ שלא לרמוס את המידות בדרך לקיום מצוות ולא להחריב את העולם לשם מצוה

הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל - שפתי חיים

אחת הפרשיות שבתורה אשר בכוחה ללמד על חשיבותן של המידות עד אשר בלעדיהן לא ניתן לקיים מצוות בשלימות הראויה, היא פרשת שליחת משה למצרים.

על הפסוק "וילך משה וישב אל יתר חותנו" )שמות ד, יח( איתא בתנחומא )סי' ט"ז(: "ובשעה שא"ל הקב"ה למשה ועתה לך ואשלחך אל פרעה א"ל משה רבון העולם, איני יכול מפני שקבלני יתרו ופתח לי את פתח ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחברו נפשו הוא חייב לו...".

משה רבינו נצטווה לשוב מצרימה, והוא עצמו גם יודע שבני ישראל במצור ובמצוק ובמצב של פיקוח נפש וכאומרו "אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים" )שם(, ואעפ"כ במקום למהר מצרימה, הוא שב אל יתרו לבקש רשותו כי "נפשו הוא חייב לו".

והנה יש להבין, מדוע החשיב משה כל כך את הפתח שפתח לו יתרו, והלא איתא במדרש "מי הוא שעשה חסד עם מי שחייב לו, יתרו עם משה, 'ויאמר להן קראן לו ויאכל לחם', ר' סימון אמר בשכרו האכילו דכתיב 'וגם דלה דלה לנו'... לנו ולאבותינו... לנו ולרועים" )ויק"ר פל"ד, ח(.

ועוד דרשו עה"פ "...למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם" )שמות ב, כ(: "למה עזבתן את האיש, שמא ישא אחת מכם, ואין אכילת לחם האמור כאן אלא אשה" )שמו"ר פ"א, לב(.

כידוע, היה יתרו מוחרם בעירו אחר שעזב את עבודת הע"ז, וראה יתרו בזה הזדמנות להשיא את בתו למשה. נמצא שיתרו עשה חסד עם משה מתוך חשבונות של טובת עצמו, ולא עוד, אלא שמחויב היה לפתוח פתחו למשה, שהרי משה הציל את בנותיו ודלה להן מהבאר, וא"כ מדוע היה משה מחויב עד כדי מסירות נפשו עבור יתרו, ומדוע היה חשוב בעיניו כבוד יתרו יותר מלהזדרז לגאול את בני ישראל ממצרים?

למדנו בזה כלל גדול. הן אמנם משה רבינו מצווה מאת ד' לשוב מצרימה, אך יש להשתדל ולעשות כל מאמץ שלא לרמוס איזושהי מידה טובה כדי לקיים מצוה, ולא כאותם האנשים שבעשותם דבר ל"שם מצוה", אינם מתחשבים באחרים ועלולים בשם "המצוה" כביכול, להרחיב את כל העולם! המידות הן יסוד לתורה ולמצוות, וצריך לחפש את הדרך לקיים את המצוה רק מתוך שלימות המידות.

משה רבינו, שבעצמו מסר נפש להציל יהודי אחד מיד מצרי, והוא זה שראה בסבלותם שהרי הוא שהשתדל למענם אצל פרעה שיינתן להם יום מנוחה, ונענה לבקשתו ובעקבות זאת תיקן להם את יום השבת )שמו"ר פ"א, כח( והוא שרצה כל כך בגאולתם, ובכל זאת הוא עצמו העדיף את כבוד יתרו על פני הזדרזות בירידה מצרימה לגאולת כלל ישראל, משום שרצה לבקש רשות מן האיש שפתח לו פתח, ולא לפגום ח"ו ממידת הכרת הטוב תוך כדי קיום מצות ד'.

ואף שיתרו היה חייב לפתוח לו פתח, אעפ"כ אין זה מגרע כלל בחיוב הכרת הטוב של משה רבינו, שהרי כבר למדנו בחובת הלבבות שהטובה אינה באה מיד האדם אלא מאת ד', ואעפ"כ יש חיוב הכרת הטוב לאדם שעל ידו באה הטובה, כמו שכתב החוה"ל )שער הבטחון פ"ד סוף ח"ג(: "ואם ישלים על יד אחד מהם יודה הבורא ית' אשר השלים חפצו ויודה למי שנעשה על ידו על לבו הטוב לו, ושהבורא הביא תועלתו על ידו ובידוע שאין הבורא מגלגל טובה אלא ע"י הצדיקים... מגלגלין זכות ע"י זכאי". כלומר, קודם כל על המקבל להכיר ולהוקיר מעלת הנותן שהוא זכאי שעל ידו התגלגלה הזכות להיטיב עם המקבל )ואילולי הוא זכאי אולי לא התגלגלה הזכות לתת הטובה במקרה שלא התכוון להיטיב, מפני שעכ"פ על ידו באה הטובה מפני שהוא זכאי. ושנית, כאשר הנותן מתכוון להיטיב, יש סיבה נוספת להכיר לו טובה "על לבו הטוב לו", ואפילו במקרה שחייב להיטיב )כאמור לעיל על יתרו(, אבל עכ"פ אפשרות הבחירה בידו ובחר בטוב למלא חיובו ולכן חייבים להכיר לו טובה.

ואולי מקור דברי החובת הלבבות הוא בדברי חז"ל אלו "הא מילתא דאמרי אינשי, חמרא למריה טיבותא לשקייה" )ב"ק צב:(, ופירש"י "היין של מלך הוא השותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך". הן אמנם מקור ההטבה הוא הקב"ה, אך למידתנו כאן התורה שעכ"פ יש חיוב להודות גם לשליח.

הכלל היוצא הוא, שאף במקום שאדם מצווה במפורש מהשי"ת, המצוה תקויים בשלימות רק אם לא תפגום במידות. קיום מצוה אינו יכול להצדיק פגיעה, וגם "לשם שמים" אסור להזיק ולפגום.

כאשר אדם עומד בפרשת דרכים, מחד מוטלת עליו מצוה, ומאידך יתכן שיסתכן אגב קיומה בפגימת המידות, עליו למצוא את הדרך לקיום המצוה מבלי לפגום במידה כלשהי. וכמשה, ששב אל יתרו לבקש רשותו ובלבד שלא לפגום במידת הכרת הטוב אגב קיום מצות ד' לשוב מצרימה. וכדוגמא לדבר, שמואל שנצטווה מאת ד' "ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך" )ש"א טז, א( ואע"פ שנצטווה חשש שמא קיום מצוה זו יפגום בחיוב של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" וכמאמר הגמ' )פסחים ח.( "והא"ר אליעזר שלוחי מצוה אינם נזוקין? היכא דשכיחא היזקא שאני שנא' ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני". נמצא, שאף שנצטווה שמואל מ"מ לא רצה לקיים מצוה, שקיומה מותנה בפגימה בחלק אחר של עבודת ד'. ואכן הקב"ה הסכים על ידו והמציא לו דרך שבה יוכל לקיים המצוה מבלי לפגום ב"ונשמרתם" - "ויאמר ד' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לד' באתי" )שם, ג(.

מצינו עוד במשה רבינו שנרתע מקיום מצוה בשעה שחשש שיהיה בקיום מצוה זו משום פגם במידות. הקב"ה מצווהו ללכת אל פרעה, ואילו משה אומר "לא איש דברים אנוכי" )שמות ד, י(, ופרש"י "וכל זה שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה". מתוך חשש לפגימה במידותיו אם יפגע באהרן נרתע משה מלקבל על עצמו את השליחות אל פרעה.

כאמור, משה רבינו בבואו לגאול את ישראל בציווי ד', נזהר שלא לפגום בהכרת הטוב לחותנו יתרו אע"פ שבגלל זה השתהה בשליחותו, וזאת מפני חשיבות המידות הטובות בכלל והכרת הטוב בפרט, שהן הבסיס לקיום המצוות.