כבוד שמים
כותרת מאמר זה "כבוד שמים", מקיפה את כל חיי האדם בעוה"ז, בכל שעה וזמן, והדבר בא לידי ביטוי במחשבתו, דיבורו, ובמעשיו, ועליו להתבונן האם עי"ז הוא מרבה כבוד שמים או ח"ו להיפך ממעיט, באשר "לתכלית זו באנו לעולם" כלשון מרן הח"ח זצוק"ל באחד ממכתביו )מכתבי הח"ח ס"ה(: "למנהיגי עדה וליתר יראי ד' הנמצאים בכל עיר ועיר". וממשיך בא"ד, "כל אחד שלבו כואב לחילול שמו יתברך ולקיום עם ישראל, @1מחוייב לעשות כל מה שבכוחו למען כבודו יתברך אשר לתכלית זו באנו לעולם,@2 כמו שכתוב )ישעיה מ"ג ז'( "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" ע"כ. וכמו שמובא )הח"ח חייו ופעלו( שאמר מרן הח"ח לבנו ששאלו האם ידעו ויבינו בני הדור הלומדים, כמה יגיעות יגעת, וכמה עמל ותלאה השקעת בעבודה, בחיבור המ"ב בכל סימן וסימן, והשיב לו אביו: "וכי מה אכפת לי אם לא יהללו אותי, ואם לא יבינו להעריך עבודתי ולהכיר לי טובה על כך, מה בכך, האם כדי שיחזיקו לי טובה אני עמל, הלא @1כל מגמתי היא לכבוד ד'"@2, ע"כ.
וכפי שכתב
רבנו יונה בש"ת )פ"ג קמ"ח( "כי הדבר ידוע כי מדרכי קידוש
השי"ת להודיע בכל מבטא שפתים, ובכל אשר ירמזון
עינים, ובכל הנהגה ופועל ידים, כי יסוד לנפש האדם וצבי עדיו והטוב, והעיקר והתועלת
והיקר אשר בו, עבודת השי"ת ויראתו ותורתו, כמו שכתוב )קהלת י"ב
י"ג( "כי זה כל האדם" @1ודבר זה כבוד השם יתברך@2.
מו"ר מרן הגה"צ ר"י לוינשטין
זצוק"ל, היה מרבה בשיחותיו לדבר על ענין יצ"מ,
ושיש לאדם ללמוד מכך להאמין ולבטוח בבורא עולם, ובאחת משיחותיו ]מובא באור יחזקאל-
אמונה עמ' רט"ז[ אמר, דיצ"מ
היא היסוד להבנת מעשה ד' וכו' "כל הנברא בשמי
לכבודי בראתיו", @1הבריאה כולה נבראה אך ורק כדי
להגביר כבוד השי"ת בעולם כבוד ד' בעוה"ז הוא התכלית לכל הנבראים"@2 ע"כ
איברא זו משנה
ערוכה בסוף מס' אבות במשנה האחרונה, "וכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא
לכבודו, שנאמר, "כל הנקרא בשמי וכו'". ונראה
להוסיף, דכתב הרע"ב
בתחילת פירושו למס' דמס' זו אינה מיוסדת על פירוש מצוה
ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה, אלא כולם מוסרים ומידות ע"כ.
אפ"ל, לכן מסתיימת המס' במשנה זו, כדי להדגיש
ולומר, שמלבד "כל המוסרים והמידות", שהם תפארת לו לאדם, וכך ראוי וצריך
להתנהג והוא מחמת האדם לעצמו, וכדברי רבא במס' ב"ק
)ל' ע"א( "האי מאן דבעי למיהוי
חסידא ליקיים מילי
דאבות". וכפי שביאר שם המהרש"א, שהביאור
"הוא שיהיה טוב לעצמו" ו"מילי דברכות" טוב לשמים "ומילי
דנזקין" טוב לבריות. מ"מ יש בהתנהגות האדם
עפ"י מוסר ומידות טובות דבר נוסף שהוא התכלית בבריאה כולה, שמחמת שמתנהג
כראוי, אז הרי בכך מרבה כבוד שמים והרי "לא ברא הקב"ה את העולם אלא
לכבודו", ולכן מסיים התנא בזה, וכדי שהאדם ידע ויבין שאכן ראוי מאוד להתנהג
עפ"י מוסר ומידות טובות, שגם על ידו מגיע לתכלית הנצרכת שמרבה כבוד שמים. ובתפא"י בסוף מס' אבות, ביאר ג"כ כעין זה וכך כתב:
"נקט הך מתני' הכא, שלא תאמר שכל שאר הברואים
שאינן מהה' קנינים, נבראו בדרך המקרה בלי שום תכלית,
ע"ז קאמר "כל מה שברא הקב"ה
בעולמו". וכו'. ומביא שם, שכל דבר נברא לתכלית
גדולה, כמו למשל תולעת קטנה כרוחב שערה, שראו במיקרוסקופ שיש לה כ"ד רגלים,
ואיך יתכן שיש מקום לרוחב שערה שיכיל כ"ד רגלים, והרי זה מפליא יותר מבריאת
הפיל, וכיון שנברא כל אחד בדקדוק וחריצות כה גדולים, מכאן כי כולם לתכלית גדולה
נבראו. ע"כ. וכבר כתב מרן הגאון רבי משה פינשטין זצ"ל בספרו דרש משה )בקונטרס השלמה( על דברי
המשנה הזו, שהם נאמרו לא רק לגבי הבריאה שבראשית העולם, אלא גם לגבי כל יום עד
לנצח נצחים. כל מה שד' מעניק לאדם, הכל רק לכבודו, רק שהאדם יעשה במה שד' יתברך
נתן לו, להגדלת כבוד שמים וכו' שהרי לזה נשלח האדם וכו', ע"כ.
וכבר עמד ואמר
מו"ר מרן ראש הישיבה זצוק"ל בפתיחת ירחי כלה בשנת תשל"ט, ]מובא
בספר מראש אמנה פר' ואתחנן[: מדוע העדיף משה רבינו
להכנס לא"י ולהשאר בחיים אפילו כבעל חי המשוטט בשדות או כעוף הפורח באויר,
וכי יש משמעות לחיי הכלב והציפור מול השהיה בעולם שכולו טוב במחיצת הבורא יתברך
בעולם הנשמות, ]כפי שמובא במד"ר שאחרי שד' אמר לו
שלא יכנס לארץ ביקש בכ"ז להכנס באופן זה[. וביאר, שלכל בע"ח יש תפקיד
שבאמצעותו הוא מרבה כבוד שמים. אמנם אין אנו יודעים בדיוק מהו תפקידו של כל יצור
בבריאה, אך באופן כללי אנו יודעים כי "כל הנברא לכבודי בראתיו".
משה רבנו העדיף למלא תפקיד ולהרבות כבוד שמים אפילו בכך שהוא יחיה חיי כלב, מאשר
לקבל שכר ולהנות בעולם הנצח. ע"כ. דברים דומים אמר
מרן פעם, בעת שהגיע למצוות ניחום אבלים אצל משפחתו של הגאון רבי שמריהו יוסף גרינמן זצ"ל, שהיה בשנותיו האחרונות במצב רפואי של צמח,
ומרן ראש הישיבה נשאל מה טעם יש לכאורה בחיים אלו. והשיב, שחז"ל אומרים שלא
רק מן האדם יוצא כבוד שמים אלא גם מכל בעל חי או עוף, ואז הביא את דברנו לעיל
בענין רצונו של משה רבנו להכנס לא"י אפילו כחית השדה או עוף השמים, והוסיף
שגם אצל חולה שהיה במצבו יכול להיות יותר כבוד שמים מאצל אדם בריא, כי כאשר אנשים
רואים את עומק הדין מחד, ואיך ת"ח עומד בנסיון כזה, ועד כמה שהתורה שומרת
עליו שלא יכשל גם במצבים הקשים ביותר, הרי זה כבוד השי"ת בדרגה נפלאה.
ועפ"י הסבר זה ביאר מרן זצוק"ל גם דברי חז"ל עה"פ בחומש במדבר
)ל"א ב( שהקב"ה אמר למשה, "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר
תאסף אל עמיך", ומביא שם רש"י "אעפ"י ששמע שמיתתו תלויה בדבר
עשה בשמחה ולא איחר". וכתב מרן זצוק"ל, משה רבנו ע"ה שהתחנן והרבה
להתפלל למען ימשיך לחיות. ניתנה לו הבחירה לאחר את הנקמה במדין ולזכות לחיים, אעפי"כ מיד לאחר שנצטווה פנה משה לכלל ישראל וא"ל
"החלצו מאתכם אנשים לצבא". אף שהיתה לו רשות לדחות, שהרי לא נאמר לו
לנקום במדין מיד, מ"מ כל חפצו של משה רבנו ע"ה היה להרבות כבוד שמים.
"האני" שלו, כלל לא תפס מקום במחשבתו, וביודעו שכבוד שמים יתרבה
ע"י מלחמת מדין, למה לו חיים וכו' ע"כ הרי לנו בזה שכבוד שמים נמצא בכל פעולה ומעשה וגם
ע"י שבנ"י הרגו עם רב ממדין ג"כ עי"ז
נעשה כבוד שמים.
ומצינו גם
לאידך גיסא, שאם יהיה מצב באדם שבחייו יותר לא יתרבה כבוד שמים למה לו חיים, כפי
שנביא להלן שזה הניחום הגדול כשמנחמים מת, שיותר לא יצא ממנו כבוד שמים.
דאיתא במס' ב"ק, )ל"ח ע"ב( רב שמואל בר יהודא שכיבא ליה ברתיה, נכנס עולא לנחמו ואמר, נאמר
בתורה בדברים )ב(. "ויאמר ד' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר
בם מלחמה" וכו' א"ל הקב"ה וכו' שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם רות המואביה ונעמה
העמונית, והלא דברים ק"ו. ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על ב'
אומות גדולות ולא החריבן, בתו של רבי אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב על
אחת כמה וכמה דהוה חיה ע"כ.
וצ"ב, וכי זה ניחום, בזה שא"ל שהרי מסתמא לא היה יוצא ממנה דבר טוב. וראיתי
שבספר עלינו לשבח ספר שמות )ע' ר"ז( ביאר, שהאמוראים הקדושים הללו מטרה אחת
ויחידה ניצבה לנגד עיניהם במשך כל החיים, והיא קידוש ש"ש
בעולם, זו היתה משימתם ושאיפתם בכל רגע ורגע, וגם את ילדיהם שהביאו לעולם רתמו
למילוי המשימה הזו. גם הילדים שימשו לריבוי כבוד שם שמים, לכן אם מהילדה שניפטרה לא היה יוצא מאומה יכולני
להתנחם ולמחוק את הצער מליבי כי אם לא כבוד שמים למה לי חיים ע"כ.
איתא במס' יומא
)פ"ו ע"א( תניא, ואהבת את ד' אלוקיך, שיהא ש"ש
מתאהב ע"י )ובספרי נאמר אהבהו על הבריות( שיהא אדם קורא ושונה ומשמש ת"ח
ודבורו בנחת עם הבריות, ומקחו ומתנו בשוק נאה, ונושא
ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו וכו' ראיתם פלוני
שלמד תורה כמה יפים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר )ישעיה מ"ט(
"ויאמר לו עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" ע"כ,
מדברי חז"ל אלו יש ללמוד דענין זהירות בכבוד שמים
וח"ו שלא יהיה ע"י זלזול בכבוד שמים, דבר זה נמדד כל אחד לפי מצבו בתורה
ויר"ש ומעש"ט. ככל שהאדם יותר יר"ש
ויותר ת"ח. הרי התביעה עליו להזהר במעשיו שח"ו לא יהיה ביטול כבוד שמים
גדולה יותר. וא"כ בן תורה, עליו יש להזהר יותר מאחרים בדיבורו ובמעשיו, כי
ממנו מצפים להתנהגות ראויה יותר מחמת התורה והמידות הטובות שהתורה מלמדת את האדם. כדאיתא בגמ' ביומא )פ"ו
ע"א( דאומרת הגמ' היכי דמי חלול ד', וכתב שם רש"י "חילול השם חוטא
ומחטיא אחרים". ולכאורה במה הוי בזה ומחטיא אחרים. והביאור בזה, כפי
שרש"י מרחיב יותר בביאור "חילול השם" במס' שבת )ל"ג ע"א(
בד"ה "חילול ד'" אדם גדול שבני אדם למדים הימנו ואינו נזהר במעשיו,
נמצאו הקטנים מזלזלין בתורה על ידו, ואומרים זהו מבין
שאין ממש בתורה ובמצוות, ונמצא השם מתחלל, נעשה דבריו
חולין ע"כ. הרי שהביאור בזה שבן תורה אם
"אינו נזהר במעשיו", מלבד שהוא חוטא שהרי אינו מדקדק לעשות ככתוב בתורה,
הוא ג"כ "מחטיא אחרים" "שבני אדם למדים הימנו" כלשון
רש"י ומתנהגים כמוהו, ונמצא שגורם שגם אחרים יחטאו. דהגמ'
מביאה מספר תנאים שאמרו ע"ע שמחמת גודלם בתורה, עליהם להזהר יותר משאר אנשים,
ובסוף אביי מביא את הסוגיא
מיומא דהבאנו לעיל ואהבת את ד' וכו',
ומסיים "אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין
דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו
לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין
מעשיו" וכו' ע"כ, וכדאיתא שם ברש"י "נמצא ש"ש
מתחלל וכבודו מתמעט", ובאמת כן כתב להדיא בספר מסילת ישרים )פי"א(
דמביא דברי הגמ' הזו, ואמרו
ז"ל יומא )פ"ו ע"א( "היכי דמי
חילול ד' אמר רב כגון אנא וכו' ור"י אמר כגון אנא וכו' וענין שכל אדם לפי מדרגתו ולפי מה שהוא נחשב בעיני הדור,
צריך שיתבונן לבלתי עשות דבר בלתי הגון לאיש כמותו, כי
כפי רבות חשיבותו וחכמתו כן ראוי שירבה זהירותו בדברי העבודה ודיקדוקו
בו ואם איננו עושה כן, הרי ש"ש מתחלל בו ח"ו, כי כבוד התורה הוא, שמי שמרבה הלימוד בה,
ירבה כמו"כ ביושר ובתיקון המידות, וכל מה שיחסר מזה למי שמרבה בלימוד, גורם
בזיון ללימוד עצמו, וזה ח"ו חילול לשמו יתברך שנתן לנו תורתו הקדושה וציוונו
לעסוק בה, להשיג ע"י שלמותנו ע"כ.
מצינו בדברי
חז"ל, שגם אם אדם נותן כבוד ומכבד את זולתו, גם בכך מרבה כבוד שמים, כי האדם
נברא בצלם אלוקים, והוי כמכבד את חלק האלוקי ממעל ובזה
הוי כבוד שמים, כפי שכתב הגאון רבי ח.מ. קטץ זצ"ל
בספרו באר מחוקק )עמ' קכ"ב( על המשנה באבות )ד'
א'( "איזהו מכובד המכבד את הבריות, שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי
יקלו", והקשה שבפסוק מוכח שהמכבד את ד' יכובד ע"י, אבל מנין למד התנא,
שאף אדם המכבד את הבריות יהיה מכובד? וביאר, שפירוש המילה "בריות" הוא
סתם נברא בלי מעלות מיוחדות וסגולות נשגבות. אדם המכבד את זולתו מבלי לבדוק ולחפש
מעלותיו, על כרחך שעושה כן מחמת הצלם אלוקים הנסוך על זולתו, הוי אומר, שבכבוד
שהוא רוחש לזולתו, הריהו מכבד את החלק אלוק' ממעל שבו, לפי"ז מובן מדוע הוא, בכלל "מכבדי ד'", ולכך
ג"כ שכרו שיכובד ע"י ד'. וכעין זה ביאר גם רבי מאיר רובמן
זצ"ל בספרו "זכרון מאיר" )פ' ל"ב(, שמביא דברי חז"ל אמר
רבי יוסי וכו' בשעה שאדם נפטר מן העולם שואלין אותו, כלום עסקת בתורה ובגמ"ח, והמלכת לקונך
בשחרית וערבית, והמלכת את חבריך בנחת רוח וכו', ושאל,
כלום "המלכת את חבריך" האם חובה היא, וכי יש חיוב לאדם שיקבל ע"ע
עול מלכות חברו, וכי איזה מלך הוא עליו? וכן מה הדמיון בין "חברך"
ל"קונך", וביאר דמדברי חז"ל אלה למדים
אנו, שהשקפתנו הפשוטה על מין האדם אינה נכונה. אין אנו מבינים גדלות האדם, על האדם
בכלל, ועל יהודי בפרט, יש להביט ע"ז במבט של תורה, או אז נבין גדולת האדם
ורוממותו, ככתוב "חביב אדם שנברא בצלם", חיבה יתירה נודע לו שנברא בצלם,
שנאמר, בצלם אלוקים עשה את האדם, חביבין ישראל שנקראו
בנים למקום וכו', ומסיים, כמה כבוד ויקר צריכים איפה
לתת לכל בן אדם שזכה לצלם אלוקים, וק"ו לכל יהודי, שהוא אחד "מבנים
למקום" ומכאן, שכבוד חברו הוא כבוד המקום, שהרי המכבד את בן המלך זהו כבוד
המלך, לפ"ז תובן השאלה ששואלים את האדם "המלכת את חבריך" - כי הוא
בדמיון גמור "להמלכת את קונך". כי באמת כל יהודי צריך לחבב ולייקר את
חברו ולכבדו כבוד מלכים ע"כ.
וכבר כתב רבי
שלמה וולבה זללה"ה
בספרו עלי שור א' )עמ' קי"ח( שכבוד אינו ענין של
נימוס ודרך ארץ, אלא הכרה וגילוי מעלת הדבר. כשאני מכבד אדם, הנני מכיר ומגלה קדושת
התורה. כשאני מכבד את השי"ת הנני מכיר ומגלה אלוקותו
יתברך וכי אין עוד מלבדו. תורתנו הקדושה אינה מחייבת אותנו הכרה מופשטת פילוסופית,
אלא, כבוד, שהוא הגילוי, וזוהי ההכרה בלב ובמעשה, ובכוח מה אנחנו יכולים לכבד, בכח
הנשמה שהיא היא מציאות של כבוד שזוהי פעולתה העיקרית, לכבד ולגלות רוממות הבורא,
רוממות האדם, רוממות התורה והתלמידי חכמים וכו', ומה נוראים החיובים של כבוד המוטלים עלינו, כבוד
הבריות. כבוד חברים אינו עוד ענין של נימוס, אלא גילוי כבודו של צלם אלוקים,
וכששאלו התלמידים )ברכות כ"ח ע"ב( את רבי אליעזר, רבנו למדנו אורחות
חיים ונזכה בהם לחיי העוה"ב, א"ל הזהרו בכבוד חבריכם.
מצינו בבראשית
)י"ג א'( "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו, ולוט עמו הנגבה וכו', ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וכו', ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין
רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו, וכו' הפרד נא מעלי" וכו', ע"כ. ופירש"י, לפי שהיו
רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל וכו', ע"כ. וצ"ב, מדוע
בכ"ז אברם לא המשיך לקרבו ולנסות להחזירם למוטב וללמדם כיצד להתנהג כפי שראינו
בהזדמנויות אחרות שפעל?
ומצינו שבשעה
שד' רצה להחריב את סדום, נאמר )י"ח כ"ג( "ויגש אברהם ויאמר האף
תספה צדיק עם רשע", ומובא בשם מרן הסבא מסלבודקה
זצוק"ל שהקשה, הרי א"א היה יסוד החסד, וסדום היתה הפוך ממנו, לא נתנה
כלל לסייע לעני ולנצרך, א"כ היה לו לא"א
לשמוח כששמע שהולכים להופכה, ואעפי"כ לא רק שלא
שמח אלא התפלל עליה לבטל את גזר דינה, אתמהה, וביאר, שכן אם א"א היה שמח
ומרוצה במפלתה של סדום, הרי דבר זה כשלעצמו כבר מהווה שמץ של סדומיות
אצלו, ואילו שאיפתו העיקרית של אברהם היתה שהסדומיות לא
תהא קיימת כלל וכלל, שהרשעות תאבד מן הארץ ולא הרשעים, "יתמו חטאים" ולא
חוטאים.
וא"כ
צ"ב מדוע פה לא חיפש דרכים לסייע ללוט ולהחזירו למוטב.
ואכן באמת
מצינו, שאחרי שא"א נפרד מלוט, לוט ירד יותר ממדרגתו הרוחנית, כפי שמפרש
רש"י עה"פ )י"ג י"א( "'ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו'.
מקדם, מדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי
לא באברהם ולא באלוקיו", ונראה לבאר, שמרן החתם סופר הביא את פירש"י "כי אחים אנחנו" "דומין בקלסתר פנים" והקשה עליו "מה הוצרך לטעם זה
להפסיק המחלוקת, וכי לולי זה שדומים זה לזה בקלסתר פנים היה כדאי להמשיך
המחלוקת"?
וביאר, שבאמת
מפני מה היה להם לרועי אברהם להתמיד בריב עם רועי לוט, עד שאמר אברהם "הפרד
נא מעלי", הרי כיון שראו שאין הדברים מועילים וממשיכים לגזול משדות אחרים,
היה להם להניח להם "הלעיטהו לרשע", וביאר עפ"י דברי המדרש, שעד
יצחק לא היו מכירין בין זקן לבחור, והנה א"א היה
דומה בקלסתר פניו ללוט, והיו באים בעלי השדות הנגזלים לריב עם אברהם, למה מניח
לרועיו לגזול מהם, כי לא היו מבדילים בין לוט לאברהם, ונאלץ לריב עם לוט,
וא"כ הסיבה שגרמה לו לריב היתה הדמיון בקלסתר הפנים שהיו דומין
ע"כ.
ואמנם עדיין
קצת צ"ב אמנם היה לו קשה, מ"מ היה לו להמשיך לראות לסייע לו על אף
הקושי, שהרי אברהם עבר עשרה נסיונות קשים ועמד בהם,
זאת ועוד: מרן
הגראמ"מ שך זצוק"ל
אמר על הפסוק בראשית )י"ג י"ד( "וד' אמר
אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו" וכו', שכתב שם
רש"י "כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו" כמה נפלא דבר זה
למתבונן, שבודאי ידע א"א מזה שכ"ז שהוא הולך יחד עם לוט אין הקב"ה
מדבר עמו, ואעפ"כ היה הולך עם לוט, ולא אמר לו כלום, ואדם כמו א"א יודע
מהי ערכה של השראת שכינה עליו ולאיזה מעלות נשגבות הוא יכול להגיע אם יפרוש מלוט, ואעפי"כ לא פירש ממנו אברהם, בכדי לעשות איתו חסד
בהתלוותו אליו, וכו' ועיי"ש מ"מ מדוע בסוף
אמר לו א"א הפרד נא מעלי, ע"כ. א"כ
צ"ב, אם ויתר במריבה עם רועי לוט על קושי זה שהפסיד שכינה בגלל שהיה עם לוט,
והרי שאר הקשיים, שהיו לו ודאי הם פחות מהקושי של איבוד השכינה, ונראה לבאר,
שא"א עזב את לוט לא רק מחמת הקושי שנגרם לו כפי שכתב החת"ס
מחמת שהיו קלסתר פניהם שוים וכו', אלא היתה לו סיבה
נוספת שבגללה אמר ללוט הפרד נא מעלי ואמנם מחמת שהיו קלסתר פניהם שוים אבל לא
מטעמיה דהחת"ס לבד אלא מחמת טעם נוסף: א"א
הוא זה שקירב את האנשים לד' ועשה מהפכה בעולם, כפי שכתב הרמב"ם
בתחילת הל' ע"ז "דבימי אנוש טעו בני האדם
טעות גדולה וכו', ועבדו לכוכבים וכו',
והיו מדמין שאין שם אלוק' וכו',
עד שנולד עמודו של עולם והוא א"א, וכו', וידע שכל
העולם טועים וכו', ושיבר הצלמים וכו',
והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקי העולם, ולו ראוי להשתחוות וכו', @1והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה@2 וכו', וכיון שהיו מתקבצין אליו ושואלין על דבריו,
היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזרהו לדרך
האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות" וכו' ע"כ
לפ"ז
אפשר לומר, מכיון שאברהם הוא היה זה שכל העולם האמין בו וראה בו מורה מדריך
ודוגמא, א"כ כפי שכתב החת"ס שהאנשים ששדותיהם
נגזלו ע"י רועי לוט היו באים לאברהם כי חשבו שהוא לוט, שקלסתר פניהם היה
דומה, והרי ע"י זה היה יוצא חילול ש"ש גדול
וביטול כבוד שמים, בזה שרועיו גוזלים, "ולמה מניח לרועיו לגזול מהם"
כלשון החת"ס, לכן באופן זה אין שום חשבון שאולי
יוכל לקרבם ולהשפיע עליהם במשך הזמן, כי עכשיו יש חילול ד' גדול, ונגד זה אין שום
חישוב לעשות ולפעול, כשנעשה כזה חילול ש"ש, לכן
אמר ללוט הפרד נא מעלי ועזבו והלך למקום אחר, כי חילול ש"ש
חמורה כנגד כל התורה כולה כפי שבארנו לעיל.
בתקופה
האחרונה עם ישראל לקה קשה בהסתלקותו של ש"ב, הגאון הגדול רבי משה שמואל שפירא
זצוק"ל, אין יכולת במסגרת מצומצמת זו לכתוב ולהקיף את כל פרשת חייו. מה שכן
אפשר לכתוב, דמה שהבאנו במאמר זה "דתכלית האדם לעשות
כל מה שבכוחו למען כבודו יתברך" כלשון הח"ח.
הוא במהותו, דיבורו, במעשיו, תפילותיו ובהרבצת תורתו, הרבה כבוד שמים, ועכשיו
"נוטל כבוד מישראל", כי כל כולו אומר כבוד, ועליו אפשר לומר' "משה
עבד ד'" )דברים ל"ד א'(. וזה ממצה את כל האדם, כי מהות "עבד"
הוא תמיד עם ולמען אדונו.
