כך נמחה נגד זוועת ההפקרות המשתוללת לעינינו כיום אשר הבדל תהומי בינה ובין סערותיה של ההפקרות בימים עברו

הבדל תהומי בין זוועת ההפרקות המשתוללת לעינינו כיום, ובין כל סערותיה של ההפקרות בימים עברו. כי זוועת ההפקרות המשתוללת לעינינו איננה מופיעה בתור מכשול או סטיה מגדרו של עולם, אלא שאדרבא, כל עצמה אינה אלא מרד בעיקרי אמונה המונחים ביסודה של הצניעות, והתקוממות כנגד כל הסתכלות של רוממות במעיני החיים. הבחנה זו הבשילה את ההכרה, כי אם באנו להפעיל את כוחות ההתנגדות להפקרות זו, אי אפשר לנו להסתפק בלשונות של תוכחה ומוסר, שכל עצמם אינם אלא התעוררות לקבלת עול של גדרים וסייגים בשמירת טהרה וצניעות. אלא שעלינו להעמיד את כוחות ההתנגדות להפקרות זו בדרך "זה לעומת זה", כלומר, לתפוס את אותם הנושאים ואותם המקומות אשר צפרני המרד תחובות בהם בעומק - ולהשמיע על הנושאים הללו דברי תורה בהלכות דעות וחובות הלבבות בסוגיא זו דוקא )עיין אגרת המוסר של מרן הגרי"ס(. עלינו לתפוס את הנושא של חיי משפחה ולהעמידו בקרן אורה, כפי שהוא משתקף מדיבורי הטהרה שיצאו בקדושה מפיהם של גדולי הדורות; ולחלצו על ידי כך מתהום המחשכים המשתקף מתוך דיבורי המרד וההתקוממות הנ"ל, שאין בהם אלא טומאתם ושפלותם... והלא ידענו כי דוקא בתחום זה של קדושת חיי משפחה בישראל, נאמרה ההלכה של "קנאין פוגעין" דוקא מקום זה ניתן לקנאים ליקח את הרומח ביד ולהפעילו. ועל זה באו דבריהם של חכמי האמת, כי הכלי זיין המיוחד לכך הוא דוקא הרומח. מפני שקדושה זו מאחדת היא את כלליות הקומה של תאר אדם ועל כן הנשק הזה הוא הרמח שמספרו מכוון כנגד רמ"ח איבריו של אדם, כי חיי הבית והמשפחה, הם הם החיים שכל גופה של האומה מרגיש בהם.

 

הנה מדת הקדושה מתבדלת היא משאר המדות בענין דימוי הצורה ליוצרה. כי בעוד שדמיון זה בשאר מדות בא הוא בדרך פרט של כלל גדול מקיף; הנה במדת הקדושה, בא הוא דמיון זה, במיוחד ובמסוים למדה זו לעצמה. מדת הרחמים והחנינה כלולה היא במצות הליכה בדרכיו ית'; אבל מדת הקדושה מעמידה היא את האדם בדוגמא של מעלה במישרים ובהתיחדות יתירה, שכן דמיון הצורה ליוצרה בא אצלה בהפרטה ולא בהכללה: "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". ובכל זאת, לא מצינו לא במדת הקדושה ולא בשאר מדות שענין זה של דימוי הצורה ליוצרה יהווה תוכן של מטבע שטבעו חכמים בברכות. אכן יש "חוץ" בכלל זה. ה"חוץ" הוא ברכת אירוסין. אנחנו חותמים בברכת אירוסין, מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין. ופירשו בה גדולי הפוסקים שהכונה היא לאותה הקדושה שהקב"ה קדשנו בהר סיני, שהיתה דרך חופה וקידושין, הרי לך ברכה שדימוי הצורה ליוצרה נטבע בתוכנה. כי ענינה של חתימה זו הוא לומר שבשעת חופה וקידושין כל אדם מישראל עומד הוא בדוגמא של מעלה שנהג כביכול בעמו ישראל מנהג של חופה וקידושין.

 

 

 

הסתכלות זו היא ששימשה מקור לדבריו של התשב"ץ: נקוט האי כללא בידך. כל המנהגים של חתן וכלה אנו למדים ממתן תורה, ששם היה מראה עצמו כחתן נגד כלה לישראל. עכ"ל התשב"ץ )בתשב"ץ קטן סוף סימן תס"ז(.

 

 

 

מכל האמור נמצינו למדים, כי כל המעשים הטובים והנהגות טובות שאדם משליט בחיי המשפחה שלו, מתבדלים ומתיחדים הם בקדושתם מכלליות המעשים והנהגות הטובות שבכל שטחי החיים, שהרי ראינו להדיא את הבליטה היתירה ואת הסוד המיוחד של דוגמא של מעלה הנמצאים בעסק קידושין וחופה, שכן רק בעסקי נישואין יצרה ה"דוגמא של מעלה" מטבע ברכה. ואין צריך לומר שכל מעיין החיים הנובע מעסק זה של נישואין נכלל הוא ב"דוגמא" של מעלה" של שעת הנישואין.

 

 

 

הדיבורים על הנושא של חיי המשפחה שיצאו בקדושה מפיהם של גדולי הדורות, מטעימים למעיין את טעמה של העדינות היתירה והאצילות המיוחדת הנמצאות במעשים טובים של הנהגת הבית. והמעמיקים ביתרון עדינות זה, יחזירו את הדברים לשרשם, ויעמדו מתוך כך על יחוד ה"דוגמא של מעלה" בעסק הנישואין.

 

 

 

 

 

זוועת הפריצות המשתוללת לעינינו היא זוהמת הדור, ובשעה שזוהמה ידועה נעשית לזוהמת הדור, הרי היא מוציאה מתוכה פירורי ארס דקים המרחיקים נדוד ופוגעים לרעה גם במחנה המתבדל ומתרחק ממנה עד קצה האחרון.

 

 

 

הנה כל עצמה של קדושת לויה בנויה היא על יסוד פרישתם של הלויים ממעשה העגל. ופרישה זו לא היתה פרישה של מניעה ב"שב ואל תעשה" גרידא, אלא פרישה של מסירות נפש, שהגיעה עד לידי "האומר לאביו לא ראיתיו וגו'", ומכל מקום ביטול פסיקת הזוהמא שבמעשה העגל הקיפה גם את הלוים. במעמד הר סיני פסקה זוהמתן. ובמעשה עגל חזרה הזוהמא אני אמרתי... ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון. וכל זה נתהוה בשעת מעשה עגל. והלויים הלא נתקדשו לדורות מפני שהפקיעו את עצמם מחטא זה, ואעפ"כ לא הועילה הפקעה זו שיהיו וחזינן מזה, שבשעה שזוהמא ידועה נעשית לזוהמת הדור, הרי היא מוציאה מתוכה פירורי ארס דקים, המרחיקים נדוד ופוגעים גם במחנה המתבדל מהם עד כדי מסירות נפש. והלא ברור הוא, כי זועת ההפקרות המשתוללת לענינינו אינה בגדר מכשול או סטיה מגדרו של עולם, אלא שאדרבא, כל ענינה אינו אלא התדרדרות הערכין בחיי משפחה לתהום השפלות והאבדון, וכל הסימנים המובהקים מורים באצבע כי זו היא זוהמת הדור. וככל שהמדובר הוא בזוהמת הדור, הרי בעל כרחנו שפוגעת היא לרעה, ולו יהא בדקות, גם במחנה המתבדל ומתרחק ממנה עד קצה האחרון.

 

 

 

 

 

המרכזיות של צורת אדם, לדעתנו, זה הוא כעיקר העיקרים בתקופתנו, כי אבי אבות הטומאה של תקופתנו הוא הזלזול בצורת אדם. ולא עוד אלא שיש בזה סוד עמוק. והנני בזה למסור את הענין ברמיזא. הנה עומק יחודה של צורת אדם, הוא בכח הבחירה הטבוע בצורה זו. והבטיחנו הקב"ה בתורתו, כי באחרית הימים תבוטל סגולת הבחירה. )פירושו של הרמב"ן למילת ערלת הלב(, ובודאי שאין הכונה בזה דעל ידי מילת ערלת הלב תבוטל צורת אדם, כי סילוק הבחירה הבא בתור תולדה מהתעצמות כח הבחירה אינו אלא גילוי סגולת הבחירה, אף על פי שבפועל ממש בטלה ההשתמשות בכח הבחירה, ואדרבה סילוק בחירה זה מופיע הוא דוקא כשיא הפסגה של נשגביות הבחירה. אבל מכיון שסוף סוף, עומדת היא הבחירה להתבטל, הרי הכפירה היותר סמוכה לאחרית הימים היא הכפירה בסגולת הבחירה של האדם, אשר מכפירה זו נובע כל הזלזול בצורת אדם של תקופתנו.

 

 

 

 

 

ספרי העבודה מלאים דברים על אודות עמידה בנסיונות. כמובן הנסיונות הם מסוגים רבים ושונים, נסיונות של ממון, של כבוד, של צער הגוף, של דעות כוזבות וגו' וגו'. ובכל זאת תמצא כי הסעיף הראשון בשלחן ערוך אורח חיים מוצא לנכון להזהיר על נסיון מסוים: "אל יתבייש מפני המלעיגים עליו", ובודאי שכל כהאי גונא טעמא בעי. דהלא סוף סוף הסעיף הראשון בשולחן ערוך נושא דברו על כלליות עבודת השם, ולמה יצא מכלל הנסיונות דוקא נסיון פרטי זה של "מלעיגים" להזכר במפורש בסעיף כללי זה.

 

 

 

אלא שהענין הוא שהרמ"א היה הפוסק האחרון שכל ישראל נשען עליו בכל ארבעה חלקי השולחן ערוך המקיפים את חיי התורה בזמן הזה. שתי מלים הללו, "הפוסק האחרון", מעידות כמאה עדים על התחלתה של תקופת עקבתא דמשיחא. כל זמן שיתכן עוד שכל ישראל ישענו על מקור הוראה אחד, )וידועה המליצה שגדולי הדורות היו כותבים על הרמ"א "ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א" ע"ש הכתוב "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"( עדיין יש קצת נחמה לצרת השעבוד של עקבתא דמשיחא. עם כלות כוחו של מקור הוראה כללי, עצמת הצרות של עקבתא דמשיחא מתחלת. והלא הסימן המובהק של עקבתא דמשיחא הוא החוצפה הצועדת בראש. בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי. ועל כן דברי הרמ"א בסעיפו הראשון מתאימים הם דוקא לאותו הנסיון האופייני לתקופת עקבתא דמשיחא, והנסיון האופייני ביותר לעקבתא דמשיחא הוא נסיון המלעיגים, הכלי זיין המובהק של החוצפה הוא הלעג. ואמנם נאה הוא להפוסק האחרון העומד בשער תקופת עקבתא דמשיחא לחרות על מזוזת השער "אל יתבייש מפני המלעיגים".